אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ז

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ז

דין ו

בדין עשה שדוחה ל"ת שישנו בשאלה

פרק ראשון

בהרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק יו"ד הל' י"א איתא כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רוצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו כו' ע"כ ומשיג עליו הראב"ד ז"ל בזה"ל אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה כו' יעויי"ש וכ' הכ"מ בזה"ל כ' הראב"ד כו' י"ל שלא עלה על דעת רבינו להתיר לצלותו עם חלק שאסור מה"ת אלא עם גיד הנשה שאין בגידין בנ"ט ושמנו שאין בו איסור רק ישראל קדושים שנהגו בו איסור ובפסח לא נהגו כדי שלא יבואו לחתוך בו איברים כו' יעויי"ש. לכאורה דברי הכ"מ צריכין ביאור דהא בפסחים דף פ"ג ע"ב איתא אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין כשר חוץ מגידי צואר תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר הני גידין ה"ד אילימא גידי בשר ליכלינהו ואי דאיתות' היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטי להכי בעי שריפה אלא א"א לאו בשר נינהו למה טעונין שריפה. ומפרש רש"י בד"ה אלא פשיטא בגידי צואר קאמר ומשום דאינן נאכלין מחמת קושין מני להו בהדי העצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכל להו. רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד דתניא שמנו מותר וישראל קדושים הם נהגו בו איסור רבינא אמר בחיצון כו' חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו ומפרש רש"י דאסור מדרבנן ע"כ הרי מבואר מתוך הסוגיא הנ"ל לפי תירוצו של ר"א דאף שמנו של גיד אסור גם בפסח. ומדכתב הרמב"ם לכשיגיע לגיה"נ מוציאו כו' משמע דאינו מוציא אלא הגיד ולא שמנו ואף אם נדחוק דכוונת הרמב"ם דמוציא הגיד עם שמנו, קשה הא בצלי יש פליטת איסור שומן והוי כמבטל איסור לכתחלה שאסור אף בדרבנן לדעת הרמב"ם שכ' בפ' ט"ו מהמ"א נפל בשר עוף בחלב מרבה עליו ומבטלו כו' ע"כ הרי דוקא כיון שכבר נפל בתערובות מותר להרבות עליו ולא לכתחילה רק י"ל שלזה סברת הכ"מ הנ"ל דכיון דבשמנו של גיד אף איסור דרבנן ליכא אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור ולא חיישינן לביטול פליטתו אף לכתחילה ואף א"כ כוונת הכ"מ קשה עליו דברי הרמב"ם בעצמו בפרק ח' מהלכות מ"א כתב דחלב של גיד אסור מדברי סופרים ע"כ הרי שסובר שאסור מדרבנן כדאיתא במסכת חולין דף צ"ב ע"ב ומה שאמרו ישראל קדושים נהגו בו איסור היה קודם שנאסר מדרבנן כמבואר בחידושי ריטב"א שם. עכ"פ נשמע מדברי הרמב"ם שעכשיו איסור שמנו מדרבנן ודינו כשאר איסורי דרבנן שאין מבטלין אותן לכתחילה והארכתי בזה לפי דברי הכ"מ אבל פשטות כוונת דברי הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל שלא היה מוציא רק הגיד לבד ולא שמנו וחזק' עליו קושית הראב"ד הנ"ל:

וליישב זה י"ל ואקדים דבשעה"מ פרק ב' מהלכות נדרים כתב בזה"ל כיצד חלות נדרים על דבר מצוה וכו' ואם אכל או ישב לוקה כו' מדברי הרמב"ם ז"ל יש להוכיח שדעתו שלא כדעת הריב"א שכ' התוס' בפרק שלוח הקן דף קמ"א ד"ה לא צריכא דכ"מ שאמרו שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אם עבר ודחה לא תעשה אינו לוקה משום דכיון דעשה דוחה לא תעשה נמצא שאין כאן אלא עשה לחודא. ומשום דעבר עשה אינו לוקה כו' יעויי"ש ועיין בהרב משנה למלך כו' וזה שהרב החינוך (פי' בדברי החינוך) מבואר כן בהרשב"א דחידושיו בנדרים דף ט"ו ע"א ד"ה קונם הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכול איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה. תשובתו שהנדר עשה ולא תעשה כדכתיב לא יחל. ככל היוצא מפיו יעשה עי"ש. וא"כ לדעת הריב"א ז"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל אידחי ליה מקמא עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז"ל דלוקה אלא משמע דלא סבירא ליה כדעת ריב"א כו' יעויי"ש. עוד מקשה הרא"ה דהא הגמרא מקשה ביבמות דנילף מנזיר ומצורע שמותר בתגלחת דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומדחה הגמרא מה לנזיר שכן ישנו בשאלה א"כ נשמע היכא דאיתא בשאלה אף לא תעשה ועשה נדחים מפני עשה כמו כן בנודר שלא לאכול מצה נימא כיון דנדר איתא בשאלה אמאי לא ידחה לא תעשה ועשה מפני העשה דבערב תאכלו מצות. ולתרץ כל הנ"ל אקדים דברי הש"ך ביו"ד סימן רל""ט ס"ק כ' דהיכא שע"י הנדר יהיה מנוע מן המצוה כופין אותו שישאל על נדרו ובתוס' מסכת גיטין דף מ"א ד"ה מקשים אמאי אמרו שם במשנה במי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול ליתי עשה דפריה ורביה ולידחי לאו דלא יהיה קדש. ומתרצים לחד תירוצא דהוי אפשר לקיים שניהם דכופין את רבו להוציא אותו לחירות יעו"ש ולפי תירוץ זה לא קשה קושיית הרא""ה הנ"ל דשפיר חל הנדר ואינו נדחה מפני עשה דמצה דהא אפשר בשאלה ואף שהדין שאין מקום לשאלה על נדר כ"א כשהשואל על נדרו יודע בעצמו שיש לו חרטה על נדרו. ואם לבו בל עמו להתחרט בחרטה דמעיקרא אין בהתרת החכם כלום. ולפי דברי הט""ז ביו"ד סימן שכ"ג אף אם מתחרט מחמת מקרה כגון שנתערב לו תרומה בחולין לא מקרי חרטה לענין שאלה. שאני בזה כיון שהדין נותן שיכפוהו הב""ד בהכאה עד שתצא נפשו או לקיים מצות כדין באומר סוכה אינו יושב לולב אינו נוטל ומתחרט עי"ז ומועלת בחרטה בכה"ג כדאיתא בנדרים דף כ"ב כי"גי והטעם כיון שנדרו גרם. והרי כן כוונת הש""ך והפוסקים שכ' שכופין בהכאה שישאל על נדרו והיינו מצד יראתו מכפיית ב"ד הרבע עליו ומתחרט על שנדר מעיקרא. וא"כ לא קשה קושיית הרא"ה הנ""ל. וצ"ל דלא ס"ל להרא'"ה כתירוץ זה שבתוס' ודעתו כיון דיכול לקיים המצוה מצד דחיית עשה ללא תעשה אין רשות להב"ד להלקות ומיושב קושיית התוס' הנ"ל בשארי תירוצים הנאמרים שם בתוס' ובספרי הקדמונים וכיון שאין כפייה תו לא הוי כמצווה לקיים העשה דמצה היא דחיי' והיינו ע"י שאלה שהיכא שיודע בעצמו שאינו מתחרט בחרטה דמעיקרא על נדרו שלא לאכול מצה לא מצי מתשיל, וצריך הוא לדחות העשה ללא תעשה. וא"ש קושיית הרא"ה והרשב"א הנ"ל והוצרכו לתירוץ שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכיון שכן ישנו בכפיי' שישאל על נדרו. דאם אינו שואל אסור לאכול מחמת העשה שאינה נדחית וממילא עליו להתחרט ולשאל על נדרו. והוי כאפשר לקיים שניהם וגם הלא תעשה אינה נדחית. ע"כ אם עבר ואכל חייב מלקות על שעבר הלא תעשה אף לדעת הריב"א הנ"ל כיון שלא היה עומדת להדחות מפני העשה כיון שהיה מחוייב לשאול כדי שלא יעבור על העשה דכל היוצא מפיו כו' ומחמת זה הוי כאפשר לקיימו בלא דחיי'. וקצת בדרך רחוק יש ליישב בזה דברי המרדכי ריש פ"ג דשביעית דין תשנ"ו שכתב בזה"ל מצאתי בספר המקצועות שיסד ר"ח בנודר בעת צרתו להתענות ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מיו"ט שיבא בהם הו""ל שמחת יום טוב מצות עשה ומצד הנדר לא תעשה וכיון שאינו יכול לקיים שניהם יבא העשה וידחה הלאו כו' הלכך ילך אל ב"ד של מקומו וילקה בפניהם על שנשבע לעקור המצוה והם יתירו לו כל ב' וה' שיבא בהם יום טוב ויעשה שמחת יו"ט ואם אינו עושה כן עומד באיסור עכ"ל. וממה שכתב עוד המרדכי שם מבואר דמה שכ' ע"ז בספר המקצועות ויתירו לו ב'"ד היינו כדין היתר נדרים ומאוד מופלאים דברי הספר הנ"ל שדבריו סותרים זה את זה. שמתחלה כ' שלוקין אותו שהעשה דוחה לא תעשה על שנדר לבטל מצוה כלומר על אשר זמם לבטל המצוה או דהוא מדמה דין נדר לשבועה. דהיכא שאין אפשר שתקיים השבועה. הוי כשבועות שוא ונלקה ואח"כ כתב שילך לב"ד וילקה בפניהם ועם לא עשה כן באיסורו עומד. ולפי דברי הנ"ל י"ל כוונתו שמשורת הדין תדחה עשה ללא תעשה כיון שאינו מתחרט ולא מצי לשאול על נדרו. אמנם כיון שמצוה דוחית הנדר שב נדרו להיות כנדר השוא וחייב מלקות ע"ז או על שרצה לבטל המצוה כנ"ל ועי"ז מתחרט ומצי למישאל והוי כאפשר לקיים העשה בלא דחיי' ע"כ צריך להתרת בי"ד ואין העשה דוחה ונשאר באיסורו. ומה שמקשה השער המלך דכיון דאיתת בשאלה גם לא תעשה ועשה נדחית מפני עשה יש ליישב בדברי עצמו דקשה עוד לפי דברי התוס' מסכת עירובין דף ק'"א דלא אמרינן עשה דוחה לא תעשה כשהדחייה באה על ידי פשיעה ולכך בנתערב מתן א' במתן ד' אין עשה דמתן ד' דוחה לאו דבל תוסיף של מתן א' א"כ מה"ת תדחה העשה דמצה הלא תעשה דנדרים שגרם בפשיעת עצמו במה שנדר שלא יאכל מצה:

ויותר קשה קושיא זו על הרשב"א שמקשה ג"כ קושית הרא"ה הנ"ל ולפי דברי השעה"מ בחידושי הרשב"א בכתב יד שהי' למראה עיניו על מסכת עירובין כתב בעצמו כדברי התוס' בעירובין הנ"ל אמנם לפי דברי הט"א במסכת ראש השנה דף כ"ב ע"ב דכל איסורין שישנן בשאלה מיקרי קילא לעניין דחייה ונדחית אף בגוונא דלא דמי לדחיית עשה דכלאים בציצית. ומעתה י"ל שכשם שנשמע מדברי הגמרא מסכת פסחים דף נ"ט דמחוסר כפורים בערב פסח דעשה דפסח דחמיר דוחה עשה דהשלמה אף דלא הוי בעידנא וגם הדחייה באה על ידי פשיעה שהיה יכול להביא קרבנות כפרתו קודם התמיד רק ששכח ולא הביא וכמו שמפרש רש"י שם ואף אם נאנס מ"מ ל"ד לדחיית עשה דכלאים בציצית והרי גם בתערובת מתן ד' במתן א' משכחת שנתערב בלא פשיעה כגון באונס או ממילא ועכ'"ז בכל גוונא ל""ד לכלאים בציצית וע"כ הטעם בחמור נגד קל השכל שופטת שידחה החמור את הקל ואפילו לא הוי ילפותא דחיית עשה ללא תעשה מכלאים בציצית הוי ידעינן דחמור דוחה קל ולכך בכה"ג אף בבא על ידי פשיעה ומקרה אמרינן שדוחה וה""ה היכא שהלא תעשה היא קיל מחמת שישנו בשאלה נדחית מפני עשה גם כשהדחייה באה ע'"י פשיעה. וא"ת קושיית הרשב"א והרא"ה הנ"ל דל"ת דנדר ידחה מפני עשה דאכילת מצה. וע"ז מתרצים שפיר דבנדר איכא עשה ולא תעשה ומצד הסברא אין בידינו להמציא שיהא עשה דוחית עשה ולא תעשה אף בגוונא שהעשה ולא תעשה ישנם בשאלה רק מנזיר ומצורע למידין דגם עשה ולא תעשה שישנו בשאלה נדחית מפני עשה וכיון שכן בעינן שיהיה דומי' דנזיר ומצורע שאין הדחייה בזה מצד הפשיעה וא"ש תירוצו של הרשב"א והרא"ה הנ"ל:

והשתא דאתית להכי יש לתרץ הרמב'"ם הנ"ל שסובר דמותר לאכול ק"פ עם שמנו של גיד. דבש"א מקשה דבריש פרק גיד הנשה מקשה הגמרא מקדשין פשיטא כיון דאקדשיה פקע איסור גיד. ומאי קושיא הא איכא למימר דעשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה וכעין שמקשה הגמרא במסכת זבחים דף צ"ד יקדש להיות כמוהו ואמאי ניתי עשה ולדחות לא תעשה וכבר הסכימו שאין מקום להתחלת קושי' דש"א הנ"ל דמצות עשה דאכילת קדשים לא נאמרה אלא במה שמותר מן הקדשים לאכילה ושאני גבי בליעת קדשים פסולים בכשרים שעל חלק הבשר הכשר חל מעת הקטרה מצות עשה דאכילה. רק מצד הבליעות שבתוכו אסרה התורה לאכלה וזה שייך שפיר קושיית הגמרא דניתי עשה ולידחית לא תעשה משא"כ בגיד הנשה שהוא בעצמותו איסור ולא עליו נאמרה העשה דואכלו:

אמנם א"כ קשה דאמאי יהיה אסור שמנו של גיד גבי פסח הא אין איסורו אלא מדרבנן. ומצות עשה הכתובה בתורה ואכלו את הבשר כשנאמרה גם שומן של הגיד היתה בכלל המצוה דמדאורייתא משרי שרי. וא"כ אף שבאו חז"ל ואסרו והעובר ע"ז קאי בלאו דלא תסור מ"מ תיתי עשה דואכלו ותדחה לאו זה. ואפשר לומר דבאמת מטעם זה התיר הרמב"ם שמנו של גיד באכילת הפסח. אמנם ז"א רק לפי שיטת הרמב"ם שתפס שאיסורו של שמנו הוא מדברי סופרים ולא מצד מנהג. אבל לדברי הר"א שמוקי מתניתין בשמנו של גיד ואיסורו מפני שישראל קדושים נהגו בו איסור כאשר כן היה קודם זמן איסור שאסרו רבנן שמנו של גיד הנשה נ"ל דמה שאסור מצד מנהג דינו כנדר כמבואר בגמרא בנדרים ובש"ע יו"ד "ד סימן ואף שאין לזה דין נדר אלא מדרבנן מ"מ כיון דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון דינו לענין דחיי' כנדר דאורייתא דאית ביה עשה ולא תעשה כהא דאיתא במסכת ראש השנה דאין מפקחין את הגל לצורך שופר משום דיום טוב עשה ולא תעשה הוא ומפרש הר"ן אע"ז דאין בזה אלא שבות דרבנן מ"מ כיון דיום טוב עשה ולא תעשה היא גבי מלאכות דאורייתא העמידו רבנן דבריהם כדאורייתא למהוי כעשה ול"ת גבי דחיי' משום מצות עשה ולזה מדייק ה"א ל"צ אלא לשמנו של גיד דתניא שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. ואין להקשות לפי זה מה משני רבינא דקאי על גיד החיצון דאסור וכהנ"ל. די"ל דשאני גיד הנשה החיצון דכיון דאין דרך לאכלו למאי דפסקינין אין בגידין בנ"ט אף אי בעי למיכל מצי אכיל כשנתותר יש בו מצות שריפה דשריפת נותר מ"מ כיון שאינו מחוייב לאכול אינו בחיוב דואכלו את הבשר ודמי לגידי צואר כפי פירש"י בפסחים דאי מקרי בשר אף שאין דרך לאכלו מ"מ אם נתותר חל עליו מצות שריפת נותר. ומה שמקשה הגמרא ואי גיד דהיתרא היא ליכלינהו עיקר הקושי' כיון שמותר באכילה מאי פיסקא דהתנא דלוחשביה הא יכול להיות שלא יבא לידי נותר. אבל בגיד חיצון שאסור מדרבנן ומצות עשה דואכלו שיהיה בחיוב אכילה לא שייך בהו מצד שאין דרך לאכלה וכהנ"ל וממילא כיון דליכא בהו עשה אין מקום לדחות האיסור דרבנן ופסיקא מלתא שמהצורך להתירן ולכך חשיב להו במשנה בהדי נותר ומצוותן מן התורה בשריפה כשריפת כל נותר דאף שאין בגידין בנ"ט מ"מ מקרי בשר וכמבואר ברמב"ם דהאוכל גיד הנשה של נבילה או של עולה לוקה שתים משום עולה ומשום גיד ואי לא הוי מקרי בשר אף דאחשביה לענין אכילה מ"מ אזהרת נבילה ובפרט עולה לא נאמרה רק על בשר ודע לפי דברי הקונטריס הלזה עלתה לי ליישב קושיית העולם המובא גם בשעה"מ ושאר ספרים בסוגיא דיקדש בזבחים דף צ"ז שמשני רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא רב אשי בעצמו מתרץ אליבא דר"ע כדאית' במס' פסחים ד' מ"ה דלכך לא יליף ר"ע היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים שבתורה מנזיר וחטאת שני כתובים וליכתב גבי נזיר וליתי חטאת מיניה והא לפי דברי ר"א הנ"ל דבזבחים מיצרך צריכי בחטאת שתהיה עשה ולא תעשה ואי לאו עשה דיקדש אף דהוי ידעינן דהיתר מצטרף לאיסור בחטאת הוי אמינא דאתי עשה דאכילת קדשים ודוחית:

ונראה לי בהקדי' ד' קושי' שהקשיתי חדא לפי דעת הט"א במסכת ראש השנה דעשה דגבי קדשים מקרי איתא בשאלה והוא נחית לומר דכל קדשים אף שנקרבו כדת איתנייהו בשאלה אבל לנו אין לזוז מדברי התוספות בכריתות שם דף נ"ג דרק קדשים שלא נזרק דמן כהלכתן איתנהו בשאלה לפי"ז כיון דלשיטת התוס' בזבחים שם קושי' הגמרא וניתי עשה לא קאי רק אם פסולה היא תפסל כגון שנשחט או נזרק דמן חוץ למקומו או לן דמה וכה"ג האיסו' שבהן ישנו בשאלה הא עשה דואכלו את הבשר שהוא על חלק על קדשים כשרים קמה וגם נצבה וליתא בשאלה כיון שכבר נשחט ונזרק כהלכתן וא"כ מה בכך דאיכא עשה ולא תעשה הא מנזיר ומצורע איכא למילף דעשה דוחה אף עשה ולא תעשה שישנו בשאלה. עוד קשה לדעת הריב"א שמובא בתוס' כנ"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ נדחית לא תעשה מפני עשה א"כ קשה הא יקדש לא אתי אלא להיתר מצטרף לאיסור והיינו לחייב מלקות והלא הלא תעשה נדחית מפני עשה דואכלו וליכא מלקות כלל. נחזיר לקושיא ראשונה דאין לדחות דהכא לא שייך לומר דקיל האיסור מצד שישנו בשאלה דהא הך למודא דיקדש היא בברייתא דספרא וסתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה סובר דחשב"ע דאורייתא א"כ אף אם יתשל על ההקדש יהיה אסור מחמת חולין בעזרה ז"א דאף ע"כ לא יהיה עוד איסור הקדש ודין חולין בעזרה כשאר איסורין שבתורה דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דיקדש לא נאמר רק על פסולי המוקדשין ולא יהיה בו עשה ולא תעשה רק לאו הבא מכלל עשה שהוא נדחית כמו עשה הנלמד מחדושי הרשב"א במסכת כתובות דף מ'. אבל לפי מה שהעליתי לעיל דעשה הבאה על ידי פשיעה אינה דוחית אף עשה ולא תעשה שישנם בשאלה וגם ל"ת לחודא שאינה בשאלה אינה דוחה אבל איסור בעלמא דוחית. לפ"ז י"ל מה שמדקדק שם רש"י בזבחים ואמאי תפסול משום האי פורתא הכוונה שהיה קשה לרש"י מאי מקשה הגמרא ניתי עשה דלמא להכי לא דחי מחמת שבא על ידי פשיעה או מקרה ולא דמי לכלאים בציצית. וצ"ל דשאני הכא דאיסור פסול קודש איתא בשאלה אף כשבא על ידי פשיעה נדחית מפני עשה רק שיש לדחות דהא אף אם ישאל ישוב להיות איסור מחמת חשב"ע. אבל זה אינו דהא אם לא יהיה איסורו רק משום חשב"ע לא יהיה בו דין המל"א ולא יהיה שם איסור רק על הפורתא שנבלע שהיא פחות משיעור דקיל יותר מאיסור עשה כמבואר מדברי התוס' שבועות דף כ"ג ואיסור קל כזה נדחה מפני עשה אף כשבא הדחייה על ידי פשיעה לזה כתב רש"י אמאי תפסול משום האי פורתא. היוצא מזה דעיקר קושית הגמרא היה דאף דבא על ידי פשיעה מ"מ עומדת הוא להדחות. וכיון דהלא תעשה ישנו בשאלה וע"ז א"ש תירוצו של רב אשי יקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכנ"ל דעשה ול"ת אף שישנם בשאלה אינם נדחים מפני עשה גרידא. דהא דחיית עשה ולא תעשה שישנם בשאלה לא ידעינן מסברא רק מנזיר מצורע גמרינן לה. ובעינן דומיא דהתם שאינו דחיי' בא על ידי הפשיעה וכ"ז לפי המסקנא דאמרינן דנזיר וחטאת הוי שני כתובים ולכך לא ילפינן מינייהו שיהיה המל"א בשאר איסורים. אבל אי הוי אמרינן שבכל איסורי תורה אמרינן היתר מצטרף לאיסור. והיה כן הדין גם בחולין שבעזרה. א"כ בלא"ה לא ס"ד דליתי עשה ולדחי לא תעשה דהא באה על ידי פשיעה. וא"ל דהא קיל האיסור דפסולי המוקדשין דאפשר בשאלה הא לא תועיל השאלה להתיר דחיי' הפקעת איסור הקדש ישוב למפרע לחול על הך בליעת איסור דחולין בעזרה ולאיסור זה ג"כ יצורף ההיתר ויהיה דינו כדין כזית איסור דלא קילי ולא יהיה באפשר להעשה לדחותה. א"כ מיושב קושיית העולם הנ"ל מדכתיב יקדש גבי חטאת הוי שפיר כשני כתובים דאין לדחות דלמא לעולם המל"א בכל איסורין שבתורה דגמרינן מנזיר ושני כתובים לא הוי דבחטאת מצריך צריכי דס"ד דליתי עשה ולדחות ל"ת. ז"א דהא לפי ה"א אותו מצד דהיתר מיצטרף לאיסור בכל איסורין שבתורה לא היה להעלות על הדעת דתיתי עשה דואכלו לדחות דהא הדחייה באה על ידי פשיעה מצד שישנו בשאלה ליכא למחשב לקיל דהא כשיתשל יהי' אסור משום ח דגם בו היתר מצטרף לאיסור:

ועתה יהיו דברי בישוב קושיי' שהקשיתי לפי שיטת הריב"א ואקדים מה שקשה עוד על שיטת הריב"א בסוגיא דבבא מציעא דף ל' ע"א והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כגון שהוא כהן והוא בבה"ק כו' פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וקשה אי לאו והתעלמת אף דלא הוי אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. מכל מקום אם היה הכהן הולך לבית הקברות לצורך השבת האביד' היה פטור ממלקות על הלא תעשה דעשה דהשבה היתה דוחית הלאו לזה כתב והתעלמת ואינו כלל במצות השבה ואם עובר ומשיב אינו מקיים מצוה כלל חייב מלקות גם על הלא תעשה:

וליישב קושי' הנ"ל פשוט דברמב"ם פ' מהלכות שחיטה לענין דין שלוח הקן כ' שאם עבר המצורע ולקח אם על הבנים לצורך טהרתו לוקה. ומסיים בזה"ל שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועשה ול"ת דוחה עשה, כוונתו בזה לשלול סברת הריב"א דלדעת הריב"א הל"ת נדחית וליכא מלקות. והרמב"ם סובר דאמרינן להיפך שעשה ול"ת דוחית העשה ולכך ישנו בחיוב מלקות ובשיטת ריב"א שסברתו דכיון שהוא מצורע וחל עליו מצות עשה להביא צפרים לטהרתו ואף שמנוע מליקח האם על הבנים. מ"מ עדיין עליו מצות עשה שיביא מהמזדמן צפרים לטהרתו וכיון שכן לא שייך כלל לומר שנדחת ממנו העשה. וכיון שנשאר בחיוב העשה אם עבר והביא האם על הבנים קיים בו מצות עשה דטהרת מצורע ומועלת קיום זו לפטרו ממלקות. אבל גבי השבת אבידה דאם הוא כהן והאבידה בבית הקברות שדינו שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ממילא אין על הכהן הזה שום מצוה להשיב אבידה זו וצריך להתעלם כדי שלא יעבור על עשה דטומאה ושפיר יש לומר בכה"ג כסברת הרמב"ם הנ"ל שהעשה ולא תעשה דטומאה דוחית מהכהן מכל וכל מ"ע דהשבה באותו האבידה והוי כליכא כלל עשה להכהן בזו האבידה וממילא כשעובר והולך בבית הקברות להשיבה לא קיים מצוה כלל כי לא היה מחוייב בו ואדרבה מנוע הוא מצד הטומאה שיתעלם מאותו האבידה שהיא בבה"ק. וכיון שאינו מקיים מצוה בהשבתו שפיר מלקי לקי על הל"ת:

וכעין זה יש לומר גם הכא גבי בליעת פסולים דכיון דאיכא עשה ול"ת מתבטלת מכל וכל העשה דואכלו מאותו בשר שקיבל בליעות פסולים דהוי כמפורש שלא יאכל מאותו בשר וממילא כשעובר ואוכל אמרינן היתר מצטרף לאיסור ומלקי לקי. ואין לפטרו ממלקות מצד קיום העשה דואכלו דהא אדרבה שמצד העשה היה כמצווה שלא לאכול. וסברת הריב"א לא תתכן רק גבי שלוח הקן. וגבי כיסוי הדם דעצמית המצוה שעל המצורע שיביא צפרים וכן כיסוי הדם עצמית חיוב כיסוי הדם אשר שחט בעת החרישה נשארת בחיוב קיום עשה ואף אם מנוע מלשלוח צפור זה שהוא אם על הבנים. וכמו כן בכיסוי שמנוע לחרוש לצורך העפר מ"מ נשאר בחיובו לקיום הבאת צפרים ולכיסוי הדם שנתחייב בכיסוי. משא"כ בגוונא דהכא כמובן שדחיית העשה והלא תעשה מופקע ממצות אכילת אותו בשר שבא לתוכו בליעת איסור ואין עליו עוד עשה באכילתו:

עוד י"ל ביישוב קושיית העולם בהקדים דבשעה"מ מביא בשם מהרי"ק בשורש שכתב בשם התוס' שבמסכת עירובין דף ק' דלכך אין עשה דמתן ד' דוחה לא תעשה דבל תוסיף משום שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ותירץ מובא בשם התוס' גם בחידושי הריטב"א למסכת עירובין ומקשה השעה"מ דאכתי קשה לרב אשי דלמה לא מתרץ כרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ומתרץ דרב אשי מודה בזה לרבא ומה דמשני יקדש עשה כו' לרווחא דמלתא אומר כן ודברים אלו דחוקים מאוד:

ונ"ל ליישב על פי מה שבארתי בקונטרס הקדום דמה שתוס' מתרצים דקושיית הגמרא יקדש קאי על תאכל כחומר שבה שהוא נותר ואין עשה דוחה לא תעשה שבכרת לא א"ש רק לשיטת רבא דהוא סובר ביבמות דף דאין עשה דוחה לא תעשה שבכרת אבל לרב אשי ולפי מסקנת שמעתתא דעלי' עשה דוחה אף לא תעשה שבכרת וכדאיתא בספר הכריתות ובמהרש"ל פרק קמא דיבמות יעוי"ש. ולעומת זה התירוץ השני שבתוס' דקושיית הגמרא דניליף מכאן לכל התורה כולה דאין עשה דוחה לא תעשה לא א"ש לרבא דלסברתו מהא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש אין ללמוד לכל התורה כולה. וכיון שכן י"ל שרב אשי סובר למסקנא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ואתיא ליה מעצם לא תשברו בו דקאי אף על עצם שיש בו מוח. והא דלא משני הכי משום דא"כ קשה לדידי' עצם לא תשברו בו ל"ל הא מדכתיב יקדש נשמע דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש דאל"כ ניתי עשה דואכלו ולידחה הלא תעשה ואין לדחות דלמא יקדש קאי על תאכל כחומר שבה דלרב אשי לשיטתיה אין לחלק בין ל"ת שיש בה כרת או לא וכיון דמקדש ג"כ אפשר למילף דאין עשה דוחה לא תעש' שבמקדש הוי יקדש ועצם לא תשברו בו שני כתובים. דאף דיקדש בעינן להיתר מצטרף לאיסור מ"מ ל"ל קרא ועצם לא תשברו בו ואין למידין מהם. וראוי' לומר דבשארי דברים אף במקדש עשה דוחה לא תעשה והרי מהפלוגתא בנתערב מתן א' במתן ד' מוכח דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לכך הוצרך רב אשי לומר דיקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. א"כ אי אפשר למילף מזה דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ולא מיותר הפסוק דועצם לא תשברו בו ושפיר ילפינן מיניה דאין עשה דוחה שום לא תעשה שבמקדש:

ולפי זה מיושב קושית העולם הנ"ל דשפיר הוי נזיר וחטאת שני כתובים דכיון דלפי האמת אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש אף אי לא הוי כתיב יקדש. והוי ילפינן מנזיר להיתר מצטרף לאיסור ומעצם לא תשברו בו הוי ידעינן דאין עשה דואכלו את הבשר דוחה לא תעשה שבמקדש ע"כ סובר ר"ע דנזיר וחטאת ב' כתובים לענין המלא"ס לפי זה מיושב מה שהקשיתי לעיל על תירוצו של רב אשי דאף דאיכא עשה ולא תעשה מ"מ כיון שישנו בשאלה ניתי עשה דואכלו ולידחי די"ל דאי לאו הקרא דועצם לא תשברו בו ה"א דעשה דוחה לא תעשה שבמקדש וקרא דיקדש הוי מוקמינן בתאכל כחומר שבה. ואף דלרב אשי ליכא חילוק לענין דחיית עשה בין איסור לאו לאיסור כרת כמ"ש לעיל. מ"מ בכה"ג שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ופסולו לא בא אלא מחמת שנתותר לאחר זמן אכילתן תו ליכא בשאלה וכיון שיש בו עשה ולא תעשה אין עשה דואכלו דוחה אותו ואכתי לא הוי ידעינן דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לכן צריכין קרא דועצם לא תשברו בו:

ואין לסתור דברי הראשונים דלמה ליה לרב אשי לומר דיקדש עשה הוא ואי משום דלא יהי' קשה דא"כ קרא דועצם לא תשברו בו ל"ל הא אי לאו האי קרא הוי צריכין למילף מיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הוי ס"ד למילף מנזיר להיתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דלאותה ה"א שהיה צורך לאותו קרא דיקדש להורות דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לא היה נזיר וחטאת שני כתובים דמצריך צריכי כנ"ל. אבל י"ל שהוצרך רב אשי לדבריו דיקדש עשה כדי לתרץ אליבא דרבנן דפליגא עליה דר"ע וסברי דמשרת קאי על טעם כעיקר רק יקדש קאי על היתר מצטרף לאיסור וממילא הוי נשמע מיניה דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש והיה קשה א"כ ל"ל קרא דועצם לא תשברו בו לכך הוצרך רב אשי לתרץ דיקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה:

גם הקושיא השלישית שהקשיתי לעיל לשיטת הריב"א אף כי היתר מצטרף לאיסור מ"מ ליכא לחייב מלקות גבי חטאת שנבלע בפסולי המוקדשין ג"כ מיושב דלפי האמת מודה רב אשי דאין עשה דוחה לא תעשה בקדשים. ואי לא הוי כתיב ועצם לא תשברו בו ה"א עשה דוחה ל"ת בקדשים לכן כתבה התורה יקדש להיתר מצטרף לאיסור כדי שע"י הצירוף יהיה גם העשה ולא ידחה מפני העשה דואכלו את הבשר משא"כ אם לא היה עשה ול"ת רק איסור בעלמא:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה