אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ו

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ו

דין ה

בדין עשיית שליח לדבר מצוה ויש בו ל"ת

פרק ראשון

בגמרא דשבת דף קל"ג ואביי אליבא דר"ש כו' ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' ומקשה בתוס' יומא דף ל"ד לשיטת הערוך המובא בתוס' דף ק"ג דאף לפי האמת לא אסור פסיק רישא אלא היכא דניחא ליה הרי קשה קושי' זו ואי איכא אחר אף לפי המסקנא ולמה מקשה הגמרא קושי' זו רק לאביי אליבא דר"ש דס"ד דפסיק רישא מותר הא אף לדידן פסיק רישא מותר כי' האי כשמל אחר דלא ניחא לי'. ועל דברי הערוך שמביא ראי' לשיטתו מסוגיא דכאן כבר תמה הרא"ש דהא קושיית הגמרא כאן אליבא דאביי ולס"ד. ואדרבה מכאן קשה על הערוך כנ"ל דאי כדבריו למה תלה הגמרא קושיא זו לשיטת אביי דהא גם לדידן קשה. ועוד קשה דא"כ למה לא פסקינן לפי האמת היכא שיש צרעת במילה ואיכא אחר שיהיה אסור לאב למול בעצמו היכא דניחא לי' בקציצת בהרת בנו ונראה לי לתרץ דבש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' מחליט דאם האב מכבד לאחר למול את בנו מבטל מצות עשה שהחיוב על האב למול בעצמו את בנו ותמהו עליו בת"ש ובפלתי סי' כ"ח דאי כדבריו למה מקשה כאן ואי איכא אחר ליעבד אחר הא יש מ"ע על האב שימול בעצמו. ונראה לי' דבתוס' לעיל בד"ה האי עשה כתבו וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמור ממילה וצרעת דדוחה. וי"ל דמה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות ע"כ ונראה פשוט דהכריתת י"ג בריתות הם על עצמית מצות המילה שיהי' כל אדם מישראל מהול אבל על המ"ע שעל האב שהוא בעצמו ימול לא מצינו הכריתת הי"ג בריתות וממילא לא אלימי מ"ע זו לדחות ל"ת ועשה ומקשה הגמרא שפיר ואי איכא אחר ליעבד אחר דאי משום מ"ע שעל האב למול אין לדחות ל"ת ועשה דצרעת:

אמנם ברמב"ם פ"י מהלכות צרעת דין ה' כתב בזה"ל מי שהיתה בהרת בערלתו ימול אע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמ"ע דוחה ל"ת בכל מקום ע"כ. ומקשה במל"מ דהא בשבת דף קל"ב אמרינן דבצרעת איכא עשה ול"ת השמר ל"ת ולעשות היינו עשה. ומתרץ המל"מ בזה"ל והנראה בעיני בדעת רבינו הוא דס"ל דאידך ברייתא דדריש לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ס"ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדרש לעשות לדרשא אחריתא ע"כ, הרי למסקנא דפסקינן דפסיק רישא אסור היכא דניחא לי' צריכין לעשות למדרש מיני אבל עתה עושה בסיב שע"ג רגלו וליכא בתלישת צרעת רק ל"ת דנלמד מהשמר אבל לא עשה דהא לעשות צריכין ללמוד מיני' כנ"ל. וכיון דליכא אלא ל"ת שפיר דחי לי' המ"ע שעל האב למול בעצמו ולכך מותר ומוטל על האב למול בעצמו גם במילה בצרעת אף היכא דאיכא אחר. והא דמקשה הגמרא ואי איכא אחר א"ש אליבא דאביי ס"ד אליבא דר"ש דכל פסיק רישא מותר אפילו היכא דניחא ליה. וע"כ אמר אביי דלעשות אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו ל"צ אלא אליבא דר' יהודא שסובר דבר שאינו מתכוין אסור, וא"כ כיון דלר"ש ל"צ לזה ע"כ צ"ל דר"ש סובר דלעשות קאי לעשה על תלישת צרעת. והרי יש בצרעת עשה ול"ת ואינה נדחית מפני העשה שעל האב למול בעצמו. ולכך מקשה הגמרא שפיר לשיטתו ואי איכא אחר ליעבד אחר אבל לדידן אף לשיטת הערוך דלא אסור פסיק רישא אלא היכא דניחא לי' מ"מ לא קשה ליעבד אחר דהא לדידן דרשינן מלעשות אבל אתה כורך בסיב שע"ג רגלו דס"ד למיסר משום דהוא פסיק רישא דניחא ליה ותו לא דרשינן מלעשות על עשה בתלישת צרעת רק ל"ת לחודא ושפיר נדחית מפני העשה שעל האב למול בעצמו אף דאיכא אחר מותר ומוטל על האב למול בעצמו. ודע שהת"ש מסיק היכא שהאב נותן לאחר למול בשליחותו הוי כאילו מל בעצמו וקיים המ"ע שעליו וניחא לי' בזה קושיית הגמ' ואי איכא אחר. וא"כ בצירף דברי הנ"ל הי' נשאר קשה לפי המסקנא כפי שיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר נימא היכא דאיכא אחר לא ימול האב ואי משום המצוה שעליו הא אף כשימול אחר בשליחותו יהי' לענין, קיום מצות המילה כאלו מל האב בעצמו. אמנם אקדים דברי רש"י שכ' בזה"ל ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו האב להתם כו' ע"כ. לכאורה אינו מובן למה הוצרך רש"י דלא ליקו האב להתם. וצ"ל דבטור יורה דעה סי' רס"ה איתא בשם בעל העיטור מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן גבי קרבן אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע"ג. מעתה י"ל שסובר רש"י דאם האב ממנה אחר לשליח למול את בנו מילה בצרעת אף דלאותו אחר לא ניחא לי' קציצת הבהרת מ"מ כיון שמל בשליחותו של האב ושלוחו של אדם כמותו והוו כאילו האב בעצמו מל ממילא רביע על האב גם איסור דקציצת בהרת דניחא לי' דא"א לחלק השליחות לחצאין דנימא דאינו שליחו רק לענין חתיכת הערלה ולא במה שנקצץ גם הבהרת דכיון שא"א זה בלא זה וחדא מעשה היא אי הוא שלוחו למול הוי כאלו האב עשה כל המעשה וא"כ ליכא תועלת במה שמל אחר וע"כ קושיית הגמרא ליעבד אחר דהיינו שלא ימול בשליחתו של אב. רק מעצמו כפי הדין כשאין האב מל את בנו מוטל על כל ישראל למול ולכך מדייק רש"י ולא ליקו האב התם כלומר כדי שלא יהיה כעושה בשליחותו. וא"כ נסתרים דברי הת"ש הנ"ל לא הועיל בתירוצו וצריכים לתרץ כמו שכתבתי לעיל. וא"ש גם לדברי הערוך לפי האמת כיון דליכא בצרעת רק ל"ת יכול האב למול בעצמו דהעשה שעליו דוחה ל"ת דצרעת ותו אין להקשות כנ"ל. ולפי המסקנא לשיטת הערוך היכא דאיכא אחר ימול אחר בשליחותו דלפי מ"ש בכה"ג הוי ג"כ כאלו האב קצץ בעצמו הבהרת:

פרק שני

היוצא מדברי דהעושה שליח על המעשה שיש בו קיום מצוה להמשלח ובאותו דבר עשויים גם מעשה איסור לא אמרינן דמצי לשוויה שליח ויהא רק כשליחו לענין המצוה לחודא וא"כ במילה בצרעת דהוי קצת כב' מעשים דהמצוה היא בחתיכת הערלה והאיסור היא מצד קציצת הבהרת שעליו על אחת כו"כ היכא שהמצוה והאיסור המה משולבים שמעשה המצוה הוא מעשה איסור. וא"כ מקום יש להקשות כאשר אבאר. איתא במשנה במסכת ראש השנה ל' ע"ב. בראשונה היה מקבלים עדות החודש כו' פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' וכתבו בתוס' וא"ת אמאי לא חשב קלקול של מוסף כו' וכ"ת דמעלה ומלין בראשו של מזבח כו' הניחא למ"ד בפ' מזבח מקדש דף פ"ו אין לינה מועלת וכו' אבל למ"ד דמועלת מא"ל כו' וי"ל דאחר התמיד יוכל להקריב מוסף של ר"ה משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כו' ע"כ ומבאר בספר כפות תמרים פשיטות הכוונה בהקרבת הקרבנות הוי עשה דרבים שמוטל על כל ישראל ועל עשה דהשלמה אינם עוברים כ"א הכהנים העוסקים בהקרבה ועפ"ז הסברתי דברי הראב"ן שבדף מביא קושי' הנ"ל שבתוס' וכתב שאסור לשחוט אחר התמיד. ולכאורה קשה בדבריו למה נחית לחדש דבר דשחיטה אסור אחר התמיד שהיא לכאורה נגד סוגי' הגמרא דפסחים דף נ"ט ע"א יעויי"ש וע"כ צ"ל דפלוגתא דתנאי היא כמ"ש בספר טורי אבן דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דמתיר מחוסר כפורים כל ימות השנה בחטאת עוף או במעל' ומלינה סובר דאין איסור בשחיטה לאחר התמיד אלא בהקרב' והת"ק, שאינו מתיר אלא בערב פסח ע"כ סובר דאף שחיטה לחודא אסור אחר התמיד לכך אוסר במחוסר כפורים בשאר ימות השנה. והוה ליה להקשות בפשיטות דהא הקרבה אסורה אחר התמיד ומעלה ומלינה ל"ל למאן דאמר לינה מועלת ובפרט שרבא הוא שסובר שם בזבחים שלינה מועלת בראשו של מזבח והלכה כרבא. ונ"ל דבמס' נדרים (דף ל"ה) מבעי' לי' בגמרא אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ולא אפשטא. ובמס' קידושין (דף כ"ג) איתא דאמר רב הונא ברי' דרב יהודא נהי כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי. והקשו שם בתוס' אמאי נשארין באיבעי' דלא איפשטא שם בנדרים וכתבו וז"ל דאורחא דגמרא הוא בכמה דוכתא דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצי למיפשט מדברי אמורא וכו' ע"כ ובחידושי הרשב"א מתרץ עוד דבסברת ר"ה ברי' דר"י לא איפשט רק לענין הקרבה שפסולה לזרים. אבל שחיטה הכשירה בזרים י"ל דכהנים המה שלוחי דידן וידוע המבואר בסוגית הש"ס דסתם אבעי' היא בש"ס בין אביי ורבא, ומעתה י"ל שנחית הראב"ן לסברת התוס' דיש לתרץ דעשה דרבים דקרבנות מוספים דוחה עשה דהשלמה וליסתור תירץ זה כתב דגם שחיטה לחודא אסורה לאחר התמיד ובשחיטה איבעיא לרבא דכהנים שלוחי דידן ולא איפשט ואם הם שלוחי דידן נראה לכאורה דגם העשה דהשלמה לענין מניעת השחיטה חל על כל ישראל ואם א' שוחט ישראל או כהן הוי כשליח כל ישראל והוי כאלו שוחטים כלם אחר התמיד ועברו כלם על עשה דהשלמה או דהוי כאלו לא קיימו מצות שחיטה דא"ל דהשוחטים כשלוחי דידן לענין קיום מצות שחיטה ולא לענין איסור שבו שנשחט אחר התמיד דבחד עשה א"א למיפלג וא"ש דברי הראב"ן. אבל התוס' לשיטתיהו שסוברים דליכא איסור כלל מדאורייתא שחיטת אחר התמיד ורק בהקרבה ולגבי הקרבה אין כהנים שלוחי דידן וכר"ה בריה דר"י מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' ושפיר נדחה מפני העשה דמצות קרבנות ציבור וכנ"ל. אבל אכתי יש לדקדק אמאי הניח הגמ' בנדרים באיבעי' דלא איפשטא אי כהנים שלוחי דידן אף דלא סמכו לפשוט מדברי האמורא ר"ה הנ"ל הרי מצינן למיפשט מהך מתניתין דנתקלקלו הלוים בשיר דהא לרבא לשיטתיה דלינה מועלת בראשו של מזבח וכן פוסק הרמב"ם ק' קושיית התוס' הנ"ל ובפרט לפי דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין ומוספין שכתב שאסור לשחוט אחר התמיד א"כ היה מניעה על השחיטה. וצ"ל תירוץ התוס' דמצוה דרבים דחי עשה דהשלמה וממילא מוכח מזה דהכהנים אינם שלוחי דידן דאל"כ גם עשה דהשלמה חלה בהישראלי' המשלחים כנ"ל וצ"ל כיון דעשה דהשלמה לא נאמרה רק דרך צווי לכהנים כדכתיב פ' צו צו את אהרן ואת בניו. ע"כ אף אם המה שלוחי דידן אין עלינו איסור עשה זו ואינו נוהגת אלא בכהנים. ודע דבתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כתבו וכ"ת מעלה ומלינה בראשו של מזבח דעליה השלם לא שייך אלא בהקטרה כו' ומקשה בט"א הא למ"ד אין לינה מועלת מוכרח לומר דעשה דהשלמה שייך אף בשחיטה דאל"כ אמאי תני בברייתא שבגמרא פסחים דף מ"ד מחוסר כפורים בע"פ מביא קרבנותיו אחר התמיד ודוחה עשה דהשלמה הא אפשר בלא דחיי' שישחוט וילין האימורים ע"ג המזבח עד ליל א' דחוה"מ וקושי' זו קשה ביותר על רבינו פרץ שבתוס' מסכת ביצה דף ה' שלפי הגהות מהרש"א שם כוונתו לתרץ כן המשנה דלא הוי קלקול המוספים כי נשחטו והאימורין העלו ע"ג המזבח והרי זה כאוחז חבל בתרי ראשין דאי ס"ל מעלה ומלינה. ע"כ צ"ל שגם בשחיטה יש מ"ע דהשלמה וכדברי המחבר שאגת אריה הנ"ל ולא היה אפשר לשחוט אחר התמיד:

וי"ל דלכאורה יש להקשות מה"ת לא ידחה עשה דמחוסר כפורים עשה דהשלמה הא עשה דהשלמה לא נאמרה רק לכהנים וכמבואר בקרא בפרשת צו צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו' והקטיר עליה חלבי השלמים שדרשו מזה עליה השלם וא"כ הוי עשה דהשלמה עשה שאינו שוה בכל ועשה שאינו שוה בכל אף עם ל"ת נדחית מפני עשה השוה בכל כדילפינן מכהן מצורע וכבר האריכו בזה בתוס' יבמות דף ה' ע"א ובתוס' ב"מ דף למ"ד ושארי מקומות דעשה דמחוסר כפורים הוי עשה השוה בכל. ונ"ל הא דמצוה שעל הכהנים מקרי שאינו שוה בכל והקילו בזה לענין דחיי' ז"א רק במצות שהיו יכולין להיות בציווי גם על הישראלים והתורה לא ציוה אותם רק על הכהנים אינהו היא דקילי היות שאינו שוה בכל. אבל מצוה דלא משכחת להיות בישראלים ולא היה אפשר להיות בציווי רק לכהנים לא קבלו לענין דחייה ואף שאינו שוה בכל דהא מה שאינם נוהגים בישראלים אינו מצד קלות המצוה שלא נתנה לכל רק משום דא"א להיות בישראלים. ולפי זה י"ל דמ"ע דהשלמה לא קילו, לענין דחייה אף שלא נאמרה רק לכהנים כי לא היה אפשר שיהיה עשה אמורה לישראלים שאינם בני הקרב' ואם יגשו להקריב קודם התמיד עבודתו פסולה. אמנם א"כ י"ל דז"א אלא אם רק בהקטרה יש עשה דהשלמה. אבל אם גם בשחיטה יש איסור השלמה ונאמר דעכ"ז לא נאמרה לישראל וכמ"ש לעיל י"ל דקיל' עשה זו היותה אינו שוה בכל שלא נצטווה על זה רק כהנים ולא ישראלים ומהראוי שתהיה נדחית מפני עשה השוה בכל. ומעתה א"ש דלמ"ד דאין לינה מועלת יש לומר באמת שסובר שגם בשחיטה יש עשה דהשלמה אבל אינו נוהגת בישראל כי לא נאמרה עשה דהשלמה רק לאהרן ולבניו וממילא קילי היא ככל עשה שאינו שוה בכל ושפיר נדחת מפני עשה דקרבנות ששוה בכל ואין להקשות דא"כ אמאי לא התיר ת"ק דר' ישמעאל בנו של ריב"ב הבאת קרבנות מחוסר כפורים לאחר התמיד כ"א בע"פ בשאר ימות השנה נמי לשתרי. דעשה דשוה בכל דוחה עשה דהשלמה שאינו שוה בכל י"ל על פי דברי התוס' במסכת שבת דף ד' ד"ה וכי אומרים לאדם חטא והא דאמר בפרק בכל מערבין רבי אומר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא שלא ליעבד ע"ה איסורא רבה כו' ועוד יש לומר דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אמרינן לאדם חטא וא"ש הא דאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברו כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו כו' ע"כ. לפי דבריהם יש לומר דהיינו טעמא דת"ק שלא הותר במחוסר כפורים רק בע"פ דבכל שאר ימות השנה דליכא כרת לא אמרינן לכהן חטא בשביל שיזכה ישראל דלא אמרינן כן אלא היכא שמזכה חבירו להצילו מאיסורא רבה. וא"כ גבי קרבנות מוספין שהמצוה גם על הכהנים ובהקרבתן מזכים הכהנים גם א"ע בכה"ג שפיר יש לדחות עשה דהשלמה שאינו שוה בכל מפני עשה דקרבנות מוספים השוה בכל א' כהנים וא' ישראלים ומיושב קושי' התוס' הנ"ל וגם מה שהקשיתי לעיל על האיבעי' אי כהנים שלוחי דידן דאף אי כהנים שלוחי דידן עכ"ז הרי נאמרה עשה דהשלמה רק בכהנים משא"כ עשה דקרבנות שנאמרה על כל ישראל כדכתיב צו את בני ישראל וגו' ושפיר היתה נדחת העשה דהשלמה שאינו שוה בכל מפני עשה דקרבנות השוה בכל ומדפשטיה דברי רש"י בגמרא פסחים דף ע"ד שחטו ונודע שמשכו בעלים כו' נראה לכאורה דבשחיטה איכא עשה דהשלמה יעויי"ש:

ולפ"ד התוספת שם בפסחים ד"ה אתי עשה שמקשים דלא הוי בעידנא ומתרצים בשם הר"י דעשה דחמיר דוחה עשה הקל בכל ענין אפילו שלא בעידנא והטעם פשוט הא דבעינן דוקא בעידנא הוא משום דצ"ל דמיא דכלאים דמיניה ילפינן דחיית עשה ללא תעשה משא"כ חמיר נגד קל דאינו צריך למילף רק סברא החיצונה שופטת כן. וידוע דעשה ול"ת שאינם שוה בכל נדחה מפני עשה אף דחשבינן לענין דחיי' בקל משום דאינו שוה בכל. מ"מ מסברא לא ידעינן בכה"ג שיהיה נדחה ומיליף הוא דילפינן מזקנו כדאיתא ביבמות דף ה' ע"א יעויי"ש. וא"כ ממילא אין לדחותו י"א היכא דהוי בעידנא. וכן מבואר להדיא מדברי הקדמונים. והנ"י פרק אלו מציאות דף למ"ד שפלפלו שם על דברי הגמרא בכהן והוא בבית הקברות דהא לא הוי בעידנא. ומסקי דנטילת אבידה הוי בעידנא יעויי"ש. ולפי זה פשוט דהיינו טעמא דת"ק דר"י בנו של ר"י ב"ב במה שסובר דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה אסור להביא קרבנו אחר התמיד דלא הוי בעידנא. אבל בע"פ חמיר העשה שיש בו כרת ודוחית העשה דהשלמ' אף דליכא בעידנא וכמו שמתרץ הר"י כנ"ל. ובלא"ה י"ל כי בא' משני פנים הנ"ל בשיטת הרמב"ם שמדבריו בפרק מהלכות יבום שפוסק בחייבי בעלי עשה שנפלה ליבם דאם בעלי קנה מבואר שסובר דעשה שיש בו קיום מצוה דוחית עשה של איסור דהוי כלאו הבא מכלל עשה. וכסברת הרשב"א בחידושיו לכתובות דף מ' יעויי"ש וקשה לדידהו הא עשה דהשלמ' אינו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו שביאר להדיא הרמב"ן בס' המצות בסוף מנין המצות שמוסף לחשבון מצוה זו. וכתב שהוא לאו הבא מכלל עשה וא"כ לא אלימא מל"ת גמורה שנדחת מפני עשה שיש בה קיום מצוה ואמאי פריך הגמרא דף נ"ט מאי אלימא האי עשה מהאי עשה. אבל לפי דברי הנ"ל ניחא שי"ל דהקושיא הוא כיון דלא אלימא אינה דוחית רק היכא דהוי בעידנא משא"כ במחוסר כפורים דלא הוי בעידנא דאכילת שלמים לא יהיה אלא בלילה:

אמנם מ"ש לעיל דאף אם שחיטה אסורה לאחר התמיד מ"מ אין איסור זה בישראל לא ברורי לי' דהא פשוט דמעלי' השלם דכתיב בפ' צו ליכא למילף איסור על השחיטה דבהדיא כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים. ולפי שיטת הסוברים דגם שחיטה אסורה צ"ל דילפי לה מהפסוק בפרשת פנחס מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה דעשי' קאי על השחיטה ודין תמיד של שחר ושל ערב שוים וכן מבואר בדברי התוספת מסכת מנחות דף מ"ח יעויי"ש והרי פרשה זו נאמרה לכלל ישראל כדכתיב שם צו את בני ישראל וגו' וצ"ע כי בספר טורי אבן ומלשון רש"י בפסחים דף ע"ד שציינתי לעיל נראה דאי שחיטה אסורה לאחר התמיד אסורה מעליה השלם ופסוק זה לא נאמר רק לאהרן ולבניו:

פרק שלישי

קיצור דברי הנ"ל דאם שחיטה אסורה לאחר התמיד כשיטת הרמב"ם והראב"ן והט"א קשה בממ"נ אי אין זה רק בכהנים ולא בישראלים למה לא הוי עשה דהשלמה כאינו שוה בכל. ואם נאמר דאיסור שחיטה אחר התמיד היא גם בישראלים למה לא פשט האיבעי' אי כהני שלוחי דידן כו' ממתניתין הנ"ל ונתקלקלו הלוים בשיר דמעלה ומלינה ל"ל הא שחיטה אסורה לאחר התמיד והאיסור הוא ג"כ לישראלים וממילא אי הי' כהן שלוחי דידן הוי כאילו כל ישראל עוברים על עשה דהשלמה. ואינם נדחים מפני עשה דהקרבת מוספים. ודוחק לומר דמתניתין לא אתי' כהלכתא רק כר"י בנו של ר"י ב"ב דלדידי' הן לתירוץ ר"ח דמוקי בחטאת עוף והן לתירוץ דר"פ דמעלה ומלינה ע"כ צ"ל שסובר ר"י דבשחיטה ליכ' איסור דהשלמה. א"ו שסובר שאף בשחיטה אינו נוהג איסור בישראלים והוי אינו שוה בכל ונדחה מפני עשה דאכילת קדשים. ודע דלכאורה הי' אפשר לומר דלפי המבואר בנזיר דעשה שישנו בשאלה ועשה שאינו שוה בכל המה במדרגה אחת ולכך לא ילפינן במה הצד מנזיר וכהן שיהי' עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ א"ש קושיית הגמרא בפסחי' במחו"כ בשאר ימות השנה מאי אולמי דהאי עשה כו' דא"ל דעשה דהשלמה קיל מעשה דאכילת בשר שלמים שתקרב על מחוסר כפורים דישנו בשאלה וישוב להיות חולין וא"כ מכל מקום יש לומר דלא הוי קילקול במוספין דשאני עשה דהקרבת מוספים שלא שייך בי' שום קולי ושפיר דוחית עשה דהשלמה שאינו שוה בכל:

וכדי לתרץ קושיית התוס' באופן אחר בהקדים לתרץ דברי הרמב"ם דבהלכות נזירות פרק ג' דין ט"ו כתב בזה"ל נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע כו' יבא עשה וידחה ל"ת והלא נזיר שגלח בימי נזרו שעבר על ל"ת ועשה כמו שכתב קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו כו' ולמה דוחה כו' מפני שכבר נטמא נזיר בצרע' וימי חלוט' אין עולין לו כמו שביארנו והרי אין קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת צרעת ודחה אותו עכ"ל הרמב"ם וכתב ראב"ד א"א אני שונה בראי' מס' יבמות משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ השגתו עצומה לכאורה. ודברי הכ"מ בזה תמוהים ובש' מקשה לפ"ד הגמרא ביבמות דלאו ועשה שישנם בשאלה נידחים מפני עשה נשאר קושיית הרשב"א בנדרים ובחינוך להרא"ה בפ' תצוה שמקשה אמאי הנודר על מצות סוכה שופר מצה נאסר בקיום המצוה יבוא העשה דמצוה וידחה איסור הנדר ומתרצים דבנדר איכא עשה ול"ת. וקשה על דבריהם דבנדר איתא בשאלה. ומנזיר מצורע איכא למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה של איסור שישנו בשאלה:

ונראה לתרץ דבנזיר דף נ"ד איתא אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין כו' אמרת ק"ו כו' ומה נזיר בקבר ששערו ראויים לתחלת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטה שאין שערו ראוים לתגלחת נזירים לכ"ש. אין לי אלא ימי חלוטה ימי ספורו מנין כו' וכתבו התוס' ד"ה ספורו קצת קשה דתיתי בק"ו מנזיר בקבר ששערו ראוי' לתגלחת טהרה ע"כ. ובאמת קושי' חמורה היא דמה לי ימי חלוטו ומה לי ימי ספורו הלא בתרווייהו איכא ק"ו אחד אבל לולא דמסתפינא אמינא שתמוהים מאוד פירוש התוס' בד"ה (** ומה נזיר בקבר כו' שמפרשים ימי חלוטו שאין שערו ראוי' לתגלח' נזירו' טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו דלמה להו להתוס' לפרש כן הלא יש לפרש בפשיטות דלכך אינו ראוי לתגלחת נזירות דבימי חלוטו יש איסור בגילוח כדאיתא במסכת מ"ק (דף ט"ו) וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי ר' אליעזר כו' יעויי"ש וכן הלכה יעויי"ש תוס' ד"ה ראשו כו' ובחידושי הריטב"א שם מחליט בפשיטות דליכא פלוגתא בזה ואף ר"ע מודה דמצורע בימי חלוטו אסור בהתגלחת ויעוין במנין המצות להרמב"ם מ"ע קי"ב שהוכיח שהיא מ"ע גמורה ממה דאיתא בספרא כה"ג אף שמוזהר שלא יגדל שערו מ"מ אם נצטרע צריך לגדל שערו דאתי עשה דראשו יהי' פרוע ודוחה ל"ת דכה"ג דכתי' גבי' את ראשו לא יפרע וכיון דאיסורו בעשה דראשו יהי' פרוע אינה נדחית עשה זו מפני עשה דגלוח נזיר דמא אולמי האי עשה מהאי עשה וממילא הדין שלא יגלח והוי ק"ו. ולפי זה א"ש דברי הגמרא ימי ספורו מנין דבימי ספורו מותר המצורע בהתגלחת ואין התחלת ק"ו הנ"ל בימי ספורו. אמנם לפי המבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות יבום דין י"א דגם בחייבי עשה אמרינן דאם בעל קנה נשמע שסובר דעשה של קיום מצוה דוחית איסור עשה שהוא בשב ואל תעשה דהוי כלאו הבא מכלל עשה. וכעין מה שכתב הרשב"א בחידושיו לכתובות דף מ"ב ובפי' שם א"כ קשה לכאורה על פירושו הנ"ל דאמאי אסור נזיר ומצורע לגלח בימי חלוטו תגלחת נזירתו ליתי עשה דגלוח נזירות שהוא קיום מצוה בקום ועשה ולידחי איסור לאו הבא מכלל עשה שיש בתגלחת מצרעתו וצ"ל אף דעשה דוחית עשה מ"מ שאני עשה דגלוח נזירות שהיא קילי דנזיר ישנו בשאלה ועשה דמצורע אלימי ואין עשה קלה דוחית עשה חמורה והשתא דאתינא להכי י"ל דאי ס"ד דמה דאיתא בשאלה אינו נחשב לקולא שפיר הוי מצינן למימר דנזיר מצורע בימי חלוטו יכול לגלח גלוח נזירתו דעשה דגלוח נזירות דוחה עשה דמצורע ואי הוי סברינן כן לא הוי מצינו למילף דימי חלוטו אין עולין לו דהא ליכא ק"ו אחרי שמחזיקין דנזיר יכול לגלח א"ע תגלחת נזירתו אף בימי חלוטו וא"כ הוי הדין דימי חלוטו עולין והוי קדוש אף בימי חלוטו והי' גם עשה דקדוש יהיה גבי נזירות שייכי בנזיר אף בימי חלוטו וכיון דעכ"ז התירה התורה בנזיר מצורע לגלח הי' נשמע דעשה דוחה ל"ת ועשה ולפי זה י"ל דזה כוונת הגמרא ביבמות דף ה' אלא אתי מראשו כו' מה נזיר מצורע שכן ישנו בשאלה וקילי מחמת זה להיות נדחה מפני עשה דמצורע וע"ז קאמר הגמרא דאל"ה. (כלומר אי לא נחשוב לקילי מחמת שישנו בשאלה ונאמר דלענין חומר העשה ליכא חילוק בין אי איתא בשאלה או לא) הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמור מנזיר וליכא למדחי דבנזיר מצורע ליכא אלא ל"ת לחודא כמ"ש הרמב"ם ז"א דהא סברת הרמב"ם דעשה דקדוש יהיה לא שייך בנזיר בימי חלוטו הוא רק משום דימי חלוטו אין עולין לו ודין זה אינו אלא לפי המסקנא דסברינן דעשה שהיא בהשלמה קילי וממילא אין נזיר יכול לגלח תגלחת נזירתו בימי חלוטו דלא אתי עשה דידי' שישנו בשאלה ודוחית עשה דמצורע באיסור הגלוח. וכיון שכן איכא ק"ו דימי חלוטו אין עולין לו. אבל אי לא הוי אמרינן דמשום דאיתא בשאלה חשוב לקילי לענין דחיי' שפיר הוי מצי עשה דגלוח נזיר לדחות עשה דאיסור גלוח בימי חלוטו והיה הדין דבימי חלוטו עולין והיה בנזיר מצורע גם בימי חלוטו ל"ת ועשה והוי לן למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה א"ו צ"ל דחשבינן לקילי מפני שישנו בשאלה וממילא א"א כלל למילף מנזיר מצורע לענין דחיית עשה לל"ת די"ל מה לנזיר שכן ישנו בשאלה:

**(הג"ה צ"ע דבדף י"ז וי"ח בנזיר מבואר להדיא דבש"ס הפירש שאינו ראוי' לתגלחת היא משום שצריך לגלח בשביל צרעתו ולא כמו שדימה המחבר יעויי"ש ומלבד זה קשה איך אפשר כלל לגלח בימי חלוטו הא אסור לגלח רק על הדמים ומצורע אסור לבוא למקדש ואין משלח קרבנו על ידי אחר כמבואר במס' מועד קטן וברמב"ם פרק ב' מהלכות ביאת מקדש ודוק:)**

היוצא מדברי אלה דלפי האמת דימי חלוטו אין עולין ליכא אלא ל"ת ונכונים דברי הרמב"ם וסרה השגת הראב"ד מסוגי' הנ"ל ביבמות ומיושב גם קושיית הש"א הנ"ל די"ל דבאמת אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף היכא דעשה ול"ת ישנו בשאלה והא דמצורע נזיר מותר בגלוח ליכא למילף דכיון שהוא מצורע וימי חלוטו אין עולין לו. וכן ימי ספורו ליכא אלא ל"ת דקדוש יהיה לא שייך בימי חלוטו וספורו של מצורע שאין בהם קדושת נזיר כיון שאין עולים לו ולכך א"ש שהנודר מן הסוכה או משארי מצות שאין המצוה דוחה ל"ת ועשה דנדרים דאף שישנו בשאלה אינם נדחים עשה ול"ת מפני עשה ושאני נזיר מצורע דליכא אלא ל"ת לחודא. היוצא מדברים הנ"ל דשיטת הרמב"ם דעשה דוחה עשה ומה שהקשה עליו איזה מאחרונים מסוגי' דחולין דף קמ"א ע"ב דמקשה הגמרא שם מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ל"ק דשאני התם דעשה דשלוח הקן היא ג"כ עשה שיש בה קיום מצוה במעשה וכדומה שגם הש"א העיר על זה אבל עדיין קשה מסוגי' דפסחים דף נ"ט ע"א שמקשה הגמרא על ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא למה מתיר למחוסר כפורים בכל השנה אחר התמיד להקריב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא משני דשאני עשה דהשלמה שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו שכת' הרמב"ן להדיא בסוף ספר המצות להרמב"ם במצות שהוסיף יעויי"ש. וגם על הת"ק דברייתא שם שאינו מתיר אלא בע"פ קשה לישתרי בכל ימות השנה דאתי עשה דקיום מצות אכילת בשר קדשים ודוחה עשה דהשלמה דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה:

אמנם לפ"ד התוס' במסכת שבת דף ד' ע"א שנשמע מדבריהם הא דאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחו"כ כפרתו הוא ע"ד שאמרו בגמרא בעירובין דף ל"ב ניחא ליה לחבר ליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד איסורא רבה וז"א אלא בע"פ שמונע הכהן שלא יבא המחוסר כפורים לאיסור כרת משא"כ בשאר ימות השנה ומקשה הגמרא שפיר על ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מאי אולמי האי עשה מהאי עשה כלומר כיון שהם שוים ליתנהו בדחיי' רק ככל דחיות עשה לל"ת הנדרש מכלאים בציצית שהעובר על לבישת שעטנז הוא מקיים המצוה של ציצית המוטל עליו ולא בכהנים שכהנים עוברים כדי שיקיים המחו"כ מצות אכילת בשר קדשים:

פרק רביעי

ומעתה מיושב קושיית התוס' הנ"ל שמקשים אמאי דאיתא במשנה ונתקלקלו הלוים בשיר הא הי' קלקול יותר במניעת קרבנות מוספים. די"ל כיון דמצות קרבנות מוספים מוטל גם על הכהנים המקריבים אתי עשה דידהו ודחי עשה דהשלמה דעש' דקיום מצוה באותו אדם שעושה דחי' עשה שהוא לאו הבא מכלל עשה ומלבד כל הנ"ל שכתבתי בפי' דברי הגמרא בנזיר (דף נ"ו) לא אמנע לדקדק על פי שמפורש דלכך אינו ראוי לתגלחת נזירות שכן צריך לגלח על צרעתו. וקשה הא תינח אם ימי חליטו כלים קודם כלות ימי נזירות אבל כשימי נזירות כלים תוך שבעת ימי חלוטו הרי בידו לגלח על נזרו ובכל שבעת ימי חלוטו יגלח על צרעתו מעט שערות שיהי' לו שיצמח מיום גלוחו לנזירות עד תום שבעת ימי חליטו דהא אין שיעור לתגלחת של מצורע. ודע דלכאורה יש להקשות על פירשו הנ"ל בגמרא הנ"ל דאכתי למה קאמר בגמרא ימי סיפורו מנין הא אף שאין איסור בגלוח תוך ימי סיפורו מ"מ א"א לגלח אז על נזירות. דכיון שגולח על ימי חלוטו תו אין לו שער של שלשים דימי סיפורו אינו אלא שבעה ימים ולנזירות בעינן ולקח שער של שלשים יום. אמנם כיון דאין מניעת הגלוח לנזירות מצד טומאת הצרעת שבימי סיפורו רק משום שעדיין אין לו שער הראוי לגלוח נזיר אין להעלות מזה לק"ו שלא יעלו ימי סיפורו לנזירו' דטומאת ימי סיפורו אינם הגורמים מניעת הגלוח לנזירות רק אסיפת ימי מלאת צמחת השערות כי גולחו בסוף ימי חלוטו. והתגלחת סתרה נזירות של שלשים ועדיין י"ל דיהיה התחלת נזירות של שלשים ביום אחר הגלוח אף שהוא בתוך ימי סיפורו לכן א"ש דברי הגמרא אין לי אלא ימי חלוטו ימי סיפורו מנין:

בסגנון הנ"ל א"ש אף לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דאף עשה דקום ועשה אינה דוחה עשה דלכאורה, מה שסיים הראב"ד בהשגתו בפ"ז דנזירות בזה"ל והיינו דקילי ע"כ היא אך למותר וי"ל דהתוס' והרשב"א מקשים אמאי לא ילפינן בכה"ת במה הצד מכהן מצורע ונזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה ואם נדחה מה לכהן שכן אינו שוה בכל נאמר נזיר יוכיח מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כהן יוכיח ומתרצים לפי האמת דמסיק הגמרא בחולין (דף קמ"א) שכן גדול השלום דמצורע אסור בתשמיש המטה ליכא למילף כלל ממצורע. אמנם תירוץ זה אינו לפי ההלכתא וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת צרעת דבימי חלוטו מותר המצורע בתשמיש המטה. וא"כ היה מקום לומר שהי' קשה להרמב"ם לפי המסקנא קושיית התוס' ורשב"א הנ"ל דנימא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאתי במה הצד מכהן מצורע ונזיר מצורע ע"כ הוכרח הרמב"ם לחדש דבנזיר מצורע ליכא רק ל"ת דכיון דימי חלוטו אין עולין לא שייך קדוש יהיה. והיתה סרה בזה השגת הראב"ד:

אמנם נראה לי פשוט דלפי מה שכתב הראב"ד דעשה דאיתי' בשאלה קילי י"ל דלא קשה מידי קושיית התוס' ורשב"א הנ"ל דהא דילפינן בכה"ת במה הצד ולא דחינן מפני שיש בכל אחד צד חמור ז"א אלא היכא שאין שייכות לאותו חומר שיגרום הדין שיש במלמד אשר אנו באין ללמוד דבכה"ג הוי דרך פירכא מה לזה שכן יש בו חומר אחר ובכה"ג חוקי התורה לבטל פרכא ההיא כשיש יוכיח מדבר אחר שאין בו אותו החומרא שנעשה ממנה הפירכא ואף כשיש בהשני חומר אחר דנין במה הצד. אבל בכה"ג שמה שאנו אומרים מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה אינו דרך פרכא רק כטעם לדבר כלומר דלא מצינן למילף מכהן ונזיר דעשה ידחה עשה ולא תעשה די"ל דאין כח בעשה לדחות עשה ול"ת אלא היכא שהעשה ול"ת הנדחים המה קילי וקל נדחה מפני חמור. והוא הטעם מה שדוחה העשה להעשה ול"ת דגבי כהן וכן גבי נזיר דבשניהם העשה ול"ת קילי בעצמותן זה מפני שאינו שוה בכל וזה מפני שישנו בשאלה וקל נדחה מפני חמור והרי יש במלמדים צד השוה ששניה' קילי ומטעם זה אמרה תורה ששניהם נדחים ואף שאין הקולו' שבשניהם מצד דבר אחד מ"מ הרי עכ"פ כל אחד לעצמו קיל ומצד קלותו נדחה אז אי אפשר למילף מהם במה הצד שיהי' בעלמא דין דחיי' היכא דליכא בהעשה ולא תעשה שאנו באים לדחות שום צד קלות ודברי אלה פשוטים וברורי':

וגדולה מזה מצאתי בחדושי הריטב"א למכות דף ד' ד"ה מה להצד השוה כו' יעויי"ש ממ"ש בשם הרא"ה ועוד כתב גם בחידושי לכתובות בפרק אלו נערות בסוגי' ואי ממונא לקול' כו' יעויי"ש באס"ז מ"ש בשם שיטה ישינה בד"ה שכן יש בהם צד חמור (זה כוונת הראב"ד במה שמסיים והיינו דקילי) היוצא מזה דעשה שאינו שוה בכל או עשה שישנו בשאלה קילי היא ועומדת להדחות מפני עשה שאין בה שום קלות מאותן ב' קולות הנ"ל דהא דאין עשה דוחה עשה היא משום דמאי אילמא האי עשה מהאי עשה ממילא כשיש אולמית בעשה הבאה לדחות נגד העשה השני' שדנין לדחותה בודאי נדחית היא. והנה לפי מה שפרשתי לעיל דק"ו דאתי ממנו דימי חלוטו אין עולין לו היא משום דליתא בתגלחת נזירות שהכוונה דנמנע מלגלח גלוח נזירות משום דאיכא איסור עשה שבמצורע וראשו יהי' פרוע שמצורע אסור בתגלחת ואין עשה זו נדחית מפני עשה דמצות גלוח לנזירות דמאי אולמא עשה דנזירות לדחות עשה דמצורע לכאור' יש לדחות דהא הדין במצורע איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת והרי עשה זו דמצורע אינו שוה בכל וקילי להדחות מפני עשה דגלוח נזיר ששוה באנשים ונקבות. א"כ יכול הנזיר לגלח תגלחת נזירותו. ואף בימי חלוטו אמנם ז"א דהא לעומת זה יש קולא אחרת בעשה דנזיר מצד שישנו בשאלה והרי השתחוות בין ב' העשה הנ"ל ששניהם קילי זה מפני שאינו שוה בכל וזה מפני שישנו בשאלה ומה"ת תדחה עשה דנזיר את עשה דצרעת וא"ש הק"ו הנ"ל שימי חלוטו אין עולין לו וכל זה למאי מחזקינן עשה שישנו בשאלה לקולא אבל אם לא היה נחתינן לסברא זו והיינו אומרים דאף שישנו בשאלה מ"מ לא מקרי מחמת זו קילא שפיר היה מן הדין דעשה דנזיר ידחה עשה דמצורע דהא עשה דמצורע קילא היא שאינו שוה בכל ובעשה דנזיר ליכא צד קל וא"כ היה נזיר מצורע מותר בתגלחת נזרו וממילא היה ימי חלוטו עולין לו. והיה מקרי קדוש אף בימי חלוטו והיה נשאר אף בימי חלוטו גם בעשה דקדוש יהיה והיה בנזיר תמיד עשה ול"ת ושפיר הוי מצינן למילף דהא דהתורה התירה הגלוח לצרעתו בימי נזירות שעשה דוחה ל"ת ועשה וא"ש לשון הגמרא ביבמות דאלת"ה הא אף דקיימא לן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמור מנזיר כו' וכמ"ש לעיל שהכוונה שאם לא נאמר שזה מקרי קולא מה שיש בשאלה יהיה ממילא גם בנזיר מצורע עשה ול"ת. ועפ"י מיושב קושיית התוס' ג"כ על המשנה דנתקלקלו הלוים בשיר הא נתקלקלו גם במוספים. דלכאורה י"ל על ת"ק של ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב במסכת פסחים דף נ"ט שאוסר למחו"כ בשאר ימות השנה להקריב אחר התמיד מטעם דמאי אולמא האי עשה כו'. נימא דאילמי עשה דאכילת קדשים שהוא שוה בכל משא"כ עשה דהשלמה שאינו אלא בכהנים. ולפי מה שהעליתי לעיל דאף אי עשה זו שייכא גם בשחיטה מ"מ אינו רק בכהנים כיון דעיקר הצווי דהשלמה לא נאמרה רק לאהרן ולבניו ויש לומר דכמו כן יש קולא בעשה דאכילת קדשים מצד שישנו בשאלה וכמבואר כן באריכות בספר טורי אבן במסכת ר"ה דף כ"ח בד"ה ה"ה עובר בבל תוסיף שמסיק דלכך בנתערב מתן דם אחת דבכור במתן ד' דשלמים אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דבל תוסיף דמתן א' משום דעשה דמתן ד' דשלמים קילא שישנו בשאלה כו'. וכתב עוד שם שמטעם זה גם עשה דאכילת בשר קיל יעויי"ש. וא"ש מה דאין עשה דאכילת קדשים דקרבנות שלמים של המחוסר כפורים דוחה עשה דהשלמה דבכל אחד מאותן מצות עשה איכא צד קל משא"כ בעשה דהקרבת מוספים שחל על כל ישראל דאילימא לדחות עשה דהשלמה שאינו אלא בכהנים וי"ל שזה כוונת התוספת שם במסכת ר"ה ודוק היטיב:

ובדין שליחות לחצאין יש מקום עיון ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה דין ב' ובמשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה יעויין דברי התוספת מסכת ביצה דף ה' ע"א בד"ה ונתקלקלו והקשה רבינו פרץ כו' ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מ"מ המוספים נקרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ כו' ומקשה המהרש"א הא התם הטעם משום דאתי עשה דפסח שהיא כרת ודחי עשה דהשלמה. אמנם לדעתי יש מקום עיון דברש"י דפסחים שם בד"ה מחוסר כפורים כתב בזה"ל כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד כו' יענש כרת. ע"כ מבואר מלשון זה שהדחוי היא משום שאם לא יהיה מותר להקריב יהיה אותו מחוסר כפורים ענוש כרת כו' עד שיתקן בהקרבת פסח שני. א"כ צ"ל שרש"י סובר דשכח' מקרי פשיע' דאם נחזיק שכחה לשוגג או אונס קשה הא אם שגג או נאנס בראשון ליכא כלל חיוב כרת ויש אריכות פלפול בזה אי שכחה הוי פשיעה או אונס יעויין במג"א סימן תק"ו ס"ק י' ובמג"א תקכ"ז ס"ק מ' כתב בשם מהרש"ל דשכחה מחמת עצלות מקרי פשיעה ושלא מחמת עצלות הוי כאונס וקשה אף לפי' רש"י דמיירי בשכח ושכחה מיקרי פשיעה וענוש כרת מ"מ לא הוה לי' להברייתא לסתום ולפסוק דמחוסר כפורים מקריב בע"פ אחר התמיד הא משכחת שהיתה השכחה באונס או היה לו אונס אחר שאיחר מלהקריב ובכה"ג ליכא עונש כרת ומה"ת ידחה עשה דהשלמה:

אמנם לפי דעת הר"ר פרץ הנ"ל י"ל דהיכא דנאנס ל"צ כלל לדחות היכא דלא אפשר לא נאמר כלל עשה דהשלמה. והיכא שנתאחר בפשיעה הרי עליו ענוש כרת ועשה שבכרת דוחה עשה דהשלמה וא"כ ממ"נ מותר המחו"כ להביא קרבנותיו שיקריבו לאחר התמיד ואף לפי דעת התוספת בעירובין דף ק' דעשה הבאה ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת ג"כ א"ש דהא טעמם שם משום דלא הוי דומי' דכלאים בציצית דמיניה ילפינן דחיית עשה לל"ת. וכ"ז בעשה שאין בה כרת דדולא דילפינן מכלאים לא הוי ידעינן של"ת דחמיר מעשה יודחה ע"י עשה אבל בעשה שיש בו כרת השכל שופט שתדחה עשה או ל"ת הקילי ממנה ע"כ אין לחלק בדחוי זו אם הגרם ע"י פשיעה או לא. וי"ל הא דחמור נגד קל לא בעינן בעידנא כמ"ש התוס' שם בפסחים הוא ג"כ ע"ד שכתבתי דהא דבעינן בעידנא הוא משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית דמיניה יסוד הדין דחיית עשה לל"ת ובחמור נגד קל ל"צ למילף מכלאים בציצית לכך לא בעינן בעידנא והוא ע"ד ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא כו' ומה שהקשיתי לעיל למה מקשה שם בפסחים מאי אולמא דהאי עשה כו' הא עשה דהשלמה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ועשה כי ההיא נדחית מפני עשה שיש בה קיום מצוה מיושב דברי הנ"ל די"ל דקושיית הגמרא תינח היכא שהאיחור הקרבתו לא היה ע"י פשיעה דבכה"ג דוחית עשה לל"ת וכמו כן לאו הבא מכלל עשה אבל אם נתאחר בפשיעה דליכא בגוונא זו דין דחיית עשה לל"ת רק בחמור נגד קל והרי כאן ליכא חומר בעשה המחוסר כפורים. משא"כ במחוסר כפורים בע"פ שאלימא משום כרת ע"כ בכל גוונא מותר מחו"כ להקריב קרבנותיו מחו"כ אחר התמיד בע"פ. דאם נתאחר באונס הדחיי' כדין דחיית עשה לל"ת. ואם בפשיעה הרי רבע עליו עונש כרת ועשה שיש בו כרת דוחית ל"ת אף היכא שבאה ע"י פשיעה וכנ"ל אבל לפי דברי אלה ליכא ראיה כמ"ש רבינו פרץ דהיכא דלא אפשר מותר להקריב אחר התמיד. סתימת דבריו מורים דבכה"ג לא נאמרה כלל עשה דהשלמה ולפי מ"ש לעיל דשייכי עשה דהשלמה אף היכא דלא אפשר. רק כיון דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה נדחית היא מפני עשה שיש בה קיום המצות בקום ועשה. ועד"ז מיושב ג"כ מה שלא אמרו שנתקלקלו במניעת הקרבנות המוספים דהתם לא היה פשיעה ונדחית עשה דהשלמה שאינו אלא לאו הבאה מכלל עשה מפני עשה דהקרבת מוספין ודוק:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה