אור ברסלב
ברוך טעם שער ג › דין ד

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ג · דין ד

דין ג

אם ב' איסורים שאינן מסוג אחד. אם שייך בהם דין אחע"א:

דבר זה במחלוקת רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ד וז"ל הגמ' שם. ומאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור ב"א אמר ר"י אמר רב ר"מ הוא. דתני יש אוכל כו'. ומפרש רש"י ד"ה אם היתה שבת כו'. אבל משום יוה"כ לא הוי מחייב הוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ כו'. ומדחייב לי' ר"מ משום הוצאת שבת אלמא א"ל איסור ב"א חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור יוה"כ ואיסור שבת כו' ע"כ. ומקשה בתוס' ובחידושי רשב"א על דברי רש"י הנ"ל הא דרפרם ליכא לאוכיחו ממשנה זו כדדחי בכריתות אימא אף היתה שבת ומסקו דלא כרש"י דחיוב אכילת יוה"כ ואיסור הוצאה דשבת הוי איסור ב"א רק הב"א הוא איסור הוצאת של שבת ויוה"כ שחייב עליהם שתים:

ולפי מה שהעליתי במ"א ליישב דברי רפרם נתיישב בזה דברי רש"י דאיתא בכריתות דף י"ד ע"א ר"מ אומר כו' וניתני אם הוציאו חייב כו'. אמר רפרם זאת אומרת כו'. אלא אי איתמר דרפרם על הדא אתמר דתניא ושילח ביד איש עתי המדברה וגו'. ונ"ל ליישב דרך פלפול שהוכחת רפרם מהך ברייתא שבסיפרא לא הי' מקוימת לולא דברי המשנה דכאן. דבס' בינה לעתים על הל' יו"ט פ"א מביא דברי מהרי"ו בשם ר"ת שמותר לשחוק בכדור ביו"ט ברה"ר וביש"ש בביצה מתמה ע"ז. ומתרץ הבינה לעתים דאף שיש איסור הוצאה ביו"ט מ"מ איסור מעביר בר"ה ליכא ביו"ט דמעביר בשבת אינו אלא מצד הל"מ כדאי' בשבת דף צ"ו דד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ואין למידן מהלכה. וע"כ לא ילפינן יו"ט משבת לזה. ולפי דבריו קשה איך מוכיח רפרם מדדרש עתי אפי' בשבת דאין איסור הוצאה ביוה"כ (והיינו מהר"י לרה"ר כדמוכח מרש"י יומא דף ס"ו שכ' עירוב כדי נסבא. וכוונת רפרם כיון שאין איסור הוצאה אין צריך עירובי חצירות. א"כ ע"כ כוונת רפרם על הוצאת מרה"י לר"הר. ובזה שגה הבל"ע יעויין מ"ש שם) דלמא הוצאה דכתיבא בפי' בשבת אסורה ביוה"כ מדילפינן יוה"כ משבת. ובפרט דכל יסוד איסור הוצאה מפסוק ויצו משה ויעבירו וגו' לא ידעינן כקושי' הגמ' בשבת דף צ"ו דלמא בחול קאי. וצ"ל כתו' הגמ' יליף העברה העברה מיוה"כ. הרי דיש ג"כ לילפי שבת מיוה"כ. כ"כ נוכל לומר למילף מג"ש זו יוה"כ משבת לחיוב הוצאה ביוה"כ. משא"כ לענין מעביר ד"א בר"הר דבשבת גופא לא ידעינן רק מהלמ"מ ומהלכה לא גמרינן בג"ש:

ונ"ל בהקדים לתרץ מה שמקשים על האלפסי פ"ק דשבת שמביא הא דאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק שחייב. דמשמע מזה דהאלפסי סובר דר"י פוסק כבן עזאי דמהלך כעומד דמי. ואיך אפשר לומר כן הא ר"י סובר דהלכה כסתם משנה ובשבת דף צ"א ע"ב איתא במשנה המוציא אוכלין ונתנן כו'. וקאמר בגמ' מתני' דלא כב"ע. ונ"ל דצריך להבין באיזה סברא פליגי חכמים ור"מ דר"מ חישב הוצאה מן השם. עם איסורי מאכלות. ורבנן השיבו לו דאינו מן השם. ונ"ל פשוט שבתוס' ד"ה אם היתה שבת כו' כ' וא"ת מה שייך זה לענין אכילה. ותי' דבליעה היא הנחה דומיא דמוציא ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב. ופשוט לומר דזה דוקא לשיטת ר"מ דסובר דמהלך לאו כעומד דמי וליכא הנחה במהלך ואוכל כ"א ע"י בליעה כמבואר בסתם מתני' הנ"ל שהוא ר"מ. אבל חכמים סברי כב"ע דמהלך כעומד דמי א"כ אף שלא הי' בולע יהי' חייב משום הוצאה לכך שפיר השיבו דאינו מן השם. ודברי מבוארין ביותר מדברי הירושלמי שבת דשם אי' מאן אמרו לו ר"י ושם באותו דף מבואר בירושלמי דר"י סובר דמהלך כעומד דמי לכך מחייב בהוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא והעביר דרך עלי' אף שלא הניח כו' יעו"ש. היוצא מזה דר"מ וחכמים במשנה דיש אוכל פליגי בדין מהלך כעומד ממילא הוי בדין זה סתם במסכת שבת ואח"כ מחלוקת כאן ואין הלכה כסתם רק כחכמים דאמרו לו. לכך א"ש דברי האלפסי. והנה בסוגי' הנ"ל בשבת תוס' ד"ה בשלמא לב"ע כו'. כתב ובירושלמי פריך על ב"ע איך אדם מתחייב על ד"א בר"ה לעולם ומשני משכחת לה בקופץ וש"ס דילן לא חשיב לי' להאי פירכא כדאי' בהזורק דף צ"ו דד"א בר"ה הלכתא גמירי לה ולהכי לא קשה עלה כו' וריב"א מספקא ליה כו' וכן אם לא עמד חוץ לד"א כגון שנטלה א' מידו אי אמרינן מהלך כעומד דמי כו' ע"כ, ויעו"ש בחי' רשב"א. ובראב"ן מחליט דבכה"ג פטור עי"ש היוצא מזה דאם נאמר כדברי הירושלמי דד"א בר"הר לא מהלכה יליף לה רק מסברא ידעינן שהוא תולדה דהוצאה. א"כ גם במעביר מהלך כעומד דמי ואינו חייב כ"א בקופץ. אבל לשיטת הגמ' דף צ"ו דד"א בר"ה הלכתא גמירי לה ל"א כלל במעביר ד"א מהלך כעומד ולפי"ז לכאורה קשה דא"נ דבמעביר ד"א ל"א מהלך כעומד. ואם בא אחר ונטלו מידו דרך הוליכו פטור. וקשה מה השיבו חכמים לר"מ אינו מן השם אכתי קשה עליהם למה לא חשבו עוד חטאת ביש אוכל כו' העבירו ד"א ברה"ר דבזה לא מהלך כעומד וליכא הנחה כ"א בבליעתו והוי מן השם עם שאר חיובי קרבנות שבאו עליו מצד הבליע' ומדלא חשבו מעביר ע"כ צ"ל לכאורה דגם במעביר אמרינן מהלך כעומד כשיטת הירושלמי דמעביר לא ידעינן מצד הלמ"מ רק מחמת שהוא תולדה דהוצאה וכיון שכן ממילא דין מעביר ד"א והוצאה א' הוא ואם איסור מעביר אינו נוהג ביוה"כ ודאי גם איסור הוצאה ליכא ביוה"כ וא"ש דברי רפרם מאי שהוכיח מברייתא דעתי אפי' בשבת דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דאף אם נאמר שכוונה שאם חלה יעבירנו ד"א בר"הר שהי' מותר ביוה"כ לבד ממילא נשמע שגם הוצאה מותרת ביוה"כ כתולדה כן האב. כי קושייתו על רפרם לא הי' רק שנחזיק דמעביר הלכה גמירי לה. אבל לפ"ד הנ"ל מוכח ממשנה הנ"ל מחכמים דר"מ שלא חשבו מעביר כשיטת הירושלמי ומצומדי' שפיר דברי רפרם בהוכחתו מהסיפרא דעתי אפי' בשבת על יסוד דברי המשנה דא"ל ולקמן יתבאר בדרך מורווח יותר דראיות רפרם מברייתא אינו רק לפי הדחיי' שרצו להדחות ראייתו ממשנה זו ולפרש דברי ר"מ חייב אף משום שבת:

אמנם לכאורה א"א לומר כן דא"כ סוגי' דשבת דף צ"ו דמסקו דמעביר ד"א הלכתא גמירי לה מופרך ממתניתין דא"ל כנ"ל אולם א"נ כשיטת רש"י א"ש דבטור וש"ע או"ח סי' תר"ח איתא דאוכלין ומפסיקין קודם ביה"ש ומפרשים כו' דביה"ש בלא"ה אסור משום ספיקא ע"כ מצות הוספת יוה"כ קודם ביה"ש וכן מבואר בביאורי הגאון מהרא"י זצ"ל ופסק הלכה דיוה"כ צריך הוספה במניעת אכילה וגם מלאכה וידוע שיטת הסוברים אף דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ ספק איסור הל"מ לקולא מדאורייתא וממילא יש לומר דלענין מניעת מעביר ד"א ברה"ר שאינו רק מהלכה ל"מ די מדאורייתא להוספה ביה"ש לבד וא"צ להוסיף קודם ביה"ש אבל לענין איסור אכילה ביוה"כ דספיקו בלא"ה אסור מה"ת אסור מה"ת ביה"ש וע"כ צריכין להוסיף קודם ביה"ש ותו לא הוי איסור אכילה ביוה"כ ואיסור מעביר ד"א ברה"ר בשבת איסור ב"א דאיסור אכילה בא מבעוד יום בזמן חיוב הוספה ואיסור מעביר לא חל רק בביה"ש ולכך לא חשבו מעביר רק הוצאה דכתיבא באורייתא וגם ספיקא לחומרא וצריכין להוסיף באיסורה קודם ביה"ש וכמ"ד שגם בשבת צריכין להוסיף וחל יחד עם איסור אכילה ביוה"כ ומוכח שפיר כדברי רש"י דמה שאמר רב דר"מ סובר ב"א כוונתו על איסור הוצאה ואיסור אכילה ביוה"כ דא"ל כפי' התוס' דדברי רפרם נדחו ומה שאמר רב דר"מ סובר איסור ב"א חל היינו איסור הוצאה דשבת ויוה"כ. אבל לענין איסור אכילה והוצאה לא צריכין לאחע"א בב"א וכדברי התוס' דאינם מסוג אחד א"כ קשה למה לא חשבו מעביר ד"א:

ובסגנון זה יש לתרץ המשך דברי הגמ' בריש הזורק מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא האיך כתיבא ויעוין גירסת ר"ה גאון שנתקשו בה רבים. ונ"ל דמה שנחלקו הירושלמי ובבלי אם מעביר ד"א ה' גמירי לה (ואעפ"כ הוא תולדה דהוצאה) כמבואר בתוס' ריש שבת ובמאור ובר"ן ריש הזורק או דמסברא ילפינן לה מהוצאה ביסוד דברי בעה"מ ריש פ' הזורק ויעוין בחי' הרשב"א כיון דד"א של אדם הוא רשות אדם הוי המעביר חוץ לד"א כמוצא מרה"י לרה"ר) כנראה מדברי הירושלמי מתלא תלי' במחלוקת שיש בין הבבלי וירושלמי אם זורק ד"א ברה"ר הוי במשכן דלדידן דמסקינן בשבת דף צ"ו דזורק ד"א לא הי' במשכן מסברא א"א לומר דזורק ד"א ברה"ר וכן מעביר אותו מחמת שהמה תולדה דהוצאה דהא לא הוי במשכן ואף דא"צ להיות במשכן רק אבות ולא תולדות שאני תולדות הוצאה דמלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' בריש שבת ר"ה פשט בעה"ב ומוכחה לה ממתני' דהזורק שני גוזוזטראות כו' המושיט והזורק כו' שכך היתה עבודת הלוים כו' ומפלפל שם בגמרא בזריקה ברה"ר יעו"ש. אבל ירושלמי סובר כמ"ד שהי' זריקה ד"א ברה"ר במשכן כדברי ר' יאשי' או רב חסדא שמובא בדף צ"ו. וגדולה מזה איתא בירושלמי ר"פ הזורק דרב יהודא עביד ד"א ברה"ר מלאכה בפ"ע דמתופרי יריעות למד ומבואר שם ממשמעות הירושלמי כיון דאשכחן זריקה ד"א ברה"ר במשכן אתיא ממילא גם מעביר ד"א ברה"ר יעו"ש ולכך סובר הירושלמי דד"א ברה"ר לאו הלמ"מ ולמ"ד מהלך כעומד דמי אינו חייב רק בקופץ:

והשתא א"ש בדרך פלפול התכות דברי הגמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה והוצאה גופא היכא כתיבא דבפשיטות בריש שבת יציאות השבת ובר"פ כלל גדול דחשיב הוצאה בין אבות מלאכות א"א להקשות מנ"ל די"ל דהלכת' גמירי לה כמו שבאמת צריכין לומר במעביר ד"א ויעוין ברמב"ם הל' שבת שבאמת כל המלאכות שמעינן גם בהלכות למ"מ. אמנם זה א"א לומר באם הלכתא הוא ספיקא להקל וא"צ להוסיף קודם ביה"ש. וקשה למה אמר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו הא לא הוי איסור ב"א עם איסור אכילה של יוה"כ שתוספתו חל קודם ביה"ש אבל אכתי יש לומר שכוונת ר"מ הוא אף אם היתה שבת שחייב ב' משום הוצאה של שבת ויוה"כ שבאים כאחד וכפי' התוס' אמנם לפי"ז קשה כנ"ל דא"כ מה השיבו דאינו מן השם אכתי לחשבו שהעביר ד"א ברה"ר דבמעביר ל"א דמהלך כעומד אינו חייב רק מצד שהי' הבליעה הנחה דהוי שפיר מן השם. וע"כ צ"ל כפי' רש"י דב"א הוא איסור הוצאה ואיסור אכילה ובמשביר שהוא הלמ"מ אינו ב"א דס' הלמ"מ לקולא. א"כ ממילא נשמע דהוצאה כתיבא דאי גם הוצאה לא ידעינן רק מהל' איך אמר ר"מ אף המוציא בשבת הא לא הוי איסור בב"א. אמנם עדיין י"ל דהוצאה לא כתיבה ואיסור ב"א הוא משום שבת ויוה"כ כפי' התוס' והא דלא חשבו חכמים מעביר משום דס"ל דגם במעביר ד"א מהלך כעומד כשיטות הירושלמי דמעביר לא אתי' מהלכה רק מסברא מחזקינן לה לתולדה דהוצאה ובאמת לא מחייב מעביר ד"א ברה"ר כ"א בקופץ לזה מקדים הגמרא מכדי זריקה תולדה דהוצא' ואעפ"כ צריכי למצוא בה שהיתה במשכן היינו ע"כ משום כיון דהוצר' מלאכה גרוע היא גם התולדה צריך להיות במשכן ומינה מעביר ד"א ברה"ר שלא הי' במשכן וא"א ללמוד מהסברא מהוצאה וע"כ צ"ל דהל' גמירי לה. א"כ לא אמרינן גבי' מהלך כעומד כמ"ש התוס'. וצ"ל דהא דלא חשבו ביש אוכל והעבירו בפיו והוי מ"ה כיון דהל' הוא ספיקא להקל ולא הוי איסור ב"א עם אכילת יוה"כ כנ"ל. לפי שיטת פי' רש"י. מבואר מזה מדחשיב ר"מ הוצאה שהוצאה כתיבה באורייתא ס' להחמיר ותוספת קודם ביה"ש כמו איסור אכילת יוה"כ והוי שפיר איסור ב"א לזה מקש' הגמ' האיך כתיבא אולם בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ג משמע כדברי התוס' וז"ל ר' בא בר ממל בעי על דעת ר"י דא' שכולל שבועות חלות על האיסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל לא אתינן מתני אלא דברים שאין להם היתר אחר איסורן שבועות יש להן היתר אחר איסורן הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא א' על כולם אלו מי שעשה כל א' בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחד ואחד. והא בלא פתרון לכאורה. ונ"ל ליישב דבפסחים דף כ"ט איתא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א אמר ר"י ר' נחב"ה היא דתני' רנחב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין. תוס' ד"ה ר"נ הוא אע"ג דהכא בשוגג איירי מדקתני מעל ולא מעל מ"מ קי"ל כדחזקי' דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וה"ה כרת לר"נ הקשה ריב"א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקלב"מ הא אמר בהמצניע דף צ"ג המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה. אלמא קלב"מ לא פטר מקרבן. ותירץ כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ומקשה הפליתי בשם הגאון מ' וואלף ז"ל דלפמ"ש מאי קסבר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו הא כיון דמחמת הוצאה הוי מחייבי מיתות שוגגין ע"כ ליכא למחייבא אשם מעילות ולכאורה י"ל דבשבועות דף כ"ב איתא ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זה עלי הקדש הרי הוא מעל חבירו לא מעל כו' דברי ר"מ וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות, והדבר פשוט במעילה בקונמת כשאמר ככר זה עלי דלית בי' פדיון לא שייך בי' דין קרן ומ"מ חייב אשם מעילות. לפ"ז אף לדברי ר"מ משכחת אשם מעילות כשאסר על עצמו החלב קודם שנעשה הקדש בקונם יעו"ש. דקונם הוא הקדש. ולדברי התוס' ל"ק אמאי לא חשיב גם קונמת דהא כבר חשיב מעילות משום ההקדש עצמו שעל החלב אבל לדברי ר"מ כשבצר אשם מעילות מאכילת חלב ההקדש בא תחתיו אשם מעילות מחמת קונם אבל לכאורה ז"א לדברי ר' יוחנן דבשבועה חל בכולל וקשה לדידי' קושי' הגמ' והירושלמי למה לא חשיב שם במתני' קרבן שבועה. וצ"ל דמידי דאיתא בשאלה לא קתני א"כ גם קונמות א"א דג"כ איתא בשאלה ולדברי ר"ה שמתרץ בדף כ"ה כי קתני מידי דחייל אמידי דאית בי' מששא שבועה דחייל אמידי דלית בי' מששא כגון שאישן ולא אישן ל"ק ג"כ אין לתרץ דלכך חשיב קונמת דאינו חייל כ"א בדבר שיש בו ממש כדאי' בדף כ"ה ת"ר חומר בנדרים שהנדרים חלים על ד"מ כדבר הרשות יש חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש משא"כ בנדרים ע"כ דהא לר"ה מסיק הגמ' דף כ"ב איפוך וסובר ר"מ דאין מעילה בקונמת אפשר דמ"מ י" דר"מ לדבריהם דרבנן קאמר דלדידהו דיש מעילה בקונמת משכחת אשם מעילה אף כשהוציאו בשבת. עכ"פ לשיטת הירושלמי דמתרץ לר' יוחנן שבועות יש להם היתר אחר איסורן לא תני א"א לומר דמתני' איירי בקונם:

אמנם י"ל דלשיטת הירושלמי בלא"ה יש לתרץ קושי' הגאון הנ"ל דביבמות דף ל"ד בתוס' ד"ה אם היתה שבת כו' איתא וא"ת והיכא חשיב ר"מ חיוב דהוצאה בהדי חיוב דאכילה מאי ענין זה אצל זה דכ"כ הי' יכול לומר דאם עשה מלאכה בשבת חייב. ואור"י משום דבשעת בליעה אתי נמי חיוב הוצאה אע"ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זו הוא הנחתן. כדאמר רבא בפ' המוצא יין דף פ"ג והוציאו ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן עכ"ל. אבל בירושלמי ר"פ א' דשבת יש פלפול אי מתני' אתי' כמ"ד מהלך כעומד או דהבליעה הוא הנחתה. א"כ אי אתינן עלה מטעם מהלך כעומד נוכל לומר דחיוב שבת בא על ההוצאה בפיו קודם שבלעה ותו לא מפטר באשם שבא על הבליעה והנה לכאורה יש לדקדק כיון דמתני' נחתי לאפושי בחטאת דאמאי לא תני גם מעביר ד"א ברה"ר דהיינו שהוציא והעביר בשלמא לש"ס דילן לא קשה דהא ה"ל דאתולדה במקום אב אין חייבין שתיים כדאיתא בשבת דף ע"ו וצ"ו ומעביר הוא תולדה דהוצאה כדאיתא בתוס' ריש שבת ובר"ן ר"פ הלל גדול ובמאור ר"פ הזורק אבל בירושלמי ר"פ הזורק (והובא בחי' רשב"א שבת דף צ"ו וכ' שם דשמואל פוסק כן אליבא דר' יהודה וכן כתב רבינו הגאון) ה"ה איתא תני בשם ר' יהודא זרק ד"א ברה"ר חייב ר' יהודא ד"א ברה"ר מלאכה בפ"ע כו' ר' זעירא ר' יאשי' בשם ר"י מתופרי יריעות למד ר"י שהי' תופרי יריעות מזרקין את המחטין אלו לאלו כו' יעו"ש. וצ"ל דסובר דזורק ומעביר בהדדי אתי' (ודלא כסוגי' הבבלי שמסיט בשבת צ"ו ותו מי שאילי מהדדי כו' ותו מעביר ד"א ברה"ר מנ"ל דמחייבי אלא מעביר ד"א ברה"ר גמרא גמירא לה. ומפרש בר"ן הנ"ל דהא דאמרינן מעביר ד"א ברה"ר הלמ"מ היינו לחייב מדין מוציא כו' יעו"ש) וסתם ת"ק דר"מ הוא ר"י והי' יכול ר"מ להקשות שיחשוב גם מעביר. וא"נ דההנחה הוא הבליעה א"א שיחייב משום מוציא ומעביר. דאם חשב בדעתו להנחה הבליעה הוי כהוצאה אריכתא כמשמעות דברי רש"י בשבת דף צ"ב ע"ב ד"ה ולמאי דס"ד כו' ותירץ הגמ' שם לא שייך לכאורה לשון הגמ' שם אי להכי קבעי לה להכי לא קבעי לה באומר כ"מ שתרצה חלות. אבל כשנאמר דהליכה הוי כהנחה משכחת חיוב משום הוצאה ומעביר שבתחלת בואו לרה"ר הי' הנחה להוציאה ואחר ד"א הי' הנחה להעברת ד"א. אכן ז"א לפי ספק שבתוס' שבת דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא לב"ע שי"ל דבמעביר דל"א בי' מהלך כעומד גם לענין הנחה בחוץ לד"א ל"א כעומד אם נטלו אחר מיד. אבל עכ"ז משכחת חיוב משום הוצאה ומעביר דלגבי הוצאה הי' הנחה מחמת מהלך כעומד ולגבי מעביר הי' גמר הבליעה הנחה. וצ"ל דלכך לא חשיב גם מעביר כיון דגבי' מעביר ליכא הנחה רק הבליעה א"כ יופטר מאשם מעילות כקושית הגאון הנ"ל. אבל אי אמרינן דגם ביוה"כ יש חילוק מלאכות נשאר קושי' הנ"ל דליחשב גם מעביר. ואף שעי"ז הוא ממעט חיוב קרבן אשם מעילות הי' הוספת חיוב קרבן דכל מעביר חייב ב' חטאות משום שבת ומשום יוה"כ. אבל אם נאמר דאין חילוק מלאכות ביוה"כ א"כ לא הי' נוסף חיוב קרבן רק משום שבת ונגד זה הי' בציר קרבן אשם. ובזה התכת דברי הירושלמי אחר שתירץ לר"י דלא תני מידי דאיתא בשאלה יש להקשות כיון שכן גם אשם דקונמות אין לחשוב במתני' א"כ קשה קושי' הגאון הנ"ל דעי"ז שהוציא בשבת בציר קרבן אשם ומשמעות דברי ר"מ באמרו אף אם היתה שבת נראה דכל הקרבנות שמוזכר בדברי ת"ק נשארים בחיוב על האדם ונוסף עליו עוד משום הוצאה וזה ליתא כנ"ל דאינו חייב אשם מעילות משום דקלב"מ ואשם מעילות של קונם אא"ל דהא מידי דאיתא בשאלה לא קתני לזה צ"ל דסובר ר"מ מהלך כעומד וחייב משום שבת קודם הבליעה וחיוב אשם מעילות בא בשעת הבליעה וליכא עוד פטור דקלב"מ אבל לפ"ז קשה כנ"ל דלחשיב נמי מעביר ד"א דעל הוצאה מרה"י לרה"ר ההילוך הוא כהנחה ולגבי מעביר יהי' הבליעה כהנחה ואי דעי"ז יופטר מקרבן אשם מעילות אכתי יש הוספת חיובי קרבנות דעל מעביר חייב ב' משום שבת ויוה"כ לזה אמר הדא אמרה אין חילוק מלאכות ליוה"כ וכדי שלא נאמר דלעולם יש חילוק מלאכות ביוה"כ והא דלא חשיב מעביר משום דאין איסור הוצאה ומעביר ביוה"כ א"כ ליכא הוספת מחיובי קרבנות דנגד קרבן שיחויב משום מעביר בשבת יופחת חיוב קרבן אשם מעילות כנ"ל ולזה מסיים הירושלמי אלו מי שעשה כ"א בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחד ואחד ר"ל דז"א שגם סברא דיהי' סברא שיהי' מלאכות שיופטר עליהם ביוה"כ ודלא כרפרם שאמר בכריתות דף י"ד עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ לכך נצבה הראי' שאין ח"מ ביוה"כ כנ"ל ובר"ן וברא"ש בשבת דף ה' על גמרא ת"ר המוציא מחנות לפלטי' דרך סטיו חייב וב"ע פוטר כו' אמר ר"י ומודה ב"ע בזורק מבואר בדעת האלפסי מדקאמר ר"י ומודה ב"ע בזורק דסובר ר"י כב"ע. ולהבין דברי הנ"ל יעוין בשבת דף צ"ו ע"ב מרה"י לרה"י ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרים ומפרש שם ר"י דר"י מחייב ב' אחת משום הוצאה וא' משום העברה ומפלפל שם הגמ' אי ר"י מחייב אתולדה במקום אב. ולפ"ד הנ"ל מיושב מה שמקשי' על האלפסי שפוסק כב"ע הא בשבת דף צ"א אי' המוצא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור ומפרש בגמ' דאסקופה כרמלית והא קמ"ל טעמא דנח בכרמלית הא לא נח בכרמלית מחייב מתני' דלא כב"ע דתני' המוציא כו' הרי דסתם משנה דלא כב"ע דא"ל דהאלפסי הוכיח מכח קושי' הגאון הנ"ל דגבי יש אוכל כו' החיוב על הוצאה הוא מחמת מהלך כעומד וא"כ יש תרתי סתם מתני' דסתרי. ומינה כיון דר"י אמר ומודה ב"ע נראה דהחליט לפסוק כסתם מתני' דכריתות. וביותר יומתקו דברי הנ"ל לפי מה שמבואר בדברי הרי"ף בשם הראב"ן דב"ע אינו סובר דמהלך כעומד רק ברשות אחרת אבל לא ברשות אחד ולכך לא שייך במעביר ד"א ברה"ר דין דמהלך כעומד ומש"ה פוטר ר"י בשבת דף ה' במעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך (וצ"ע מדברי ר"י שם הי' טוען אוכלין ומשקין כו') ומ"ש בתוס' שם בשם הירושלמי דמעביר ד"א אינו אלא בקופץ ליתא בירושלמי שלפנינו ודברי הירושלמי שלפנינו כך רב חסדא שאל לר"ה ע"ד דב"ע אין אדם מתחייב בתוך ד"א לעולם. וכיון שהוציאן נעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויהא פטור ע"כ ותו לא מידי (ובמ"א אבאר מה שיש לפרש הירושלמי הנ"ל ע"פ דעת הרי"ף דכוונתו במעביר אחר הוצאה מרה"י):

עתה נבוא לבאר עוד מאמר א' בירושלמי דב"ק פ"ד וז"ל הא מתני' זימני' דמרבינן לה ומסייען לר"ל. זימנין דמרבינן לה ומסייע לר"י. ובכריתות ה"ג יש אוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאת ואשם א' טמא שאכל חלב כו' אימת דמרבינן ומסייען לר"י הוציאו בשבת כאן הנחה. ולמה אמרו אינו מן השם. אימת דמותיבן ומסייען לר"ה ביוה"כ יהא פטור אמר ר"י בר בון אתי' דר"מ כר"ע דתני' מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת שגג ועשה מלאכה מניין שחייב על זה בעצמו ועל ידי זה בעצמו תלמוד לומר שבת הוא יוה"כ הוא דברי ר"ע ור"ש אומר אינו חייב אלא אחת:

ואבאר דבריו ואפתח במה דמסיים זימנין דמותבינן ומסייען לר"ל דקושי' הגאון הנ"ל יש לתרץ בפשיטות דאף דבציר קרבן אשם מ"מ יש הוספה בקרבנות דעל שבת ויוה"כ חייב ב'. ולפי"ז י"ל דקושי' הירושלמי הוא דעל הוצאה אין לחייב רק משום שבת ולא משום יוה"כ א"כ ע"כ צ"ל דבאמת לא הוסיף ר"מ לחיובי רק משום שבת וכדברי רפרם דאין עו"ה ליוה"כ ונשאר קושי' הגאון הנ"ל וצ"ל כתירוצו הראשון דמשכחת אשם מעילות בקונם. וא"כ ע"כ חשיב במתני' מידי דאיתא בשאלה וקשה לר"י דסבר בשבועה אחע"א אמאי לא חשיב שבועה א"ו דאין אחע"א בשבועה וקונם חל דנדרים חלו על איסורין ובדברי רש"י בשבועות דף כ"ד ע"ב ומתרץ הירושלמי דר"מ סובר כר"ע דמחייב ב' ול"צ לאוקמי באשם דקונם דבלא"ה יש הוספה כנ"ל וה ה כשיטת האלפסי הנ"ל דמהלך כעומד יתכן יותר הא דאמרו לו אינו מן השם כיון שאין החיוב על הוצאה מחמת הבליעה א"כ לפי"ז יקשה למה לא חשבו מעביר דל"א בי' מהלך כעומד. והבליעה הוא הנאה והוי מן השם וצ"ל כנ"ל דא"כ בציר לי' קרבן אשם מעילות. אבל קשה עדיין יהי' למחשבי מעביר ומעילה בקונם. וצ"ל מיהי דאי' בשאלה ל"ק. יש לכוין זה בבא קמא שבירושלמי לפי המבואר במפרש להירושלמי הנ"ל דאין כאן הנחה ר"ל יש כאן הנחה. עכ"פ לדברי הנ"ל מוכח דלא כרפרם דלדעת ר"י שבירושלמי שלדברי ר' יהודא מעביר אב מלאכה בפ"ע ולדברי רשב"א שציינתי לעיל גם שמואל סובר כן אליבא דר' יהודה א"כ ודאי אף אם הוצאה אינה אסורה ביה"כ היינו משום דממעיט מפסוק לא תוציאו משא ביום השבת (וכדאי' כן בש"א ריש ה' יוה"כ) מדברי רפרם גם אם הי' חולה מרכיבו נ' דכוונתו גם על מעביר מ"מ גם מעביר אסור ביוה"כ כיון דאב בפ"ע הוא וליכא מיעוט ע"ז. א"כ א"נ כרפרם דהוצאה ליתא ביוה"כ ולא חידש ר"מ רק לענין לחייב קרבן א' משום שבת. וקשה דטפי הו"ל למימר אם העבירו שהוא מן השם גמור כנ"ל ואף דעי"ז יבצר קרבן אשם יהי' הוספת בחיובי קרבנות דעל שבת ויוה"כ גם יש לפרש הירושלמי הנ"ל דביבמות דף ל"ד אי' ומאן האי תנא דא"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א אמר ר"י אמר רב ר"מ היא דתני יש אוכל אכילה א' כו' ומפרש רש"י דאיסור ב"א הוא משום מלאכת שבת ואיסור אכילת יוה"כ ותוס' מפרשים דקאי על איסור הוצאה דמחויב משום שבת ומשום יוה"כ דברי רפרם שאמר אין עו"ה נדחו מהלכה ומקשים התוס' ע' רש"י דמה ענין זה לאיסור חע"א דבשביל מלאכת שבת אם הוא תחלה לא יומנע איסור אכילת יוה"כ לחול אחרי שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת והדבר פשוט שסברת רש"י הי' כיון שהבליעה גורמת העבירות האכילה ואיסור שבת שבא ע"י הנחה בבית הבליעה אי לאו דאיסור חע"א לא הוי חייב ב':

והנה בחולין דף ק"ב אי' חלקו בחוץ פטור. מבפנים ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור. ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן (ומדברי הפר"ח באו"ח נ' דלר"י ליכא כלל חיוב על הנאת מעיו ולכך אם כרך איסור בסיב פטור) מעתה י"ל דזה כוונת הירושלמי דיש סיוע לר"י וקושי' לר"ל מדאמרו לו דאינו מן השם ע"כ סוברים דחיובם על הנאת גרון דאל"כ דאין החיוב רק על הנאת מעיו אמאי אמרו דאינו מן השם דהא באותו בליעה שמתחייב אכילת איסורין בא עליו איסור הוצאה שנגמרה באותו בליעה ולזה אמר אין כאן הנחה ר"ל הא יש כאן הנחה באותו אכילות איסור ולמה אמרו דאינו מן השם. וזימנין דמותבינן לר"י ומסייען לר"ל הוא דעל הוצאה ביוה"כ אין לחייב דמבואר בחולין דף ק"א. דלולא הלימוד משבת היא ויוה"כ הוא ל"ה מחייבין ב' ביוה"כ ושבת אף דבכ"מ באיסור ב"א חייב ב', וכמבואר שם בחי' ר"ן וריטב"א דשם חד הוא א"כ ע"כ צ"ל דאין עו"ה ליוה"כ. לכך הוצרך ר"מ לומר אם היתה שבת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דאיסור ב"א הוא וכפי' רש"י איסור אכילה ומלאכת שבת וז"א רק באכילת איסור ורק בהנאת מעיו דאי כר"י דעל הנאת גרונו מחייב מאי איסור ב"א יש הכא דהוי כאוכל ואחר כך עשה מלאכה. ומתרץ דר"מ סובר כב"ע ושפיר מתחייב ב' משום הוצאה והב"א הוא באיסור הוצאה לבד וכפי' התוס' הנ"ל וכנ"ל. ובלימוד הישיבה אמרתי לפום רהיטא בדרך חידוד לפרש דברי הירושלמי הנ"ל ונקדים לפרש הא דקאמר בגמ' דרפרם בדותא היא. ובאמת מחזיק רש"י לפי האמת דינו של רפרם ונראה דדוקא לרפרם לשיטתו מוכח דבדותא הוא. על פי מה שהעליתי במק"א כיון דמחזקינן לפי האמת דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין פטור מקרבן אשם. א"כ ע"כ ר"מ מוסיף ב'. אמנם ע"כ שיטת התוס' דהיכא דפטור מקרבן וחומש פטור נמי מקרבן אינו רק לשיטת ר"י דמשני בפסחים דף כ"ט מאן י"א ר' נחוני' בן הקנה. אמנם לאידך שנוי' דמשני אמוראי דפליגי בפודין ההקדש להאכילן לכלבים אי בדבר הגורם לממון כממון דמי י"ל דסובר דקלב"מ אינו פטור מקרבן. אמנם תוס' שם ד"ה אין פודין מקשים לב"ש אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרוף ונעשה אפר יכול לנדותו ומותר בהנאה וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שיי' מידי ל"ש בי' מעילה כו' ואפי' אי דבר הגורם לממון כמ"ד ומעל ל"ד דהתם חזי לאחר הפסח כמו שהוא בעין עכ"ל. ובב"ק דף ע"א תוס' ד"ה קסבר לה מקשי' ול"ל דר"י סובר כר"ש הא ר"מ מחייב אף בדיני דגרמי ומחייב אף בשורף שטרותיו של חבירו וכ"ש בדבר הגורם. ותי' דר"ש מחייב בדבר הגורם לממון אף שאינו ממון רק לזה בלבד כו' וריב"א מתרץ דגמרי אינו רק מדרבנן יעוי"ש ושם בדף צ"ח אי' דרבה פוטר בשורף שטרותיו של חבירו, אמר רב דימי הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן הוא כו'. מתקיף לה ר"ה ברי' דרב יהושע אומר דשמעת לי' לר"ש דבר הגורם לממון בדבר שעיקרו ממון כו' ובדבר שאין עיקרו ממון כו' הוי עובדא וכפיי' רפרם לר"א ואגני כי כשירא לצלמא. ומפרש רש"י ששרף שטר של חבירו בילדותו ויעויין ט"ז או"ח סימן מ"ג ס"ק ב' ובמג"א ס"ק ד' שמציין שם בנ"ח סימן תרצ"ב. וכמדומה שראי' קושי' לשיטת הריב"א דגרמא הוא קנס אמאי קנס רפרם על מה שעשה בילדותו דאין מחייבין לגדול על מה שעשה בקטנותי' רק על מה שמחויב בדין. וצ"ל דרפרם סובר כרב דימי' דלב"ש אמרי' דבר הגורם לממון כמ"ד אף אם אין עיקרו ממון. א"כ לפי"ז נדחה סברת תוס' בפסחים הנ"ל כיון דאמרינן בשטר דהגיל"מ כמ"ד. מכ"ש בחמץ שיהיה ממון כששרף וכנ"ל. ע"כ תרוצא דר"י רנב"ה הוא א"כ ע"כ חייבי מיתות שוגגין פטורין מקרבן. ולשאר קושי' הגאון הנ"ל ונ"ל דר"מ מוסיף ב' א"כ מוכח דרפרם בדותא. וי"ל עוד דלרפרם ל"ש תי' דר"א התם עיי"ש בפסחים ד"ה ר"א ודו"ק:

ועפי"ז אמרתי לתרץ הירושלמי הנ"ל. ונ"ל בתחלה לתרץ בפשיטות דהא לכאורה קשה למה אמרו דאינו מן השם ת"ל דחיוב שבת לא בא אלא בהנחה שע"י הבליעה וכמפורש בתוס' ושפיר הוי מן השם ובפרט לפי המבואר בשבת דף ק"ב עיי"ש בתוס' ד"ה והוציאן ובאשר"י ובעיר בין דף צ"ט אין זה דרך הוצאה בפיו רק מחמת שאכלו. ונ"ל דלכך לא חשיב מן השם לפי דפסקינן כר"י דסובר דעל כל איסורין חייבין על הנאת הגרון שאכלו. וחיוב שבת לא בא אלא בשעת הנחה במעיי'. וכ"נ מהירושלמי ר"פ קמא דשבת דזהו טעם של רבנן שאמרו אינו מן השם נמצא תיובתא לר"ל דסובר דאין חייב רק על הנאת מעיו וזה כוונת הירושלמי אין כאן הנחה ולמה אמרו אינו מן השם וסיום דברי הירושלמי מפורש ע"פ דברו הנ"ל. דבצל"ח מתרץ על קושי' הגאון הנ"ל דחייב כאן על הקרן מיד כשלעסי' וקלב"מ אינו פוטר מחומש קרבן שהוא לכפרה ועיין פ' אלו נערות דף ל' ע"ב תוס' ד"ה זר שאכל דמחליטין כיון שהתשלומין לכפרה ל"ש קלב"מ גבי חומש עי"ש. ובירושלמי פ' א"נ אי' בזה"ל תמן תנינן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותנינן אלו הן הלוקין הכא את אמרת לוקין והכא אמרת משלם. אמר ר"י לצדדין הוא מתני' אם התרו בי' לוקה אם לא התרו בי' משלם כו' ובע"ב אי' על דעתי' דר"ל כו' והא כ' איש כי יאכל קודש בשגגה. אלא מסבר סבר רשב"ל חומש קרבן. ואפי' תימא חומש קרבן קרן קרבן אמר ר' יודן ב"ר שילם מתני' אמרה שהקרן קנס ומפרש בק"ע שקנסו התורה והוי כמו קרבן עי"ש בד"ה אפי' תימא בגירסא השנוי' שמה. עכ"פ יש להוציא משם דבזה פליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דאף בתשלומין שהמה לכפרה שייך קלב"מ לכך הוצרך לאוקמא הא דמשלם באוכל תרומת חמץ היינו בשגגה וכשיטתי' דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. ולר"ל דפוטר אף בחייב ול"ש צ"ל דתשלומין שהוא לכפרה או לקנס חייבין אף בחייבי מיתות שוגגין או במלקות שוגגין כדמוכח מאיש כי יאכל קדש כו' וזה כוונת הירושלמי הנ"ל אימת דמותבינן לר"י ומסייען לר"ל הוציאו ביוה"כ יהי' פטור וא"ל דאה"נ וכרפרם מה הוסיף ר"י הא עי"ז דל מהכא אשם הא כיון דאין כאן חומש לשיטת ר' יוסי דאף תשלומין שהוא לכפרה פטורין בקלב"מ. אשר לכך מוכרח לתרץ לצדדין כנ"ל לא נוכל כרפרם ע"ז מתרץ ר' יוחנן ר"מ כר"ע ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה