ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ג · דין ה
למ"ד ל"א אין עונשין מן הדין, ואם דבר א' יש בו שני איסורין לפטור דאין עונשין מן הדין:
הנה בתוס' כריתות דף ג' ד"ה לומר שאעמ"ה שכתב בזה"ל א"כ קשה הא דלקמן דף י"ג תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב כו' ואמאי דילמא לא מחייב כיון דחמיר טפי כו'. ויש מתרצי' דשא"ה דליכא אלא איסור אחותו וחמור טפי ב' צדדין מצד א' להכי אמרינן אין עונשין מן הדין. אבל לקמן דאיכא אסורים אחרים כו' עיי"ש. ונ"ל להסביר דלפי הטעם דאעמ"ה דכיון דחמירי. י"ל דאין לו כפרה בעונש האמור בתורה על הקל מזה י"ל דז"א רק גבי אחותו די"ל הטעם דכיון דהיא אחותו מאביו ומאמו דחמירי לא מתכפר בכפרה שאמרה תורה על איסור אחותו מאב או מאם. אבל היכא שיצטרפו ובא איסורים מכמה שמות בחתיכה א'. ואנו באים לחייב כמה קרבנות על כל איסור ואיסור קרבן דא"א למפטרי' מחמת אעמ"ה דמה"ת לא יהי' לזה כפרה כשמביא קרבן על כל איסור ואיסור וכי חמיר מאלו אוכל כמה זיתים של איסורי' שוני' שמתכפר כשמביא קרבן על כל איסור ומכ"ש כשהמה כולם בחתיכה אחד ומביא קרבנות כפי מספר איסורים שחלו יחד באותה חתיכה עד כאן ל"ש בזה אעמ"ה:
ולפי"ז אמרתי ליישב קושי' תוס' בחולין דף ק"ב ד"ה ור"ש פוטר המ"ל הא ר"ש ל"ל אחע"א גבי האוכל נבלה ביוה"כ בהקדים ליישב הגמ' כאן ור"ש ממ"נ אם אחע"א כו' שלכאורה צריך ביאור כיון דהתחלת קושי' הגמ' למה פוטר ר"ש משום טמאה וא"כ מאי קאמר אי אחע"א וכי בשביל זה שסובר אחע"א תתכן מאי שסובר שפוטר משום טמאה. ע"כ נ"ל שבאמת הי' פ"פ לומר דאי סובר אחע"א יש סברא מאי שפוטר משום טמאה דיש להבין לכאורה דלר"ש באמת סובר אחע"א והא דפטור באוכל נבלה ביוה"כ הטעם משום דשם מיירי לענין חיוב על אכילת יוה"כ חטאת. ועל איסור נבלה ליכא חיוב קרבן כלל. וא"כ כשנחייב על אכילה זו שאכל נבלה ביוה"כ. א"א למחייבי' רק קרבן א' ובזה תהיה כפרתו י"ל דאין עמה"ד דאפשר כיוון דחמיר איסורי' שעבר באכילתו גם על איסור דנבלה לא מתכפר בקרבן על אכילת יוה"כ מעתה א"ש בלשון הגמ' ור"ש ממ"נ אי קסבר אחע"א כלומר אמאי פוטר ר"ש משום טמאה וא"ל משום דחמיר איסורי' דאחע"א. והרי עבר באכילה זו גם על אזהרת איסור גיד ומשום דמחמיר איסורי' פטרי' ר"ש מכל וכל כדין אין עמה"ד ע"ז מקשה לחייב נמי משום גיד וכיון שיכולין לחייב ב' ויקבל עונשו על כל איסור ואיסור שעבר באכילה זו בודאי מתכפר ול"ש אין עמה"ד וכנ"ל:
ואין לדחות דברי אלה דהא ר"ש סובר עמה"ד בסנהדרין דף ע"ז ע"א ז"א דהתם מיירי מדין ניתן להצילו בנפשו שאין העונש לכפרה רק להציל מעבירה. ובזה ל"ש סברא הנ"ל כיון דחמירי לא מתכפר וי"ל דרק בכה"ג סובר ר"ש דעמה"ד אבל היכא שהעונש בא לכפרה גם ר"ש מודה דאעמה"ד דדילמא משום דחמירא ל"ל כפרה בעונש הכתוב ולכך הוצרך הגמ' לומר לחייב נמי משום גיד דבכה"ג דאיכא לחייבו על כל איסור ואיסור כ""ע מודים דמחייבי' עלי' דל"ש בזה דאין עמה"ד וכנ"ל. בדברי הנ"ל עלתה לי לפרש דברי הגמ' חולין דף ק"א רבין כו' כך הצעה של המשנה ואיפוך ומפרש רש"י כך ודאי הצעת המשנה במקום שנשנה שם כן אבל משובשת היא ואפוך כו' ע"כ. ובאמת כ"מ שמצינו בש"ס כן הצעה של המשנה לא מתפרש הכי אלא להיפוך כלומר ולא כאשר שנית אתה אלא כך הצעת המשנה עכ"פ לפי' רש"י אך למותר דברים אלו כך הצעת המשנה ולא הו""ל למימר רק איפוך. ע"כ נ"ל דבהקדם דבתוספתא פ"ב דכריתות אי' בהך ברייתא שבת ויוה"כ ור"ע פוטר. משמעתו שסובר האי תנא דהעושה מלאכה בשבת ויוה"כ אף אחת אינו חייב. ולכאורה מופלא הדבר למה פטור מכל וכל. אמנם לפ"ד הנ"ל א"ש דלפ"ד תוס' כריתות הנ"ל נראה שמחלקין דהיכא שהאיסור משם אחד חמור משני צדדים שייך אעמה"ד. אבל היכא שנצטרפו איסורין מכמה שמות ל"ש אעמה'"ד. ומעתה י'"ל דבשבת ויוה""כ שפיר יש למפטרי' מכל וכל מטעם דאעמה"ד. דהכא היו שם אחד. ומצאתי און לי בחידושי הר"ן שכ' וז"ל ור"ע ס""ל דאינו חייב אלא אחד דאע"ג דמודה ר"ע דאיסור ב"א כו'. הכא היינו טעמא דר"ע משום דס"ל דשבת יוה"כ חד שמא נינהו דבתרווייהו שבתון כתיב בהו. וכחדא איסורא דמי כו' עכ"ל. וא"כ י"ל דבזה טעם התנא דבתוספתא דפוטר ואינו מחייב כלל. דסברתו כיון דחד שמא המה דמי לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו דג"כ אינו חייב כלל משום דאעמה"ד:
אמנם לפי גירסא זו דבתוספתא שתנא אחרון חולק על ת"ק וסובר שאף אחת אינו חייב צ"ל שאותו תנא סובר אחע"א וכיון שחלו שניהם חמיר איסורם וכיון שהמה משם אחד אעמהמ"ד וא"כ לא יהי' חייב כלום. אבל לפי הגי' שלפנינו באותה ברייתא ור"ע אומר אינו חייב אלא א' שפיר יכולין למיפך ולומר דתנא אחרון הוא ריה"ג דל"ל איסור חע"א ולכך אינו מחייב אלא אחת ע"כ כששלח רבין לתרץ הברייתא ולמימר איפוך הוצרך להקדים כך הצעה של המשנה כלומר שגירסת הברייתא הוא ישרה כאשר הוא לפנינו שבדברי התנא האחרון איכא אינו חייב אלא אחת ואיפוך שריה"ג הוא תנא בתרא ור"ע הוא הת"ק. אבל אם הי' תופסין הצעת של הברייתא כאשר הוא בתוספתא שתנא אחרון פוטר ואף אחת אינו מחייב. לא הי' מתרץ הקושיא בתי' דאיפוך דאי תנא אחרון הוא ריה"ג קשה אמאי פוטר ואינו מחייב אף אחת, ואי משום דאין עמה"ד הא הוא סובר דאחע"א וליכא לדידיה הכא רק עבירה א' מה"ת הופטר מחיוב קרבן וע"כ צ"ל דהאי תנא סובר אחע"א וחמור איסורם ושייך אעמה"ד ולכך פוטר: