אור ברסלב
ברוך טעם שער ג › דין ו

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ג · דין ו

דין ה

אי אמרינן כולל כשהאיסור השני אינו בא בזמן אחד:

פרק ג יעויין בהפלאה בקונטרס אחרון סי' קי"ח ובשעה"מ הלכות ביאה שמפלפל אי אמרינן כולל או מוסיף כשהאיסור שגורם הכולל או ההוספה אינו חל מיד רק לאחר זמן. כגון בנשבע בליל פסח שלא יאכל מצה. ואציע תחילה המשנה סוף נדרים. שלשה נשים יוצאות ונוטלות כתובתם כו' וז"ל הטור יו"ד סי' רל"ד ואלו הדברים שבינה לבינו כגון תשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינו לבינה וכגון שאסרה הנאתה עליו שאמרה הנאת תשמישך עלי כו' ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהיה מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו גם כן וכתב ב"י בזה הלשון ורבינו כתב באמרה קונם תשמישי על כל העולם ואיפכא מבעי' לי' למימר קונם תשמיש כל העולם עלי וכן יש לתמוה על מה שכתב סתם דלאחר שתתגרש תהיה אסורה לו דאפילו את"ל דהוי כנדרים שבינה לבינו הרי פסק הוא ז"ל דהפרה מהני אף לאחר שתתגרש כ"ז שלא נשאה לאחר ע"כ. והנה על קושיא הראשונה מתרץ בשער המלך הלכות נדרים ובקצות החושן כיון שאסרה א"ע על כל העולם הו' קונם כללי וקונם כללי מפקיע מידי שיעבוד. ולפענ"ד נראה לדחות דברים אלו דהא מה שקונה כללי מפקיע הטעם דלא אלמוהו רבנן לשיעבודי' רק מחשש שלא יעשה הלוה איסור קונם על נכסיו נגד המלוה. אבל בקונם כללי אין לחוש שאין אדם מפסיד א"ע לאסור נכסיו על כל העולם. וזה לא שייך כאן גבי נטולה מן היהודים דהא למשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת מטעם שחוששין דעשתה בכוונה ע"ע בקונם כללי כדי שתפקיע א"ע מבעלה. והר"ן מסביר שחוששין שע"ד כשתתגרש תלך למקום שאין יודעין בנדרה. או י"ל שתלך אח"כ אצל חכם ותשאל על הנדר. גם בלא"ה קשה לכאורה איך אפשר לומר גם קונם הנאת תשמישי הטעם דאלמוהו כדי שלא תפקע עצמה מבעלה הא ביד הבעל להפר עוד קשה דמאי הועילו חכמים בתקנתן הא יכולה לומר קונם תשמישך עלי כה"ג נדרה קיים כ"ז שאינו מופר. גם תי' הב"ח והדרישה דחל נדרה מצד כולל קשה לשמוע דלא מצינו שיועיל דין כולל לאסור דבר שאינו שלו. וכיון שהיא משועבדת לו מה"ת שיהיה בידה שתאסור הנאתה עליו מצד כולל דכולל לא מצינו רק לענין דין אאחע"א. עוד יש להקשות לפי דברי התוס' מה שחל נדרה על כל היהודים אף שעתה היא א"א היא מטעם כולל כיון שחל לגבי בעלה חל נמי על אחרים כדין אחע"א בכולל. ואם נאמר דמיירי שאמרה קונם תשמישי על כל היהודים אין כאן שום אחע"א בכולל דמאיזה צד יחשב לאיסור כולל דהא כל אחד בפ"ע אינו ראוי לחול איסורה על בעלה אינו חל דמשועבדת לו ואיסורה על אחרים אינו חל דהא היא עתה א"א וא"כ שורת הדין שלא יחול כלל מנדרה דכולל לא אמרינן רק היכא שהאיסור הגורם הכולל חל בודאי ומגו שחל על אותו האיסור גורם שיחול על מה שלא היה לו לחול מחמת שבלא"ה אסור כעין תרומת חמץ בפסח או נבילה ביוה"כ. אבל בנטולה מן היהודים בגוונא שאמרת קונם תשמישי על כל היהודים מאיזה צד שאנו באין להתחיל. לנו לומר שאינו חל. ולפע"ד ליישב דברי הטור באופן אחר ויתיישב גם קושית התוס' מה שמקשים דהא הך מתניתין דנדרים הוא דברי ר' יוסי. והרי ר' יוסי סובר דלא אמרינן אחע"א בכולל. א"כ אמאי ח' נדרה על כל היהודים דהא היא עתה אשת איש. ומה שמתרץ בתוס' יו"ט דהכא הוי איסור מוסיף. ובמוסיף מודה ר' יוסי תמוה וכמו שמשיג עליי בשעה"מ פי"ז מהלכות א"ב דהא באמרה הנאת תשמיש כ היהודים לי אינו היא כחפץ האיסור רק השימוש של כל היהודים הוי לגבה כחפץ איסור ובכה"ג מקרי כולל ולא מוסיף ונ"ל לתרץ ואקדים לומר דקושיא השני' של הב"י על הטור במאי שפוסק שהבעל אסור בה לאחר שתתגרש יש לתרץ לכאורה ד משנה הראשונה לא היה ביד הבעל להפר ח קו רק למשנה אחרונה כשראו שמצי שאהי' נותנת עיניה באחר תקנו חכמים שלא להאמינה וממילא בידו להפר חלקו. וא"כ איכא למימר דאם באמת היה נודע לנו שהתשמיש קשה לה והיא כאנוסה לא היה ביד הבעל להפר רק שא"צ להאמין לה כיון דמשועבדת לו וכמו שמבאר הר"ן באריכות לענין דין טמאה אני לך דלכך למשנה אחרונה מותר בה משום דאוקמי אדינא שא"צ להאמין וא"כ הטעם א"ש מה שאסורה להבעל לאחר גירושין דהא לגבי דידה היא נאמנת וע"כ מיד שנתגרשה פקע השיעבוד דיינינן לה לפי דבריה אשר אמרה שהתשמיש קשה לה ואין בהפרת הבעל הפרה לנדרה ולכך אסורה עליו ודמי לדין אכילת תרומה באומרת טמאה אני לך שאף שאוכלת תרומה בעודה תחתיו ו מ"מ לאחר שנתגרשה אסורה היא בתרומה אמנם א"כ הסברא קשה מדברי הגמרא דף פ"א בעי מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש או דברים שבינה לבינו א"ל תניתוה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהיה נטולה מן היהודים ואי אמרת נדרי ע"נ הוא אמאי תהי' נטולה מן היהודים ש"מ דברים שבינו לבינה הוי כו' ע"כ וקשה דהא יש לומר דלעולם ע"נ היא והא דצריכה להיות נטולה מן היהודים הטעם משום דלפי דברי' שהתשמיש קשה לה אינה גבה נדר ע"נ דהא התרת נדר ע"כ אינו מחמת קפידא דבעל רק מחמת קפידא דידה כמו שמסביר הר"ן בנדרים פ"ב סוף ד"ה ורב אסי אמנם לכאורה מ"מ יש ראיה מהך משנה דנטולה אני מן היהודים דתשמיש המטה אינו קרוי ע"נ דהא איתא בדף פ"ז אמרה קונם תאנים וענבים אלו כו' הפר לתאנים אינו מופר עד שיופר אף לענבים. ואיתא שם בגמ' הטעם דיפרנו כתיב עד שיפר לכולו. ומבואר בר"ן וברא"ש דף פ"ב דרק נדרי ע"נ הדין כך שצריך להפר דוקא כולו ואם לא הפר רק מקצת אין כלום בהפרתו דיפרנו בנדרי ע"נ כתיב. ומסביר עוד שם בר"ן דנדרי ע"נ משום קפידא דידה היא דמצי מיפר דעינויים גבה היא. ומש"ה אינו בדין שופר לחצאין דהא מענה לה טפי. אבל בנדרים שבינה לבינו משום קפידא דבעל היא הלכך במאי דלא קפיד לא קפיד. וכן דעת הרא"ש והרמב"ן והר"ן להלכה כדאי' ביו"ד סי' רל"ד סעיף ל"ו דאם הפר הבעל מקצת אינו מופר כלל. וא"נ דתה"מ מקרי ע"נ האיך תני במתניתן יפר חלקו ותהיה משמשתו ותהיה נטולה מן היהודים הא אם תשמיש אינה קשה לה מיקרי נדר ע"נ ובנדר ע"נ אם לא יפר כולו אינו מופר כלל ואין מקום להתירה לבעלה ע"פ הפרתו כ"א כשאומר שמופר כל הנדר דיפרנו כתיב. ואף שעכ"ז שתהיה אסורה מספק לכל היהודים מחמת שלפי דבריה שתשמיש קשה לה לא הוי נדר ע"נ אין בהפרת הבעל תועלת רק לגבי דידי' ולא לאחרים. מ"מ אי אפשר שתהיה מותרת לבעל מצד הפרתו רק כשאומר הפרתו בסתם אבל כשאומר בהדיא שאינו מיפר רק חלקו במשמעות לישנא דמתניתין דתני יפר חלקו אסור לדור עמה דהא למשנה אחרונה כל היסוד הוא במה שאינו מאמין לה דאמרינן שאין התשמיש קשה ובכה"ג הוי נדרה נדר ע"נ שצריך להיות מיפר כולו גם יש מציאות שתהיה מותרת לכל העולם כשאומרת אחרי שמתגרשת שבאמת לא הי' תשמיש קשה לה רק כדי להפקיע א"ע מבעלה אמרה שקר. וכעין זה דעת הראב"ד בפי"ח מהלכות א"ב דאשת כהן שאמרה טמאה אני לך דאם אמרה אחרי שמת בעלה ששקר אמרה שנתנה עיניה באחר מורה אמתלא זו שתהיה מותרת לכהן ויעויי"ש דעת הרמב"ם אמנם א"כ קשה האיך פסקינן להלכתא כדברי המשנה באומרת נטולה אני מן היהודים שיפר חלקו א לפי דברי הרא"ש וסייעתו קמו בבעייא דלא אפשטא אי תשמיש המטה מיקרי דבר שבינו לבינה או ע"נ ולפי דברי הב"י כן דעת הטור וא"כ למה מועיל הפרת חלקו לבד דלמא מיקרי תשמיש ע"נ ובנדר ע"נ כשלא הופר כולו אף מקצת לא הופר. ומצאתי און לדברי בפירוש המשניות להרמב"ם במ"ש דיפר חלקו מאמר דחויה היא כו' עיי"ש אבל השתא דאתינא להכי יש ליישב ב' קושיית הב"י הנ"ל ואקדים סברא פשיטא דמאי שמשועבדת לבעל לתשמיש אינו רק כשאין התשמיש קשה לה אבל כשהתשמיש קשה לה לא וראי' לדבר מדברי הרימי"ט בתשובותיו ח"א סי' ה' אבל לענין דין הפרה מצד דברים שבינה לבינו שהיא מצד קפידא דבעל אין נפקותא אם התשמיש קשה לה או לא וכ"ז כשיושבת תחתיו ועל רצונו משמש עמה בידו להפר. וגם לפי משנה ראשונה הי' בידו להפר. לה מצד הדין כ"ז שיושבת תחתיו. רק כיון שהי' הדין להאמין לה כופין את הבעל לגרשה ולכך לא הוי דברים שבינה לבינו דהא בעמוד וגרשה קאי וכן מורה לשון הרא"ש דף צ' בד"ה נטולה אני מן היהודים שמסיים בזה"ל וסוברה משנה ראשונה דא דאפילו דברים שבינה לבינו לא הוי דאפשר שיגרשה ע"כ. וא"כ קשה לומר דלפי משנה אחרונה שהדין שא"צ לגרשה ובידו לכופה לתשמישו כי א"צ להאמין לדבריה ממילא כב להיות נדרה שנדרה לגבי דידי' ככל נדר שבינו לבינה ואף אם כדבריה כן היא שקשה עליה התשמיש מ"מ כיון שהוא א"צ לפרוש ממנה ויכול להחזיקה בע"כ הוי לגבי דידיה מניעת התשמיש נדר שבינו לבינה ויכול להפר חלקו:

והנה ידוע דע"א ואפ' אשה נאמנת באיסורין אף בשל אחרים היכא שבידו לאוסרן כמו באומר נתנסך יינך כיון שהיה בידו לנסך מעתה י"ל דאף שאין ביד האשה להפקיע א"ע מיד הבעל לפי משנה אחרונה ואינה נאמנת לומר לענין תביעת הגט שהתשמיש קשה לה. מ"מ לענין איסור נדר להצריך להבעל להפרה יש להאמינה דאף כשאומרת הנאת תשמישה על כל העולם צריך הבעל להפר חלקו. דהא אם כדבריה כן הוא באמת אינה משועבדת לו וחל נדרה וצריך הפרה דלא יכול הבעל לומר דאף לענין איסור להצריך הפרה אינה מאמינך דהא בידה הוא שתצריכו הפרה כשתאמר הנאת תשמישך עלי דבכה"ג חל נדרה אף שמשועבדת לו ואסור לדור עמה עד שיפר וכיון שבידה צריך לחוש לדבריה ולהפר חלקו אף בגוונא שכ' הטור באומרת קונם תשמישי על כל העולם, ומעתה מכוונים שפיר דברי הטור. וסרה ממנו ב' קושיות הב"י שהטור אחז הדין כפי לשון המשנה יפר חלקו ולדידן דמבעי לן אי תשמיש המטה מיקרי נדר ע"נ לא משכחת דין זה באומרת הנאת תשמיש כל היהודים עלי דבכה"ג יש לחוש דלמא תשמיש מקרי ע"נ וצריך הפרה בכולו ואם אינו מפר רק חלקו אינו מופר כלל ואסורה גם לו. ולכך כתב הטור דין זה דנטולה מן היהודים באומרת קונם תשמישי על כל העולם כגון בזה צריך הבעל להפר חלקו מטעם שכתבתי דלענין איסור עליו להאמינה להצריך הפרה דדלמא באמת התשמיש קשה לה ואינה משועבדת לו חל נדרה. אבל כשמיפר חלקו מותרת היא עכ"פ דאם תשמיש קשה לה הרי הפר חלקו ודי ואם אין התשמיש קשה. לה ואין בהפרתו כלום אם תשמיש המטה מיקרי ע"נ כיון שלא הפר כולו לרי בלא"ה לא חל נדרה לגבי דידיה הא כיון שהתשמיש אינו קשה לה השועבדת היא לו, אבל כשמגרשה אסורה לו דלמא לא הי' התשמיש קשה מה והיה נדרה ע"נ וכיון שלא הפר כולו רק חלקו לא היה בזה שום הפרה ולא הותרה לו בעודה תחתיו רק משום שמשועבדת לו ע"כ אחר שמגרשה ופקע השיעבוד אסורה היא לו. וכן הדין מפורש בדרישה ובש"ך סי' רל"ד באומרת קונם תשמישי עליך. אם לא הפר בעודה תחתיו אסורה לו כשמגרשה כדין קונם מה שאני עושה לפיך שסובר ריב"ל שיפר שמא יגרשנה כו'. וא"ל דא"כ האיך רוצה הגמ' לפשוט מהך מתניתין דתשמיש המטה לא מיקרי ע"נ הא י"ל דתהמ"ט מיקרי ע"נ רק מתניתין מיירי באומרת קונם הנאת תשמישי על כל היהודים די"ל דמשמעות לשון המשנה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים נראה דאין עליה איסור רק נגד כל היהודים אבל לא לבטלה הן בעודה תחתיו הן כשמגרשה וחוזר לנשאה. ואפשר לזה אי' לישנא יתירה שבמשנה ותהיה משמשתו ולא כדברי הט"ז בסי' רל"ד שרוצה להוכיח להיפך מלשון זה יעו"ש וכדעת ב"י אליבא דהרמב"ם דאף כשמגרשה מותרת לבעלה ואין עליה איסור רק לעלמא וכיון שכן אי אפשר לומר דמתניתין איירי כשאמרה קונם תשמישי על כל העולם דהא בכה"ג כשהבעל מיפר חלקו אינו מותרת לו רק בעודה תחתיו ממ"נ. אבל כשמגרשה אסורה לו כמ"ש לעיל בכוונת הטור. היוצא מזה דלדברי ר"י שסובר דתשמיש המטה בודאי אינו נדר ע"נ כשאומרת קונם תשמישי על כל היהודים מותרת אף לאחר גירושין כי יפר חלקו בעוד' תחתיו דהא אף אם אין התשמיש קשה לה לא הוי נדר ע"נ רק נדר שבינו לבינה. וכיון שהפר מופר לה לעולם. וא"כ יש להעמיד המשנה דאתיא כר' יוסי בגוונא שכתב הטור. מעתה לפי שיטת התוס' דהקונם על כל היהודים אין לחול על איסור א"א כי אם למ"ד אחע"א בכולל א"כ לר' יוסי דל"ל אחע"א בכולל יש לומר באמת לא משכחת דין דנטולה מן היהודים היכא שאמרה קונם תשמיש כל היהודים עלי דבכה"ג ליכא אלא כולל וא"כ לא לזר יוחשב לומר דנטולה מן היהודים דמתניתין שהוא דברי ר"י באמת לא מיירי בכה"ג דהא לא חל וכנ"ל אלא מיירי באמרה קונם תשמיש כל היהודים עלי דמיפר חלקו דדלמא התשמיש קשה לה ואינה משועבדת לו וחל הנדר כשמיפר חלקו מותרת היא לעולם. דהא לר"י תשמיש לא מיקרי ע"נ. והטור שאוסר אותה לבעלה אחר גירושין לשיטתו אזיל שסובר כדעת הרא"ש אביו דלדידן איבעי' דלא איפשטא היא אי תהמ"ט מיקרי ע"נ וצריכין לחוש דלמא אין התשמיש קשה לה והוי נדרי ע"נ וכשהפר חלקו לבד לא היפר כלל וכנ"ל:

ומעתה מיושב קושית התוס' ולר"י אף שסובר אין אחע"א בכולל מ"מ במוסיף מודה בכה"ג כשאמרה קונם תשמישי על כל העולם דשוי' נפשה כחפץ איסור לבעלה ולכל היהודים מיקרי שפיר איסור מוסיף כיון דחל חליה איסור לגבי בעלה חל עלה לגבי אחרים והרי הוא כמו חלב קדשים שנעשה נותר כיון דאיתוסף על החתיכה חלב איסור לגבי גבוה איתוסף נמי להדיוט:

אמנם עדיין יש להקשות דלדברי התוס' שמקשים דאיך חל איסור נגד היהודים על איסור מבואר שסובר דאי אינו חל בעודה א"א גם לאחר שמגרשה אינו חל. וכבר עמד על דבריהם בספר שעה"מ דהא בקונם נם שאני עושה על פיך אף שאינו חל בעודה תחתיו מ"מ כשמגרשה חל כמבואר בדברי ריב"נ יפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לו. י"ל דסברת התוס' כיון שאינו חל בעודה תחתיו מחמת שאין אחע"א א"א הוי כנדר שהותר מקצתו והותר כולו גם לאחר שמתגרשת. ודמי למ"ש בשיורי כנה"ג ביו"ד סי' רכ"ט בשם תשו' משפטי שמואל דמי שנשבע לעבור על המצוה בכולל שלא חל שבועתו לא חל אף על ההיתר יעו"ש שכ' שהרדב"ז בשם הריטב"א חולק ע"ז ושאני בקונם שאני עושה על פיך דמה שאינו חל בעודה תחתיו הוא משום שאין בידה להפקיע א"ע משיעבודה לבעלה והוי כאוסרת דבר שאינו שלה על אחר שאין בכה"ג שום נדר ולכך לא דיינינן מחמת זה כהותר מקצתו לומר מחמתו סותר כולו. וא"ש המשנה דקונם מה מה שאני עושה על פיך שאסורה עליו מעשה ידיה לאחר גירושין. וכמו כן המשנה דריש פרק המדיר. ועיין בשעה"מ הלכות נדרים פיו"ד. וא"כ י"ל דאף אי תהמ"ט מיקרי ע"נ. מ"מ באומרת נטולה אני מן היהודים והפר חלקו מותרת היא לבעלה אף אחר שנתגרשה ממ"נ אם התשמיש קשה לה הרי הופר חלקו. ומותרת היא לעולם. ואם לא היה התשמיש קשה לה הרי לא חל הנדר לגבי דידי' דנשתעבדת לשמושי' וכיון דלא חל לגבי דידיה לא הוי לא כולל ולא מוסיף לגבי שאר היהודים ולא חל הקונם לגבי שאר היהודים בעודה א"א וכיון שלא חל לגבי שאר היהודים מטעם אין אחע"א הוי כהותר מקצתו והותר כולו ובטל כל הנדר ואמאי תהיה אסורה לו אחר שנתגרשה וא"כ נשאר קושית הראשונה דמאי ס"ד למיפשט ממתניתן דתהמ"ט לא מיקרי ע"נ דלמא לעולם תשמיש המטה מיקרי ע"נ ומתניתין מיירי בגוונא שכתב הטור באומרת קונם תשמישי על כל העולם ומותרת היא לבעלה כשהיפר חלקו בממ"נ אם התשמיש קשה לה הרי הפר חלקו ואם אין קשה הרי לא חל נגד בעלה דהא משועבדת לו כיון שלא חל לגבי' בעודה תחתיו לא חל לגבי שאר היהודים וכיון דנתבטל הנדר לגבי שאר היהודים ומטעם דאין אחע"א הוי כהיתר מקצתו ובטל הנדר מכל וכל ואין עליו כלל איסור בנדר זה מעולם. וא"ש לישנא דמתניתין דמשמעות שמותרת לבעלה לעולם. אבל עכ"ז צריכה להיות נטולה מכל היהודים הא לפי דבריה שהתשמיש קשה לה הי' חל נדרה גם לגבי בעל ובהפרתי לא הותרה רק לו ולא לאחרים וא"כ ליכא למפשט כלל:

וצ"ל דהנדר לגבי כל היהודים יכול בלא"ה לחול גם בעודה א"א מצד כולל כי אף שאינה אסורה לבעלה הוי כולל מחמת שכולל עלי' איסור להיות נטולה מן היהודים אחר שנתגרשה וא"כ יש ראי' מזה דאף איסור שיחול לאחר זמן יש גם חסרון מעשה מקרי כולל מכ"ש היכא דאין מחוסר מעשה. והזמן ממילא בא:

אמנם משמעות לשון התוס' הנ"ל בנדרים נראה דלא הוי כולל רק מחמת שאסורה גם לבעלה ולדבריהם י"ל דקושיא הנ"ל בלא"ה יש לדחות דלדידן דסברינן אחע"א בכולל אף כשליכא מוסיף והוי נטולה מן היהודים כשאומרת תשמיש כל העולם עלי. וממילא מדתני במתניתין סתמא נטולה אני מן היהודים יש במשמעותה גם בכה"ג שאסרה תשמיש כל העולם ע"ע ובכה"ג אי הוי תהמ"ט מיקרי ע"נ לא היתה מותרת לבעלה בהפרת חלקו לבד דיפרנו משמע כולו ולא א"ש למיקם לישנא דמתניתין סתמא תני נטולה אני מן היהודים דלא מיירי אלא באמרה קונם תשמיש כל היהודים עלי. אבל לר' יוסי דל"ל כלל דין אחע"א בכולל דלדידי' כשאומרת קונם תשמיש כל היהודים עלי. דלא הוי אלא כולל אין ממש בהקונם ואינה נטולה מן היהודים. מובן מאליו באומרת נטולה אני מן היהודים הוא רק בגוונא שחל הנדר שאינו רק באומרת קונם תשמישי על כל העולם שיש בזה איסור מוסיף ומתפרש בזה לשון המשנה האומרת נטולה אני מן היהודים מיירי דווקא באומרת קונם תשמישי על כל היהודים כי רק בכה"ג נטולה היא מן היהודים לשיטת ר"י דל" אחע"א בכולל רק במוסיף ולא בכולל ולכאורה קשה אי נימא דלאחר זמן לא מיקרי כולל מסוגיא דנודרת דלפי דברי שעה"מ באוסר עליו דבר הקדש כיון דלא חל הנדר בעודו הקדש תו לא מצי לחול אף אחר דמשכח רווחא בפדיון ההקדש אי הנטע רבעי וראייתו מדברי התוס' סוף מסכת נדרים על המשנה דיפר חלקו דנשמע מדבריהם שם דאם אין הנדר על כל היהודים חל עליה בעודנה א"א משום דאאחע"א גם לאחר גירושין או לאחר מיתה הבעל לא חייל. וכעין דבריו כתב בפתיחה להלכות פסח פרק א'. קשה מסוגיא דנודרת בכהן הנושא נשים בעבירה ובהמקדיש נכסיו מה תועלת יש בזה שמדירין אותה או אותו דלמא יער מי ויאסרו ע"ע מקודם על יום או ימים ושוב לא יחול הנדר שידירו אותם הב"ד משום דאין נדר בתוך נדר ואף לדידן דסברינן דאחע"א בכולל הלא בכה"ג דאין הכולל בעת הנדר אלא לאח"ז לא מיקרי איסור כולל כמו שמבואר באריכות בזה בספר הפלאה בקונטרס האחרון להלכות כתובות סי' קי"ח וכיון דלא חל בעת הנדר תו לא מצי למיחל אף בכלות זמן איסור ראשון שנדרה בינה לבין עצמה:

הן אמת לדעתי נראה פשוט דהיכא שנדר אדם על דבר לזמן ואח"כ אסרו ע"ע אותו דבר עצמו ומפרש להדיא שיהי' לעולם אסור בדבר זה בכה"ג חל הנדר השני בכלות זמן ראשון דהוי כאילו אמר בהדי' תיכף בשעת נדרו שיהי' אסור בזמן הפקעת איסור הראשון וכמו בנודר לאחר זמן (יעויין במס' נדרים דף כ"ח ע"א באומר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו שפודאן וחוזרות וקודשות עד שיקצצו וחשבתי שבכוונה כתב רש"י בעירוכין שם על המשנה המקדש נכסיו בזה"ל ידור שלא יחזירנה לעולם כו' דאי אינו אמר לעולם אף שכל נדר בסתם אם אינו קובע לו זמן הוא קיים לעולם מ"מ בעינן שיהי' מפורש בהדיא לעולם כדי לגדור בפני ערמה וכנ"ל דבאומרת בסתם שאוסר ע"ע דבר פלוני אף שנשאר באיסור לעולם מ"מ צריך שיחול מיד וממילא יומשך עד לעולם כיון דלא קבע לו זמן ואם א"א לו לחול מיד גם לאחר זמן אינו באיסור דהא לא נדר אז דבתחלת דיבורו לא פירש האיסו' לאח"ז משא"כ כשמפרש בהדי' לעולם דהוי כמפרש בהדי' תיכף האיסור לאחר זמן שיהיה מקום לחול:

אמנם כמדומה שהשעה"מ לא נחית לחלק בכך דאל"כ נשאר קושיתו על התוספת הנ"ל בנדרים שמקשים גבי תהיה נטולה מן היהודים הא אין אחע"א הא י"ל דמה שאומרת תהא נטולה מן היהודים כוונתה שאוסרת עצמה בנדר מפורש הנאת תשמיש כל היהודים עליה לעולם. גם קשה דלמה לא נחית רש"י שפי' כן בסוגי' דנודרת גבי כהן שנשא נשים בעבירה שמדירין אותו בהדי' על איסור עולם. וביותר קשה על הרמב"ם בפירוש המשניות בנודרת שכתב בזה"ל כגון דאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורין עלי אם קבלתי מזאת הכתובה שום דבר כו' ע"כ. הרי שבאר כל נוסח הנדר ולא שת לבו להעיר שצריך שתאמר לעולם. הן אמת לפי מ"ש דהרמב"ם סובר דיש נדר בתוך נדר אין מקום לדיקדוק זה רק לפי מ"ש הלח"מ שמה שמפרש פירוש אחר בדברי הרמב"ם. ולדעתו גם הרמב"ם סובר שבסתם נדר על נדר אינו חל קשה כנ"ל. ואי נימא שגם רש"י ז"ל סובר כשיטת הסוברים דיש נדר בתוך נדר י"ל ע"ד פלפול על מאי שדקדקתי לעיל בדברי רש"י למה לא ביאר רש"י במשנה דנודרת גבי נודר ועובר שמדירין בפירש באיסור לעולם ולא נחית רש"י לבאר זה רק במשנה דעירוכין המקדיש נכסיו ואקדים דבחגיגה דף י' על המשנה היתר נדרים פורחים באויר איתא שם בגמ' תניא רא"א יש להן על מה שיסמוכו איש כי יפליא כי יפליא כו' אחת לאיסור ואחת להיתר כו' ע"ש מקשה שם בטורי אבן דמסוגי' כאן בעירוכין דמסיק הגמ' דר"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש וכשם דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות דהא כתיב בי' קדוש הוא לב"ש אין שאלה בנזירות עיין במס' נזיר דף ל"ז והמעיין שם יראה דלא נשמע כלל שסוברים ב"ש דא"ש בהקדש אלא מהא דתניא בברייתא הי' מהלכין בדרך כו' שם סוברים ב"ש דנזירות בטעות חל עליו והוי נזיר מזה נלמד דב"ש סוברים דאין שאלה בהקדש וממילא נשמע דר"א דקאי בשיטתי' נמי סובר דאין שאלה בנזירות וכן מורה לשון הגמ' כאן בעירכין דאמר רבר"ש הן הן הדברים ב"ש וב"ה וכן דברי ר"א ור' יוסי וא"כ קשה האיך קאמר כתוב אחד בעירכין ופסוק אחד כתוב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ולדידי' הן בעירכין הן בנזירות ליכא שאלה והוספתי דברים לחזק קושי' זו למען יבין המבין שאין מקום לתירוצו של השאגת ארי' שם במה שרצה לחדש דר"א סובר כב"ש בחדא דאין שאלה בהקדש ופליג עלי' בחדא דסובר דיש שאלה בנזירות. עוד מקשה שם בע"א לב"ש דסוברים דגם בנזירות ליכא שאלה כי יפליא להיתר למאי מוקי לה:

ונראה לתרץ לפי מה דאיתא בתשובת מהרמ"א מפאני' סי' ס"ב שמקשה על האיקומתא דרבה בפסחים דף מ"ז בסוגיא דכיצד מפרישין כו' דטעמא דר"א שם בחלה הואיל ואי בעי מיתשל הא חלה ג"כ מיקרי קודש ולר"א אין שאלה בהקדש ומתרץ דמאי שאין שאלה בהקדש לב"ש הטעם משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וטעם זה ליתא בחלה שבידו ליתן בתו כהן ע"ש וצ"ל לסברת מהרמ"ע הנ"ל דגם בנזיר שנעשה גופו קדוש דינו לשאלה ככל הקדש דשייך שהוא קנין לגבי גזא דרחמנא, סמך לזה מה דאיתא בספרי פרשת נשא קדוש הוא לה' הרי קדושת הגוף:

ומעתה יש להמציא דאף לב"ש שסוברים דאין שאלה בהקדש ובנזיר יש לומר דז"א אלא במקדיש מעכשיו או באומר הריני נזיר היום שמיד נתקדש גופו וקנוי מיד להקדש והוי כמסירה להדיוט שאין מועיל חזרה ושאלה עיין מה שהאריך בזה הש"ך בח"מ סי' רנ"ה. אבל במקדיש או נודר בנזיר לאחר זמן שביום נדרו עדיין לא תפס הקדש רק עליו חיוב הנדר שיהיה הוא או אותו החפץ קדוש וקנוי לגבוה לעת ידוע הזמן:

לשיטת הר"ן בתשו' סי' נ' ומובא בב"י סי' רכ"ח דבכה"ג יכול החכם להתיר קודם זמן דזמן ממילא אתי' ולא דמי לנודר בתנאי אם יהי' כך או אם יעשה כך שאין מתירין אלא כשיחול הנדר ע"י קיום התנאי י"ל דגם אליבא דב"ש יש שאלה כ"ז שלא הגיע הזמן שיהי' קדוש וקנוי לגבוה כמסירה להדיוט. ולפ"ז לשיטת הר"ן והרשב"א בסוגי' דנדר בתוך נדר בנדרים דף י"ז דהא דילפינן שם מנזיר להזיר דנזירות חל על נזירות אין הכוונה בו שיהי' חייב שתים בעובר על נזירתו בשלשים יום זמן נזירות הראשונות דאין נדר ונזירות חלה על נדר ונזירות בזמן אחד. אלא מנזיר ולהזיר ילפינן דכיון שנדר בפעם ב' חייב לנהוג נזירות אחר כלות שלשים יום זמן נזירות הראשון אבל בבת אחת לא חיילא אם העביר לעבור על ב' איסורים בפעם אחת ובכה"ג לפמ"ש י"ל דאף בנזירות ראשון ליתא בשאלה אליבא דב"ש דהא כבר נתפס בקדושתו והוה לענין זה כמסיר' לגבוה. מ"מ על נזירות השני שעדיין לא חל רק ממילא יבא אח"כ יכול לשאול לחכם מקודם שנתפס בו הקדושה. וא"כ אף לב"ש א"ש מה דכתיב ואיש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר כו' לפרש להתיר ע"י שאלה והיינו על נזירות השני שעדיין לא נתפס בקדושתו ולא הוי עליו אלא חיוב נדר בעלמא כשהגיע הזמן ינהג נזירות. ומיושב קושית הט"א הנ"ל. ושפיר אמר ר"א דיש להם על מה שיסמוכו מקרא דכי יפליא דכתיב בנזירות ומיירי בנזירות דלאחר זמן דבזה מהני שאלה, וכיון שכן דלר"א לשיטתי' ע"כ צריכין לפרש הקרא דנזיר להזיר ע"ד הנ"ל שמפרש הר"ן ממילא נשמע שאין נדר בתוך נדר שיחול בבת אחת דאל"כ דחל בב"א ובדעת הרמב"ם ושאר מפרשים אמאי מועיל שאלה דהרי כבר נתפס בו הקדושה מחמת הנזירות הראשון והשני דהא הוא נזיר מחמת שניהם בב"א ובזמן אחד. וכשם שאין שאלה על נזירות הראשון כך אין שאלה על נזירות השני. וכי מגרע גרע תפיסת הקדושה של נזירות השני מחמת שכבר קדוש באותו זמן עצמו מחמת נזירות הראשון שיהי' מועיל בו שאלה א"ו דלא קאי אלא לחייבו בנזירות שני' לאחר כלות זמן נזירות ההוא לכך יש שאלה לשני' וע"ז קאי כי יפליא להיתר ומאחר שביררנו דלר"א אין נדר בתוך נדר נשאר קושי' הנ"ל אמאי אמר ר"א המקדיש נכסיו ידירנו הנאה הא עדיין יכול להערים שיאסור א"ע בתחילה בזמן מה ועי"ז לא יחול עוד עליו הנדר השני שידירו אותו בב"ד אף כי משכח רווחא כמו שמוכיח השעה"מ מדברי התוס' סוף נדרים על דברי המשנה תהא נטולה מן היהודים יפר חלקו כמו שהבאתי לעיל. לכך הוצרך לפרש ידור הנאה לעולם שמפרש בהדי' לעולם וכנ"ל:

ועפ"י הקדמה הנ"ל דלא חשיב איסור כולל מחמת איסור שיחול לאחר זמן יש ליישב קושית התוס' סוגי' דנודרת ד"ה ותני עלה נודר ועובד דמה הוצרך לאתויי הברייתא דנודר ועובד יורד ומגרש ליפרך ממתניתין דתני פסול עד שידור הנאה, דביו"ד סי' רכ"ח סעיף ט"ו מובא דעת הסוברים דנדר על דבר איסור היכא שחל הנדר כגון בנדר שלא לשחוק אם הותר אינו מותר וכ' הש"ך בשם הב"ח שמקשה איך אפשר שלא הותר בדיעבד דא"כ קשי' כו' ליקשי מרב פפא גופא כו' ועוד דפריך בש"ס התם למ"ד א"צ לפרט את הנדר ממתני' דיורד ועובד דליחוש דלמא שרי לי' חכם מאי קושי' הא אינו מותר כלל א"ו מוכח התם מכולה סוגי' דמותר בדיעבד. אבל אינו נידן כלל לענין שלפנינו דהתם מיירי בכולה שמעתתא שהנדר אינו דבר מצוה או מלתא דאיסורא אלא שתלה בדבר אסור כגון שאמר קונם עלי פי' אם עברתי או אעבור עבירה פ' כו' עכ"ל ולכאורה קשה הא גבי נודר ועובד הנדר הוא שלא יהנה ממנה הרי נדר על איסור. וכן מפורש ברש"י מסכת בכורות דף מ"ה שנדר שלא יהנה הוא ממנה והיא ממנו. אמנם לשיטת הסוברים שאין נדר חל על איסורין לא משכחת גבי כהן הנושא נשים פסולות שיחול נדרו על איסור תשמיש דבלא"ה איסורו באזהרה לאו מן התורה ולא משכחת שיחול אלא אם כולל גם שאר הנאות שאין בהם איסור. וי"ל דבכה"ג אם הותר ע"י חכם מותר בדיעבד חלק הנדר שהי' על דברים המותרים ופקע למפרע והוי כאלו לא נדר רק לתשמיש ואין נדרים חלין על איסורין:

ובפשיטות ליכא לתרץ כיון שהותר מקצתו הותר כולו דא"כ לא הוי א"ש לדעת הרמב"ן שמביא הר"ן בנדרים דהיכא שאין הנדר מותר ע"י חרטה דמעיקרא אלא ע"י חרטה דהשתא אף שנעקר הנדר למפרע מ"מ לא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וא"כ היכא שחוששין שכהן נודר בערמה שבכה"ג אף כשיתיר ע"י החכם לא יתיר ע"י חרטה דמעיקרא אם לא יועיל ההיתר בדיעבד רק על חלק ההיתר לא יבוטל עי"ז מה שחל על חלק האיסור בטעם נדר שהותר מקצתו דהא אותו מקצת שהותר לא הותר ע"י חרטה דמעיקרא ע"כ הצרכתי למ"ש שיופקע הנדר מחלק איסור משום דאין נדרים חלים על איסורין אלא בכולל דברים המותרים. וכיון שמופקע למפרע הנדר בחלק המותר הוי כלא נדר כלל רק על איסור וליכא כולל וכ"ז בעודנה אשה פסולה תחת בעלה שאסורה עליו בלאו ואין הנדר חל כ"א ע"י כולל דברים המותרים. אבל אם כבר גרשה כהן א"צ כלל כולל לכלול דברים המותרים לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דבבעל וקידש אינו לוקה וליכא אזהרת לאו רק איסור בעלמא כמבואר בפוסקים ודמי לחצי שיעור כיון שאינו באזהרת לאו ועשה חל עליו איסור אחר כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג א"כ מצינו להדיר אותו בסתם שלא יהנה מאשה זו הפסולה עליו מהנאת תשמיש כיון דאינה אשתו כעת וליכא אלא איסור ביאה לבד שפיר מצי לחול עליו הנדר בלי צורך כולל דברים המותרים א"כ אף הותר בדיעבד אינו מותר לפי שיטת הפוסקים הנ"ל דנדר על דבר איסור אין לו היתר:

ולפי"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל דממתניתין לא הוי מצי הגמ' למפרך דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' די"ל דמיירי שכבר גרשה ונודר רק מהנאת תשמיש בלי תערובת הנאת היתר ובכה"ג אינו מועיל התרת חכם אפילו בדיעבד ולכך מביא הגמ' הברייתא דנודר ועובד יורד ומגרש וכיון שמיירי שעדיין לא גרשה ויש בתשמישו עמה אזהרת לאו ואי אפשר למיחל עליו הנדר אם לא בכולל שאר הנאות של היתר וקשה שפיר דלמא ילך לחכם להתיר חלק המותר וממילא לא יחול הנדר על חלק איסור לבד כנ"ל:

אמנם לכאורה קשה דאף בעודה תחתיו משכחת שיחול הנדר ע"י כולל ושלא יהיה לו היתר אפי' בדיעבד והיינו שידור הנאת תשמישה לעולם הן בעודנה תחתיו והן לאחר שיגרשנה דבכה"ג חל בעודה תחתיו הנדר מצד כולל שכלל איסור הגדר גם לאחר גירושין ושאז לא יהיה על הביאה בלא קידושין אלא איסור בעלמא ויחול עליו הנדר כנ"ל וכשם שחל בכולל דברים המותרים כך חל בכולל דברים האסורים שהדין שיחול עליו איסור אחר מצד קלותו של איסור הראשון כמו חצי שיעור וכנ"ל ועי"ז חל בכולל גם דברים האיסורים באזהרת לאו וכולל כזה אי אפשר להתיר ואם הותר אינו מותר אפילו בדיעבד כיון שאין בכל נדר שום חלק היתר שיחול עליו היתר החכם. והרי אף רק בנדר שלא לשחוק שהיא רק איסור דרבנן אינו מועיל היתר אפילו בדיעבד כנ"ל. וא"כ גם הברייתא דנודר ועובד לא קשה מידי א"ו כדעת ספר הפלאה שהבאתי לעיל דכולל ע"י דבר שיחול לאח"ז לא הוי כולל וממילא בעודה אשה הפסולה תחת בעלה כהן לא משכחת כולל בנדרה רק אם כולל הנאת היתר בכה"ג אפשר להתיר ע"י חכם חלק ההיתר וכנ"ל ממילא יופקע חלות הנדר גם הנאת איסור וכנ"ל ומקשה הגמ' שפיר:

אך באמת קשה עדיין מסוגיא דנודרת דניחוש לערמה דהנה בשעה"מ בפ' ו' מהלכות שבועות סוף הלכה י"ח חידש מדעתו דלפי שיטת הרשב"א הנ"ל שיש נדרים שיותרו שלא בחרטה דמעיקרא אם אינו מתחרט בחרטה דמעיקרא אין הנדר נעקר אלא משעת התרת החכם ואילך ולא למפרע ומתרץ בזה מה שקשה על דברי התוס' במס' גיטין מסוגי' דנודרת שמקשה שתשבע שלא תאכל ככר זה ותאכלנו לאלתר שאינו בשאלה וקשה על התוס' דהא הלכה בנשבע על ככר ואכלו כולו איתא בשאלה א"ו כנ"ל דהיכא דליכא חרטה דמעיקרא אין עוקרת הנדר או השבועה למפרע וממילא באכלו כולו ליתא בשאלה על מה שכבר עבר כן תורף דברי שעה"מ וקשה לי דהא השעה"מ מסיק בעצמו בפ' י"ג מהלכות א"ב דמי שאסר על עצמו בנדר פירות הקדש או נטע רבעי ואח"כ פדאן דכיון שבשעה שנשבע או נדר עליהן לא חלו איסור השבועה או נדר דאין חלין על איסורין אף דאשכח רווחא אח"כ כשנפקע איסור הקדש ע"י פדיון. מ"מ לא חייל הנדר ולא דמי לנשבע על ככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע שבועה שניה ושלישית דכששואל על הראשונה חיילה השניה וכששואל על השניה חיילה השלישית שאני התם כיון דהחכם עוקר שבועה הקדומה למפרע והוי שבועה שלאחריה כאילו היא ראשונה וחלה מיד בעת שיצאה השבועה מפיו של הנשבע. משא"כ כשלא היה אפשר שתחול השבועה בשעת השבועה מחמת איסור חפץ. ומייתי ראיה לדברי אלה מדברי התוס' סוף נדרים על משנה דנטולה אני מן היהודים. ומביא גם דברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ח שכתב בזה"ל דהא דאמרינן נשאל על הראשונה שניה חלה עליו היינו דוקא בשאלה משום שהחכם עוקר הנדר מעיקרו. אבל בהפרת הבעל דמיגז גייז אף שהפר ראשונה אין השניה חלה ע"כ. לפ"ז כשנשבע אדם או נדר על דבר שאין תכלית כוונתו בזה לעצמות הנדר והשבועה אלא לצורך דבר אחר דבכה"ג דעת הרשב"א שיש התרה בלא חרטה דמעיקרא ולפי דברי השעה"מ בשיטתו כשניתר בלא חרטה דמעיקרא אינו ניתר אלא משעת היתר ואילך ואינו נעקר למפרע והוי דומיא דהפרת הבעל דמיגז גייז. וא"כ אם האיש ההוא נשבע או נדר שנית על אותו דבר עצמו קודם שנשאל לחכם על הראשונה אין השניה חלה עליו כלל דבשעת השבועה או הנדר לא יכולה שתחול מפני הראשונה ואף כשחזר ונשאל אח"כ על הראשונה הרי לא נעקרה הראשונה למפרע רק מזמן השאלה ואילך וכיון שלא חלה השניה בעת הנדר והשבועה תו לא חיילה אף כשיש רווחא מצד השאלה על הראשונה ודמי לנודר שלא יאכל מדבר הקדש ואח"כ נפדה אותו דבר הקדש דאין הנדר חל כנ"ל א"כ קשה מאי הועילו חכמים בתקנתן גבי אלמנה הבאה לגבות כתובתה שתהיה נודרת ליתומים הא בידה להערים שתקדים היא א"ע ותאסור ע"ע בנדר או בשבועה אותן הדברים שעל דעת יתומים להדירה בהם וכיון שאין תכלית כוונתה באותן הדברים להיות אסורה בהן וכל חפצה בנדר זה רק שעי"ז לא יחול עליה הנדר לאח"ז כשתודר ליתומים. א"כ מועיל התרת נדר עצמה בלא חרטה דמעיקרא כדעת הרשב"א הנ"ל ובכה"ג אין החכם עוקר למפרע וא"כ אף שהדירו אותה היתומים אח"כ לא יחול נדרם מצד הנדר שיש עליה מכבר. ואף כשתשאל אח"כ לחכם על הנדר עצמו לא ישוב לחול עליה הנדר של היתומים דכיון דלא חל בשעת הנדר תו לא חייל אף כי איכא רווחא דהא אין הנדר הראשון נעקר למפרע כיון דאינו נעקר ע"י חרטה דמעיקרא וביותר קשה קושיא זו בסוגיא דידן ממקדיש נכסיו שמדירין את הבעל מאשתו שלא יחזירנה לעולם דהרי יודע הוא קודם שנזקק לעמוד בפני ב"ד שיוטל עליו נדר כזה הרי בידו להערים ולהקדים עצמו בנדר כזה שלא ישוב לעולם לקחת את אשתו ועי"ז לא יחול עליו הנדר שהדירו אותו הב"ד ואח"כ ישאל על נדר הראשון והשני לא יחול למפרע וכנ"ל:

ולשיטת הרמב"ם בפ' ג' מהלכות נדרים הלכה ב' כפי הנראה מפשיטות לשונו סובר להלכה כשיטת איזה מהפוסקים דנדר חל על נדר אף לא בכולל א"ש. אבל לדעת הרשב"א בחידושיו לנדרים דף י"ז דכ"ע אנן נדר חל על נדר מטעם דאין אחע"א רק בנזירות גלי קרא דנזיר להזיר שיהא נזירות חל לאחר שלשים של נזירות ראשונה. וא"כ נשאר קושיתי כנ"ל:

אמנם לפי סברת התוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר' יוסי דלכך חל איסור טריפה על איסור אמ"ה אף בלא כולל כיון דלטריפה אין היתר לאיסורו ולאמ"ה יש היתר לאיסורו וא"כ י"ל גם בנדרים היכא דהנדר שנדר שנית אין לו היתר כגון למ"ד ברבים אין לו התרה מצי חייל על הנדר שקדמו אם הנדר הראשון לא הי' ברבים ויש היתר לאיסור ע"י שאלה. ואפשר ה"ה למ"ד נדר שהותר על דעת רבים אין לו התרה אם הנדר השני הוא על דעת רבים מצי למיחל על נדר הראשון שלא הי' ע"ד הרבים:

ולפי זה עוד מה שקשה לי עוד בסוגיא דידן בתוס' ד"ה מר סבר מקשה רזר וא"ת נהי נמי דיש לו הפרה מ"מ הא קיימ"ל דצריך לפרט את הנדר וא"כ אי אתי קמי חכם לא מפר ליה וי"ל דא"צ לפרט הנדר כ"א הלשון שנדר בו אבל אינו צריך לפרט למה נדר כו' יעי"ש. וקשה לשיטת הרשב"א בתשובה המובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח שדעתו כדעת רש"י בבכורות דף מ"ה ע"ב דלמ"ד צריך לפרט את הנדר צריך לפרט הסיבה למה נדר נשאר קושית התוס' הנ"ל כאשר התוס' בעצמם מקשים שם קושיא זו בסוגיא דנודרת במס' גיטין ולא נחתו למה שכתבו בעירוכין ביישוב קושיא זו דא"צ לפרט הסיבה. ולפי דברי הנ"ל א"ש דאם מניעת התרת הנדר אינו מצד חומר הנדר אלא כיון שצריך לפרט הנדר אין החכם רוצה להתיר זה לא מיקרי אין היתר לאיסורו דהא יש לו היתר רק שהחכם אינו רוצה להתיר ואם הותר מותר ע"כ לא מצי למיחל הנדר שקדמו דאין נדר חל ע"נ משא"כ בדעת רבים דמדינא אין לו התרה לשיטת רוב הפוסקים מלבד רבינו אביגדור כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ובש"ך שם דאף בדיעבד אינו מותר בכה"ג מיקרי אין היתר לאיסורו ומצי לחול הנדר הקדום שלא הי' על דעת רבים ויש היתר לאיסורו ע"כ אין גדר מפני חשש הערמה הנ"ל דלמא נדר הבעל קודם הגישתו לב"ד הנאה מאשתו כ"א כשמדירין אותו בב"ד על דעת רבים שפיר מצי למיחל על הנדר הראשון של הבעל שהיה על דעת שיהיה בידו לשאול להחכם ולהתיר אבל אם אין מדירין אותו בב"ד על דעת רבים אף שהדין שצריכין לפרט את הנדר מ"מ איכא למיחש להערמה הנ"ל כי אף שאין החכם רוצה להתיר את הנדר זה מ"מ כיון שאין הנדר חמור מצד עצמו לא מצי למיחל אם קדמו נדר שנדר הבעל בפ"ע הנאה מאשתו זו:

ועפ"ז יש ליישב גם מה שמקשה הב"ש בסי' ק"ב על הרמב"ם דגבי המקדש נכסיו והי' עליו כתובת אשה לא הוזכר כלל שיהיה הנדר על דעת רבים ולפי הנ"ל י"ל דבלא"ה די לגדור בפני הקנוניא אף בנדר סתם דפסקינן דצריך לפרט הנדר וי"ל דהרמב"ם סובר דצריך לפרט גם הסיבה ולא ימצא חכם שירצה להתיר לו ואם מפני חשש הערמה שמא נדר בפ"ע מקודם זאת אינו לשיטת הרמב"ם דהא סובר דנדר חל על נדר וסוגיא דגמרא דערכין אזלא אליבא דר"ה ור"ה לשיטתו שסובר בנדרים דף י"ז דאף נזירות אין חל על נזירות מכ"ש שסובר דאין נדר חל על נדר ושפיר איכא למיחש לערמה כנ"ל על כן הוצרך הגמ' לומר שמדיר ברבים ולמ"ד ברבים יש לו התרה ידיר על דעת רבים. אמנם דברי הראשונים יש לסתור לכאורה דלמ"ד צריך לפרט הנדר וגם הסיבה ליכא למיחש כנ"ל שיקדים א"ע בנדר כדי שלא יחול השני ז"א דהא אם יעשה כן לא ימצא היתר על נדר הראשון דהא יצטרך לפרט הסיבה וכשישמע החכם שנדר בפ"ע כדי שלא יחול השני לא יתיר לו הנדר הראשון ויושאר באיסורו מצד נדר הראשון ולקמן אבאר אי"ה שיש מקום להחזיק דברי הראשונים:

ודע שמש"כ בנדר שע"ד רבים מיקרי חמור מצד עצמותו לכך יכול לחול על נדר שקדמו שיש לו התרה יש לתלות במחלוקת הפוסקים דלשיטת הסוברים שהטעם מה שאין היתר בנדר שעל דעת רבים משום שאין רבים מתחרטין לכך לדבר מצוה יש לו התרה דלדבר מצוה מסתמא דעת כולם שוה להתיר א"כ י"ל דגם עד"ר לא מיקרי הנדר חמור דהא אית ליה ההיתר בחרטת כל הרבים דחרטה שוויה בהסכמה אחת על התרת הנדרים ובכה"ג אפילו לדבר רשות יש היתר כמש"כ התוס' בבכורות ואין מניעת היתרו מצד חומר הנדר רק מחמת אפיסת הסכמתם. אבל לפי דברי ר"ת שמביא ברשב"א בסוגיא דנודרת שכתב דאף לדבר מצוה אין התרה לנדר שנדר עד"ר אלא בכגון מעשה דמיקרי דרדקי שהרבים אביהם של התינוקת שעל דעתם הי' הנדר הי' שייכים לאותו דבר ע"כ מועיל גם חרטתם אבל הנדר עד"ר שאין להם שייכות לזה הנדר אף לדבר מצוה אין מתירין דהאיך ישאלו על דבר שאין מושבעין עליו אלא דעתם נדר הנודר. כן תמצית סוף דברי ר"ת ובפרט לפי דברי הריטב"א בחידושיו מכות דף ט"ז בשם הר"ת דאף לדבר מצוה אין היתר בעד"ר אלא היכא שהי' טעות גמור מעיקר הנדר ע"ש. ע"כ הטעם משום דאלים הנדר בעצמותו כשהוא עשוי עד"ר דאף בהסכמתן אין היתר ולדבריו שפיר י"ל דנדר כזה עד"ר שאין בו כלל מציאות היתר וחרטה אלים וחל על נדר שיש היתר לאיסורו וכשנתפס שלא כר"ת ונאמר דנדר עד"ר לא מיקרי חמור ואינו חל על נדר שקדום לו יש מקום ליישב קושית התוס' בסוגיא דנודרת ד"ה אבל נשאת דנדרה עד"ר דאין לו התרה דהא ידוע דרק חכם עוקר מעיקרו אבל בעל מיגז גייז ואם אשה תחת בעלה נודרת וחוזרת ונודרת די לה בהפרת נדר הראשון דהנדר השני לא חל כלל וכן מבואר בש"ך סי' רל"ח ס"ק כ"ו כמו שהבאתי לעיל. וא"כ לפי מה דסובר ר"ה דאין נדר חל על נדר יש לחוש לאלמנה שנשאת שתערים ותידר תחילה בפ"ע על כל הדברים שקשה עליה אשר מהם יבחרו היתומים להדירה עליהן. וכיון שנדר כזה חל עליה תו לא מצי למיחל הנדר שהדירוה אח"כ היתומים בב"ד וכשתצא מהב"ד יפר לה בעלה נדרה הראשון ותהיה נקיה מהנדר הראשון מצד הפרת הבעל ומנדר השני דהא כיון שלא הי' לה מקום לחול בשעת הנדר תו לא חל כנ"ל ואין מציאות לגדור בפני ערמה זו כ"א בנדר ברבים שהוא חמור בעצמותו שאין לה התרה והפרה ואפילו לדבר מצוה ושפיר מצי למיחל על נדר הראשון שישנה בהתרה והפרה אבל אם נדירנה עד"ר שאינו חמור בעצמותה יהיה ביד האשה להערים כנ"ל. ומיושב קושית התוס' ע"ש:

ועפ"ז יש ליישב מה שמקשים התוס' לפי תירוצם דהבעל יכול להפר אפילו נדר עד"ר וא"כ מצינו למימר דר"ה סובר דהלכתא דאפילו נדר עד"ר אין לו התרת חכם וא"כ קשה למה הוצרך הגמ' לתרץ אליבא דר"ה על קושיא וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם כו' שסובר ר"ה שצריך לפרט הנדר דלמא סובר שאינו צריך לפרט הנדר וכי לא נישאת מדירין אותה עד"ר:

אמנם לפי דברי הנ"ל מוכרח לומר אליבא דר"ה דסובר דצריך לפרט את הנדר דר"ה לשיטתי' דסובר אין נדר חל על נדר אין תועלת בנדר עד"ר דאכתי איכא למיחש דלמא תערים ותקדים א"ע בנדר איסור על כל מה שירצו היתומים להדירה ובכה"ג שאין כוונתה לעצמות הנדר אלא לצורך זה למנוע חלות הנדר הב' ולא צריכין חרטה דמעיקרא וכשנשאלה לחכם לא יעקור הנדר מעיקרו וימנע שפיר שלא יחול הנדר השני שידירוה יתומים בעוד שלא נשאלה לחכם על נדרה הראשון שנדרה מקודם. ונשאר קושית כי לא נשאת נמי. לכך הוצרך הגמ' לתרץ דר"ה סובר דצריך לפרט את הנדר והיינו כדעת הפוסקים דצריך לפרט גם הסיבה וא"כ אין לחוש כנ"ל. דהא אם תתערם כדי שלא יחול הנדר הב' ויהיה זה הסיבה לנדר הראשון כשתרצה לשאול על נדר הראשון תצטרך להודיע לחכם סיבה זו ולא יתיר לה. וכ"ז אינו מוכרח אלא לר"ה שסובר דאין נדר חל על נדר אבל למ"ד דיש נדר תוך נדר אין מקום לחוש לערמה כלל וא"ש מה שאמרו גבי נודר ועובד דלמ"ד דאין צריך לפרט הנדר גם למ"ד נדר ברבים יש לו הפרה דמדירין לי' ע"ד רבים ולא קשה ניחוש לערמה הנ"ל די"ל דאותו המ"ד סובר דיש נדר בתוך נדר כמ"ש שכן נראה דהרמב"ם תופס כן להלכה:

אמנם גוף דברי השעה"מ הנ"ל לפיע"ד אינם אדרבה איפכא י"ל דלהרשב"א ז"ל נעקר הנדר למפרע בחרטה דהשתא אם הנדר ע"ד קנס וכפי מה שביארתי בחידושי וצריך אני מקודם להציע הסוגיא בערכין וכו' ר"א אומר ידירנה הנאה וכן קבעו להלכה הרמב"ם והטור והש"ע בא"ע סי' ק"ב כר"א דצריך להדיר הנאה. והוקשו הקדמונים ומכללם הר"ן פרק אלמנה ניזונת דהא לדידן דס"ל דיש שאלה בהקדש אין לחוש לקנוניא כיון דיכול לשאול על הקדשו וכ"מ בפ"ז מהלכות עירכין מתרץ כיון דר"ה אמר שמ"ר שהקדיש כו' מסקינן דדוקא בשמ"ר אבל בבריא לא שמעינן דאף דהקדש איתא בשאלה מ"מ חיישינן לקנוניא אבל באמת אין זה ראיה וכמ"ש הר"ן וכדבריו כתבו התוס' כאן ד"ה בשאלה:

ובדרך פלפול יש בלא"ה לדחות הראי' מר"ה דבקונטרס אחרון לספר הפלאה מובא בשם בנו הגאון זצ"ל שהקשה לשיטת רב האי גאון המובא בחו"מ סי' ק"ד דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר קודם לגבות מבני חורין. וכיון שכן אף שיש שאלה בהקדש יש לחוש לקנוניא דדלמא הבעל בעצמו יודע שהוא חייב לאחד מלוה בע"פ חוב מקודם לכתובת אשתו וכ"ז ששם הקדש על נכסיו שדינן דהוי כמשועבדים אין הבע"ח של המלוה על פה יכול לגבות מידן ורק אשה בשטר כתובתה משא"כ אם נשאל הבעל על ההקדש וישובו הנכסים להיות ב"ח ויטרוף אותם הבע"ח המוקדם. ותרצתי בפשיטות דאף למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מ"מ אם מקדיש אדם נכסיו בעוד שם הקדש עליהם מוכר או נותן לאחד בהקנאה גמורה כששואל על ההקדש ונעקר למפרע איסור הקדש קיימת למפרע מכירה או מתנה. וא"כ אף אם בע"ח בע"פ מוקדם ביד הבעל להקנות לאשתו הנכסים קודם שישאל על הקדשו ונגד זה תעשה היא לו שובר על הכתובה ואח"ז ישאל על הקדשו ויתגלה למפרע שהיה הנכסים האלו קנויים להאשה כקניית כל מקחי קרקע ולא יהיה לבע"ח בע"פ שום זכות לטרוף מאותן נכסים דבע"פ אינו גובה מיד לקוחות או מקבל מתנה. ולפ"ז י"ל דשאני במקדיש נכסי' ואמר מנה לפלוני בידי דהתם דוקא בשכיב מרע לא חיישינן לקנוניא. אבל בבריא חיישינן דאף שבידו לשאול על הקדשו יש לחוש דלמא בע"פ מוקדם וירא לשאול על הקדשו כנ"ל ולגדור בפני חשש זה בהקנאת נכסיו דרך מכירה או מתנה לאותו האיש אשר יאמר שחייב לו מנה ג"כ הוא מתיירא פן יחזיק האיש ההוא הנכסים לעצמו ע"י שטר מתנה או הודאת מכירה שיהא בידו שאודייתא קונה אף שלא מכר לו משא"כ כשאינו נותן לו שום שטר רק שמודה לו ששקר שיש לפלוני מנה בידו ואינו אומר בהדיא חייב אני לפלוני מנה בשטר לא מיקרי אודייתא להתחייש עי"ז כיון שלא אמר בשטר וגם לא אמר הוו עלי עדים (עיין בחו"מ סי' מ') דכיון שהאיש ההוא יודע בעצמו שאין לו אצלו כלום לא יערב לבבו לגוזל ממנו וכעין סברא זו כתבו התוס' במס' כתובות דף י"ט ע"א ד"ה וכגון שחב לאחרים עי"ש שכתב דלא אמרינן שם שיהא המלוה שאומר שטר אמנה הוא נאמן אף בחב לאחרים במגו דאי בעי מחל די"ל דלאו מגו היא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר שטר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן ע"כ והרי מתורץ קושית התוס' כאן בד"ה בשאלה שהבאתי לעיל. וממילא אין סמך ראיה שיש לחוש לקנוניא במקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשתו לפי מה דפסקינן שיש שאלה בהקדש והדרא קושית הקדמונים הנ"ל אמאי צריך הבעל להדיר הנאה ממנה כשמגרשה הא כיון שבידו לשאול על הקדישו אין לחוש לקנוניא:

ונראה לי לתרץ דאיתא ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ז' בדין היתר נדרים בזה"ל ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרא אא"כ אי ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאל"כ אין ההתרה התרה ועומד באיסור כל ימיו עכ"ל. ולפי זה קשה בסוגיא דידן על ראבר"ש דמוקי פלוגתייהו דר"א ור' יוסי בפלוגתא דב"ש וב"ה דר"א כב"ש ור"י כב"ה דיש שאלה בהקדש ולכך לא חיישינן לקנוניא הלא לא פסיקא מלתא דיש לו חרטה דמעיקרא על ההקדש וא"כ אף אם ילך לחכם וירמה אותו כי יאמר לו שיש לו חרטה דמעיקרא ידע בנפשו שאין בהתרה זו ממש ויהא מועל בהקדש ע"כ טוב לפניו לגרש את אשתו ותטרוף כתובתה מן ההקדש כדין ואף אם יחזור ויקחנה לו לאשה אין למו מכשול איסור מעילה בהקדש רק שבתחבולות מרמה גרם שתגבה מן ההקדש ובדין יצא לחולין וכדי שלא יאמרו העולם הקדש יוצא בלא פדיון עושה הוא כתקנת חז"ל שפודה בדינר וכדאיתא במשנה הסמוכה:

ולכאורה דמיתי לדחות קושיא זו דבידו להערים ולומר לחכם שמתחרט מעיקרא ויתיר לו הקדשו כיון שיהיה הדבר מוחזק ששאל על הקדשו אף כשמגרש אח"כ את אשתו בב"ד לא עלה על דעת הב"ד להצריכו שידור הנאה מאשתו שלא יחזירנה וממילא אם יודע בעצמו שאין מתחרט מעיקרא ולא ישא את נפשו להיות מועיל בהקדש ויגרש את אשתו ותגבה כתובתה בדין ולכך יתירנה:

אמנם א"כ יושאר קושית התוס' בד"ה בשאלה דהקדש קמפלגי ואין מקום לתירוצם דקנוניא דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא יושאל על הקדשו אבל גבי גירשה כי האי לגרש את אשתו כדי להחזורה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו דהא לפי מש"כ גם גבי כתובה אף כששואל על הקדישו אם יודע בעצמו שאינו מתחרט מעיקרא צריך הוא לאותו מעשה דגירושין כדי שלא יוכשל באיסור מעילה דהקדש. וא"כ אין ראיה במאי שמגרש את אשתו שאין כוונתו לקנוניא דאפשר דכוונתו לקנוניא ומפני שאין מתחרט מעיקרא על ההקדש צריך הוא לגרש את אשתו:

וכדי לחזק דברי התוס' ולתרץ מה שהקשיתי נראה לי מאי דפסקינן שאין היתר החכם מועיל אלא בחרטה דמעיקרא ובכה"ג נדר טעות מיקרי אינו אלא לדידן דפסקינן דאין פותחין בנולד והטעם כיון שאין בא להתיר נדרו אלא מצד נולד שאין מצוי ולא היה למנוע א"ע מנדרו מצד ספק הנולד לכך לא הוי כנדר טעות מעיקרא דליכא חרטה דמעיקרא אבל לר"א שסובר שפותחין בנולד בנדרים אף כי אינו מתחרט מעיקרא רק בשעה שבא להתיר את נדרו אינו רוצה בקיום של נדרו לא גרע חרטה דהשתא מנולד יכול החכם להתיר לו ע"כ הוצרך ר"א בר ר"ש לומר דר"א כב"ש דאין נשאלין על הקדש דאם הי' סובר ר"א נשאלין על הקדש לא הי' לו לחוש לקנוניא דאף אם אינו מתחרט מעיקרא נשאל על הקדשו כיון שרצונו עתה לחזור ולזכות הנכסים שהקדיש בודאי נולד. לו איזה דבר ומביאו לזה שיהא רצונו באותן הנכסים. ועפ"י נולד זה צריכים לשאול על הקדישו. וצ"ל ג"כ דלר"א בר"ש שסובר דטעמא דר"י דסובר כב"ה דנשאלין על הקדש גם ר"י סובר דפותחין בנולד. אבל לדידן דפסקינן כחכמים דאין פותחין בנולד שפיר יש לחוש לקנוניא. ולכך אמרינן דצריך הבעל להדיר הנאה דחיישינן דלמא אינו מתחרט מעיקרא אף שיכול להערים ולומר דמתחרט מעיקרא לאו מגו הוא וכנ"ל ומדוייקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות עירכין ה"ג שכתב בזה"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנו ה אה שמא קנוניא עשו על ההקדש. ואין אומרים אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי וישאל לחכמים על הקדישו ויחזור לו ע"כ כוונתו כנ"ל דאין זה מגו מה שבידו לומר שבטעות הקדיש דהא יודע בעצמו שאין מתחרט מעיקרא ולא הי' טעות בהקדישו. וכיון שכן קשה קושית התוס' על ר"ה שאמר ש"מ כו' אבל בבריא לא. ואמאי הא בידו לשאול ואף אם אין לו חרטה דמעיקרא יכול לשקר בפני החכם ויאמר לו שיש לו חרטה דמעיקרא ואין לומר דלמא אינו רוצה למעול בהקדש שיודע בעצמו שאין לו חרטה דמעיקרא הא גם אם משקר במה שאמר מנה לפלוני בידי ובאמת אינו חייב לו ג"כ הוא מועיל בהקדש. ומש"ה הוצרך התוס' לתרץ דש"ה באומר מנה לפלוני דדבר שהיא קל עב ד ולא ישאל על הקדישו. וסמוכין לכל מ"ש גם מדברי התוס' הנ"ל דאם נאמר דבכל גוונא יש שאלה על הקדישו לנו לומר לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא ומה"ת לחוש שמה שאמר מנה לפלוני בידי הוא שקר ובשאט נפש יוציא את ההקדש לחולין הא בידו להוציא את ההקדש ע"י שאלה לחולין. א"ו כמ"ש דחיישינן שאין לו חרטה דמעיקרא ואין לו מנוס ממעילה בהקדש. וטוב לפניו ליעבד איסור זה ע"י אמירה בעלמא שאומר מנה לפלוני בידי מלעשות ערמה ע"י שאלה:

ובדברי הנ"ל מיושב מה שמקשה בקה"ח סי' רנ"ה ס"ק ג' על סברת התוס' והר"ן הנ"ל דדיבורא קיל משאלה אבל בגירושין יש מעשה דהא באומר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה וכן בגירשתי את אשתי נאמן משום דבידו לגרשה. אלמא אמרינן מגו כה"ג ואע"ג דהאי דבורא והאי מעשה ולפ"ד לא קשה דהא הטעם דלא שביק אינש היתרא ועביד איסורא:

ועפ"י הנ"ל י"ל מה שיש לדקדק וכבר העיר בזה א' מהאחרונים שבטור ובש"ע א"ע סי' ק"ב סעיף ז' שם גבי ערב לאשה בכתובתה כתבו כשמגרשה הבעל ידירנה על ד"ר. ובסעיף ח' גבי המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשתו איתא בסתם עד שידירנה הנאה ולא ביאר שההדרה תהיה עד"ר. וליישב זה אקדים דבתשובת הרשב"א סי' ובמיוחסות סי' רנ"ה ומביאה הב"י יו"ד סי' רכ"ח סעיף ט' מקשה האיך התירו הסנהדרין לצדקיהו את השבועה שנשבע לנבוכדנצר הא לא הי' לו חרטה דמעיקרא דכי הי' רוצה שיחתוך נבוכדנצר את ראשו ומחמת קושיא זו המציא הרשב"א דין מחודש דהיכא שאין אדם חפץ בנדרו בעצמותו אלא שנדר לצורך דבר אחר יכול להתיר לעצמו ע"פ חרטה דהשתא אף שאין לו חרטה דמעיקרא. ודין זה המחודש שחידש הרשב"א לא ראיתי מוזכר בש"ע להלכה (וביישוב קושיא זו של הרשב"א ושאר הראיות שמביא שם לחזק דין זה אאריך אי"ה לקמן):

ועתה נחזי אנן אם אין הדין כדברי הרשב"א הנ"ל קשה בסוגיא דידן למה צריכים שידור הבעל עד"ר כדי שלא ישאל על נדרו הא עיקר צורך הנדר הוא כדי שלא יגרש אדעתא דקנוניא ובמחשבתו לנדר הנאה וילך אצל חכם להתיר את נדרו הרי ליכא חרטה דמעיקרא דהא בשעת הנדר הי' מחשבתו לנדור לצורך הקנוניא וא"כ לא יהיה מקום להתרת חכם בשלמא גבי נודרת ליתומים שאוסרת לעצמה איזה דבר שבררו היתומים בתנאי אם נהניתי בכתובתי יכולין לחוש שמא נהנת בכתובתה ולאהבת הממון לגבות כתובתה שנית נתרצית בשעת הנדר שתהיה גדורה מהנאות אותן הדברים שנדרו הנאה מהן לרצון היתומים וכשיעבור הזמן מה ותרגיש בעצמה שקשה לה לפרוח מדברים אלו תתחרט בחרטה גמורה מעיקרא שטוב הי' לפניה אם לא הי' נוטלת כתובתה שנית ולא הי' נודרת הנאה ויהי' היתר החרם כדת בחרטה ומעיקרא:

שוב מצאתי כדברי אלה בתשובת מהרי"ט סי' א' ח"א וקרוב לשמוע אף אם במחשבתה כן תיכף בשעת הנדר שרוצת בקיומו של נדר רק אם יכפנה יצרה לתאוה לאותן הדברים שנדרה ממנה עד שעי"ז תרגיש בעצמה חרטה מעיקרא תלך לחכם ושרי לה ומועיל התרה כיון שעכ"פ היה דעתו לנדר ומתרצה בקיומה עד שלא תתחרט בחרטה גמורה למפרע אבל כאן במגרש את אשתו שאנו חוששין לקנוניא שאינו מגרשה רק כדי להחזירה ומדיר הנאה לא משכחת חרטה דמעיקרא דהא מיד בשעת הנדר הי' במחשבתו לנדור שיתיר לעצמו הנאה ואין בכה"ג שם חרטה במה שנדר דהא אין מתחרט על שנדר ואם מתיר החכם אין בהיתרו כלום א"כ גם בלא דעת רבים אין לחוש שילך אצל חכם להתיר:

אמנם בלא"ה יש לדקדק דלמה הצרכו חז"ל שלא יחזירנה לעולם הלא היה די לגדור בפני חשש הקנוניא אם יאמר הבעל שאם בלבו כעת לקנוניא מדיר הנאה ממנה ואם אין בלבו כעת לקנוניא מה לנו לאסרו עליה כשישתנה דעתו ויהא בידו להחזיר גרושתו. וצ"ל שרצו חכמים לגדור בגדר אמיץ פן יקל בעיניו עון נדר ובשאט נפש יעבור על נדרו ע"כ לא היה מועיל אם היה מודר כנ"ל כי בנדר כזה אם יחזירנה לא ידוע שעבר על נדרו משא"כ בנודר בהחלט שלא יחזור ויקחנה שאם יעבור ויחזירנה יהיה גלוי לב"ד שעבר על נדרו ויכופו לגרשה וקרוב לשמוע שהיא בכלל הנושא נשים בעבירה שכופין להוציא כדאיתא ביבמות דף פ"ז ובאה"ע סי' קנ"ד לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דשפיר צריכים להדירו עד"ר שאין לזה כלל התרה כי אם לא נדר אותן אלא בנדר סתם שיש לו מציאות התרה ע"פ חרטה דמעיקרא נשאר החשש שמא דעתו לקנוניא ואף שבכה"ג לא שייך חרטה דמעיקרא ולא יהיה לו מציאת היתר לנדר חיישינן שמא דעתו לעבור על נדרו ולפני ב"ד לא יהיה גלוי על שעבר על נדרו כי יהיה בידו להצדיק א"ע שבשעת הנדר לא הי' באמת דעתו לחזור ולישאנה ונדר ממנה הנאה בלב שלם. ואחר כך כשהרגיש בעצמו חרטה דמעיקרא ימצא פתח להתיר נדרו ע"כ צריכים לנדר עד"ר ומעתה י"ל דדוקא לערב לאשה בכתובתה הוא דצריכים עד"ר מטעם הנ"ל אבל במקדיש נכסיו ובמגרש את אשתו די בנדר סתם דהא לפי מ"ש לעיל לכך אינו נאמן במגו דאי בעי מתשל דחיישינן שיודע בעצמו שאין לו חרטה דמעיקרא על ההקדש ישאל בערמה ואם שיאמר לחכם שיש ל' חרטה דמעיקרא לא יהיה בהיתר החכם כלום ויהיה לו מכשול מעילה בהקדש לכך אנו דנו דנין להצריכו הדרת הנאה א"כ ממילא די בנדר סתם דאם במחשבתו על קנוניא אין לו מציאות חרטה דמעיקרא ולא יהיה יכול למצוא היתר לנדרו. ואם על דעתו להיות פרוץ בנדר מה לו להכשיל א"ע להיות באיסור נדר כל ימיו שיהיה עם אשתו הלא בידו לשאול בערמה על הקדישו כי יאמר בפני חכם שמתחרט על הקדישו בחרטה דמעיקרא אף שבאמת אינו מתחרט מ"מ כיון שמועיל בהקדיש נכסיו שהיא קדושת דמים יצא לחולין ולא יעבור רק פעם א' על אזהרת מעילה דקילי נגד עון נדר כל ימיו לכך לפי המסקנא דיש שאלה בהקדש אינו צריך לגבי המקדיש נכסיו ומגרש שיהיה נדר עד"ר וכנ"ל דבממ"נ אם בלבו לעבור על איסור הי' בוחר בעצמו בקל לשאול על הקדישו בערמה ואם אין בלבו לעבור על איסור הנדר אנן סהדי שלא יגרשה לקנוניא דהא אם דעתו לקנוניא לא יהי' לו מציאות היתר החכם כנ"ל:

אמנם גבי ערב לכתובה שפיר יש תועלת שמדירין אותה עד"ר דמנדר סתם יש לחוש שמגרש לקנוניא ואינו חושש לעבור על נדרו ושלא יהי' לב"ד גלוי שעבר על נדרו ילך לחכם קודם שיחזיר את אשתו וישאל על נדרו בחרטה דמעיקרא כנ"ל. ולסברת הנ"ל שמצאתי גם במהרי"ט לדחות ראי' הרשב"א מסוגיא דנודרת עלתה דעתו ליישב דברי התוס' דנודרת שמקשו וידירנה הנאה שלא תאכל כל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה לקמן דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ע"כ מקשים המפרשים דהא הדין אם נשבע על ככר אף אכלו כולו נשאלין עליה דחכם עוקר למפרע להציל מעונש שבועה ומחמת קושיא יא זו כתב בשעה"מ בהלכות שבועות פרק ו' הלכה י"ח שדעת התוס' כדעת הרשב"א הנ"ל דבנדר כזה לא בעי חרטה דמעיקרא והוסיף עוד שהיתר שלא ע"י חרטה דמעיקרא אינו ניתר למפרע רק מיגז גייז יעוייש:

ולפי עד"נ שיש לומר להיפך שהתוס' לא ס"ל כשיטת הרשב"א ודעתם דליכא היתר חכם בלא חרטה דמעיקרא ושלא יהיה קשה דא"כ למה חיישינן בנודרת ליתומים שתלך אצל חכם ושרי לה הא ליכא חרטה דמעיקרא וצ"ל כתירץ מהרי"ט דחיישינן דבשעת הנדר דעתה על קיומה ואח"כ שהוקשה עליה לקיים נדרה באמת תתחרט בחרטה דמעיקרא וזה לא שייך בנודרת על ככר זה ואוכלת מיד בפני ב"ד, וא"כ קשה קושית התוס' דבכה"ג כיון דליכא חרטה דמעיקרא לא תמצא היתר חכם להתיר הנדר. ובאפס חרטה דמעיקרא אין כלל היתר חכם לעקור הנדר:

אמנם א"כ קשה על הרמב"ם והרשב"א שבחידושיהן על גיטין מקשים קושית התוס' ומתרצים דאף באוכלו כולו נשאלין עלי' ונ"ל שסוברים שיש היתר בחרטה דהשתא לעקור הנדר גם למפרע ודלא כשעה"מ הנ"ל גם מדברי רשב"א בסוגיא הנ"ל נראה כן מדלא הקשה כקושית התוס' אלא לענין חשש הפרת הבעל הקשה ונדירנה על ככר ותאכל לאלתר ולא הקשה גם קושיא השניה של התוס' לענין חשש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה א"ו שסמך על התירץ של הרמב"ן שהחכם יכול להתיר אף אחר אכילת הככר:

אולם לפי דברי שעה"מ יש ליישב פירוש המשניות להרמב"ם במס' בכורות פ"ז בסופו על המשנה דהנושא נשים בעבירה איתא בזה"ל ומפני מה הצריכו בנשיאת נשים נדר לא הספיקו כטומאה שיקבל בלבד לפי ששם יצרו מתגבר עליו לפיכך אינו נמנע אלא בנדר וע"מ שידור עד"ר שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה כמו שמבואר בגמרא ואין אנו חוששין שילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שעיקר בידינו דצריך ך לפרט הנדר עכ"ל היוצא מדברי הרמב"ם שסובר כדעת רבינו אביגדור שנדר עד"ר אם הותר ע"י חכם מותר א"כ קשה על הרמב"ם דמוקי שם הסוגיא דהמקדיש נכסיו בנודר על דעת רבים לפי מה שהסכימו אחרונים וכן הוא בתשובת הרמ"א שמבואר מדברי הרמב"ם בהלכות נדרים שסובר כדעת התוס' כאן ד"ה מר סבר דאף למ"ד צריך לפרט הנדר אינו צריך לפרט רק הלשון שנדר ולא סיבתה א"כ אף בנדר עד"ר אין תועלת דיכול להערים לילך לחלם ולומר לו אסרתי הנאה מאשתי שגרשתי שלא יחזירנה בנדר עד"ר ועתה רואה אני שיש מצוה לחזור ולישאנה ולדבר מצוה יכול החכם להתיר וכשיתיר לו יהי' הנדר מותר אף שהטעה את החכם במה שאמר לו שהוא לדבר מצוה. וכדמוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל. ואף שהעליתי לתרץ מסוגיא דנודרת דמאן דמוקי התם בנודר ועובד שנודר עד"ר דלאותו מ"ד אם הוא נודר עד"ר אף בדיעבד אינו מותר ז"א אלא כפי סוגיא דאינו צריך לפרט את הנדר ויש הוכחה לשיטתי' מפסוק אם אלתי וגו'. וגם בדיעבד אינו מותר אבל בסוגיא דעירכין דאף למ"ד צריך לפרט את הנדר מ"מ א"צ לפרט הסיבה צריכים גם אליביה לתרץ דמדירין עד"ר והרי לאותו ס"ד שסובר שצריך לפרט את הנדר ליכא הוכחה מפסוק הנ"ל וקם דינא דאף נדר שהודר עד"ר אם הותר בדיעבד הוא מותר וכפסק הרמב"ם והר א הנ"ל א"כ קשה כנ"ל. ולתרץ קושיא זו אקדים מה שקשה עוד מדברי הרמב"ם הנ"ל כיון דלפי סוף דבריו עיקר הסמיכה כיון שצריך לפרט את הנדר ולולא זה לא הי' תועלת בנדר עד"ר כיון דבידו להטעות החכם ולומר שדבר מצוה בא לידו. וא"כ אך למותר מה שמדירין עד"ר ובל"ז מבואר להדיא מסוגיא דנודרת דאף לס"ד דנדר שהודר ברבים ועד"ר יש לו התרה הי' די גבי כהן מה שמדירין אותו למ"ד צריך לפרט הנדר ובקושיא זו העיר בבה"ז בסוף מנחות ומה שתירץ ע"ז המג"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ח דחיישינן דלמא אזיל לגבי חכם שיהא סובר דאינו צריך לפרט הנדר לא א"ש רק לתרץ שלא יהיה קשה על הרמב"ם מסוגיא דגיטין אבל עדיין קשה מה שהקשיתי על הרמב"ם בפירוש המשניות דבעד"ר אין תועלת כי יכול להטעות לחכם ולומר מצוה בא לידי ואין שיעור למניעות היתר הנדר רק כיון שצריך לפרט את הנדר והרי סתירה מדברי פי' המשניות הנ"ל:

עוד קשה הא באלמנה הנודרת ליתומים המוזכר ברמב"ם פ' ו' מהלכות אישות לא ביאר שיהיה הנדר עד"ר. ולתרץ כ"ז נ"ל בפשיטות דרק לס"ד שם בגמרא בגיטין דעדיין לא אסיק שיש תקנה בנדר ברבים או עד"ר הי' כדי סמיכה דכיון שצריך לפרט את הנדר וישמע החכם שנדר הי' במלתא דאיסורא ולא יתיר לו ואין לומר דאכתי יש לחוש דלמא יכוף יצרו של כהן להחזיק הנשים פסולות עוד זמן מה בעבירה ואף שאסרה ע"ע בנדר יתברך בלבבו שאחר מלאת תאותו ילך אצל חכם ויבקש התרה למפרע להצילו מעון הנדר כאשר כן עשה צדקיהו שעבר על שבועתו ואח"כ גולה לפני הסנהדרין קודם התרה אשר נשבע לנ"נ שלא יגלה ולולא זאת לא הי' אפשר בסנהדרין להתיר לו למ"ד דצריך לפרט הנדר וכ"כ הפ"י בסוגיא דנודרת ז"א דאף כה"ג היכא שנכשל אדם בשבועה או נדר ומצוה על החכם להיות זריז בהתרה למען להציל הנודר לעקור ממנו נדרו למפרע אשר נכשל בה עכ"ז בכה"ג שישמע החכם באשר יפרט לפניו הנדר שהוטל עליו למען לא יכשל עוד בנשים פסולות ימנע החכם עצמו להתיר לו כי צורך הוא בקיום של הנדר על האשה ההיא כדי שלא יחזיר גם להלאה את הנשים הפסולות. אבל לפי האמת דמסקינן דנדר שהודר עד"ר אין לו התרה צורך גדול הוא להדיר מיד הכהן הנושא נשים בעבירה דוקא בנדר עד"ר ואם לא נדירהו עד"ר יהי' לחוש כנ"ל שיחזיק הנשים הפסולות לו בעבירה עוד איזה זמן כי יתחכם שיהיה בידו להציל א"ע מעין עונש הנדר שילך אח"כ אצל חכם ויודה לפניו שכבר עבר כנ"ל ונצטרך החכם להתיר לו למען יסור עונו מעבר וביד החכם יהיה לתקן להבא כי ידירנו מאז והלאה בנדר עד"ר וכיון שכן הוצרכו חכמים לתקן שיהי' נידר מיד עד"ר שבזה יהיה הסרת מכשול נשים פסולות בעבירה מכל וכל ואל ישוב הכהן עוד לאיולת רשעו אפילו פ"א ומדויק כן בלשון הרמב"ם במ"ש בפ"ו מהלכות ביאת מקדש ה' ט' בזה"ל כהן שהיה נושא נשים בעבירות אין עובד עד שידורוה ב"ה על דעת רבים כדי שלא יהי' לו התרה שלא יוסיף לחטוא עכ"ל הרי מיושב קושית ברה"ז גם מה שהקשיתי וכל עיקר עיכוב עבודה בכהן הוא רק להצילו מעבירה אף מזמן מה דהא בלא"ה כופין כהן הנושא נשים בעבירה שיוציאה כדאיתא במס' כתובות דף ע"ז ובש"ע אה"ע סי' ו' וכל הנושא נשים בעבירה אפילו רק שניות כופין להוציא כדאיתא ביבמות דף פ"ז ובאה"ע סי' קנ"ד. ולפ"ז א"ש מה שלא הצריך הרמב"ם באלמנה הנודרת ליתומים שידירה עד"ר:

ועתה נבאר מה שקשה לכאורה עוד בדברי פי' המשניות הנ"ל שכתב בראשית דבריו ואין אנו חוששין שמא ילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר אבל דבר מצוה בא לידי למה ליה להאריך כ"כ הוה ליה למימר בפשיטות שילך אצל חכם ומעלים שהי' נדר עד"ר אף דלפי האמת דפסקינן דצריכים לפרט את הנדר יש סברא לומר דאם נדר עד"ר צריך לפרט גם זה שנדר עד"ר מ"מ קשה דהא עדיין לא נחית הרמב"ם בראשית דבריו למה שמסיק בסוף שעיקר בידינו דצריך לפרט את הנדר. לתרץ זה נ"ל דידוע מחלוקת הפוסקים דרוב הפוסקים סוברים דנדר שעד"ר שאם הותר שלא לדבר מצוה אף בדיעבד אינו מותר רק שדעת רבינו אביגדור שבדיעבד מותר ומדברי פירוש המשניות מבואר שדעתו כדעת הר"א:

אמנם לכאורה שיקול הדעת שלא כדעת הר"א דכיון שנדר עד"ר מהראוי שלא יהיה לו עוד היתר מצד חרטתו לבד דהא כבר תלה הנדר בדעת אחרים וביטל דעתו נגד דעתם. וצ"ל דמה שמותר בדיעבד היא כשאומר לפני חכם שנדר על דעת רבים ומתחרט יש בחרטתו זו חרטה על הנדר וחרטה על מה שתלה עד"ר וע"י התרת החכם נעקר גם מה שתלה בדעת רבים ועוקר הנדר ודמי לנשבע על דבר וכלל בשבועתו שלא יתיר על זה החכם שהדין שהחכם יכול להתיר בב"א הב' שבועות כמו שאיתא בתשו' רדב"ז חלק ב' סי' תקע"ה יעויי"ש וא"כ אף אי הוי פסקינן דא"צ לפרט הנדר מ"מ בנודר עד"ר צריך להודיע לחכם שיהיה נדרו עד"ר ומתחרט גם ע"ז ואם העלם יעלם זה מחכם ולא יהיה עוקר מה שתלה עד"ר לא יהיה ממש בהתרת החכם את הנדר כי א"א שיהי' היתר לנדר ע"י חכם אם לא מצורף עמו עקירה למפרע במה שתלה עד"ר ומיושב בזה מה שמקשה הש"ך ביו"ד סימן רכ"ח לשיטת ר"א הנ"ל ניחוש דלמא אזיל גבי חכם ולא יודיע לחכם שנדר עד"ר. ולפי מ"ש א"ש דאם אין מודיע לחכם כך אף בדיעבד אינו מותר:

ועפי"ז יש לתרץ קושייתי שהתחלתי בה להקשות דלדעת הרמב"ם בממ"נ אם צריך לפרט גם הסיבה למה צריך במקדיש נכסיו לגרש את אשתו שידור עד"ר וכי א"צ לפרט הסיבה גם עד"ר יכול להערים ולומר לחכם שמצוה בא לידו כצ"ל די"ל שדעת הרמב"ם שא"צ לפרט הסיבה ועכ"ז אין לחוש שי רים כנ"ל דהא כשנודר לקנוניא כדי שתטול היא כתובתה ליכא חרטה דמעיקרא ואף בהתרת חכם ליכא עקירה למפרע רק משעת ההיתר ואילך כמ"ש לעיל בשם שער המלך:

ולפי מ"ש דבדעת רבים צריך ה היתר גם על זה דהיינו דמתחרט על שתלה בדעת רבים והרי בכה"ג שנדר עד"ר דקנוניא גם אותה חרטה לא תהיה חרטה דמעיקרא ואף כשיתיר לו החכם תלייתו בדעת אחרים בחרטה ע"ז כיון שיהיה אותה חרטה דמעיקרא לא תועיל ההיתר אלא משעת חרטה ואילך ויושאר תחילת הנדר בתוסף נדר שעל דעת רבים ולנדר כזה ליכא התרה כיון דלא מתעקר למפרע ע"י התרה מה שתלה נדרו בשעת הנדר עד"ר. וממילא אין היתר לעצמות הנדר אף משעת התרה ואילך דהא רביע עליו מה שתלה הנדר בשעת נדרו עד"ר ואין תועלת בהפקעת אמירת עד"ר מעת התרת החכם ואילך דעכ"ז כיון שכבר נתלה הנדר בדעת רבים אין תועלת בחרטתו על עצמות הנדר כי אם בהסכמת הרבים שנדר דבכה"ג אזלינן בתר תחילת הנדר שנעשה אז עד"ר ועל זה שתלה עד"ר אין לו חרטה דמעיקרא. אבל בנודר ועובד שיכול להיות שבשעת הנדר הי' דעתו לקיים הנדר רק שאח"כ לתאוות יצרו מתחרט בכה"ג הוי חרטה דמעיקרא כמו שמבואר בתשו' הרשב"א דלא הוי כפותח בנולד דמצוי הוא הסתת היצר ואלי ידע שתתגבר יצרו עליו לא היה נודר ובחרטה דמעיקרא עוקר למפרע מה שתלה בדעת רבים ועצמות הנדר על כן היה מקום לחוש שמא יבא לחכם ויאמר מצוה בא לידי לכך הוצרך הרמב"ם למ"ש שעיקר בידינו שצריך לפרט את הנדר ואי קשיא הא קשיא להרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל דבגיטי, בסוגיא דנודרת מקשה הגמ' למ"ד שאין צריך לפרט את הנדר ממתניתין דנודר ועובד ומסיק דמדרינן עד"ר. מה בכך הא כיון שא"צ לפרט את הנדר ולא ידע החכם דמלתא דאיסירא הוא והיה ביד כהן הנושא נשים פסולות להערים בפני החכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר ומצוה בא לידי ויתיר לו חכם וכיון שהותר מותר בדיעבד. וכעין קושי' זו מקשה הפ"י לשיטת הסוברים דנדר שהודר עד"ר דאם הותר בדיעבד מותר ניחוש שמא לא יודיע לחכם שהי' עד"ר ומתרץ דלמ"ד א"צ לפרט את הנדר הי' תקנת חכמים דגם בדיעבד לא יהיה מותר ע"ש שמאריך בזה ודבריו דחוקים מה"ת להמציא תקנה חדשה:

וע"ד פלפול נ"ל דיש מקום לומר דלאותו מ"ד שסובר דא"צ לפרט יש לשיטתו להוכיח מקרא דבנודר ע"ד חבירו אם הותר אפי' בדיעבד אינו מותר וה"ה נודר עד"ר דדעת חבירו או דעת רבים שהודר על דעתם עיכובא הוא שלא יהיה מותר בלא דעתם אבל ממה דפסקינן דצריכים לפרט את הנדר ליכא הוכחה מקרא שלא יועיל היתר בדיעבד ואין מניעת היתר לכתחילה אלא מטעם דאיתא בירושלמי דחשד ובושה:

ואקדים לזה דברי הגמ' בנדרים דף ס"ה ע"א תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו (ואיתא שם בפירוש הרא"ש בזה"ל פירש שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו כיון דלדעתו נדר אין להתיר שלא מדעתו) מנה"מ אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה וגו' וגם במלך נ"נ מרד על אשר השביעו באלקים חיים כו' ע"כ ובחידושי רשב"א גיטין בסוגיא דנודרת מובא דעת ר"ת דבדיעבד מותר וע"ז כתב בזה"ל וראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתירו לו שלא בפניו של נ"נ דהיינו דכתיב א"ל אלתי אשר בזה וברית אחר הפר ונתתיו בראשו ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו עכ"ל יעוי"ש:

ונראה לתרץ קושית הראב"ד דאיתא בפ"י דלמ"ד צריך לפרט את הנדר עבר צדקיהו על השבועה קודם שנשאל עליו דהא נשבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חי' ונמצא כשהלך להתיר שבועתו הוצרך לגלות על מה נשבע ועבר על שבועתו ומסיק דאף לזה שכבר עבר מועיל לו התרת סנהדרין ונעקרה השבועה למפרע. אמנם לפי דברי השעה"מ בשיטת הרשב"א דגבי צדקיהו לא הי' היתר בחרטה דמעיקרא והניתר שלא בחרטה דמעיקרא אינו מתעקר למפרע א"כ אם גילה צדקיהו לפני סנהדרין קודם שנשאל באמת נשאר עון שבועה עליו במה שגילה קודם שהתירו לו הסנהדרין דהא אף שהתירו לו הסנהדרין מיד אח"כ לא הי' מועיל אלא מאז ואילך וצדקיהו את עונו נשא על שגילה קודם ההיתר וא"ש דברי הקרא הנ"ל א"ל אלתי אשר בזה ואת בריתי אשר הפר והסנהדרין לא הרשיעו בדבר זה. וממילא אין רא' לסתור דעת ר"ת שאף בנודר לדעת חבירו אם הותר בדיעבד מותר. וכן דעת הרמב"ם בנודר עד"ר כמבואר מדברי הפירוש משניות שהבאתי לעיל וה"ה בנודר לדעת חבירו כנראה מדבריו מפ' ו' מהלכות נדרים שתפס טעם של הירושלמי מפני החשד ועיין שם בכסף משנה ובלח"מ. אבל למ"ד שסובר שא"צ לפרט את הנדר אין לתרץ כנ"ל דכיון שלא היה צורך לצדקיהו לגלות קודם ההיתר בודאי לא גילה ונשאר קושית הראב"ד למה כתיב אם לא אלתי וגו' א"ו צ"ל שדין נותן שנדר עד"ר אם הותר אפילו בדיעבד אינו מותר ולא היה התרת סנהדרין דצדקיהו ע"כ הי' עליו עון השבועה ולשיטתי' יש הוכחה מקרא דצדקיהו דגם בדיעבד אינו מותר וה"ה בנודר עד"ר אלא כך יש תועלת בכהן שנשא נשים פסולות שמדירין אותו עד"ר. ומה שפוסק הרמב"ם דגם הנודר עד"ר אם היתר מותר בדיעבד אינו אלא לפי שיטתו שפוסק כמ"ד שצריך לפרט הנדר וליכא ראי' במעשה דצדקיהו שלא יועיל היתר בדיעבד וקרא אם לא אלתי וגומר מתפרש יפה כנ"ל וכיון שלא אתי מקרא שלא יועיל ההיתר בנודר ע"ד חבירו ואין לנו אלא לאסור אלא לכתחילה וכדברי הירושלמי הנ"ל:

הנני חוזר על דברי הראשונות לפלפל בדברי הרשב"א בתשו' המיוחסת סי' רנ"ה שהבאתי לעיל לבאר הכל היטב אציע דבריו וז"ל ועוד שקרוב אני לומר בזה וכיוצא בזה שפותחין אפילו בחרטה דהשתא דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לנדור עצמו מן היין וכיוצא בזה כו' אבל כל דבר שאסר ע"ע שלא מחמת עצמו של דבר הנידר אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנודר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי והא ראי' משל משה וצדקיהו ונדרה של אלמ ה כו' וכן צדקיהו מי נתחרט חרטה דמעיקרא והי' רוצה שיחתוך נ"נ ראשי עכ"ל והראי' מצדקיהו מדחה ר"י מטראני בתשובותיו ח"א סי' א' וכתב בזה"ל והא דמייתי מצדקיהו בהא גופא טעה דסבר לומר אדעתא דהכי לא נדר כי לא הי' הדבר תלוי בו וליתא דע"ד נבוכדנצר נדר ופוק חזי מה סליק בי' עכ"ל. המבין יבין שאין בו תירץ אלא דחויה בעלמא לקישי' הרשב"א והכא בשביל שהיה טעות לצדקיהו להתיר הנדר שנדר ע"ד אחר שדין זה לא פסיקא כל כך נימא שטעה עוד וסבר שיש היתר בלא חרטה דמעיקרא. ע"כ ע"ד לתרץ קושית הרשב"א בסגנון דברי מהר"י טראני באופן נאות וקרוב לשמוע דבתשובה המיוחסת סי' רע"ג שהעלה מתחלה שם דנדר שעושין ע"י אונס לית בו מששא ובכה"ג דברים שבלב דברים כ' ע"ז בזה"ל וא"ת והלא נדרו של צדקיהו כך הי' כו' דהא אנוס הי' בשעת שבועה ונתון הי' ביה נ"נ ואם אמר הרגו היו הורגים וסתמא דמלתא דאם לא הי' נשבע הי' הורגין אותו ואפ"ה חלה שבועתו ונצטרך התרת חכם לא היא דהתם לא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס דהרי לא אמר שם משתבע לי ואי לא קטלינא לך אלא שלבסוף נתחטא שהיה מצער על שלא יכול לגלותו. ואדרבה אפשר שהיה נהנה בשבועתו בשעתה דסבר שיכבדני אותו נבוכדנצר על שהי' יודע סודו ולא גילה ומדת כל אדם היא זו נראה נכון וברור עכ"ל. וקשה לפי דברי אלה לכאורה אין מקום לראייתו שמביא בסי' רנ"ה המובא לעיל מצדקיהו דיש לומר דה' לצדקיהו חרטה דמעיקרא על מה שהי' במחשבתו בעת קבלת השבועה לפני נ"נ שמרוצה בלב שלם על נדר זה כדי שיכבדנו דאם לא הי' מרוצה בלבו אף שהי' נשבע לא הי' עליו שם שבועה והוי כנדר אונסין דאם היה בועט מלידור ה ה ביד נ"נ לחתוך ראשו אף שלא אמר לו שמאנס אותו שישבע מ"מ ידע צדקיהו בעצמו כי בנפשו הוא אם ימלא רצונו של נ"נ וכמ"ש בעצמו בתשובה סי' רנ"ה וגם בתשו' סי' רע"ה כתב בעצמו תחלה שסתמא דמלתא אם לא הי' רצה לישבע הי' הרגו ומ"ש לבסוף דלא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס כו' אינו אלא לחזק דבריו שלבסוף שאפשר שהיה נהנה בשבועתו כו':

ליישב שיהיה מקום לראייתו של הרשב"א אקדים לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הלכה כ' שכתב בזה"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בב"ד של ישראל בכל מקום ובכ"ז מכין אותו עד יאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא כשר כו' ולמה לא ביטל גט זה שהרי הוא אונס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מדין תורה כו' אבל מ' שתקפו יצרו הרע שלא לעשות מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שיתרחק מן הדבר שאסור לעשות אינו אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן עבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל דברי הרמב"ם הללו צריכין תבלין דאכתי קשה וכי פסיקא מלתא שתשש יצרו דלמא עדיין עומד באוולתו שלא לשמוע דברי חכמים:

אמנם הא דאונס מבטל המעשה אף דבכל מקום אמרינן דברים שבלב אינם דברים הטעם דכיון דהוא אנוס הוה כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכל הרואה ושומע יודע שאין לבו של זה לעשות המעשה ובכה"ג דברים שבלב דברים וממילא כשיש מקום לומר אף דכך ספק דלמא גמר בלבו לעשות זה ברצון שלם אף אם אין כן בלבו הוה מחשבה זו כדברים שבלב בדברים שאין מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שהמעשה קיים:

ועפ"ז טעם הדין דתלוי' וזבין זביני זבין דאמרינן אגב זוזי גמר ומקנה והרי יכול להיות שאפשר שחשובה בעיניו הקרקע כ"כ שלא היה גמר ומקנה ואף שנתנה לו דמי השדה עכ"ז כיון דעכ"פ יכול להיות שגמר ומקנה תו ל"ל למיחש שמא אין בלבו להקנות דדברים שבלב בכה"ג שאינם ניכרים וגלוים לא הוי דברים וא"כ א"ש טעם הרמב"ם הנ"ל בהכשר הגט הנעשה בכפיי' דכיון שיש סברא שתשש כוחו ויצרו ומגרש בלב שלם ע"כ אף אם אין בלבו כן הלא אין מחשבתו הרעה ניכרת ושוה להיתר כי כל דברים שבלב אינן דברים היכא דאין מחשבתו ניכרת לכל לפי"ז במעשה דצדקיהו לפי דברי הרשב"א בתשובה סי' רע"ג שיש סברא לומר שברצונו נדר כדי שימצא חן בעיני נ"נ כלומר כי אף שלא איים עליו באיום עונש ממילא הי' רצונו ע"כ אף אם הי' אז במחשבתו של צדקיהו שאין מקבל אז שבועה זו ברצון ובלבו לבטלה היה מחשבה זו כדברים שבלב שאינם נכרים שהדין בהם שאין מבטל מעשה ושבועה היוצא מפיו וא"כ א"ש קושיית הרשב"א בתשו' סי' רנ"ה שלא הי' לו חרטה דמעיקרא ותו אין לדחות כמ"ש שהיה מתחרט מעיקרא על מה שהיה בלבו בשעת השבועה ברצון דהא אף לא הי' מרוצה בלבו בשעת השבועה ג"כ היתה שבועתו קיימת ולא הי' כח לדברים שבלבו לבטל השבועה שהוציא דהוי כדברים שבלב שאינם גלוים מתוך המעשה וא"ש דברי הרשב"א:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה