אור ברסלב
ברוך טעם שער ג › דין ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ג · דין ב

דין א

אם איסור חמצא חל על איסור גברא ואם איסור גברא חל על איסור חפצא:

הר"ן במס' נדרים (דף י"ח ע"א) ובתשובת הרשב"א סי' תרט"ו כ' הטעם דקונמת דחל על שבועה משום דשבועה אינו אלא איסור גברא וקונמת היא איסור חפצא כ' עוד שם הר"ן וליכא למימר דה"נ ליחול א"ג דשבועות על א"ח דנדרים משום דבנדרים כי היכא דבהו איתא א"ח א"ג נמי אית בהו יעו"ש. ומדברי התשובת הרשב"א סי' תרט"ו יש ללמוד ולהסביר עוד כיון דמושבע מה"ס גם על הקונם או שארי א"ח הוי השבועה עליהם כשבועה שעל שבועה שאינו חל:

ובזה עלתה לי לתרץ מה שנתעורר בנוב"י מ"ק חלק א"ח סי' ל"ו בהג"ה שכתב בבזה"ל. הן באמת שמה שאמר בכ"מ והא מושבע ועומד מה"ס ולא אמר סתם אין אחע"א משמע דאי לאו מושבע ועומד הי' השבועה חל דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה כו' יעו"ש. ויעוין בדברי המאור שמפורש לקמן (דף כ"ג) מפורש גופי' תיקשי והא מושבע ועומד ופירושו ואין אחע"א ויש בו מהקושי' למה לא מקשה הגמ' סתם והא אין אחע"א גם בס' א"מ על אבן העזר ח"ב בתשובתיו סי' נ"ב נתעורר בזה:

ולפי דברי הר"ן בקצת הוספת ביאור ניחא דלא הוי מצי למימר ואין אחע"א אלא היכא ששניהם א"ג או כששניהם המה א"ח. אבל שבועה שהוא א"ג שפיר מצי למיחל על איסור נבלה שהוא א"ח. ולזה קאמר בגמ' והא נבילה דמושבע ועומד מה"ס על אזהרת הלאו דלא תאכל כל נבלה כל אדם מישראל שלא יאכלנו ותו אין לומר שתחול עליו שבועה מצד שהוא א"ג על השבועה שהוא מושבע ועומד מחמת נבלה ודמי לשבועות נזיר בחרצן. לצורך הוספת סברתי הנ"ל על דברי הר"ן מצאתי און לי מדברי הריטב"א בחידושיו כאן שמחליט דקונמת לא מקרי כלל א"ח רק א"ג ואתי' לי' מהירושלמי דכשם שקונמת חל על שבועה מפני שקונמת הוא א"ח כמו כן שבועות חלות על נדרים אם לא אנזירות שהוא ג"כ א"ג כמו שבועה אבל צ"ע להבין אף דקונמת לא מקרי רק א"ח. מ"מ ממילא כיון שנאסר בקונם הרי מושבע ועומד עליו מה"ס ואין שבועה חל על שבועה. גם מה שנראה מדברי הריטב"א לעיל (דף כ' ע"ב) ד"ה ג"ה דכל איסורי מאכלות לאו א"ח הוא אלא א"ג הוא אינו מובן. ומתנגד לדברי רש"י במס' כריתות (דף י"ד ע"א) ד"ה איסור הנאה גם בתשובת הרשב"א הנ"ל בסוף הסי' מבואר דנבלה וכן שארי איסורי מאכלות המה א"ח וכבר רמז הריטב"א על ברירות דבריו אשר העלה בחידושיו למס' נדרים בסוגי' דיש נדר בתוך נדר ועדיין לא זכינו לאור ביאור חידושי נדרים. יעוין ברמב"ם פ"ג מהל' נדרים הל' ז' שכ' בזה"ל מפני מה נדרים חלים על דבר מצוה ושבועות אינו חל. שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו. והנודר אוסר דבר הנודר על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מה"ס הוא ואין שבועה חל על שבועה ע"כ וכשם שאין שבועה חלה לבטל שבועה כ"כ אינה חלה להוסיף על שבועה דאם נשבע פעמיים שלא יאכל אינה חל על שבועה ראשונה וה"ה בנשבע שלא יאכל נבלה כיון דמושבע מה"ס הוא שלא יאכל נבלות א"א שתחול עוד שבועה ע"ז דאין שבועה חל על שבועה וכנ"ל. וכן בשבועה על נדרים. וא"צ למ"ש הר"ן דבנדרים הוי ג"כ א"ג. ואפשר כוונתו כנ"ל. דכיון דאיכא בנדרים אזהרת לאו דלא יאכל הוי מושבע ועומד. גם בחי' הר"י מג"ש כאן אי' בזה"ל והווינן בה אמאי חייב בשבועה והא מושבע ואין שבועה חל על שבועה ע"כ:

נדע דשא"ר (סי' ע"ו מאריך לדחות דברי התוס' בקידושין (דף ע"ז) ובכריתות (דף כ"ג) שכ' דלולא שיש ראי' מרש"י ביבמות (דף ל"ג) גבי נשא מת דל"ל גם איסור מוסיף לא הוי שמעינן כן מהא דפוטר ר"ש באוכל נבלות ביוה"כ דבזה ליכא מוסיף רק כולל ומשיג ע"ז השא"ר דיוה"כ הוי ג"כ מוסיף דמצד איסור נבלה אינו אוסר אלא באכילה כדה"נ ומחמת יוה"כ דלא כתיב בי' אכילה ואעינוי דגוף קפיד קרא אין לחלק בין אכילה כדרך הנאתו או שלא כדה"נ:

ולענ"ד נראה אחר העיון בדברי רש"י לקמן (דף כ"ד ע"ב) ד"ה מידי דהוי ובפרט מ"ש רש"י יותר מבואר בפירושיו למס' כריתות (דף י"ד ע"א) ד"ה מגו כו' ובד"ה איה"נ. יש ללמוד דאם באנו לדון בענין חלות איסור על איסור אם איסור ראשון הוא א"ח כגון חלב וכדומה לא מיקרי איסור השני הבא עליו בשם מוסיף כ"א היכא דגם מחמת איסור שני יש הוספת איסור באותו החפץ שכבר חל עליו איסור ראשון. אבל אם מצד איסור שני לא נתוסף איסור אחפצא רק אגברא לא מקרי מוסיף לגבי חפצא כ"א כולל. ומדויק בזה מה דאי' שם בכריתות בלישנא דגמ' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בי' נמי איסורא עילוי חלב ופי' רש"י דהיינו כולל. ולכאורה אינו מובן למה קרי' לי' הגמרא מוסיף. אבל לפי הנ"ל ניחא דלגבי גברא הוי שפיר מוסיף. דכשהי' טהור לא אסור אלא בחלב ומצד טומאתו נוסף עליון איסור אכילת בשר טהור של הקדש. אבל לגבי חלב שהוא א"ח ליכא שום הוספה באותו החפץ דמוסיף לגבי א"ח לא מיקרי רק היכא שאיסור השני הוא גם כן איסור חפצא. ויש בו הוספה אחפצא דבר שלא הי' בו ע"ז איסור ראשון ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור אחרון אבל בהוספה באיסור גברא לבד ולא אחפצא לא מקרי לענין א"ח רק כולל. ולכן מדיוק בלשון הגמ' לקמן (דף כ"ד ע"א) כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה כו':

והנה נ"ל פשוט דאיסור אכילה ביוה"כ שהוא כדי שיעונה גופו של אדם לא מקרי אלא א"ג דלגבי אוכלין ליכא איסור חפצא דהם בעצמותן בהיתרן קאי ואין עליהם שום א"ח ויש סמוכין לזה מדברי התוס' בפסחים (דף ק"ו) ומס' גיטין (דף י"ג) ומובא במג"א ריש סי' רס"ט וכן מצאתי בס' כפות תמרים ריש פרק יוה"כ בד"ה מודה ר"ל שאסור כו' שכ' בזה"ל דלכך הוצרך התנא דמתניתין שם לאשמעינן דאכילת יוה"כ אסור אף בח"ש משום דס"ד דרק בשארי איסורים כגון חלב דהאיסור הוא כו' דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם ח"ש אסור. אבל ביוה"כ דהאוכל הוא עצמו הוא היתר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות בו וכיון שכן אף שמצד אזהרת עינה ביוה"כ מוזהר עליו שלא לאכול אף שלא כדה"נ לא מיקרי מוסיף מחמת זה רק לגבי גברא אבל לא לגבי איסור אחפצא של נבלה ע"כ לא מיקרי איסור אכילה ביוה"כ נגד האיסור שבעצמו החתיכה נבלה שהוא א"ח שהוא נבלה רק כולל ולא מוסיף ואזדא לסברת השא"ר הנ"ל,.

ובזה יש ליישב קושי' התוס' (דף כ"ד ע"א) ד"ה האוכל נבלה שמקשים על פי' רש"י שם דאפילו נתנבלה ביוה"כ אינו חייב רק משום נבלה. אמאי הא הוי איסור ב"א דכי פקע איסור אמ"ה כשנתנבלה חלה איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א ע"כ. ואקדים דברי התוס' רי"ד בקידושין (דף נ' ע"ב) ד"ה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו שכתב בזה"ל ראיתי מקשים בזה הרי איסורים דאמרינן אין אחע"א ואינהו בב"א דבאיסור בב"א חייב שתים. ואין זו קושי' של כלום כו'. ותורף תרוצו דהכלל כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו לא שייך רק היכא דאיכא למימר שבטל הכל ולא יחול כלל כמו במקדש שתי אחיות שיש לבטל הקידושין והוי כאלו לא קידש כלל. אבל באיסור הבא מאליו שא"א לדחותו מכל וכל לשוי' היתר גמור כגון א"א ואשת אח דחייב שתים דהי מנייהו מפקת וא"ת כל שאינו בזא"ז כו' א"כ לא יחול א' מהן ויהי' פטור אלו הם דברי בדות ע"כ תמצית דבריו. ולפי"ז יש סברא לומר באיסורא בב"א בגוונא שא' מהן יכול לחול על החתיכה אף אם קדמו לו חלות איסור הב' ואותו איסור הב' הי' מנוע מלחול אם הי' מוקדם לו איסור האחר שפיר יש לדחות את איסור זה שאינו בזא"ז מפני האיסור שיכול לחול אף בזא"ז ואינו חל על החתיכה רק האיסור שישנו גם בזא"ז ולא האיסור שאינו בזא"ז דשייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו:

ועתה נחזו אנן דמהא דנדרים חלים על השבועה נשמע דאיסור בחפצא אינו מונע מלחול אף שקדום לו איסור גברא דהיינו איסור שבועה הרי דבדבר שיש בו א"ג וא"ח הוי לענין א"ח ישנו אפילו בזא"ז. אבל א"ג אינו בזא"ז דהא שבועות אינם חלים על נדרים ומה"ט י"ל דאף היכא דאיסור שבועה והנדר באים בב"א לא חל רק איסור הנדר ולא השבועה דכיון שהשבועה אינו בזא"ז לגבי איסור נדר כמו כן בב"א אינו אבל איסור הנדר נשאר בקיומו על החפצא דאינו בדחיי' כלל בשום פנים מפני א"ג אף אם קדמוהו ולא שייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז וכמו כן לפי מה שהעליתי דאיסור יוה"כ לא הוי רק א"ג ואיסור נבלה הוא א"ח כמו כל איסורי מאכלות דנקראים א"ח כנראה מדברי רש"י בכריתות וכדברי תשובת רשב"א סי' תרט"ו ובפירושו שם בדברי הירושלמי עשאה כנבלה יעו"ש. וע"כ אף אם בא איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א אין לחייב משום יוה"כ רק משום נבלה דלגבי איסור יוה"כ הוא אינו אלא א"ג דשייך לומר דכיון שאינו בזא"ז אף בב"א אינו. אבל איסור נבלה שישנו אף בזא"ז א"א לדחותו בשום טעם. אמנם אם היה איסור יוה"כ אל מקודם איסור נבלה בודאי לא היה נדחה מפני איסור נבלה הבא אח"כ אף שנבלה הוא א"ח. כי כן גם בשבועות ונדרים שאם קדמו השבועה להנדר אף שחל איסור הנדר מצד שהוא א"ח ולא נדחה מחמתו איסור השבועה שקדמה על חלותו על גברא וכעין שכ' הריטב"א במס' קידושין (דף ע"ז) אין אחע"א אמרינן אבל שיהא איסור דוחה איסור הקל שקדם לו לא אמרינן וע"כ הוצרך רש"י לקמן להקדים דבעוד הבהמה בחיי' לא הי' מקום לאיסור יוה"כ לחול מצד איסור אמ"ה אשר ע"כ שלא הי' לאיסור יוה"כ שם קדימה נגד איסור נבלה וא"א לדון על חלות איסור יוה"כ רק משום שבא בב"א עם איסור נבלה. ולפי מש"כ לא שייך אחע"א בב"א היכא שא' מהאוסרים הוא א"ח שיכול לחול גם בזא"ז ואיסור א' הוא רק א"ג ואמרינן לגבי א"ג כיון שאינו בזא"ז גם בב"א אינו חל. אבל לגבי א"ח לא שייך לומר כן דהא באמת א"ח חל אף בזא"ז אם לא קדמוהו רק א"ג כדין נדרים שחלים על שבועות ולכך אינו חייב רק משום נבלה שישנו אף בזא"ז ולא חייב משום יוה"כ כיון שאינו בזא"ז לגבי איסור נבלה גם בב"א אינו לדמותו למה שאמרו ביבמות (דף ל"ג) בזר שאכל מליקת עוף דחייב משום זרות ומשום נבלה משום דבאים כאחד אחר מציאות הדם דהתם שני איסורי' איסור נבלה ואיסור קודש לזר הם א"ח זה מפני שהוא נבלה וזה מפני קדשים דכל קודש מיקרי א"ח שקדושתו גרמו לו שיהי' אסור לזר. וגם א"ג יש בשניהם כי מושבעים ועומדים מה"ס על איסור זרות ואיסור נבלה וכיון שאין לאחד מאותן איסורים גלוי' להשני א"א לומר בכה"ג כל שאינו בזא"ז וכדברי התוס' רי"ד הנ"ל דאם נאמר כן א"כ לא יחול א' מהן וישוב להיתר גמור אשר אין הפה יכול לומר כן. ע"כ חלו שני איסורים:

ודע דבחי' הריטב"א למס' קידושין (דף ע"ז) מביא תרוצים שוני' על קושי' התוס' הנ"ל אמאי לא אמרינן שחל איסור יוה"כ עם איסור נבלה בב"א. וכ' עוד בזה"ל והראב"ד ז"ל פירש דלעולם קדום איסור נבלה לאיסור יוה"כ שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה, והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה דאע"ג דעדיין לא נתנבלה בהמה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' בו שם יוה"כ בעולם שנעשה גדול עד עכשיו כדאמרי התוס' ביבמות כו' יעו"ש ע"כ. ומדחה הריטב"א דברי הראב"ד דלא מצינו איסור דוחה איסור ומלבד זה האריך הריטב"א בסתירת דברי הראב"ד אשר באמת מקושי' הבנה דא"כ נפל בבירא הרבה. מדינא אחע"א היכא שמצוין בעולם איסורים כאלו וחל איסורייהו על כל אדם מישראל משהביא שתי שערות לאחר שלש עשרה שנים. יעוין בשעה"מ פ' י"ז מהל' איסורי ביאה שמקשה על הראב"ד הנ"ל מסוגי' דקידושין (דף ע"ז) באלמנה לכה"ג ונעשית גרושה אמאי חל איסור אלמנה אגרושה הא מיד כשהביא הכהן שתי שערות אף שעדיין הי' הכהן הדיוט חל עליו שם איסור גרושה בכל גרושו' שבעולם אמאי חל אח"כ איסור אלמנה. ונראה ליישב כל זה דבוודאי לא עלה על דעת הראב"ד שיהי' איסור' דחפצא נדחה מפני איסור' דגברא שקדום לו שהרי נדרים חלים על שבועה א"ו סובר הראב"ד דהיכא שחל איסור איסורא דחפצא דוחה את איסורא דגברא אם לא הי' נאסר אגברא מחמת אסורא על אותו חפץ שאנן דנין עלי' רק שנאסר באיסור' דגברא בשאר החפיצים שהי' כמוהם בעולם ובכה"ג אמרינן כיון דחל איסורא דחפצא תו לא מצי למיחל עליו איסור גברא שלא היתה עד עתה על אותו החפץ שאנו דנין עלי'. וע"כ באלמנה לכה"ג ונעשית גרושה דכיון דחל תחלה א"ח על אותם אלמנה שמצד אלמנותה היא באיסור על כ"ג דזה מיקרי איסורא דחפצא שהוא נעשות כחתיכה דאיסורא שלא תלקח לכ"ג והוא והיא השוו באזהרה דאלמנה לא יקח ומצד איסור גרושה לא הוחל עליה כלל איסור עד שנעשית גרושה ע"כ אף שיהיה חל אסורא דגופיה על הכהן גם בהיותו הדיוט על כל גרושות שבעולם מ"מ כיון שעליה לא הוחל איסור זה דגברא דוחה איסור דחפצא החל עליה באלמנותה לגבי כ"ג את איסור דהגברא אף שהיה לאותו כהן א"ג על גרושות שבעולם הרי מ"מ לא הי' עלי' א"ג על אותו אשה מצד גרושה כ"ז שלא היתה גרושה וכשנתגרשה ומדחינן חלות איסור גרושה עליו מפני קדימת איסור אלמנותה אינו בגדר שם איסור דוחה איסור דהא עליו לא הי' כלל איסור גרושה שקדמוהו בה איסור אלמנותה ואיסור של הכהן לגבי שאר גרושות נשארים בקיומם ואיסור חפצא עלה מצד שנעשית גם גרושה לא הוחל עלי' כלל מפאת קדימת איסור חפצא שהי' בה מקודם מצד אלמנותה ואין מהן הוא א"ח אבל כשאנו באין לדון על משפט קדימה בין ב' אסורים ששניהם אינם אלא א"ג שפיר ש יש סברא לומר דלא שייך קדימה על האיסור מחמת שקדם לו להיות אסור לאכול מאותו החתיכה באיסורא דגברא אם כעין איסור השני הי' מצויה בעולם הרי הוא איסורא דגברא על אותו איש גם על איסור השני ומיניה היכא שאיסור השני היה כבר מצויה בעולם והיה חל א"ג שלא לאכול לו משפט הקדימה נגד איסורא דגברא שלא היה כלל אז בעולם ממנו. ולא היה שייך כלל חלות אסורא דגברא. עד"ז היא נבלה ויוה"כ דאיסורא דגברא שלא לאכול נבלות ומיחל חייל על כל אדם מישראל מיד בהבאת שתי שערות שמוזהר שלא לאכול מכל נבלות המצויות בעולם. ואיסורא דגברא מצד יוה"כ אינו באה אלא בעצמו של יוה"כ הרי לענין איסורא דגברא משפט הקדומה בזמן איסורא דגברא שלא לאכול נבלות על איסורא דגברא שלא לאכול ביוה"כ:

ע"כ דעת הראב"ד דאף אם נתנבלה ביוה"פ לא מיקרו איסור בב"א דהא קדום איסורא דגברא של איסור נבלה מצד שמצויה תמיד נבלות ואיסור דגברא של יוה"כ מאוחר בזמן דאינו באה רק ביוה"כ ואף כשבא אינו אלא א"ג ולא א"ח וכשנתנבלה בהמה ונעשית גם א"ח שפיר דוחתת מלחול עמה איסור דיוה"כ שאינו אלא א"ג וכדמיון דשבועות ונדרים שכתבתי לעיל דרק כשקדים השבועה לנדר הוא דלא נדחית השבועה מפני הנדר שחל אח"כ ונשאר באיסור שניהם אבל איסור השבועה בא בב"א עם איסור נדר מונע איסור נדר שהוא א"ח חלות השבועה שאינו אלא א"ג וק"ו לנבלה ביוה"כ לפי הנחתו של הראב"ד דא"ג של יוה"כ לא הקדים לאיסורא דגברא של נבלה דאף שאותו הבהמה קודם שנתנבלה לא היה בה מצד נבלה אף איסורא דגברא הרי מ"מ היה על שם איסור נבלה א"ג כי נבלות מצויה בעולם שאין לנו לדון בזה על עצמות החתיכה רק מצד הגברא והרי אגברא כבר קדים בזמן איסור אכילת נבילה. ודברי הראב"ד נכונים ע"פ הנחות הראשונה שכתבתי. מצורף לזה מה שהעליתי דאיסור יוה"כ לא הוי אלא א"ג ואין מן הצורך בישוב דברי הראב"ד לדברי הראשונים בישוב כוונת רש"י ע"פ דברי התוס' רי"ד שאף אם לראב"ד לא נחית לזה מ"מ צדקו דבריו דלענין א"ג אין חילוק בין אם הי' א"ג על אותו החתיכה שאנו דנין. או אם לא הוי רק על מצויה בעולם שמחמרינן שחלות א"ג:

אולם בהא צריכין להשוות דעת ראב"ד עם דעת רש"י דכ"ז שהבהמ' בחיי' מונע איסור יוה"כ מלחול בבהמה זו כי בלא"ה באיסור אמ"ה עומדת או אפשר דעת הראב"ד דאמרינן דבהמה בחיי' אינה עומדת כלל לאכילה ע"כ אין שייך לומר איסור יוה"כ דקדום על אותה בהמה וליכא מן הקושי' רק דנימא דבאותו בהמה בא בב"א איסור יוה"כ ואיסור נבלה. וע"ז מתרץ הראב"ד שפיר דכיון דכל עצמות איסור משם יוה"כ אינו רק א"ג ונגד זה משפט הקדימה דאיסור דגבר' שלא לאכול נבילות המצויין בעולם שחל תיכף על אדם בהביאו ב' שערות, ע"כ אין מצד א"ג שם בב"א לאיסור יוה"כ עם איסור נבלה אף שלא נתנבלה דהא אין דנין כעת מבהמה זו רק מאיסור' דגבר'. אבל אי הי' אמרינן דאיסי\ור יוה"כ חל על הבהמה בחיות' לא הי' לדחות איסור יוה"כ אף כשנתנבלה אח"כ הבהמה דאיסור דוחה איסור לא אמרינן ודמי לאם קדום איסור שבועה לאיסור נדרים דחל איסור נדרים באיסור' דחפצא ועכ"ז אינו דוחה א"ג דשבועה דקדום ע"כ הוצרך הראב"ד לסברתו דבאיסור' דגבר' מחמת נבלה הקדום בזמן נגד איסור' דגבר' מחמת יוה"כ. וזה מדוייק בדברי הראב"ד הנ"ל שכ' שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה כו'. כוונתו דבענין זה כלומר איסור יוה"כ שאינו לא א"ג ואין לדון על הבהמה כי גם באותו הבהמה שלפנינו שנתנבלה לא הי' איסור דגבר' משום יוה"כ בעוד הבהמה בחיותה רק איסור' דגברא היה על אדם משקדש יוה"כ ונגד זה הרי קדום בזמן איסור' דגברא באזהרה על כל נבלה המצוי' בעולם ומונע חלות עוד א"ג מחמת יוה"כ דלא מיקרי איסור בב"א. דאיסור' דגבר' שחל במניעות אכילת נבלה קדים מאסור' דגבר' שמצד יוה"כ כנ"ל. הרי זה חדש ונכון בעומק העיון. ובדברי אלה מיושב גם קושי' הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ל"ג ד"ה אלא מליקה כו' שמקשה על הראב"ד דלפי דבריו גם חלב המוקדשין להוי איסור בב"א דמשנעשה גדול חלה עליו איסור הקדש ואיסור חלב בב"א ולפי מה שכתבתי מודה הראב"ד דהיכא דקדום א"ח על החתיכה תו לא מצי למיחל עליו איסור אחר של א"ח אף שעל איסור שני כבר קדם בכוותי' המצוי' בעולם איסורא דגברא:

אמנם עדיין לא עלתה לי ליישב על מש"כ הראב"ד המובא בריטב"א והרשב"א הנ"ל דלכך הוי בזר שאכל מליקת עוף איסור בב"א אע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין (כלומר והרי קדום איסור זרות לאיסור נבלה) מ"מ הא איכא כמה נבלות טובא דמסתר בהו כו' ע"כ. וקשה מה בכך הא מ"מ קדים איסור זרות אחפצא דהיינו העוף דהקדש נאסר מפני קדושו לזר. ואפשר דעת הראב"ד כיון דעיקר איסור אכילה הוא רק משום זרות לא מיקרי אלא א"ג וכיון שגם משום נבלות שמצוים בעולם חל איסור אגבר'. ע"כ מיקרי איסור בב"א. דהא לא קדים על העוף אסור' דחפצא מחמת איסור זרות שעיקרו איסור גברא כעין נזיר ביין שדעת רוב מהקדמונים כיון שאיסור בא מצד נזירותו לא מיקרי א"ח כ"א א"ג:

ועכ"פ לפי סברת הראב"ד לפי מה שבארתי בכוונתו ומה שהוספתי עוד דאיסורא דיוה"כ לא מיקרי א"ח אלא א"ג אינו צריך עוד בישוב דברי הרש"י שמפרש אף בנתנבלה ביוה"כ בכל מה שכת' בזה כנ"ל ע"פ דברי התוס' רי"ד דבלא"ה א"ש דברי רש"י הנ"ל. די"ל דרש"י סובר דאיסור זרות בקדשים מיקרי א"ח וע"כ צריך רש"י לפרש גבי זר שאכל מליקה דאיסור זרות ואיסור נבלה באים כאחת בשעת מציאת הדם. אבל בנבלה ביוה"כ כיון דנבלת הוא א"ח ואף קודם שנתנבלה אות' הבהמה חל איסור נבלות על גברא מצד נבלות המצויי' בעולם וקדים איסור גברא זה לאיסור דגברא מחמת יוה"כ שאין אסורו אלא בהחלות יוה"כ ועל אות' הבהמה שנתנבלה ביה"כ לא הוחל ביה"כ א"ג שלא יאכל מן בהמה זו דהא קודם שנתנבלה הבהמ' היתה בא"ח מצד אמ"ה. וכשנתנבלה הבהמה וחל איסור נבלה באיסור חפצא אין עוד מקום לומר דתיחול גם איסור יוה"כ שהוא א"ג דהא מצד סברא קדים איסור' דנבלות המצויי' בעולם והוי עי"ז קדימה לאיסור גברא על נבלה נגד א"ג מצד יוה"כ ונדחה מלחול א"ג מחמת יוה"כ מפני אסורא דגברא מחמת נבלות שבעולם שקדמו לחול על גברא כבר קודם יוה"כ וע"ז הוצרך רש"י לומר בהמה אי' באיסור אמ"ה עומדת דאם הי' מקום לומר שחל איסורא דגברא משום יוה"כ על אותו הבהמ' קודם שנתנבלה ותו לא הוי נדחה איסור זה לגבי אותה הבהמה אף כשנתנבלה אח"כ דאיסור דוחה איסור לא אמרינן בכה"ג דכבר הי' מוזהר אותו גברא מחמת יוה"כ שלא לאכול בו ביום מבהמה זו ולא הי' פקע עוד מחמת איסור נבלה שבא אח"כ באותו הבהמה וכנ"ל אף דלגבי נבלות דעלמא קדים איסור גברא:

ודע דבפליתי סי' פ"ז ס"ק י"ג מקשה לשיטת הסוברים דשבועה חל על ח"ש א"כ אמאי ליכא איסור בב"ח בחצי זית נבלה עם חצי זית חלב הא כיון דנבלה ליכא אלא ת"ש שפיר מצי למיחל עליו איסור בב"ח כשהוא זית שלם מצד צירוף חצי זית חלב. כבר כתבתי על הגליון בס' הנ"ל בזה"ל יעוין מס' מעילה דף ט"ז ע"א ושם מבואר דאף על ח"ש לא חל איסור שני אף דלגבי איסור שני יש כזית מצד צירוף מאותו המין. וליישב דברי התוס' במס' שבועות ודעת הרמב"ם והר"ן שסוברים דשבועה חלה על ח"ש י"ל דשאני גבי שבועות דהלאו דשבועה כשחל הוא על אותו ח"ש דנבלה שנשבע עליה בלי שום צירוף משא"כ בצירוף נבלה מטמאה ומטהורה דאף שהטמאה ליכא אלה חצי זית מ"מ לא חל עליו איסור נבלה דגם מחמת איסור נבילה ליכא באותו חתיכה רק ח"ש. רק ע"י צירוף חצי זית מנבלה יהיה שיעור שלם וע"י צירוף משכחת שישאר איסור הטמאה כשיצרף לה חצי זית מטמאה. ולפי סברא זו מיושב קושית המחבר מבב"ח ע"כ בגליון. ואחר שהתבוננתי נ"ל לתרץ באופן אחר לפמש"כ דהא דאין שבועה חל על איסורא אף דשבועה הוא א"ג ונבלה וכדומה הוא א"ח מ"מ לא חל משום דגם על נבלה וכל איסורין מושבע מה"ס והוי כמו שבועה על שבועה שאינו חל כמו שאין חל איסור על איסור כאשר הבאתי לעיל דברי הר"י מג"ש שכ' להדיא כיון דמושבע ועומד מה"ס הוי כמו שבועה שעל שבועה. ולפי"ז א"ש דעת התוס' והר"ן שכתבו להדיא דח"ש דכיון שאינו מפורש בתורה לא מיקרי מושבע מה"ס א"ש דמצי השבועה למיחל עליה דאף דח"ש אסור כיון דאיסורא רק א"ח לא מצי דוחי' חלות השבועה שהוא א"ג. ומשום דאין שבועה חלה על שבועה לא שייך הכא דהא ח"ש לא מיקרי מושבע ועומד. וכ"ז רק לענין חלות שבועה על ח"ש אבל לענין בשר נבלה בחלב או בנבלת טמאה אף דח"ש דידהו לא מיקרי מושבע ועומד מ"מ לא מצי למיחל על אותו ח"ש איסורא דבב"ח או שארי איסורין מטעם דאין אחע"א דהא גם איסור בב"ח ואיסור נבלה הבא לחול הוא ג"כ רק א"ח ובאסורים שווים אמרינן אין אחע"א אף בחמור על קל. ובפרט דגם איסור השני לא מיקרי חמור נגד איסור הראשון. עד"מ חצי זית בשר נבלה עם חלב דעל אותו חצי זית נבלה גם משום בב"ח ליכא אלא ח"ש רק מחמת צירוף החלב נעשה שיעור שלם הלא כמו כן לענין איסור נבלה מצי לצרף עם עוד חצי זית נבלה ולהוי שיעור שלם וכן עד"ז גבי חצי זית נבלה טמאה וח"ז נבלה טהורה שאין איסור השני חמור מן איסור הראשון רק שבאיסור השני יש עתה שיעור שלם מצד צירוף עוד חצי זית מן נבלה טהורה כמו כן יכול להיות לענין איסור טומאה שיהיה נעשה שיעור שלם בצירוף עוד חצי זית מבשר טמא' והוא ע"ד שכ' בקיצור בגליון הנ"ל. ועם מה שהוספתי כעת כנ"ל, א"ש הן לפי טעם התוס' מפורש ביותר בחי' הר"ן דח"ש לא מיקרי מושבע ועומד והן לפי טעם חי' הריטב"א שכ' משום דחמור על קל חל דח"ש קל הוא לכך חיילא עליו שבועה יעו"ש. ואין לדמות לזה חלות איסור בב"ח וחצי זית בשר נבלה עם חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה וטמאה עם חצי זית בשר נבלה טהורה כנ"ל:

ועפ"ד יש להמתיק דברי הגמרא בשבועות והא נבלה דמושבע ועומד מה"ס הוה דכי חרצן לגבי נזיר דמי' יש לכאורה דברים אלו דמושבע ועומד כו' המה אך למותר דהא פשוט דאיסור נבלה הוא כמו איסור חרצן לנזיר ואם הי' שורת הדין לומר בשבועת נזיר על חרצי דדעתי' על פחות מכזית דאהתירא קא משתבע מהכ"ת לא נאמר כן גבי נבלה. ואקדים לתרץ הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות הלכה ט' בזה"ל. וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק. הי' הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא בכזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו עכ"ל. וכ' הל"מ בזה"ל יש תימא על רבינו ז"ל כו'. ועוד תימא על רבינו דלדברי א"ד בגמ' תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר הא שאני ושאני דגבי נבלות הוא מושבע ואמרי' דעתי' אאיסורא אבל לגבי עפר דאינו מושבע לא ע"כ. וליישב קושי' זו אקדים מש"כ הל"מ בעצמו לסברת הרמב"ם ז"ל תלינן שנשבע על כזית דאיסורא כדי לזרז א"ע על דרך שאמרו במס' נדרים דף ז' מנין שנשבע לקיים המצוה כו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת גבי נזיר גם חצי שיעור אסור והא דקרי לי' הגמ' התירא אינו אלא לגבי איסורא שבועה אבל מאחר שעכ"פ אסור שפיר י"ל שהי' כוונתו בשבועה על ח"ש לזרז את נפשי' שלא יכשל אפי' באיסור קל ח"ש. ומדברי הרשב"א בחי' ד"ה כיון כו' נראה שמפרש דברי הגמ' אהתירא קא משתבע כלומר דמצד ח"ש ליכא אפילו לר"י רק איסור בעלמא ולזרז נפשי' שלא יאכל ממנו קא נשבע הרי להדי' דגם ח"ש י"ל דהשבועה היתה לזרז נפשי' וכמעט זה ומן המושכלת הראשונה שיותר צריך אדם לזרז את נפשי' בשבועה ממכשול איסור קל וא"כ מהכ"ת ליתלא בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן שלא הי' דעתו רק על כזית ולזרוזי נפשי' הא בסתם נשבע שלא יאכל חרצן לא איפשטי' האיבעי' ובספיקא קאי כיון דלא מתאכיל בעיני' ולמה נשתנה הדין בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן ואי משום דתלינן גבי נזיר שנתכוון לזרוזי נפשי' מן האסור לו. הלא גם בח"ש יש איסור נזירות דשייך ג"כ לומר דנשבע לזרוזי נפשי':

וכדי לתרץ קושי' זו אקדים מה שבארתי במק"א. דבנשבע שלא יאכל עפר ושלא יאכל חרצן דקאי בספיקא אם שם אכילה גם באלו פירושו בהזית או לא. אף אם אומר הנשבע שהי' בלבו על פחות מכזית מ"מ אינו בחיוב שבועה ודאי על פחות מכזית כיון דסלקא בתיקו ומה שהי' בלבו על פחות מכזית הוי כדברים שבלב שאינן דברים וכיון שמה שיצא מפיו שם אכילה ספיקא מספקא לן אם פי' בכזית ככל סתם אכילה או פירושו פ' מכזית כיון שהשבועה הוא על דברים שאינם ראויים לאכילה הוי רק ספק שבועה ולא אזלינן בתר מחשבתו דאם שם אכילה שיצא מפיו דאותו השבועה נתפרש כזית למה תחול השבועה גם על פ' מכזית הא לבטא בשפתי' כתיב ולא אזלינן בתר מחשבתו כשסותר משמעות דברי השבועה שיצא מפיו עד"מ הנשבע שלא יאכל היתר שפירושו מסתמא על אכילת כזית ובודאי לא יעלה על דעת לומר דאם הנשבע מודה בעצמו שהי' בלבו לאסור א"ע בשבועה אף בפחות מכזית שיהי' מחויב בשבועת פס על פחות מכזית כמו כן בנשבע שלא יאכל עפר או חרצן דהוי לענין פ' מכזית רק ס' שבועה אין מחשבתו משווה לודאי הן אם יאמר שלא אם רק לכזית עכ"ז אין להתיר לאכול ממנו פחות מכזית וכן להיפוך אם אומר שהי' בלבו פ' מכזית מ"מ אין חיוב קרבן שבועה על פ' מכזית וכיון דסלקא בתיקו תו לא אזלינן בתר מחשבתו. וכן מדוייק מלשון הרמב"ם שכ' בזה"ל שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא. מדברים שאינם ראוים לאכילה אם אכל כזית חייב אכל פחות מכזית ה"ז ספק שמא יתחייב בכ"ש מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור ע"כ הרי שלא הזכיר כלל שהספק הוא אם דעתי' הי' על כזית או פחות מכזית כי באמת אין מקום לתלות בדעתו דכיון שעלתה הגמרא בתיקו ממילא אף אם הי' דעתו על חד משני הפנים הוי כדברים שבלב שאין נכרים מתוך מעשיו או דבוריו ובכה"ג דברים שבלב לאו דברים. ואין סתירה לזה מגמ' דקאמר כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתו אכזית. א"ד כיון דלאו בעינא כו' דעתי' אמשהו. הרי שיסוד הספק האיך הי' דעתו דזא"א אלא לענין התחלות הספק דאם הי' אפשר למפשט לוודאי האיך הי' דעתו בא' משני הפנים היתה מחשבה זו כדברים שבלב הנכרים מתוך עיון המעשה דהוי דברים והוי אזלינן בתרי'. אבל כיון דלא אפשטי' וקאי בספיקא ואין לנו להחליט האיך הי' דעתו ממילא שבדעתו בזה הדברים שבלב שאינם נכרים ואינם כלום. וכעין סברא זו אמורה ברא"ש מס' ב"ב דף קמ"ח דגבי ש"מ שהקדיש והפקיר נכסיו. שנית צריך לדעת שמהא דנשבע שלא יעבור על ל"ת כגון בנשבע שלא יאכל נבלות ואף שלא כלל דברים המותרים מ"מ יש בו מן הזירוז. נשמע כדברי הפמ"ג או"ח פתיחה להל' פסח במ"ז דף י"ט ע"ג שמסיק להלכה כלישנא דגמרא ביבמות דף ל"ג ע"ב נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים דאף דאין אחע"א ז"א אלא לענין עונש אבל הוספת איסורא דאורייתא איכא מחמת איסור השבועה וא"כ דעתו דבנשבע שלא יאכל נבלות אף דאין השבועה חלה בלא כולל מ"מ איסור דאורייתא יש גם מצד השבועה כו' יעו"ש וא"כ מש"כ הרמב"ם בנזיר שלא יאכל חרצן שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו. וכוונתו כמ"ש הל"מ שנתכוון לזרוזי נפשי' מן האיסור נזירות ואם נאמר כיון דאין השבועה חלה על איסור נזירות לענין קרבן אף הוספת איסורא בעלמא ג"כ ליכא מחמת השבועה לא שייך כלל שום זירוז מחמת השבועה כיון דהוי כאלו לא נשבע. ויעוין במהרי"ק שורש קס"ה שמרחיק א"ע לומר דתלינן שטעה הנשבע וסבור ששבועתו תחול על איסור נזירות. ובאמת אין דוחק גדול מזה מהכ"ת לומר דאף דבסתם נשבע על החרצן בספיקו קאי דלמא השבועה וגם על פחות מכזית ובנזיר שנשבע על חרצן נחזיק לודאי שטעה בדין ולא הי' דעתו אלא על כזית לזרוזי נפשי' לפו טעותו אדרבא מהראוי לומר שלא טעה בדין ונתכוון בשבועתו גם על פחות מכזית שחלה עליו השבועה ויש מחמת זירוז. שלישית דלקיום המצוה אמרי' לה בגמ' דנדרים שנשבעים לזרוזי נפשי' ואתי' ליה מפסוק נשבעתי ואקיימה וגו'. והקשו כמה מחברים לדעת הרמב"ן שסובר במלחמות דנשבע לקיים המצוה ולא קיים אינו חייב מלקות מה שם יש זירוז בשבועה זו ומזה הוכיח הקצה"ח על ח"מ בסי' ע"ג דאף לדעת הרמב"ן דליכא לאו מחמת השבועה על קיום המצוה מ"מ איסורא איכא עד"ז צ"ל גם בשבועה על איסור אף דמצד האיסור מושבע ועומד מה"ס וע"כ אין שבועה חלה על שבועה מ"מ יש הוספת איסור מחמת השבועה ולהכי הוי זירוז כמש"ל ודלא כדברי א"מ ח"ב בתשובתיו ב' יעו"ש ואכ"מ:

ואחרי כל האמור בצירף דעת הפר"ח בשיטת הרמב"ם דאף בספיק' דחיקו אמרי' דספיקא דאורייתא לקולא ואינו אסור אלא מדרבנן כמו כן בנשבע שלא אוכל חרצן דקאי בספיקא אם חלה השבועה על פחות מכזית או לא אין איסור דאורייתא מחמת השבועה דספיקא דאורייתא לקולא. וכיון שח"ש אסור מדאוריי' מצד איסור נזירות תו לא שייך לומר שהשבועה היתה לזרוזי נפשי' מח"ש דהיינו פ' מכזית חרצן דהא מחמת הנזירות דיש בח"ש איסור דאורייתא ומחמת השבועה שהוא רק בספיקא לא נתוסף רק איסור דרבנן האיך שייך לומר שנתכוון לזרוזי נפשי' על איסור דאורייתא מצד הוספת איסור דרבנן וכי מזריזין על החמור באיסור הקל ממנו:

לפי דברי הצל"ח במס' ביצה בסוגי' דאפרוח דגם באיסור דרבנן אמרינן אאחע"א י"ל בפשיטות יותר דלא מצי למיחל כלל הך איסורא דספיקא שאינו אלא מדרבנן על איסור ח"ש שהוא דאורייתא וכיון דלא חל כלל מה זירוז איכא באותה השבועה אלא ודאי שנתכוון בשבועתו אכזית חרצן ובכזית חרצן איכא שבועה ודאית מדאוריית' דשפיר יש תועלת בשבועה זו לזרז בהוספת איסור דאוריית' וא"ש מה שפסק הרמב"ם בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן אמרי' שדעתו על כזית דאיסורא. ומכוונים דבריו ביותר במה שהקדים באותו הלכה דבנשבע שלא יאכל חרצן קם בספיקא וליכא חיובא על פחות מכזית וממילא גם איסור דאוריית' ליכא דס' דאורייתא לקולא כנ"ל ולא שייך כלל זירוז מחמתו על איסור ח"ש בנזיר וכנ"ל. ולכן אמרי' דהי' כוונתו על כזית חרצן. ולפי"ז שפיר י"ל קושי' הל"מ הנ"ל דהא דמקשה הגמ' ותיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר ע"כ הכוונה דמדברי רשב"ל שאמר אי אתה מוצא כו' מוכח שלא נסתפקו כלל הנשבע על דבר שאינו ראוי לאכילה שאם היה ס"ד דחל השבועה על פחות מכזית דאם הי' הוא מסופק בדבר כמו רבא האיך החליט לומר אי אתה מוצא הא י"ל דתנא דמתני' מפשט פשיטא (ובפרט כי אין דרך התנא להיות מסופק אם חייב או פטור כמש"כ תוס' לעיל דף כ' ע"א ד"ה איסור) דבנשבע על אוכלים שאינם ראוים לאכילה אמרי' דדעתו על פחות מכזית וא"כ אף בנשבע שלא יאכל נבלות כיון שהם אינם ראוים לאכילה אמרי' דעתי' על פ' מכזית והוי שבועת ודאי על פחות מכזית ותו ליכא סברא לומר דשאני גבי נבלות דתלינן יותר שהי' דעתי' אכזית בכדי לזרוזי נפשי' מאיסורא דהא גם בח"ש נבלה אסור עכ"פ מדרבנן ושייך בה ג"כ לזרוזי נפשי' שנשבע כדי שיהי' גדר ע"י שבועה זו ממכשול איסור דרבנן של איסור ח"ש מנבלה. ואדרבא י"ל סברא שהוצרך לזרז מאיסור דרבנן יותר כיון שעכ"פ גם על הח"ש שייך זירוז אין לתלות שהי' שבועתו רק על כזית וקם דינא כדין נשבע שלא יאכל עפר כיון שאינו ראוי לאכילה דעתי', אפחות מכזית:

גם מדברי אגדה במדרש רבה ויקרא כ"ג שלשה הם שתקף יצר הרע עליהם יוסף ובועז ודוד. מבואר שיש זירוז בשבועה גם על דבר האיסור מדאורייתא בל"ת:

לפי האמור כפי' המבואר בחי' הר"ן והריטב"א דמאי דמבעי' לי' לר"א בנזיר שאמר שלא יאכל חרצן בהמה דכיון דכזית איסורא דאוריית' כי קא משתבע אהתירא קא משתבע. הכוונה דיותר יש לתלות שנשבע על הח"ש וחלה השבועה עלי' דאף דח"ש לר"י איסור מדאוריית' מ"מ לא מיקרי מושבע ועומד וחיילא השבועה והוי זירוז גמור מצד חומר השבועה על איסור בעלמא משא"כ על שיעור שלם כאשר התבארתי לעיל כיון דאין השבועה חלה רק להוספות איסור בעלמא כנ"ק יש סברא לומר דלאו זריזא הוא. משא"כ אם נחליט מצד סברא זו שהי' דעתי' על ח"ש וכזירוז בשבועה ודאית החלה על ח"ש שאינו מושבע ועומד גם לענין קרבן וכל עונשין דמחמת אותו הסבר' דאהתירא קא משתבע הוי כמחשבתו נכרית מתוך ענין השבועה וכאילו פירש להדי' ששבועתו הוא על משהו כן תורף כוונת האיבעי':

כללו של דבר דלכך איבעי' בנזיר משום דס"ד שאין לתלות שנשבע על, כזית לזרז דהא בלא"ה מוזהר עליו בלאו ובשבועת] הנזיר שלא אוכלנו אין בו הוספה כ"א לאיסורא בעלמא דאאחע"א ולא נ"מ רק לענין לקברו ברשעים גמורים הי' מקום לומר דאף שאין אחע"א ז"א אלא היכא ששני איסורים שווים דהיינו או ששניהם הם באיסור חפצא אי ששניהם בא"ג דלא אתי' א"ח וחייל על א"ח דקדים וכן לא אתי' א"ג וחייל על א"ג דקדים משא"כ כשא' א"ג ואחד איסור חפצא:

והיוצא לנו מזה דאי לאו דנחתינן להך טעמא דכל איסורי התורה מושבעין ועומדין מה"ס הי' מקום לומר שאיסור שבועה תחול על איסורים שהמה א"ח ובשבועות מוסיף באיסור על גופי' ועכ"ז לא הי' מקום לומר כן כ"א באיסורי מאכלו' נבלות וטריפות ודומיהן שהמה א"ח. אבל באיסורי נזיר שרובם מקדמונים סוברים דלא מיקרי א"ח אלא א"ג. ויעוין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג וכן נשמע ממה דפסקינן ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' נזירות שהוציאו בלשון שבועה ד"ה איסור וטעם דנזירות הוא א"ג כמו שבועה וכן כ' הגאון מווילנא בסי' רט"ו כמו שבועות ובודאי אין פתחון פה לומר שתחול השבועה על נזירות דא"ג על א"ג בודאי אינו חל כמו כל אסורים היכא ששניהם המה אחד אאחע"א וכיון שכן שפיר הי' מקום לומר דרק הנזיר יש למבעי' בעי' דרב בנשבע שלא יאכל חרצן שדעתו לא הי' אלא אהתירא דחייל עלי' השבועה דעל ח"ש אינו מושבע ועומד ולא הוי כמו שבועה על שבועה משא"כ על כזית חרצן שהוא א"ג א"א שתחול השבועה מצד שהות א"ג. דהא גם מחמת נזירות יש על כזית א"ג וליכא מחמת השבועה חומר שבועה שיהיה בו צד זירוז. אבל בנשבע שלא יאכל נבלות הוי מצי למימר דלר"ל באמת חייל השבועה על איסור נבלות מטעם דשבועה הוא א"ג ונבלות הוא א"ת והא דמצריך ר"ל לומר דמתני' מיירי אליבא דרבנן במפרש ח"ש והוי מצי למימר דלא מפני שסובר שאין איסור שבועה חל על נבלה אלא שבאמת חל דא"ג חל על א"ח רק דאינו בחיוב קרבן כיון דלא משכחת בהן:

ובזה צריכין לומר בישוב מה שקשה לכאורה לפי פי' התוס' וכמה מהקדמונים דאיבעי' דר"א קאי גם אליבא דר"י דקי"ל כוותי' ובפרט שדברי ר"א למר ברי' דאי' במס' חולין דף צ"ח ע"א נראה כמבואר להדי' דר"א סובר כר"י דח"ש אסור מה"ת ועכ"ז מבעי' לי' לר"א גבי נזיר דלמא אהיתרא קא משתבע דהיינו ח"ש דמקרי התירא לענין שבועה ומדמוקי ר"י לקמן מתני' דשלא אוכל נבלות דוקא בכולל דברי' המותרים ולא בסתם. מיפשט איבעי' דר"א דלא אמרינן גבי איסורים דנתכוון לפחות מכשיעור ומלשון הגמ' כאן טעמא דפרש כו' משמע דלא מפשטינן איבעי' דר"א אלא מדברי ר"ל דאמר אי אתה מוצא כו' וכן מפרש רש"י להדי':

אבל לפי האמור ניחא דמדר"י ליכא למיפשט דמצינו למדחי דר"י סובר באמת דאם נשבע סתם שלא אוכל מאיסורים הן נזיר בחרצן או נשבע שלא אוכל נבלה אמרי' דלהתירא קא משתבע היינו ח"ש והא דלא משני הכי דמתני' לקמן הוא דכיון דלאו כולל אף דשבועה חל' על ח"ש מ"מ ליכא חיוב קרבן כיון דלא משכחת בהן. כמש"כ התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה דבח"ש לר"י ליתא בהן כ"א בלאו ע"כ מוקי בכולל וכפי' רש"י בדף כ' ע"ב ד"ה הכולל. כלומר אם הי' נשבע הנבלו' לבדן כו'. אבל מה שאמר לא יאכל סתם כולל דברים המותרים כו' יעו"ש. ובשלא אוכל סתם שפיר משכח' בהן וכן דעת הרשב"א בתשובה סי' תרי"ו דבח"ש לא משכחת הן. ואתי' לי' ממסכת יומא ריש פ' יוה"כ ואף דהרמב"ם סובר דגם בהן חל שבועה על ח"ש יעוין במהרי"ק שורש קס"ה שכ' ולס"ד בגמרא שם ביומא סבר דלא שייך הן בח"ש. אבל למסקנא אמרינן דגם שבועה בהן חל בח"ש. וכיון דלא ברור הך דינא בראי' מבוררת תו לא הוי מצי הגמרא למיפשט איבעי' דר"א מדר"י דהוה מצינן למימר דלמא סובר ר"י דלא חל שבועה בהן על ח"ש וכיון דלא משכחת בלאו והן. הוצרך לאוקמא המתני' שנשבע סתם שלא יאכל בשר ולא בזכר נבלה ובכה"ג מיקרי גבי נבלה כולל ומשכחת בהן. ואם היינו אומרים כן לא הי' אפשר למיפשט האיבעי' דר"א מדברי ר"ל דהי' אפשר לומר דרק גבי איסורי נזיר דהוא א"ג ואין השבועה חלה על כזית הוא שיש ספק לומר דנשבע אהתירה. משא"כ בנבלה ושארי איסורי מאכלות דשבועה שהוא א"ג חלה גם על כזית נבלה וכדומה שהוא א"ח יש ג"כ בכזות זירוז חומר שבועה ומהכ"ת לומר דנתכוין אהתירא לכך מדייק הגמ' דהא נבלה מושבע מה"ס כלומר אף דנבלה הוא א"ח מ"מ א"א שתחול עליה שבועה דכיון שמושבע ועומד הוא אי שבועה חל על שבועה וכקוש' הגמ' לקמן והא מושבע יעומד. ולזה הוצרך ר"ל לאוקמי מתניתי בח"ש. וא"כ דמי איסור נבלה לענין מניעות חלות השבועה על כזית ממנו כמו איסור חרצן דנזיר ולזה מדויק שפיר לשון הגמרא והא נבלה דמושבע מה"ס כחרצן לגבי נזיר דמי' וטעמא כדפרישית. כלומר דכמו דבשבועת נזיר על חרצן כיון דאין השבועה חלה על כזית רק לאיסור בעלמא. ולא הוי זירוז בחומר שבועה על לאו דנזיר יש לנדר לומר דאהתירה קא מושתבע דהיינו ח"ש שהשבועה חלה בכל חומר שיש בו לזרוזא כ"כ גם בנשבע שלא אוכל נבילת כיון דעל כזית מושבע מה"ס ואין שבועה חל על שבועה רק להוספת איסור בעלמא מהראוי לומר ג"כ דמסתמא לא נתכוון אלא אהתירא ולמה אמר ר"ל א"א מוצא דלמה תנא דמתני' סובר בהחלט דמסתמא אהתירא קא משתבע ולא על כזית איסורי שהשבועה מנוע שתחול עליו וע"כ כל הנשבע שלא אוכל נבלה בסתם הוי כאלו היו מפרש ח"ש דלמאן דפשיטא לי' כנ"ל דתלינן דאהתירא קא משתבע הוי כמחשבתו נכרית מתוך מעשיו וכאלו בוטה בשפתיו שלא יאכל ח"ש מנבלה וכנ"ל:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה