אור ברסלב
ברוך טעם שער ג › דין ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ג · דין ג

דין ב

אם אמרינן שחל איסורין ביחד כשנעשה בן י"ג

הנה בחידושי הרשב"א ביבמות מביא בשם ר"ח שמפרש דאיסור ב"א הוא בטמא שאכל חלב דמיירי שנטמא קודם שהביא שתי שערות וכשהביא ב' שערות חלה עליו יחד איסור חלב ואיסור טומאה ואי' ברשב"א שכן יש גירסא בכריתות וכן מפורש בפי' המשניות להרמב"ם במשנה דיש אוכל יעויי"ש ועפי"ז יש לכאורה ליישב קושית התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה שלא יאכל תמרי' וחלב תימא אמאי לא פריך נמי לר"י מהכא דלכאורה י"ל דהאי תנא ל"ל איסור כולל כלל והמתני' מיירי שכל האיסורים חלו עליו בב"א כגון שהביא ב' שערו' ביוה"כ כאשר העיר ע"ז הש"אר ובשבועה לא משכחת איסור ב"א דאם נשבע אחר שהביא ב' שערות חלו עליו כבר שאר איסורים ואי נשבע קודם שהביא ב' שערות דחל השבועה דמופלא סמוך לאיש מדאו' מ"מ מחמת שהי' קטן לא הי' עליו איסור אכילה ומתלי תלי עד הביאו ב' שערות ז"א דאיתא במס' נדה דף מ"ו ע"ב לפי שמצינו שהשו' הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל יכול יהיה חייב על הקדשו קרבן ת"ל וזה הדבר וכו' ממ"נ אי מופלא סמיך לאיש מדאו' לילקי נמי ללקי ואי מופלא סמוך לאיש ל"ד איסור נמי ליכא כו' הבע"ס כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרי' ומפרש שם התוס' דהו"ל לאוקמי כגון שאכל הוא בעצמו כשהגדיל כו' יעו"ש הרי מבואר מזה דאף הוא בעצמו שהגדיל אינו חייב על הקדישו קרבן ודבר פשוט לכאורה שכ"כ ליכא חיוב קרבן שבועה כשעובר על שבועתו משהגדיל ולכך לא תני בברייתא רק זדון שבועה ומזה הדבר ללמוד שאף שבועות והקדשות של מופלא סמוך לאיש ליכא חיוב קרבן א"כ לא משכחת עוד שתחול השבועה בב"א שיחייב ע"י קרבן ומאי מקשה הגמ' ליחשב נמי שבועה כו' והי' אפשר לומר לכאורה לפי מה דאי' בחולין דף ק"א וריה"ג ל"ל איסור כולל והתניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו כו' ומקשה רש"י דלמא התם שאני דהוי איסור ב"א ומתרץ דהסוגיא אזלא בשיטת המ"ד דמאן דל"ל איסור כולל גם ב"א ל"ל ומפרש שם בריטב"א שרש"י סובר דדברי הגמ' וריה"ג ל"ל איסור כולל הוא דברי רבא מרא דשמעתא כדאיתא שם מקודם אמר רבא ריה"ג הוא עיי"ש שדבריו מוכרח מאוד ליישב דברי רש"י ז"ל בד"ה שלח רבין וכ' שמצא כן בתוס' היוצא מזה לדברי רש"י הנ"ל לרבא מאן דא"ל איסור ב"א סובר ע"כ דגם א"כ אחע"א א"כ מקשה הגמ' שפיר ודייק אליבא דרבא וליחשוב נמי שבועה דא"ל דהתנא מיירי בב"א כנ"ל דהא גם בב"א אינו חל אם לא שסובר אחע"א בכולל אבל לר"י הוי מצינו לתרץ דהאי תנא ל"ל איסור כולל אמנם כדי לתרץ דברי הגמרא ביבמות דאמר מאן תנא דא"ל איסור אחע"א בכולן כו' ור"מ הוא דהא מהתם לא מוכח רק אח"ע בב"א כקושית השא"ר עוד מקשה כיון דמיירי דבלא הביא ב' שערות רק אחר שהוקדש הבהמה שחל עליו בהכיאו ב"ש איסור אכילת קדשים בטומאה ואיסור חלב יחד מה צריכים עוד לומר אקדשים מיגו דאתוסף אוה"נ תו"ל דבלא"ה חל מחמת איסור ב"א לכן נ"ל דהמביא ב"ש אינו מביא ע"ע תלת איסורים יחד רק איסורי' שאינם על החפץ כ"א אקרקפתא דגברא והכא מחמתו כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב"ש מתלי תלי עליו איסור שבו מצד טומאתו עד שהביא ב"ש אבל איסור הקדש אם אינו חל על החלב בעת הקדישו תו לא יחול בעת שמביא הוא ב"ש דגידולו אינו גורם על הוספות איסורי' על החפץ מצאתי כן במהר"ם אבל יתר דבריו שם שלא בדקדוק המה יעויי"ש:

ומעתה מקום י"ל קושי' התוס' הנ"ל דהנה ה במתני' דיש אוכל כו' ליכא הוכחה דהאי תנא איסור כולל א"ל מחיוב טומאה וחלב דבא בב"א לפי גירס' הנ"ל בהבאת ב"ש והקדש הוי איסור מוסיף וכ"כ נותר ולא נשאר הוכחה רק מהא דמחויב על יוה"כ דיש סברא לומר דבהבא' ב"ש אינו גורם חלות איסור יוה"כ על האוכלין (ובמהר"ם מצדד לזה) ויש ס"ל דאיסור יוה"כ אינו רק אקרקפתא דגברא ונ"ל שבסברא זו נחלקו הקדמונים ואעתיק מש"כ בחידושי הריטב"א לקידושי' דף ע"ז ואי' בה"ל ויש שפירשו דמש"ה פטור מיוה"כ ולא חייל חתיכה זו שנתנבלה ביוה"כ באיסור ב"א משום דאיסור נבלה בא קודם לאיסור יוה"כ ולא הוי ב"א דנבלה שיעורה בכזית ויוה"כ שיעורו בככותבת ולא נהירא דאנן לאו לחיובא לאוכל אתינן אלא לדון באיסורים היאך חלין וחתיכה שיש בה כותבת הרי קדים וחייל בי' איסור יוה"כ כשם שחל איסור נבלה על כזית שבו אין א' מהם קודם לחבירו וזה פשוט מאוד עכ"ל ודעת הי"מ נראה דסוברי' דאיסור יוה"כ אינו חל על אוכלין רק על אדם דהוי אוכלין המותרין בשעת איסור מעתה ממ"נ א"א לומר דהבאת ב"ש יגרום עליו איסור אכילת יוה"כ דאי דנין איסור אכילת יוה"כ על האוכל אין הגדלות שבו גורם כלל כמו שאינו גורם לענין איסור הקדש ואי בתר דידי' דיינינין כדעת י"מ שנראה שמיד שהביא שתי שערות חל אקרקפתא איסור מניעות אכילה מ"מ קדים עליו שאר איסורים שאסורים בכזית ואיסור יוה"כ אינו באה עליו כ"א בהשלמת הכותבת כדברי י"מ הנ"ל לענין נבלה ביו"הכ אבל לכאורה בלא"ה דברי הי"מ מפוקפקי' דשפיר חל עליו בב"א גם איסור יום הכפו' דהאי משכחת שאוכל בב"א ככותבת שהוא ב' זיתים:

אמנם כ"ז לדידן דפסקינן דככותבת הוא מעט פחות מכביצה (יעוי' במג"א סי' תפ"ו) אבל לשיטת רבא דסובר דכותבת הוא יותר מכביצה כדאי' ביומא אמר רבא ככותבת הגסה שאמרו יותר מכביצה י"ל סברת הי"מ וליכא למשכח לשיטתו שיחול איסור יוה"כ מחמת ב"א מצד שהביא ב"ש וכנ"ל וע"כ האי תנא איסור כולל א"ל ומקשה הגמ' שפיר דוזקא לרבא וליחשב נמי שבועה:

אמנם לפי מה דאיתא במרדכי פ' ע"פ מובא במג"א סי' תע"ה סק"ד דע"י לעיסה בית הבליעה מחזיק ג' זיתים מופרכים דברי הנ"ל ונ"ל דכבר דשו רבים לתרץ המשך דברי התוס' בשבועות במ"ש מפרש ר"ת לאתיא בלאו והן דמשמע נמי בחלב שעל גבי הקיבה כו' ותימא אמאי לא פריך נמי לר"י מהכא דהתוס' בכריתות כתבו לתרץ קישית הגמ' והרי הקדש דכיון שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתי' בשאלה ומקשה המהרש"א על דבריהם שהוא נגד סוגיא דידן דדחיק לאוקמא בבכור ומתרצי' העולם דהא לא תני מידי דאי' בשאלה י"ל או דאכתי א"ל שאלה אי משום דפעם א' ה' בשאלה ותירץ התוס' בכריתות אינו אלא לפי' ראשון וכאן דקאי בשיטת רבא א"א כפי' הראשון דהא לרבא דסובר לקמן נשבע על הככר ואכלו כולה ליתא בשאלה גם שבועה משכחת דליתי' בשאלה:

ולפ"ז לכאורה ל"ק קושי' התוס' אמאי לא פריך לר"י דדלמא אסיק אדעתי' שיש לתרץ מידי דאיתא בשאלה לא קתני רק נחית לקושטא שני' והרי הקדש. ולר"י י"ל דשאני הקדש דליתא עתה בשאלה משא"כ שבועה דאף עתה איתא בשאלה לדידן דפסקינן קינן כאמימר בנשבע ואפי' אכלו ג"כ אי' בשאלה ל ך הקדימו דבלא"ה לא משכחת בלאו והן וצ"ל דאמר חלב סתם א"כ גם לרבא אי' בשאלה דלא משכחת אכלו כולה אבל לדעתי קושי' התוס' דאיך משכחת הן י"ל באופן אחר ואקדי' לתרץ קושי' התוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה גם קושי' הפליתי סי' ק"ג לשיטת הפר"ח דברים הפוגמים בעצמם אף במוסרחים נשארו באיסורם א"כ מאי משני הגמ' משכחת לה בנבלה המוסרחת הא במשנה תני שגם שקצים ורמשים ובתו' מבואר דיש שקצים ורמשים דלא חזיא לאכילה טפי מנבלה מוסרחת וכ' שם בזה"ל מיהו לחד תירץ בתוס' דאף בלשבע לבטל את המצוה אם לא מזכיר בפירוש שם האיסור חל בכולל א"ש י"ל דבוודאי איכא שקצים ורמשים דאינם פוגמים בעצמם והרי הם כסרוחין א"כ באומר סתם שבועה שלא אוכל שקצים חל על כל דהן פגומים בעצמם כו' עו"ש:

אך מסתימת לשון הרמב"ם וביותר מדברי חנוך מצוה קס"ג נראה דכל השרצים אסורים אף סרוחים ומדברי הרמב"ם אין ללמוד כ"א כשהשרץ שלם שיש לו חשיבות ברי' אבל מדברי החנוך אף שפתח בלשון הרמב"ם מסיום דבריו שכ' אבל חסרו אף רגל א' אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנו עכ"ל. נראה דקאי אדלעיל וסובר דאף בשרצים מוסרחים יש מלקות באכלם כזית:

ויש להאריך בזה והסברא נותנת כן לכאורה כיון שאסרה התורה כל מיני שקצים ורמשים ומצינו בהם בריות שהם סרוחים מעיקרא ואעפי"כ אסורה התירה מינה גם מיני השרצים שראוים לאכילה לא נפקא איסורן כשנסרחים דכולם בלאו א' נכללים דהא חזינן דהתורה אסרה מסוג איסור זה אף המוסרחים וא"כ נשאר קושית הפליתי דהא בשקצים ורמשים לא משכחת הן:

לכן נ"ל לתרץ מה שמדקדק בדברי התוס' בדף כ"ב דאי' שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ליה ע"י תערובות דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיני' אכלי' ליה אינשי נשי דעתי' אמשהו תיקו:

בעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא ה כי קא משתבע אהיתירא קמשתבע א"ד כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ר"ל אמר א"א מוצא כו' והא נבלה דמושבע ועומד הוא מה"ס דכי חרצן גבי נזיר דמיא וטעמא דמפרש הא בלא"ה דעתי אכזית ע"כ וכתבו התוס' איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה"ה דמצי למבעי בחלב ונבלה בכל אדם ובד"ה אהיתירא קמשתבע דחקו א"ע דאף לר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת מ"מ לגבי שבועה היתירא מקרי או דהו"ל שכדה"נ:

ונ"ל (ומצאתי אח"ז כעין קצת בק"ע) דלפי דעת הרמב"ם דח"ש ע"י תערובות מותר י"ל כיון דחרצן בלא"ה לא מתאכיל כ"א ע"י תערובות עם ענבים כפירש"י וגם עם פת ושארי דברים כמבואר מדברי הירושלמי בפ' א"כ אם דעתי' אחצי זית ממנו הוי היתר גמור ולכך לא מבעי' רק בנזיר וחרצן ומה שמופשט מנבלה היא מדברי ר"ל שסובר דח"ש מותר בכל איסורין הוי ח"ש אף בעינא דברים המותרין והנה הדבר פשוט בנשבע שאוכל בשר וכדומה ואוכל הדבר ההוא ע"י תערובות כ"ז שאין בו דין ביטול בוודאי יצא ידי שבועתו. והנה הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה כ' נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה אבל אם נשא הכל נטמא ומשיג הראב"ד דבגמ' לא הוצרך לטעם דא"א לשחוטה שתעשה נבלה רק לר"י דסובר דמב"מ ל"ב יעויי"ש וכתב בכ"מ בשם הר"י קורקס בזה"ל נ"ל דע"כ לא מסקי בפ' הקומץ דאליבא דר"י קאמר כו' אלא משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי כו' לפי"ז הוי בטול זה ביטול גמור ככל ביטול האיסורין וכיון שכן רבינו אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדווקא במגע לא מטמאה אבל במשאוי מטמאה דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר כמאן דליתא כו' יעויי"ש:

מעתה הדבר פשוט לדעתי בנשבע אדם שיאכל נבלה ואוכל הנבלה בתוך תערובות כיון דעדיין שם נבלה עליה וטומאתה בה מקיים השבועה אך לכאורה ז"א דאם נתבטל בשיעור בטול שלא נשאר כבא"פ גם שבועה לא יצא ואם אינו בשיעור זה יש עדיין איסור נבלה ולא משכחת רק מב"מ שבטל לאיסור נבלה ברוב אבל לא לר"י דסובר מב"מ ל"ב ולשיטות הסוברים אליבא דגם יבש ביבש מ"מ ל"ב. ומעתה י"ל מה שהקשה הגמ' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ר"ל דשפיר משכחת בהן שיאכלו ע"י תערובת ולזה מתרץ הגמ' דמוקי לה כדברי הכל ואליבא דר"י ליכא דין ביטול דמב"מ ושב"מ לר"י כבאפ"ד וכפי' התוס' על דברי ר"י טעמו וממשו לוקין עליו ולכך מקשה הגמ' אלא לר"י הן היכא משכחת לה כיון דמוקי כד"ה לא משכחת לר' יהודה והוצרך לתרץ בנבילה מוסרחת אבל משרצים בלא"ה לק"מ לפי המבואר ביו"ד סי' שהוא בשם הרשב"א דברים המאוסים כגון זבובים ויתושים כו' בטילות לות ברוב דלגבייהו כא"פ לאו דאורייתא דהוי ממשא בלא טעמא ומעתה י"ל דלפי האמת לדידן דסברינן מב"מ יש ביטול ברוב שייך תמיד הן ולכך מקשה הגמ' שפיר וליחשב כמו תמרים וחלב בשבועה שלא אוכל. וא"צ לתירץ התוס' דאמר חלב סתם וממילא משכחת דאכלו כולה לחזור לדברי הראשונים דלרבא מקשה שפיר דלדידיה גם בשבועה משכחת דליתא בשאלה. אבל עדיין קשה הא איתא בכריתות דף י"ד וניתני חמש חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה אלמא לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול ע"ג המזבח דפגע פיגולי' מיניה והוי נותר אלא בזית א' קמיירי בב' זיתים לא קמיירי ולא והקתני יוה"כ וביוה"כ כותבת דמחייב ובכותבת איכא שני זיתים א"ר זירא כגון שאכל כוליה כחלבא ר"פ אמר כגון דמלייא בתמרים ר"א בר אחא מתני חמש חטאות ומתרץ לה כגון דאכל כזית פיגול כו' וניתני שם חטאת ונוקמא כגון דאכל כזית דם בחדא אכילה קמיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חז"ל דאין בית הבליעה מחזיק ב"ז א"כ מאי מקשה הגמ' דלמא רבא סובר כרב אדא דחישב פיגול ותו לא יכול למיחשב גם בשעה דכיון דלא אכל התמרים עדיין אי' בשאלה משום התמרים דא"ל דאכל גם התמרים דהא אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ובחדא אכילה קמיירי כו'. וצ"ל דהקושיא הוא דהא משכחת בלעיסה והא דמתרץ אליבא דרב אדא הא דלא חשיב נמי דם משום דאין בית הבליעה כו' צ"ל דאי בלעסן מבטלין זא"ז וכדברי ר"ל דאמר בזבחים דף ע"ח ע"א פיגול ונותר וטמא בללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו כו' מותב רבא עשה עיסה מחיטין ואורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה זאע"ג דרובא אורז מדרבנן א"ה אימא סיפא אדם יוצא בה י"ח בפסח. אלא מבשא"מ בטעמא ברובא ונ"ל דרב אדא סובר טכע"ק ל"ד א"כ לעולם מתבטל או דבב"ח הוי מב"מ והי' ביטול הפיגול ונותר כשהיה האכילה בלעיסה אבל לרבא מקשה הגמ' שפיר דבלא"ה א"א לומר דמוקי בפיגול דא"כ אי לא נשחט ולא נזרק כהלכתו גם בהקדש איכא בשאלה א"ו אף אם הי' מתני כר"א א"א לומר בפיגול א' מהן רק דם ולפי"ז הוי כולן מבשא"מ תמרים ובשר ודם ולא מתבטלין אך לכאורה צריכים להבין כוונת התוס' במה שדקדקו כיון שנשחטו ונזרקה דמן כהלכתן דהא בלא"ה בבא ליד גזבר ליתא בשאלה. ושמעתי שיש חידושי ריטב"א על מס' שבועות ומקשה ק' זו על ק' הגמרא והרי הקדש. ונ"ל דרש"י בד"ה והרי הקדש כתב בזה"ל שבא ע"י נדר וכל נדרים יש להן שאלה עכ"ל דלכאורה אך למותר דברי רש"י הנ"ל הלא ידוע פלוגתת ב"ש וב"ה אי יש שאלה בהקדש והלכה כב"ה דיש שאלה בהקדש:

ונ"ל דאיתא בירושלמי נזיר פ"ה הל' א' תמן את אמרית תצא ותרעה בעדר וכה את אמרית הכין (ר"ל דלקמן בפירקין תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו והיתה לו בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר ש"מ דמהני שאלה בהקדש דהא הקרבנות יוצאין לחולין וכאן את אומר אין שאלה בהקדש) אמר ר"י בר רבין תמן לנזירות נשאר מכח נזירות יצאו קרבנותיו לחולין יעויי"ש. מפשיטות דברי הירושלמי מבואר דהיכא דאי שואל על הקדש עצמו רק על הדבר שגירם לה שיוקדש מועלת השאלה לקרבן מזה י"ל דאף שלב"ש אין שאלה בהקדש מ"מ כשקבל ע"ע בנדר ואח"כ הפריש קרבן לנדרו יכול למתשיל על נדרו. ממילא מופקע ההקדש לכך מדייק רש"י שבא ע"י נדר ומתורץ בזה מה שמקשה לכאורה ואב"ע כי קתני קרבן קבוע קרבן עולה ויורד לא קתני והרי טמא שאכל את הקודש דקרבן עולה ויורד הוא בנשיא ור"א הוא דאמר נשיא מביא שעיר דקשה לכאורה הא לר"א דסובר בעירכין דף כ"ג אין שאלה בהקדש לא צריך לאוקמתא קמייתא בבכור אשר מחמת זה נחית הגמרא לומר ואב"ע דלדידי' יכולין לתרץ מידי דאיתא בשאלה לא קתני ול"ק והרי הקדש ולפי הנ"ל ניחא דגם לר"א עכ"פ בנדר אי' בשאלה וכדי לדחות דברי רש"י המציאו התוס' כגון שנשחטו ונזרקו דמן ליתא בשאלה ר"ל דהא באומר הרי עלי יוצא מידי נדרו אחר שנשחט ונזרק כדאי' במעילה א"כ גם הנדר דהרי עלי כבר אינו וליתא בשאלה דאף לרבא דסובר בנשבע על הככר ואכלו כולה דאיכא בשאלה היינו משום דמחוסר קרבן משא"כ הכא דאף קודם שאכלו כבר נפסד מנדרו ועל גוף הקרבן ליתא בשאלה כיון דבא ליד גזבר אבל לשיטת רש"י ז"ל א"ש כנ"ל:

עפ"י דברינו י"ל דברי ר' ביבי במכות דס"ל אליבא דר"ש נמי אין כ"ש למלקות וא"כ האיך מתרץ ר"ל בח"ש ועפימ"ש א"ש לפי סוגיא דידן דר"ל ל"ל איסור כולל וע"כ לא חלה השבועה רק על ח"ש וכיון שהי מפרש על ח"ש וחלה על ח"ש שהוא היתר חלה גם על חצי' שבאכילת שיעור שלם מצד כולל ור"ש לשיטתי' שאינו סובר כולל וא"ל דא"כ גם לר"ל ע"כ מדין כולל מ מיירי המתני' למה לא אוקמא בפשיטות כר"י י"ל דר"ל סובר כרב ששת דשרצים אוסרים גם בטעמם אף שהוא נפגם דכיון שחידשה התור' לאסרן בעינא אף שאינם ראוי' לאכילה גם טכע"ק וכשהם בתערובות הוי ממשא וטעמא לא מבטלי בא"מ רק בתערובות יותר מכא"פ ולא משכחת הן לגבייהו ובמינם לא שייך בהם שם ביטול דכולם אסורים. אבל בנשבע על ח"ש שפיר משכחת הן וחל על כזית שלם בכולל לכך מוקי ר"ל אי בסתם דאליבא דר"ע ואי בפירוש ואליבא דרבנן ומיירי שאוכל שיעור. ומעתה מקשה הגמ' שפיר על משנה דיש אוכל וניחשב נמי שבועה והן משכחת בביטול מב"מ דהא ר"מ סובר מב"מ בטל וגם י"ל כן לשיטת רבא ומשכחת הן בנשבע שיאכל תמרים וחלב ואכלם ע"י ביטול בתמרים בחלב קיבה ובשאלה ג"כ ליתנייהו בשיטת רבא שסובר נשבע על הככר ואכלו כולה ליתא בשאלה:

אמנם דברי אלה לא יתכנו רק לדברי רש"י וכנ"ל אבל לשיטת ר"ת שמובא דעתו בתוס' יבמות דף ע"ט ע"ב ובזבחים דאף לר' יבש ביבש בטל במינו א"כ א"א לומר כנ"ל דא"כ מאי מקשה הגמרא הן היכי משכחת לה דאין קושיא משרצים וכנ"ל רק בנבלה והא גם בנבלה משכחת לה בביטול מב"מ בשר שחוטה דנבלה בשחוטה הוא מב"מ וצ"ל דלא אמרינן הן בכה"ג א"כ נשאר קושיא על תירץ הגמרא משכחת לה בנבלה מוסרחת דאכתי קשה איזה הן משכחת בשרצים דאיסורייהו גם במוסרחים כדברי הרא"ה בחינוך וכן דעת ר"ת כמבואר בתוס' ע"ז שמקשה היאך אוכלין דבש שיש בתוכו רגלי דבורים שאסורים אף שאינם ראוים לאכילה יעויי"ש ונ"ל ליישב גם בשיטת ר"ת בהקדים דברי המרדכי במס' ע"ז שכ' בשם ר"ת דנבלה בשחיטה איכא מ"ד דהוא מבשא"מ וקשה עליו מסוגיא דחולין דף צ"ט תוס' ד"ה שלא אוכל תמרים מפרש ר"ת כו' ותימא אמאי לא פריך נמי לר"י ומקשי' על דברי התוס' במה שהקשה קושיא אחר הצעת דבריהם בשם הר"ת והעלו קדמונינו בכמה ספריהם דהתוס' בכריתות דף י"ד כתב דלכך לא חשיב שבועה דאי' בשאלה לא קתני ומהקדש ל"ק דכיון דנשחטו ונזרקה דמן כהלכתן ליתנייהו בשאלה ומקשה המהרש"א שדבריהם סותרים מסוגיא דמקשה הגמרא והרי הקדש. ומתרצים מה שאמרו בגמ' מידי דאי' בשאלה לא קתני יש לפרש בשני פנים או דלא חשיב משום דאכתי אי' בשאלה ולא ברירא חיוב הקרבן דיכול למתשיל ועכ"ז שייך שפיר תירץ התוס' בכריתות דכיון שנשחטו ליתא בשאלה. גם יש לפרש דאף אם עתה ליתא בשאלה מ"מ כיון שהיה לזה כבר שייכות דין שאלה אף שעתה ליתא בשאלה לא תני לה וכמ"ש רש"י ז"ל במכות דף כ"ב ע"א ד"ה נזיר שמשון נזיר מן הבטן דקשיא ליה האי נמי בשאלה איתא שהיה אביו יכול לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהו הוי בהאי שעתא עכ"ל והתוס' בכריתות שמתרצים כיון שנשחטו כו' ע"כ ליתא להאי סברת ר"י הנ"ל בשיטת הי"מ ולפ"ז אין עוד סתירה לדברי התוס' מסוגיא דהכא דהא קושית הגמרא כאן אליבא דרבא והוא סובר לקמן בשבועות הנשבע על הככר ואכלו שליתא בשאלה אחרי שכבר אכלו ומקשה הגמ' שפיר לרבא וא"כ אין מקום לקושית התוס' מה שמקשים אמאי לא פריך לר"י דהא לפי הנ"ל י"ל שהמקשה סמך על קושיא השני' והרי הקדש ומהקדש ל"ק רק לשיטת רבא כנ"ל אמנם לפי מה שכתבו התוס' ראשונה שמפרש ר"ת דמשכחת הן בחלב שעל גבי הקיבה ושל חיה א"כ תו לא משכחת רק באומר שאוכל חלב סתם ותמרים וישנו בשאלה גם לשיטת רבא אף אחר שאכל התמרים וחלב כיון ששבועה עדיין חלה על כל תמרים וחלב שיש בעולם וסתרו הנ"ל ולכך מקשה שפיר אמאי לא פריך לר"י נמי (ולדידי' קשה מאי מקשה הגמ'. והרי הקדש דלמא מיירי התם שלא נשאר מן הקרבן רק אותה ח' נותר וכיון שאכלו ליתא עוד בשאלה אבל בשבועה דהן לא משכחת כ"א באומר חלב סתם ואיתא בשאלה). ולפענ"ד שאכתי יש לתרץ קושית התוס' דאמאי לא פריך נמי לר"י בהקד' לתרץ קושית הפליתי להגירסא משכחת לה בנבלה מוסרחת דקשה לשיטת הקדמונים דכל שרצים איסורן אפי' במוסרחין. דהא איכא שרצים שאינם ראוים לאכילה ואסרם התורה ולמידן מזה דגזה"כ לגבי שרצים דאף מוסרחת אסורים א"כ אכתי קשה דהא במתני' תני נמי שקצים ורמשים ולגבייהו שאיסורייהו גם במוסרחים לא משכחת הן. עוד יל"ד בדברי הגמ' שמקשי' אלא לר"י הן היכי משכחת לה למה מקשה רק לר"י הא קשה זו רק לרב ושמואל שגם הם אומרים שמתני' מיירי בכולל וי"ל בהקדים מה דלכאורה קשה שהמרדכי פ"ה דע"ז מביא לשון הר"ת דנבילה בשחוטה איכא מ"ד דהוי מבשא"מ יעויי"ש וקשה לפי"ז בחולין דף ק"א ע"א דריש רבב"ח חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות אוקי רב אמורא עלה ודריש כיון שנתן טעם בחתיכה החתיכה. עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה א"ל רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר"י אפילו כי לא נ"ט נמי כו' רבא אמר כו' וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא סובר רב דנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ ולכך מצריך שתתן טעם בחתיכות ואותן החתיכות שפיר אוסרת שאר הח' דחתיכה זו עם שאר החתיכות הוי מב"מ. הן המת שלפי שיטת הר"י שבתוס' חולין דף ק"ח ע"ב א"ה אמאי מותר דהיכי שנ"נ מצד דבר כלא הוי מינו בתערובת זה דינו כמבשא"מ ולק"מ קושיא הנ"ל דאם סברת רב שנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ גם החתיכה הנאסרת ממנה אינה יכולה שתאסור שאר החתיכות מצד מב"מ אבל לפי מה שמבואר בר"ן ובחידישי הריטב"א שהר"ת והרשב"א שמוזכר שם בתוס' שמו בחדא שיטה להצריך למ"ד מב"מ ל"ב בתערובת חתיכה ב"פ ששים שהרוטב שנבלע בחתיכות של איסור וחוזרת ומפלטת ברוטב אינה בטלה משום דהוי מב"מ ודלא כשיטת הר"י הנ"ל ושלא יקשה עליהם קו' הר"י נ"ל שהם מפרשים דברי הגמ' חלב שרי היינו דשרי לגמרי וכ"נ מדברי רש"י שם בד"ה גדי דאי הי' החלב נאסרת מן הבשר היתה אוסרת כל החלב משום מב"מ עכ"פ מבואר שלר"ת אף דבר הנאסר מן א"מ אוסר בתערובת מינו כדין מב"מ א"כ נשאר קו' הנ"ל אשר ע"כ נ"ל דלר"ת בלא"ה ל"ק קו' הנ"ל דהנה מלשון הר"ת שכתב נבלה בשחוטה ולא כתב נבלה ושחוטה כמ"ש המרדכי בשמו בשארי הדברים שחושבין למבא"מ וגם מש"כ איכא מ"ד אשר לכאורה לא גילה לעינינו מי הוא המ'"ד נראה שכוונת הר""ת לפלוגתת רב חסדא ור'"ח במנחות דף כ"ב שרב חסדא סובר שם שנבלה בשחוטה אזלינן בתר המבטל וא"א בשחוטה שתעשה נבלה דשחוטה אינה בטלה בנבלה דאפשר לנבלה שתעשה שחוט' כשתסרח יעוי"ש:

אמנם הפר""ח ביו"ד סי' צ""ח כתב דברי רב חסדא אינו אלא לענין טומאה וכן כתב הרשב""א בתשובה סי' רפ' ד יעויי' אבל מדברי השואל שם נראה שהי' סובר שדינו של רב חסדא שייך גם לענין איסור ונ"ל לכאורה יש סברא ברורה לחלק בין טומאה לאיסור דהא טעמו של ר"ח במה שסובר שנבלה בטלה בשחיטה דהוי מבא"מ כיון שא"א לשחוטה שתעשה נבלה וי"ל דז"א רק לענין טומאה דבטומאה ליכא דין טכע"ק כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"א ד"ה וביבש ביבש אין סברא לומר שיהפוך ההיתר להיות איסור אבל באיסורים למ"ד טכעק"ד ואפשר לסחטו אסור אשר בע"כ סובר חנ"נ ולשון הרש"י בסוגיא הנ"ל חולין דף ק' ד"ה חנ"נ עצמה וע"כ לשיטת ר"ת לוקין על כזית היתר שבא לאיסור ומורגש בו הטעם דהוי ככולו עצם איסור וע"כ פוסק הרא"ש בהל' חלה וטור א"ח סי' נ"ג דעיסה של אורז שבלע טעם דגן יצאו בו י"ח מצה באכילת כזית מן האורז דכיון שיש בו טעם דגן ודינו כאלו הוא כולו דגן א"כ גם שחוטה נ"נ ולכך הוי מב"מ עם נבלה דנבלה יכולה שתהיה כשחוטה ושחוטה יכולה להיות כנבלה לכך לא דמי לדברי ר"ח דשם מיירי לענין טומאה דליכא גביה דין טכע"ק לפי"ז מקשה הגמ' שפיר לרב אפי' כי לא נ"ט נמי דהא סובר דחתיכה עצמה נ"נ וגם סובר אפשר לסחטו אסור הוי לדידיה נבלה בשחוטה מב"מ ומ"ש הר"ת שבמרדכי איכא מ"ד דנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ כוונתו למ"ד שסוברים אפשר לסחטו מותר ול"א שנהפך להיות איסור א"כ לא אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי נגד נבלה מבשא"מ:

דע דאף במב"מ למ"ד מב"מ ל"ב כשנבלע במינו כשיעור טעם גמור בא"מ הוי ג"כ לשיטת ר"ת כטעמו וממשו בא"מ יעויין ברשב"א לחולין דף צ""ח ד'"ה אמר רבא וע"כ לא כתב ר""ת בתוס' ע'"ז דף ס"ד ע"ב דין מב"מ טעמו ולא ממשו רק למ"ד מין במינו בטל ברוב אבל מין במינו ל"ב נקרא טעמו וממשו כן יש ללמוד ממשמעות דבריו שם לכך שיטת ר"ת בחולין דף ק' בדין ח' עצמה נ"נ שלא אמרינן חנ"נ רק בשבלע טעם גמור אבל אם לא בלע רק משהו אף שמב"מ ל"ב מ""מ אין החנ"נ ממנה הרי שאף במב""מ איכא חילוק בין כשבלע שיעור טעם או לא והנה לכאורה קשה דלפי מה דפסקינן דנבלה שנתערבה בשחוטה מטמאה טומאת נבלה במשאוי ולפי מה שמסביר מהר"י קורקס מובא בכ'"מ הל' טומאת אוכלין דשם נבלה לא פקע ע"י תערובות רק איסור נבלה וטומאת מגע שלזה שייך דין ביטול אבל לא טומאת משאוי נראה לכאורה פשוט כשנשבע אדם לאכול נבלה ועירב ח' נבלה בין ח' בשר שחוטה על אופן שנתבטלו איסור נבלה שאם אכלו האיש שנשבע לאכול נבלות שיוצא ידי שבועתו דהרי אכל נבלה ועדיף ממה שיוצא בנבלה מוסרחת לשיטת הגירסא משכחת לה בנבלה מוסרחת ודין אין מבטלין איסור אינו רק איסור בעלמא ולכמה שיטות אלא מדרבנן ושבועה חלה בהן גם על איסור ח"ש ומכ"ש נגד איסור דאין מבטלין וא""כ קשה מאי מקשה הגמ' הן היכא משכחת לה הא משכחת בכל נבלה שבועות הן דיבטל נבלה בשחוטה מפקע איסור נבלה ואף דאסור למבטל ז"א אלא מדרבנן ואנן לא צריכין מציאות הן רק מדאורייתא דהא לר"ל ח"ש אסור מדרבנן ושבועה חלה גם בהן על ח"ש ובשבועתו יצא כשיאכל כל התערובות שהי' אכל בשר נבלה דאף שאיסור נבלה הופקעה שם נבלה לא פקע מאותו ח' שבתערובות שהוא נבלה וצ"ל דקושי' הגמ' שהחכמים שחולקים עם ר' יהודה כדאי' בחולין דף ק"ח וסובר אפשר לסחטו מותר הוי נבלה בשחוטה מבשא"מ ומבשא"מ כבאפ"ד כדעת התה"ד המובא בפליתי סי' ק"ט וא"א למיפקע איסור נבלה רק בתערובות יותר מכא"פ ושלא יהי' החתיכות שלמים דאם הם שלימים הרי כשבא החתיכ' של איסור לתוך פיו אכלו באכילה גמורה תכא"פ וכיון שאין מציאות ביטול רק במפורש לחתיכות קטנות וביותר מכא"פ ובכה"ג גם שבועתו לא יצא דכל הנשבע שיאכל צריך לאכלו תכא"פ כדרך כל אכילה כמבואר מדברי הרמב"ם וא"כ לחכמים שחולקים עם ר"י וסוברים אפשר לסחטו מותר לא משכחת קיום שבועה באכילת נבלה ע"י ביטול הרי לא אתי' כמ"ד אפשר לסחטו מותר והרי סתם חכמים דר"י הוא ר"מ וסתם מתני' ג"כ ר"מ מקשה הגמ' שפיר הן היכא משכחת לה ומלבד זה א"ש דאי כנ"ל לא מוקי מתני' כד"ה אמנם ז"א רק לפי תירץ ועוד שבתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה יעויי"ש ומקשה הגמ' שפיר הן היכא משכחת לה וידוע דעת רשב"א בתהב"א שמובא ביו"ד בסי' ק"ג דברים המוסרחים כמו יתושים וזבובים ואף בדאיכא כבא"פ בטל דהוי ממשא בלא טעמא יעויי"ש. ממילא לפי"ז כ"כ בשרצים המוסרחים. לפי"ז מיושב קושי' הפליתי הנ"ל דמוקשה דבשרצים דאסורים אף במוסרחים לא משכחת הן דלפי דברי הנ"ל בשרצים מוסרחים משכחת הן ע"י ביטול בשא"מ ובכזית בכא"פ שאיסור השרצים נפקע מצד ביטול ברוב במבשא"מ והשבועה מקיים דהא אוכל מן התורה כזית בכא"פ:

ולפ"ז יש לכאורה ליישב קושי' התוס' ד"ה דמוקי שמקשי' דהא לר"י לא משכחת בח"ש ולפ"ד הנ"ל גבי ח"ש שייך הן ע"י בטול דהא ליכא כזית בכא"פ אבל ז"א דאי לא מיירי בכלל אין דבר המותר בכלל שבועתו וא"ל בשלמא נבלה מוסרחת שהוא שרי לגמרי מדאורייתא י"ל דאינה בכלל שבועתו אבל ח"ש אף שההן הוא מקוים ע"י הביטול מ"מ הא הביטול עצמו אסור מדאורייתא למ"ד אין מבטלין איסור הוא מדאורייתא הא לאו מילתא דהא השתא בעינן לומר דגם על איסור בעלמא שמדאורייתא לא חל שבועה בהן א"כ כיון דלא משכחת בהן כ"א ע"י הביטול ויצטרך לעבור מדאורייתא ולבטל איסור לא חיילה השבועה אבל אכתי יש לתרץ לפי שיטת הסוברים שאין מבטלין אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שאף ע"י הביטול אסור מדרבנן לאכלו הוא בכלל שבועתו שנשבע שיאכל שאף שאין כוונתו רק על האיסור הרי יש ע"ז איסור דרבנן באכילתו ע"י הביטול אבל בנבלה מוסרחת שמותרת אף לכתחלה כיון שהוא פגום מעיקרא אין להעמיד בשבועתו כ"א כשכולל גם היתר לפי סברת התוס' בזה ואכתי יש לעיין אף שלא כלל דברים המותרים ולדעתי פשוטה הסברא בנשבע שיאכל נבלה ח"ש אמרינן שדעתו הי' ההיתר ומצא בתערובות יעויין כו"פ סי' ק"ג שכ' כסברתו דבאוכל אף בלא כולל יוצא במוסרחת והשתא לפי"ז י"ל דקושי' הגמ' לרבא דלחשיב נמי שבועה שלא יאכל חלב ותאנים. וא"ל דאי' בשאלה לא קתני הרי הקדש וא"ל כתירץ תוס' בכריתות דהקדש ליתא עתה בשאלה כיון שנשחט ונזרק הא גם בשבועה משכחת דנשבע שלא יאכל תמרים אלו וחלב זה ואכלו כולה דליתא עוד בשאלה. וא"ל דאי בכה"ג דליתא בכולל חלב דעלמא חלב קיבה וחי' א"כ לא משכחת הן ז"א דהא בנשבע שלא יאכל תמרים אלו וחלב זה משכחת הן ע"י ביטול במב"מ תמרים בתמרים חלב בחלב הקיבה דמב"מ בטל ברוב ונפקע האיסור ובשבועתו יוצא באכילת כזית תא"פ ואף לר"י שסובר דמב"מ ל"ב דעת ר"ת ביבמות דף פ' שביבש בטל ועכ"פ לר"מ מב"מ בטל והרי גם ר"מ סובר במשנה דיש אוכל ונחית לאפושי קרבנות:

ולפ"ד שכל קושיא הוא דלא משכחת הן משום דכזית בכא"פ דאו' וא"ש מה דלא מקש' הגמ' לרב ושמואל דדין זה כבא"פ דאו' לא נשמע רק מר"י בפסחים ולרב ושמואל הא אפשר למדחי דסוברים דלענין ביטול אסור כבא"פ ל"ד ומובטל נבלה ברוב שחוטה כדין מבשא"מ ברובא. והשבועה מקיים כשאוכל כל הג' זיתים שהרי אוכל בהם גם החתיכה של נבלה שפקע ממנה על ידי הביטול איסור נבלה ולענין קיום שבועתו עדיין שם נבלה עלי' כנ"ל ובפרט לשיטת הרמב"ם שנראה מדבריו בהל' טומאת אוכלין שמטמא טומאת משא אף . בתערובות. בדרך אחר נ"ל לתרץ לפי סברת הרמב"ם בנקודה הנפלאה בפי' המשניות כריתות על משנה דיש אוכל דלכך בנבלה וחלב ל"א דחל מצד' מוסיף שבב"ח אסור בהנאה משום דאמרינן שאין התחלות איסור בבב"ח כזה וממילא ליכא גם איסור הנאה יעויי"ש ולפי"ז נ"ל לפי מה דפסקינן נדר או שבועה שהותר מקצתו הותר כולו אמאי חל שבועה בכולל נימא להיפך דלא חל על האיסור וע"כ יבוטל כולו ולא יחול גם על ההיתר וצ"ל דהטעם דנדר הותר מקצתו הותר כולו כמ"ש הרא"ש בנדרים דף ס"ו ע"א דאמרינן דלא נדר מעיקרא אלא ע"ד שתתקיים כולו נמצא התרת מקצתו פתח לכולו עכ"ל:

וזה א"ש בגוונא דקונם שאיני נהנה לכולכם והותר א' היתר לכולו אי בפותחין לשבתות ויו"ט שהוא רוצה להתענות בקביעות גם ביו"ט ואחרי שהותר בשבתות יהיה מותר לאכול בהן וי"ל דאדעתי' דהכי לא נדר שדעתו הי' על תעניתם בלי הפסק אבל בנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות אף שאין השבועה חל על הנבלות מ"מ יהיה באיסור אכילות נבלות ומש"ה אין השבועה חלה שמניעת האכילה מצד האיסור ולכך אין בזה פתח לשבועתו אשר נשבע שלא יאכל גם הכשרות:

אמנם לפי"ז שסברא לומר דבנשבע שיאכל כשרות ונבלות ומצד שא"א שיחול שבועתו לקיים מחשבתו באכילת נבלות הוי כפתח לבטל שבועתו אשר נשבע לאכול גם מכשרות ולכך לא היה כולל, דאמרינן להיפך שאינו חל על הנבלות ומחמת זה אינו חל גם על הכשרות דשבועה הותרה מוקצתה הותרה כולה וכנ"ל ומדברי ר' יוחנן במה שאמר ששבועה חלה בכולל בנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות אין ראי' שיסבור שגם בנשבע שיאכל נבלות ושחוטות שחל בכולל:

ומעתה י"ל דהא דפליגי בזה בירושלמי אם לר"י גם בנשבע לבטל את המצוה חל בכולל מתלי תלי בפלוגתא אחרת בירושלמי ומובא בתלמוד דידן ריש נדרים שמפלפל שם בגמ' אית תנא דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק לי' מן כל היוצא מפיו יעשה וכ' הר"ן שהתנא שמפיק מ' לנדור נדר מוקי כל היוצא מפיו יעשה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דדריש לי' הכי אם חל כל היוצא מפיו יעשה אבל אינו חל לחצאין:

מעתה פשוט לומר דלמ"ד שיליף מכל היוצא מפיו וגו' דנדר שהותר מקצתו הותר כולו אף בנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות אי הוי אמרינן שאינו חל על הנבלות הי' בטל גם מהכשירות דלמ"ד דיליף מקרא אין הטעם כדברי הרא"ש הנ"ל אלא מגזה"כ שאין נדר חל לחצאין וכיון שכן י"ל דהמ"ד בירושלמי שמדמה לר"י בנשבע בכולל לבטל את המצוה לדינו של ר"י בכולל שלא אוכל נבלות וכשרות סובר דדין נדר שהותר מקצתו שבטל כולו אתיא מפסוק דכל היוצא מפיו יעשה וליכא סברא לחלק בין בנשבע לקיים או לבטל דאם נימא דלכך לא מהני כולל בנשבע לבטל משום דאמרי' להיפוך שאין התחלות חלות על המצוה ועי"ז מבוטל כולו ק' דא"כ גם בנשבע בכולל לקיים יבוטל כולו ג"כ מטעם הנ"ל והמ"ד בירושלמי שסובר שאף לדברי ר"י לא אמרינן כולל רק בנשבע לקיים ולא בנשבע לבטל י"ל שסובר דלא ילפינן מכל היוצא כו' כנ"ל רק מסברא הוא דאתיא שנדר שהותר מקצתו יהי' מותר כולו דאדעתא דהכי לא נדר וכהרא"ש הנ"ל וסבר' זו אינה אלא בנשבע לבטל אבל לא לקיים שבזה אין לו פתח כלל דהא יהי' באמת באיסור שניהם הנבלות מצד איסור תורה והכשרות מצד שבועתו:

ומעתה י"ל לשיטת רש"י דבאמת בהן לא חל לבטל המצוה בכולל שהטעם כנ"ל דשייך בזה שבועה שהותרה מקצתה הותרה כולה משא"כ בנשבע לקיים אבל לפי המ"ד שנדר שהותר מקצתו בטל כולו ילפינן מפסוק דכל היוצא מפיו כו' גם בנשבע לקיים לא חל בכולל דאמרינן להיפך שאינו מתחיל לחול על האיסור ובטל כולו ואחרי שכן מיושב קושי' התוס' בסוגיא ד"ה דלר"י ליכא להקשות ממשנה דיש אוכל למה לא חשיב שבועה די"ל דלמא התנא דשם סובר דנדר שהותר מקצתו בטל כולו אתיא מפסוק דכל היוצא מפיו כו' ולדידי' גם בנשבע לקיים ל"א כולל. אבל לרבא מקשה שפיר דאי' בנדרים דף כ"ה ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והי' עמהם אחרים ב"ש אומרים הם מותרים ומה שעמהם אסורים וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים ואי' שם בגמ' שטעמייהו דב"ה משום דנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואי' עוד שם אמר רבה דכ"ע דכל היכי דכי אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולהין אסורין ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורי' ואבא מותר ורבא אמר דכ"ע כו' לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורי' חוץ מאבא יעויי"ש וכתב שם הרשב"א בטעמו של רבא שלכך מתירי' ב"ה משום דכתיב כל היוצא מפיו כו' והרי מפיו יצא מלת כולכם יעויי"ש ואף שעתה ג"כ אומר שהי' אומר כולכם רק שהי' אומר עוד חוץ מאבא ע"מ כיון שלא נשאר מקוים מלת כולכם מבטל מצד הפ' כל היוצא מפיו כו' וי"ל שרבה חולק בזה על רבא וסובר שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו לא אתיא מקרא רק מסברא שהוי פתח לנדרו לכך סובר כשאומר בעצמו שהי' אומר כולכם רק שהי' מתנה ואומר בפירוש חוץ מאבא אין כאן שום פתח לבטל דברי נדרו מה שאמר כולכם ובדברי אלה מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ק מהל' נדרים ה"ח שכ' בזה"ל כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה כיצד ראה אנשים כו' אך אם כשהגיע אליהן אומר אלו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הרי כולן אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר הי' נודר ומתנה על אביו עכ"ל טעמו ברור משום דאחזינן שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו אינו מגזה"כ רק מסברא חיצונה שהוי פתח לנדרו ואדעתא דהכי שלא יהיה אסור בכולו לא הי' נודר כלל לכך בכה"ג שהוא בעצמו מגלה דעתו שהי' אומר כולכם אינו לבטל. אבל רבא סובר שנדר שהותר מקצתו בטל כולו מגזירת הכתוב ה"א שנלמוד מפסוק דכל היוצא כו' ע"כ אף בכה"ג בטל כולו:

ויש להסביר עוד דע"כ גם בכה"ג בטל. דאל"כ למה אתי' הפסוק דכל היוצא כו' דהיכי שיש פתח לנדרו ידעינן מסבר' חיצונה שמבטל כולו היוצא מזה שרבא סובר דנדר שהותר מקצתו הותר כלו נלמוד מכל היוצא כו' וע"כ סובר ששבועה חלה בכולל לקיים ואין עוד מקום לומר שיש תנא שסובר שאין שבועה חלה בכולל דהא הוא בעצמו סובר שמבוטל כולו ללמוד מכל היוצא כו' ועכ"ז דעתו שחל בכולל. לכן מקשה שפיר לדידי' ממשנה דיש אוכל וליחשב נמי שבועה ומיושב ק' התוס':

ועפ"י הנ"ל י"ל דלשיטת רבא גם בהן לבטל חל בכולל דהא לדידי' ליכא לחלק בין כולל על קיום מצוה ובין כולל על ביטול ואם היה סובר שאינו חל בכולל בביטול מצוה גם בקיום לא יחול דהא לדידי' גם בקיום מצוה בשבועת כולל שייך דין הותר מקצתו וכיון שסובר שחל ע"כ צ"ל שדעתו שאמרינן כולל אף במקיים שאם לא הי' חל מקצתו הי' בטל כולו ודלא כסברת הרמב"ם ולא צריך לסברת ר"ת שחל בהן בחלב קיבה:

ומיושב בזה עוד מה שקשה שרש"י מפרש כאן שהקדש הוא איסור כולל וביבמות דף ל"ח ובחולין דף ק"א כתב רש"י שהוא איסור מוסיף ולפי הנ"ל ניחא כיון דאזלינן כאן בשיטת רבא וכאשר הוכחנו לדידי' שאינו סובר סברת הרמב"ם הנ"ל ע"כ צ"ל בשיטתו שאיסור הנאה לא מיקרי מוסיף דאל"כ ק' למה אינו נוהג בבב"ח בנבלה עם חלב הא הוי מוסיף וכקושי' הרמב"ם ובפשיטות יותר צ"ל דמרבא מוכח דל"א בכה"ג בטלה מקצתה בטלה כולה וכטעמא של הריטב"א שאביא לקמן דבממילא לא בטלה כולה ולא כדעת משפטי שמואל וכיון שכן מקשה הגמ' שפיר ממתניתין דכריתות:

ומעתה מיושב קושיית הנ"ל אמר ר' ביבי בר אביי די"ל דלדבריו בשיטת ר"ל באמת גם היכי דמבוטל ממילא אמרינן היכי שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך לא מוקי כר"י רק במפרש ח"ש או כר"ל ומיירי שאכל כזית שלם דבנשבע על כזית שלם איסור לא חלה שבועה אבל מ"מ היכי שנשבע על ח"ש חל בכולל גם על ח"ש שבאכילת אף שיעור שלם שהוא אסור למאן דאי' לי' כולל ובכה"ג לא שייך סברא הנ"ל דנימא דשבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא הוא אמר בשבועתו שבועה שלא אוכל כל שהוא וכן הוא בסתם אליבא דר"ע ואף אם לא תחול בכולל גם מזית שלם מ"מ תשאר השבועה בתקפה על כל שהוא דהא ע"ז נשבע ועליו לקיים ככל היוצא מפיו יעשה ואחרי שאין לעקור השבועה מכל שהוא ממילא חל גם על כזית מצד כולל ור"ש דפוטר לטעמי' שאינו סובר כלל דין כולל אבל בכולל דר"י שפורט שלא אוכל נבלות וטרפות סובר ר"ל דלא הוי כולל דאמרי' להיפוך שאינו חל על נבלות וממילא מבוטל גם נגד כשרות דכל היוצא מפיו יעשה בעינן כנ"ל

שוב מצאתי בשכנה"ג סי' רכ"ט ס"ב שכ' בשם ספר משפטי שמואל סי' ק"י בנשבע לבטל את המצוה בכולל למ"ד שאין חל על המצוה גם על הרשות אינו חל משום דנדר שהותר מוקצתו הותר כולו אבל בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רע"ח מביא בשם הריטב"א בנשבע שישלם קרן וריבית דאוריית' אף שבטל לענין ריבית דאורייתא מ"מ לא בטלה גבי הקרן דבכה"ג דממילא לא אמרינן שבועה שלא חלה מקצתה לא חלה כלה:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה