אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ה

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ה

דין ד

דין דחיית ל"ת משום כבוד הבריות:

פרק ראשון

הרמב"ם בהלכות כלאים בסופו כ' בזה"ל תרומה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשבת האבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותי אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ עכ"ל:

ומקשים המפרשים למה לא כתב עוד דלכך לא ילפינן מלאחותו דשב ואל תעשה שאני. עוד קשה (העיר ע"ז הלח"מ מהלכות אבל פרק ג' הלכה ח') דבהלכות אבל שם גם בהלכות נזירות פ' ז' הלכה י"ב כ' היה מהלך בדרך ופגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו וקוברו ודברו אליו דברי קבלה הן עכ"ל הרי שם כ' שהוא בקבלה וכאשר באמת הרא"ם בפ' אמור כ' בהדי' שדעת הרמב"ם שאין זה רק הלמ"מ וכל הדרשות חז"ל בזה אינו אלא אסמכתא והרי בהלכות כלאים הנ"ל מביא בעצמו הדרוש דולאחותו:

ונראה לי בהקדים דברי התוס' בברכות הנ"ל בד"ה שב ואל תעשה שכתבו דלכך לא ילפינן מכהן משום דאינו שוה בכל ומנזיר משום דאיתא בשאלה והרשב"א בחידושיו גם הבעל המאור מביאין שכן גירסא בש"ס וכ"ת נילף מכהן כו' וכ"כ הרמב"ן בס' תורת האדם (דף מ"ז ע"ב) רק שמקשה ע"ז א"כ לפי האמת טומאת כהן נדחה אף בקום ועשה ואידחה לי' כולה סוגיא דלעיל דבא בטומאה באין עמו בטומאה היא אפילו בטומאה דאורייתא ומדלגין ע"ג ארונות אפילו בשאין בו פותח טפח כו' והוא קולא גדולה ברם נראין דברי רש"י כו' ע"ש ומלבד דבריו קשה על ר' אליעזר בר' צדוק מאי רבותא אשמעינן שהיה מדלגין ע"ג ארונות הא סתם ארונות פותח טפח שאינו אלא טומאה דרבנן ובאמת איסור טומאת כהן מותרת אף כשהיא טומאה דאורייתא. וא"ל דבאמת ר' אליעזר בר' צדוק מיירי בארונות שיש בהם פותח טפח דהא וודאי מפני כבוד מלכי גוים לא היה מתירין טומאה דאורייתא דזה לא נשמע מהיתר כהן למת מצוה והוא אומר לא לקראת מלכי ישראל בלבד:

הן אמת שבתומים סי' כ"ט מתמה על הרמב"ן דלא קשה מידי קושייתו לפירש התוס' בשבועות (דף ל' ע"ב) דשם איתא אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל לבית דינא דזוטר מיני' לאסהודא קמי' לא ליזל. אמר רב ששת ברי' דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה כו' ה"מ בממונא אבל באיסורי אין חכמה ואין תבונה כו' עכ"ל הגמרא ומקשים התוס' ת"ל דהוי שב ומתרצים דגם בשוא"ת אינו מותר אלא בבזיון גדול כמו במ"מ דגנאי גדול למת שאין לו קוברים כו' יעו"ש עכ"ל א"כ אף לפי גירסא שבגמ' וכ"ת ניליף מכהן כו' לא מדחי שקלי' וטרי' דלעיל היה באין עמו בטומאה ומדלגים ומצא שק דשם הכל בזיון קטן וקושיית הגמרא ונגמור מיניה אינו אלא לענין דינו של רב בהמוצא כלאים בשוק שהוא גנאי גדול עוד קשה מאי קאמר בגמרא דשוא"ת שאני דהא מ"מ מוכח דכבוד הבריות אלים טובא שדוחה מצות פסח ומילה כו' והמה מדחים בקום ועשה כמה לאוין בשבת וכעין דברי הגמרא בסנהדרין (דף ל"ה) ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו מעבודה ומקשים שם בתוס' ד"ה שבת דנימא דיו שאינו דוחה רק בשוא"ת. ומתרצים דבכה"ג לא שייך דיו. כיון דגוף העבודה נדחת מפני מ"מ אין לנו לומר שתהא חמורה הימנו בשום דבר יעויי"ש בחידושי הר"ן. ובתומים מקשה להיפך מה"ת ניליף מדחיית מ"מ לפסט שידחה גם שבת הא כבוד הבריות אינו דוחה בשום מקום רק בשוא"ת לפי תירוץ הגמרא שוא"ת שאני:

וי"ל בהקהים דברי הש"ע יו"ד סי' שע"ב כהן ששוכב ערום והוא באוהל על המת כו' אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילבש א"ע כו' והוא מתה"ד סי' רפ"ה ומקשה באבן עוזר דהא לשיטת התוס' ושארי פוסקים שמחזיקים בגירסא הישינה. וכ"ת ניליף מכהן מדחי' טומאת כהן אף טומאה דאורייתא ובקום ועשה משום בזיון גדול ואין בזיון גדול מזה שצריך לצאת ערום:

ונראה לי בהקדים לדקדק דבכל הסוגיא לשון הגמ' ולגמור מיני' וכאן הגירסא וכ"ת ניליף מיני' דמשמע שיש לו קשר עם מה שמתרץ שוא"ת שאני. עוד קשה אמאי לא מקשה תחילה מכהן ונזיר שנלמדים מהנאמר ראשון בפסוק לאביו ולאמו כו' ואח"כ מפסח עוד קשה קושיית הפ"י דניליף במה הצד מפסח ונזיר לכהן דליכא אף פירכא כל דהו (באמת דעת לנבון נקל לדחות קושיית הפ"י). ונראה לי דהנה הפ"י נחית להוציא שי"ל שאין כבוד הבריות לבד גורם הדחי' במ"מ רק מחמת שיש בו גם מצוה דהעוסק בקבורת המת היא מצוה יעויי"ש מ"ש בזה:

אבל לכאורה היא לפי דברי הרמב"ם במנין המצות מצוה רל"א ולפי המבואר ברמב"ן בשורש א' מצוה עשה גמורה בכל מת לקברו וכשיש קרובים המצוה על הקרובים וכ"ג ונזיר נפקעים ממצוה זו בקרוביהם וכשאין קרובים מצוה על כל אדם ובדרך המצוה על כל מוצאו א"כ יש כאן מ"ע גמורה ומה"ת ליליף מזה מעלת כבוד הבריות לדחות. וצ"ל בפשיטוה דאי משום מצות עשה לא היתה דוחית מצות פסח ומילה שהן מצות עשה של כרת א"ו שהטעם הדחי' משום כבוד הבריות וז"ל הרמב"ם במצוה רל"א כי קבור תקברנו זו מצות עשה וה"ה בשאר מתים ר"ל שיקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מ"מ כלומר המת שמצוה ע"כ אדם לקוברו באמרו קבור תקברנו עכ"ל. א"כ לפ"ז ל"ק קושיית התוס' דניליף מכהן ונזיר דהא שם ליכא כרת ונוכל לומר דלא משום כבוד הבריות של מ"מ נידחת טומאת הכ"ג ונזיר רק המ"ע דקבור תקברנו והוא שדוחית לאו דטומאה כמו כל דחיות עשה לל"ת וצריכין לומר דמ"מ צריכים לתירוצו של התוס' דאיסור טומאת כה"ג אינו שוה בכל דאל"כ לא היתה נדחת מפני עשה דקבורה מדין דחית עשה לל"ת דהא בכה"ג איכא עשה ול"ת וכקושי' הגמרא בב"מ (דף למ"ד) למאי איצטרך קרא לכהן והוא בבית הקברות. פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה לכך צריכים לסברא זו דשאני לאוי דכהונה שאינו שוה בכל והל"ת ועשה שגבייהו שאינם שוה בכל נדחות מפני העשה ששוה בכל וכאשר באמת העירו בזה שם בתוס' מאי מקשה פשיטא כו' הא עשה ול"ת שאינו שוה בכל נדחה מפני העשה ומתרצים דהגמרא סמך על קושי' ב'. ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא יעויי"ש. ובאסיפת זקנים מביא בשם איזהו חכמים שרצו לתרץ עשה דאבידה הוי ג"כ אינו שוה בכל עכ"פ כאן לענין מ"מ שפיר י"ל דאין הדחיי' מצד כבוד הבריות רק מחמת חיוב עשה דקבורה השוה בכל שדוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ומעתה יומתק התכת הגמרא. וכ"ת ניליף מכהן אחר שמתרץ שוא"ת שאני. דהנה ברש"י שם בב"מ ד"ה האי עשה איתא ואף על גב דל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחי' כו' יעויי"ש באלפסי ותורף הסברא שלענין דחיי' אין הפעולה רק העשה שהיא הדוחית. אבל בס' אס"ז מתרץ קושי' רש"י באו"א, והמ"א בסי' תס"ו בס"ק ב' הביא סברא זו של רש"י והרי"ף ואינו מחליט הדבר, ואני כבר הוכחתי מדברי הרמב"ם שאינו סובר כדעת הר"ף שבסוף פ"ג מהלכות שחיטה כתב בזה"ל אסור לטול האם מעל הבנים ואפי' לטהר את המצורע שהוא מצוה אם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחין עשה עכ"ל ובשא"ר הלכות ציצית סימן ל"ג נסתבך מאוד בכוונת דברי הרמב"ם ופרשתי דכוונתו לתרץ קושי' דפסחים (דף מ"ו) מקשה בגמרא על יש חורש תלם אחד כו' ואם איתא (דאמרינן הואיל) אחרישה לא לחייב הואיל וחזי כו' ומקשים בתוס' הא יו"ט הוא עשה ול"ת ומתרצים דמ"מ ליכא מלקות דהל"ת נידחת וקשה לפ"ז אמאי במצורע שלקח אם על בנים לטהר את המצורע לקי דנימא דהעשה דוחית ללאו של לא תקח ולא נשאר רק העשה לכך כתב הרמב"ם ועשה ול"ת דוחה עשה א"כ מצטרפים העשה ול"ת שבמניעת לקיחות אם על בנים נדחים העשה דמצורע ושפיר נשאר בחיוב מלקות אבל עשה דיום טוב דקיל לא מבעי' להסוברים דעשה דיו"ט אינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהזמ"ג אלא אף להחולקים מ"מ קיל שהעשה דשביתה הוי היתר מכללי, והארכתי במקום אחר שאף אם הל"ת דיו"ט אינה נקראת היתר מכללי דבלאו עצמו מרומז תיכף ההיתר באוכל נפש מדכתיב מלאכת עבודה מ"מ עשה דשבתון הוי ודאי היתר מכללי וסמוכין לדברי מדברי תוס' בחולין (דף קי"ד ע"ב):

פרק שני

נחזור לדברי הראשונים דדעת הרמב"ם אף לענין דחיי' מצרפינן הל"ת ולכאורה דבר זה תלוי' בפלפול הסוגיא דעירובין (דף ק') דאיתא שם עלה באילן תני חדא ירד ותני חדא לא ירד כו' אמר רב הונא ברי' דר"י כתנאי כו', ארבע במתן א' ר"א אומר ינתן במתן ד' ר הושע אומר ינתן במתן א' אמר לי' ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר"י הרי עובר על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך, ור"א דאמר התם קום עשה עדיף וה"נ ירד כו' ע"כ לא קאמר ר"א התם קום ועשה עדיף אלא היכא דקא עביד מצוה אבל הכא דלא עביד מצוה ה"נ לא ירד כו' יעויי"ש ולפ"ז כשיש עשה ול"ת נגד עשה ול"ת אם דנין מי נדחה מפני מי מתלי תלי בפלוגתא דר"א ור"י אי שוא"ת עדיף או קום ועשה עדיף, ואי אמרינן שוא"ת עדיף לא היה מצות קבורת מ"מ דוחה לל"ת ועשה דכהן לולא הטעם דכבוד הבריות ומוכח מיני' לכאורה דגדול כבוד הבריות ובזה נכון דבלא זה לא היה קשה דנילף מכהן דגדול כבוד הבריות דהא יכולין לומר דטומאת כהן נדחית מחמת מ"ע שבקבורה, וא"ל דהא בטומאת כהן איכא עשה ול"ת, דמה בכך דהא גם בקבורת מ"מ יש עשה הנ"ל גם ל"ת דלא תלין וכיון ששניהם שוין בזה יש עשה ול"ת ובזה יש עשה ול"ת אמרינן קום ועשה עדיף, אבל אחרי שהקדים הגמרא בתירוצו דלכך לא ילפינן מפסח משום דשוא"ת שאני מקשה שפיר וכ"ת ניליף מכהן דכיון דשוא"ת עדיף תו ליכא למימר דבטומאת כהן בא הדחי' מצד דחיית עשה ול"ת דהא שוא"ת עדיף ולזה הוצרך הגמ' לתרץ דשאני טומאת כהן שאינו שוה בכל ולכך העשה ול"ת שגבי' נדחה אף מפני עשה גרידא ותו ליכא הוכחה כלל למעלות כבוד הבריות היכא דליכא קיום מ"ע וא"ש דין הש"ע בשם התה"ד:

אמנם קשה לפי זה מאי מקשה הרמב"ן דלפי הגירסא וכ"ת ניליף מכהן מדחית כל הסוגי' דהא לפי דברי הנ"ל א"א לילף כלל מכהן לענין כבוד הבריות די"ל דלכך מותרים הכהנים לטמא למ"מ מחמת דחיית המ"ע דקבור תקברנו, לכן י"ל בהקדים ליישב קושיית התומים הנ"ל דמאי מקשה הרמב"ן דהא ממת מצוה לא נשמע רק בביזיון גדול אבל באמת לדידי לא קשה מידי דהרמב"ן לשיטתו שמפרש בס' תורת אדם מה שאמר בגמ' איזהו מ"מ כל שקורין ואין אחרים עונים הכוונה אף במצאו סמוך לעיר וכשילך מעט כברת ארץ ישיג אנשים מ"מ מותר ומחויב לטמא לו שאסור לזוז ממנו אף רגע אחד וכן לשון הש"ע ביו"ד סי' שע"ד איזהו מ"מ שמצאו בדרך או בעיר של עכו"ם ואין לו קוברין וממקום שמצאו אינו יכול לקרות לישראל שיענהו ויבא לטפל בו ולקברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת ואפילו לילך לעיר להביא קוברין אלא יטמא עצמו ויקברנו כו' ע"ש וכתב שם בט"ז בשם רש"ל לעולם הוא מ"מ עד שיהא שם נושאי המטה וקוברין רוקח, עכ"ל, וכן מבואר מדברי הרמב"ן בתה"א וידוע דברי התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אלא לזקן כו' שכתבו שם דלכך הוי במ"מ בזיון גדול פן יסריח או יאכלוהו הכלבים, ולפי דברי הרמב"ן מותרת הטומאה למ"מ אף דליכא חשש זה, לא מבעיא חשש סרחון ליכא בשעה מועטת שילך לעיר אלא אף חשש אכילת הכלבים משכחת דליכא בשעה מועטת ובגוונא שמונח במקום משומר מזה ובפרט כשיש עוד אחד עמו שיכול להניח אותו לשמרו, והרי דין דמ"מ נאמר בכ"ג ונזיר שהלכו יחד ופגעו במת, א"ו דהדחיי' היא רק משום כבוד המת ואף דליכא בזיון גדול לכך מקשה הרמב"ן שפיר דא"כ לפי המסקנא תהא טומאת כהן נדחית בקום ועשה מפני כבוד הבריות אף דליכא בזיון גדול ואין לדחות עוד כנ"ל דהטעם היא משום מצות קבורה דהא אפשר לקיים מצות הקבורה על ידי אנשי העיר לכך צריך הרמב"ם לאחוז בשיטת רש"י דבלא"ה א"א למילף כלל מכהן ונזיר דלא נאמר טומאת כהנים לגבי מ"מ כמו טומאת קרובים:

והנה ידוע פלוגתת הקדמונים אי בטומאת קרובים מותר אף שלא לצורך, בתוס' פ"ק דפסחים (דף ט') סוף ד"ה בשפחתו של מציק מבואר דאינו מותר רק לצורך וכן הביא בשם תה"ד ובתה"ב מתיר אף שלא לצורך ופלוגתא זו תלוי בחלוקי דעות אי אמרינן דתנאי היא בלאו או לא ובפרט לדברי הנ"ל י"ל לשיטת התוס' דטומאת קרובים לכהן הדיוט הוא ג"כ מותר רק משום דחיית מצות התעסקות בקרובים שקבורתו מוטל עליו לכן אין היתר רק לצורך, ולדעת הרמב"ן דהוי כתנאי בלאו הותר כלו, והראי' שהרמב"ן בתה"א מתיר אף בכה"ג במ"מ אף אחר שבאו מסייעים לקברו כיון שכבר חלה עליו מצות קבורתו טרם שבאו קוברים ע"ש, והנה ז"ל הרמב"ם בהלכות אבל סוף פ"ד הטומאה לקרובים דחוי היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא אפילו בעת שמתטמא לקרובים כו' וכוונתו שלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי לכך כתב שהיא דחוי':

א"כ מבואר בפירש שאינו סובר כסברת רש"י וקשה אליבי' קושיית הרמב"ן לכן י"ל דבאמת מיתורא דולאחותו לא נשמע היתר למ"מ רק כשלא היה מטמא היה נעדר קבורה דבכה"ג מצות קבורה היא שדוחית את הטומאה ומה שאמרו בגמרא איזהו מ"מ כל שקורין ואין עונים דמבואר מזה דאף בסמוך לעיר וכשילך מעט יכול להשיג קוברים ג"כ מצוה לטמא לו זה הוא כקבלה הלכה למשה מסיני וכיון דלא אתי' מקרא אין למידן הימנו דאין למידן מהלכה וזה שמדייק הרמב"ם בהלכות נזירות אחר שכתב ופגע במת שאין לו שם מי שיקברנו מסיים ודברים אלו דברי קבלה הן, ר"ל דמ"מ דכה"ג לא נשמע מיתורא דולאחותו רק מהלכה למ"מ ומ"מ שאין לו קוברים כלל הנלמד מולאחותו בלא"ה ליכא למילף דמצות קבורה דוחה וקושיית הגמרא וליגמור מיני' אלא מהולך לשחוט פסחו ודשם איכא עשה דכרת והרמב"ם אינו אינו מביא דין דמ"מ בהולך לשחוט פסחו ואי"ה בסוף אבאר טעמו של הרמב"ם בזה:

פרק שלישי

הדרן למילתא דלשיטת הרמב"ן קושיית הגמרא וליגמר מיני' מהולך לשחוט פסחו הוא דא"ל משום מצות קבורה דהא כשילך לעיר ימצא קוברים וע"ז מתרץ הגמרא שפיר שוא"ת שאני דא"ל הא בקיום מצוה קיום עשה עדיף דהא הכא מחמת זה לא התירה לו התורה לזוז ממקומו יבא ג"כ לקיום מצוה בקיום עשה בקבורת המת שיהיה על ידו. כיון שאינו הולך משם ואין לו שאר קוברים עליו חיוב הקבורה וי"ל דזה כוונת הגמרא שוא"ת שאני ר"ל שכבוד הבריות גורם שיהיה שוא"ת וממילא עליו מצות קבורה שדוחה פסח ויתכן יותר לדברי האו"ת שכתב שלמ"ד נשים בשני רשות קילא מצות פסח שלענין כרת בראשון יש לו תשלומין ואם נזדמן בפסח שני הרי אינו שוה בכל:

אמנם הוא כתב סברתו לענין דחיית כבוד הבריות ובאמת אף מצוה שיש לה תשלומין אינה נדחית בפני כבוד הבריות בביזיון קטן ולדעת הרמב"ן במ"מ הוא בזיון קטן. אבל לדברי הנ"ל ניחא שמצות הקבורה הוא שדוחית. ומתורץ ג"כ מה שקשה לשיטת הרמב"ן שאינו מחלק בין בזיון גדול לקטן א"כ ל"ל והתעלמת דהא בשוא"ת מוכח מולאחותו. אבל לפי דברי ניחא שאין מעלה לשוא"ת רק בקיום מצוה כמו גבי מ"מ דע"י השוא"ת מקיים מצות קבורה ולכך מקשה הגמרא בסנהדרין שפיר ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת דבשבת נמנע הקבורה מכל וכל ע"י שבת טוב יותר שיקיים מצות קבורה בקום ועשה וכן ברמב"ן על התורה מבואר שלכך עשה דוחה לא תעשה משום דבקיומו יש קיום מצוה ובשוא"ת אינו עושה מצוה בידים:

פרק רביעי

עוד י"ל לתרץ קושיית הרמב"ן על ר' אליעזר בר צדוק בהקדים דברי הגמרא בנזיר (דף מ"ג ע"ב) אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו' מיתבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל הוא מחזיר על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסור פורתא האי ר' יהודא היא דתני רבי יהודא אומר כו' יעויי"ש ומסיק בגמרא מעשה כו' ושאל את ר' יהושע וד' זקנים שעמו ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל הגמרא והאלפסי פוסק דמטמא אף לעצמות אביו ותמהו עליו הקדמונים למה פוסק דלא כרב ומסקנת הגמרא שכן נעשה מעשה ע"י ר' יהושע וד' זקנים. גם מקשים דהא לכאורה נראה דאף ר' יהודא אינו מתיר לטמא לעצמות כ"א ע"י חזרה יעויין מה שהאריכו בזה בתה"א והרא"ש. והנה לכאורה עלה בלבי שיש לאלפסי ראי' מסוגי' ערוכה דמסכת סוטה (דף ג') לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה מ"ט דר"י איידי דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו איצטרכי למכתב לה יטמא ור"ע מוכי אם לשארו נפקא לה יטמא ל"ל לחובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאיברי' ור"ע א"כ ליכתוב רחמנא לה יטמא ל"ל ש"מ. ור"י איידי דכתיב לה כתיב יטמא לכדתני דבי רבי ישמעאל דתני דבי ר"י כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. וכתבו שם בתוס' ד"ה ור"ע כו' תימא לרב חסדא דאמר בפרק ג"מ לאביו בזמן שהוא שלם לדידי' לא איצטרך לה לאברים מה הוא דריש בלה יטמא. וי"ל דהוא דריש כר"ע לחובה ואיידי דכתיב יטמא כתוב לה עכ"ל התוס'. והנה מאוד דחוקים דבריהם הא אינו כך רק לשיטת תנא דבי ר"י דסבר כל פרשה שנאמרה כו' ור"ע ל"ל כן כדמוכח שם בפלוגתא דלעולם בהם תעבודו וקנא את אשתו יעויי"ש גם קשה כיון דלשיטת הפוסקים הנ"ל הלכה כרב למה מפלפל הגמרא דלא כהלכתא ובפשיטות היינו יכולין לומר דר"ע סבר לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר לכך מיותרא תיבת לה וקאי למצוה ור"י סובר כר"י דאינו סובר דרש דלאביו כשהוא שלם ואיצטרך לה למעוטי אברים ולא ידעינן למצוה ולחובה אלא ודאי כשיטת האלפסי:

אמנם י"ל דמסוגי' זו אין ראי' לשיטת האלפסי דהנה קושיית התוס' דלפי שיטת ר"ח בשם רב ל"ל לה מיושב בפשיטות דבספרי איתא הובא באלפסי לה יטמא ואינו מטמא לספק. אמנם הרמב"ן בתה"א כתב שהיא אסמכתא בעלמא דבלא"ה מה"ת להתיר ספיקא אבל בחידושי אנשי שם איתא דכיון דלה יטמא מצוה הוי אמינא דספק מצוה דוחה ספק איסור טומאה:

ולפ"ז לר' ישמעאל דסובר לה יטמא רשות ל"צ למעט ספיקא לכן הוצרך בגמרא לומר אליבי' דלה ממעט אברים אבל לדידן דיטמא אתי למצוה איצטרך לה למעט ספיקא. ולפי"ז יתורץ קושי' הנ"ל שהקשיתי מאי פריך הגמרא על ר"ע דלמא ר"ע סובר כהלכתא דמלאביו ממעטינן כשהוא חסר א"כ לא איצטרך לה על אברים. דהנה בודאי נראה דמה שממעטינן כשהוא חסר מלאביו מכח יתורא הוא דאתי דאי מפשטות הלשון למה סמכו דינא אמלת ולאביו המאוחר בקרא ולא אתיבת ולאמו המוקדם בפסוק א"ו מכח יתורא כיון דכתיב ולאמו מכ"ש לאביו וע"כ לאביו ממעט כשהוא חסר. והנה בספרא בפ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה לאביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו. ומביא בתשובת הרשב"א סי' ד"ז שהקשה אותו גדול א' מחכמי פריבונצא דליטמא ליה לאביו ממ"נ אי אביו שפיר מטמא לי' ואי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה. והשיב דאיצטרך למי שמוחזק לו עפ"י עדים שהוא כהן ואח"ז בא אחד ואמר לו שהוא אביו ונוהג עמו כאב ומת שיטמא לו ומקשה הרשב"א הא חזקה בלא"ה דאורייתא אף באיסורי כרת ואתי זה מק"ו ומאי אולמ' דהאי ק"ו מק"ו דילפינן אב ודאי מאמו ודאית ע"ש שמדחיק את עצמו דס"ד דשאני היתר טומאת כהנים דחידוש היא ובשיטתי י"ל בפשיטות דשאני ק"ו זה מק"ו דהוי ילפינן אב ודאי מאמו ודאית והוא מדאיתא ביבמות (דף ה') דתני זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן ת"ל זקנו ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ואכתי איצטרך סד"א דשאני כהן הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות כו'. ע"ש ברש"י וכן בדף קי"ד גבי אזהרה לגדולים על הקטנים אמרו שם ואי אשמעונין טומאה כהנים דשאני משום דריבה הכתוב בהן מצות יתירות. וכן קידושין (דף כ"א) לענין יפ"ת (ודף ל"ה ל"ו) לענין ק"ו מבני אהרן ולא בנות אהרן ובסנהדרין (דף נ"א) אמר מר יכול אפילו חיללה שבת (ת"ל לזנות) חיללה שבת בת סקילה הוא אמר רבא כו' סד"א הואיל ואחמור בה רחמנא בכהנים דרבה בהן מצות יתירות תידון בשריפה קמ"ל. מ"ש מיני' דידי' סד"א איהו דאישתרי ליה שבת לענין עבודה כו' יעויי"ש (ויעויין מכות דף כ' תמורה דף ד'). לפי זה י"ל בפשיטות דלכך לא הוי ידעינן באב חזקה דאף דבכ"מ הולכין אחר חזקה ה"א שאני הכא גבי טומאת כהנים דריבה בהן מצות יתירות משא"כ בהק"ו של הספרי דניליף לאביו מלאמו דלא שייך לחלק דהא תרווייהו בכהן הוא:

ועתה נחזי אנן דהדבר פשוט דסברא זו דשאני כהנים לא שייך רק היכא שע"ז שמוסיפין איסור או מצוה על הכהנים אבל לא היכא שע"י זה יגרעו ממצות שהכהנים נתרבו בהן נגד הישראלים והנה למ"ד לה יטמא מצוה ולשיטת הרמב"ם והרשב"א בתשובה הנ"ל ובתשובה ס"י אין מצוה טומאה לקרובים רק בכהנים ולא בישראלים וריבה הכתוב בזה מצוה לכהנים וכשאנו אומרים שלאב חזקה לא יטמא הרי אנו באין לדין לגרוע ממנו במצות שריבה בכהנים מהישראלים. לכן נראה פשוט דלמ"ד לה יטמא מצוה ל"צ לאב חזקה דילפינן מכל איסורים ולא שייך שאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות דאדרבה במה שמטמא א"ע לאביו חזקה הוא לריבוי למצות כהונה. דהא על ישראלים ליכא מצות טומאה לקרוביהם. א"ו דלאביו קאי להורות בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר וכ"ז אי ידעינן בלא"ה דמצוה הוא לטמאות אבל אי נאמר דלה יטמא רשות שפיר איצטרך לאביו על אביו חזקה כנ"ל דלא נימא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות ולא ממעטינין חסר ואיצטרך לה למעוטי אברים:

ומיושב הסוגי' הנ"ל דבפשיטות אין לתרץ דלכך יליף ר"ע לחוב מלה משום דסובר דלאביו ממעט חסר דהא קשה מנ"ל דלה לחוב דלמא דלה יטמא רשות ולא מייתרא כלל תיבת לאביו דצריכים לאב חזקה ואין לנו מיעוט כשהוא חסר (וצריכים לה למעט אברים רק לפי האמת דמיטמא מוכח לחוב אתי לאביו למטט כשהוא חסר) ולה למעט ספק דלא נימא דגם לספק מחויב לטמא כסברת חידושי אנשי שם הנ"ל. והנה במס' אבל מבואר שר' אליעזר בר' צדוק ליקט עצמות אביו א"כ צ"ל לדידי' שסובר דלה יטמא רשות ולמ"ד רשות בודאי טומאת קרובים רק כתנאי בלאו וכשיטת רש"י ז"ל משא"כ לדידן דפסקינן כר"ע:

פרק חמישי

וליישב דברי הרי"ף י"ל באופן אחר בהקדים דברי הגמרא בסוכה (דף כ"ה) דיליף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדכתיב בשבתך בביתך. ומקשה בגמרא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא (במדבר ט') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו' עד אבל התם דאיכא כרת אימא לא. וכתב שם רש"י בד"ה טמא מת מצוה דמ"מ לאו דוקא כו' יעויי"ש והוכרח לומר כן דמ"מ גמור ליכא הוכחה דעוסק במצוה דהא מ"מ דוחה פסח אפילו בזמנו וכן מבואר שם בתוס' ד"ה משום וכו' וקשה מנ"ל להגמרא להקשות דלמא הי' מ"מ ממש אף אם נדחוק דהיה פשוט להגמרא שלא הי' במדבר מ"מ וקשה דהא לכאורה אם העוסק במצוה אינו פטור ממצוה א"כ כל המתים בתוך ז' לפסח לא יבואו לקבורה הוא מ"מ גמור ולפי המפורש בדברי רש"י בחומש ובנזיר בדברי תוס' שם וביבמות (דף צ"ג) ושארי מקומות בפוסקים (ומלבד זה די"ל כוונה אחרת בדברי הרמב"ם) ומבואר בהרא"ש דבעיר של נכרים מת ישראל הנמצא בתוכה הוי מ"מ גמור וצ"ל דאין לעשות המצוה ע"י נכרי וכ"כ מצינו בכמה מקומות שנדחה עד לאחר שבת ויו"ט ואינו נעשית ע"י עכו"ם בשבת ויום טוב וכמו כן על ידי קטנים כיון דאין להם דין שליחות הוי כאלו לא עשו המצוה כלל וכן למדתי מדברי הרשב"א בתשובה סי' שנ"ה ובלא"ה לא היה אפשר לדעת ר' יצחק לעשות ע"י הקטנים לפי דעת התוס' בפרק האיש מקדש שסובר ר' יצחק שקטן חייב להמנות על פסח. וצ"ל דסובר כמ"ד במכילתא שה לבית אבות דאורייתא ומצורע וזבין היה צריכים שילוח מתנות כל חד כדינו ואם היה מת במחנה לוי' לא היו יכולין לבוא שם להתעסק עמו ונשים טהורות היו מחויבים בעצמם לעשות הפסח כפי ההלכה דנשים בראשון חובה ומה"ת ניקום לר' יצחק דלא כהלכתא ונימא שסובר כר"ש דנשים בראשון רשות ובלא"ה נראה כיון שסובר שה לבית אבות דאורייתא גם נשים בכלל לענין המצוה רק שצריך דעתן. וא"ל כיון דבקטנים ליכא כרת בודאי היו יכולין להדחות על התעסקות בקבורת מת ז"א דהא קושיית הגמרא דלא נלמוד העוסק במצוה פטור מבשבתך בביתך רק מפסח א"כ אף במצוה קלה שאין בה כרת לא הוי ידעינן והמתרץ הוא דאסיק הצריכתא. גם לדעתי בלא"ה לא שייך גבי קטן העוסק במצוה כיון דאין עליו מצות קבורת מ"מ אבל חיוב אכילת הפסח רמי התורה עלייהו למ"ד הנ"ל שה לבית אבות דאורייתא:

עוד קשה לפי מה שכתבו התוס' בריש פ' מי שהיה טמא בד"ה אלו פטורין סתמא מתניתין שם מורה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ אין הלכה כר' יצחק דהא רב שסבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קאי בשיטת ר' יצחק כדאיתא בפסחים (דף צ') סבר לה כר' יצחק וא"כ מאי מקשה הגמרא כאן והאי מהכא נפקא כו' דהא אנן לא סברינן, כר' יצחק. עוד יש קושי' בהבנת לשון הגמרא שם בפסחים שבתחילה אמר מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ דהיינו טמא שרץ ומיד אח"ז אמר וכ"ת ממאי דתנא דהכ' סבר לה כר"י כו' יעויי"ש ברש"י שמדחיק א"ע בזה:

דהנה התמי' מפורסמת מאי מקשה אותן האנשים מי ונראה לי היו ויעויין בריטב"א שכ' שהיו חשובים אבל לא עלת' בזה ארוכ' בשיט' ר' יצחק שאמר שהיו טמאי מ"מ דהיינו קרוביה' לכן נראה לי דהנה בתרגום פ' בהעלותך על פסוק ויהי אנשים כו' מתרגם בזה"ל והוו גבריא דהוו מסאבין לטמי נפשא דאינשא וכן מתרגם בפ' נשא על פסוק וכל טמא לנפש. ומפרש רש"י שם דהיא לשון עצמות אדם יעויי"ש וכתב הרא"ם ושאר מפרשים דמלת לנפש מורה שלא נגע רק בעצם או בדבר שנגע במת שיתכן עליו שם לנפש כמו ידו של אדם רגלו של אדם דשם אדם עצמו אינו רק בראשו ורובו וחלק ממנו נקרא לנפש שהיא חלק מכל:

והנה בירושלמי נזיר פ' כ"ג איתא כי קבור תקברנו מכאן שאין נעשה מ"מ עד שיהיה ראשו ורובו וכן פוסק האלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים. ומעתה י"ל כוונת הסוגי' הנ"ל שמדכתיב לנפש נראה דהיינו רק לעצמות ממת (יעויין באלפסי ונימוקי יוסף) שמפסוק לנפש לא יטמא ממלת לנפש ילפינן אף לעצמות אסור לטמאות. והרי מורה כדברי התרגום הנ"ל וקשה כיון דבעצמות ליכא חיוב קבורה ולמה טמאו א"ע לדחות הפסח דלא שייך עוסק במצוה. ובספרי איתא ויאמרו האנשים מגיד שהיו אנשים כשרים וצדיקים וחרידים על המצות וכיון שהי' בקדשי קדשים הוצאה בכלונסאות א"כ לא נטמאו מצד, נגיעה דמת עצמו כי כשהוציאן לחוץ כבר נתפזרו שילדן ושייך שפיר הל' לנפש ולזה מתרץ ריה"ג נושאי ארונו של יוסף שהיו בו עצמות יוסף וידוע שהבשר בלה במצרים ור"ע מתרץ שהיו מישאל ואלצפן שנדב ואביהו נשרפו ור' יצחק חולק עליהם ומתרץ שהי' טמאי מ"מ כי סבר שלקרובים צריכים ליטמא אף לעצמות שלהם וכדברי ר' יהודא ולאו דווקא במחזיר רק אפילו לכתחילה ולכן מקשה הגמרא שפיר דמהכא נפקא דעוסק במצוה פטור ממצוה דא"ל דמ"מ גמור הי' דבעצמות גרידא ליכא דין מ"מ רק דין מצות קרובים והרי הסוגי' מבוארת להלכה כאלפסי הנ"ל:

ועתה יתורץ קושי' הנ"ל שהקשיתי דהא ר"י דלא כהלכתא לשיטת התוס' שסוברים דסתם משנה שוחטין וזורקין על טמא שרץ דלכאורה אין מקום לדברי הנ"ל, דהא רב הוא שסובר לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והוא סובר כר' יצחק:

ונראה לי דהנה הרמב"ם בהלכות ק"פ (פ"ו) כתב דטמא מת בטומאה שנזיר מגלח עלי' חמור ביום הז' מטמא שרץ. ואמת שסמיכות לדבריו מנזיר פ' כ"ג ובפרט מהירושלמי שם יעויי"ש בק"ע. ומקשי' דא"כ איך מוכיח רב דטמא שרץ אינו שוחט משום דסובר כר"י שחל שביעי שלהן דלמא שאני טמא מת. לכן י"ל דהא קשה לרב לשיטתו דלקרובים אין לטמא רק כשהם שלימים א"כ למה כתב לנפש דמשמע לעצמות, לכן נראה עפ"י המבואר בהרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות בזה"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר את הקודמין אע"פ שנטמא בהן טומאת ז' לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא טומאות שהן בעצמן של מת כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות במס' נזיר:

ומיושב בזה מאי שמקשה הרא"ם על התרגום דלמה בפ' אמור מתרגם לנפש לא יטמא על מת לא יסתאב דהנה בתיבת לנפש יכולין לפרש ב' פירושים א' שקאי על עצמות או על טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כגון בגולל ודופק. ולשיטת הראב"ד כל שאינו נוגע במת עצמו הוי טומאה שאין הנזיר מגלח ולפי מאי דפסקינן שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ צ"ל שאותן הטומאות הי' טמאים בטומאה שהנזיר מגלח עליהן דבנגיעה אף בעצם א' נזיר מגלח עליו ולכך צ"ל דלנפש היינו עצמות (דידוע דלנפש יורה שאינו נוגע באדם שלם שמת רק או בעצמות או בדבר שנגע במת) אבל גבי טומאת כהנים דפרשת אמור יכולין לומר שמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכפי שיטת ר"ת דאף על טומאה זו כהנים מוזהרים לכך מפרש שם התרגום על מית. ורב לשיטתו סובר שלעצמות קרובים אין מטמאים וליכא מצוה כלל. ע"כ. צ"ל דטמאים לנפש אדם היינו בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' בגולל ודופק של מת שלם או בטומאה בחבורן בנגיעה לאדם שנוגע במת. לכך מוכיח שפיר לשיטתו דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל מאיש איש כי יהי' טמא אף דאיירי שחל שביעי בע"פ אכתי ליכא הוכחה דדלמא מיירי בעצם שהנזיר מגלח עליו וזה כוונת הגמרא אחר אמרו דהיינו טמא שרץ מקשה וכ"ת ממאי דהכי היא ר"ל אף דמיירי אף דחל בשביעי דלמא היינו בטומאה שהנזיר מגלח עליו דלא אתי מיני' טמא שרץ ולכך כתב סתם דמיירי בכל גוונא בחל שביעי כנ"ל ובטומאה שאין הנזיר מגלח כשהוא בתוך ז' לזאת מתרץ סבר לה כר' יצחק, ויש לומר עוד דבאמת מדברי ר' יצחק לחוד ג"כ א"א למידק דדלמא מיירי שלא היה, להם שהות להזות וכן מקשים המפרשים או כן לשיטת התוס' דלמא כל ששה שלהן כו' רק כיון דעכ"פ אשר היו טמאים מיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' א"כ כ"כ תשובת משה רבינו שאמר להם איש איש כי יהיה טמא לנפש מיירי כמו כן בטמא כזה ומי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ ומוכח דאין שוחטין על טמא שרץ:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' (בדף צ"ד ע"א) ד"ה ר"ע סובר אין שוחטין וזורקין כו' יש תימא מנ"ל יעויי"ש ולפי הנ"ל י"ל דר"ע לטעמי' שסובר דמישאל ואלצפן הי'. והנה לפי שיטת התוס' לא טמאו רק היותם מונחים בתוארים ומבואר במפרשים שלא נטמאו מהם. מישאל ואלצפן או כמבואר בתשובת מעיל צדקה שנטמאו ע"י בגדי נדב ואביהו רק על הכלונסאות של ברזל שתחבו בהם היותם על עמדם בצורתם כי כאשר יצאו מבית קדשי הקדשים נתפזר. וא"כ לא היה רק טומאה שאין הנזיר מגלח ומינה גם תשובת משה רבינו איש איש כי יהיה טמא מיירי גם כן בטומאה כזו ומי לא עסקינן בחל ז' כנ"ל:

ולהבין הדברים העתקתי עוד קונטרס שמצאתי ובזה יובן היטב (נזיר דף י"ד) אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו' מיתבי לה יטמא כו' ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאמ"ה של אביו כו' ההיא רבי יהודא היא כו' ורב דאמר כי האי תנא כו' הרמב"ם וכל הפוסקים פוסקים כרב אבל האלפסי פוסק כר' יהודא ותמהו עליו הקדמונים כמבואר בהלכות טומאה, ולכאורה נראה דהיה לאלפסי הוכחה מסתם גמרא דאין הלכה בזה כרב דאיתא בסוטה (דף ג') לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ור"ע אמר חובה מ"ט דר"י איידי דכתב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו איצטרכי לכתוב לה יטמא, ור"ע מכי אם לשארו נפקא לה יטמא ל"ל לחובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאיברים , ור"ע א"כ לכתוב רחמנא לה ולישתוק יטמא ל"ל ש"מ ור"י איידי דכתוב לה כתב נמי יטמא ע"כ ומקשה שם בתוס' תימא לר' חסדא דאמר לאביו בזמן שהוא שלם כו' לדידי' לא איצטרך לה לאברים ומה דריש לה, וי"ל דדריש לחובה כר"ע ואיידי דכתיב יטמא כתב לה עכ"ל התוס', ומלבד שתירוצם דחוק מאוד דאי ר"ע סובר דאמרינן דהתורה כתבת יתור תיבה איידי לימא כר"י דלה אתי ולא לאיברים ויטמא נכתב איידי גם קשה למה הוצרך הגמרא לתרץ אליבא דר"ע א"כ לכתוב רחמנא לה הא בפשיטות י"ל דר"ע ור"י פליגי בפלוגתת התנאים בדרב חסדא אמר רב הנ"ל דר"ע סובר דלאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר א"כ ל"ל תו דלה אתי למעט איברים וע"כ דרש דלה יטמא מצוה, אבל ר"י ל"ל האי לימוד דלאביו כשהוא שלם א"כ איצטרך לה ולא לאברים וליכא לימוד שיהיה מצוה א"ו דאין הלכה כרב כנ"ל ורצה הגמרא לתרץ דברי ר"ע אליבא דהלכתא ולכך הוצרך לשנויי אליבא דר"ע א"כ לכתוב רחמנא לה ולישתוק יטמא ל"ל א"כ מוכח כדעת רב אלפסי וקשה על הרמב"ם ושארי פוסקים שחולקין על האלפסי:

אבל לכאורה נראה לי לתרץ ויתורץ גם קושיית התוס' הנ"ל דלכאורה אינו מובן מהיכא יליף רב מתיבת לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דהכוונ' אף כשחסר מקצת כשעור' כמבוא' בסוגי' הנ"ל ובפוסקי' ובמאי פליגי התנאי בזה גם יש לדקדק דהא בפסוק כתיב לאמו ולאביו וכמו דתיבת לאביו משמע דוקא כשהוא שלם כ"כ תיבת לאמו והיה לרב לתפוס תיבת לאמו שהוא ברישא , לכן לדעתי ע"כ רב דריש מיתורא ולר' יהודא שחולק בזה לישכ יתורא וכאשר אבאר דבספרי פ' אמור איתא בזה"ל יאמר לאמו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו ע"כ, ומקשה בשו"ת הרשב"א דל"ל קרא דליטמא לאביו ת"ל ממ"נ אם הוא אביו מטמא לו ואם הוא אינו אביו הרי הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה יעו"ש מה שמתרץ באריכות, ותוכן דבריו דיתורא דקרא בתיבת אביו אתי להורות, דאף בגוונא שהוא מוחזק לכהן רק נולד ספק מי הוא אביו רק עפ"י עד אחד הוחזק איש אחד שהוא אביו כשמת זה מיטמא לו אף שאינו ידוע שהוא אביו כ"א עפ"י חזקה והדר מקשה שם בתשובת הרשב"א הנ"ל דאף על זה לא צריך קרא לרבוי דהא פסקינן דסוקלין ושורפין עפ"י חזקה, ודחק שם לתרץ דס"ד דמה שהכהן מטמא לקרוביו הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דוקא לאמו שהיא ודאי ולא לאביו היכא שאינו ידוע לאב כ"א ע"י חזקה:

ולכאורה אפשר לומר בפשיטות דהא מצינו שאני כהן הואיל וריבה בו הכתוב מצות יתירות וכמו כן בכמה דוכתא בש"ס ומינה א"ל דהא אף דבכ"מ אזלינן בתר חזקה לגבי טומאת כהן לא סמכינן אחזקה לה להתירו שיטמא לאביו בחזקה ובקידושין (דף י"ט ע"ב) איתא כהן מהו ביפ"ת חידוש הוא ל"ש כהן ול"ש ישראל או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר שמואל אמר אסיר. בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שני' כו' נראה לכאורה דרב לא סבר לחלק בין כהנים לישראלים אף דריבה בהן הכתוב מצות יתירות א"כ לשיטתו ל"צ לאביו חזקה דמה"ת ישתנה דינא בכהנים. וכיון דבכ"מ אזלינן בתר חזקה לא היה מקום להעלות על הדעת שבטומאת כהנים לא ניזיל בתר חזקה ומיותר לדידי' לאביו לכך דריש מיני' ליתורא דלאביו כשהוא שלם כו' והוי סיעתא לפס האלפסי לאשר סוגי' הגמרא דבכ"מ שיש סברא לחלק בין כהנים לישראל א"כ איצטרך לאביו לדרש הספרי:

אמנם עדיין אין הכרח בזה לפי האיכא דאמרי התם בביאה שני' כ"ע לא פליגי דאסור כו' כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כו' יעויי"ש. אבל בלא"ה נראה דלענין אב חזקה לא שייך לומר הסברא דלמא שאני כהנים כו' רק אי לה יטמא רשות כיון דליכא שום מצוה במה שמטמא הכהן לקרוביו וכשנאסר לו לטמא א"ע לאביו חזקה מוסיפין לו מצוה יתירה משא"כ אי לה יטמא מצוה הוי מה שמטמא הכהן א"ע לקרוביו ג"כ ממצות כהונה דהא ישראל אינו מחויב לטמא א"ע לקרוביו רק כהנים א"כ במה שאזלינן בתר חזקה ומחייבין אותו לטמא לאביו חזקה הוא ג"כ ממצות כהונה לא שייך לומר למנוע אותו מלטמא מחמת סברא דשאני כהנים דהא מה שמטמא א"ע הוא ממצות כהונה. מעתה י"ל דהספרי דמצריך יתורא דלאביו לאב חזקה הוא לשיטת ר' ישמעאל דסובר לה יטמא רשות דליכא מצות כהונה במה שמטמא א"ע רק במניעת הטומאה לכך ס"ד דלא ניליף לילך בזה אחר חזקה אבל רב סובר כר"ע וכהלכתא דלה יטמא מצוה ולא מצריכין על אב חזקה ומיותר לאביו לדרוש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ולפי"ז מיושב קושי' הנ"ל דמקשה הגמרא שפיר לר"ע מנ"ל דלה יטמא מצוה דלמא כר"י ולה אתי למעט אברים דא"ל דסובר דמלאביו ממעטינן חסר ז"א דלפי סברא דלה יטמא רשות צריכין לאביו לרבוי לאב חזקה ולזה הוצרך הגמרא לתרץ א"כ לכתוב רחמנא לה וכו' וכיון שמוכח דלה יטמא מצוה ממילא מיותר לאביו דתו לא צריכין לשיטה זו לרבוי אב חזקה. וע"כ אתי לדרוש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר לכך לשיטתינו דפסקינן כר"ע דלה יטמא מצוה ממעטינן מלאביו כשהוא חסר. וא"ש פסק הרמב"ם ופוסקים שחולקים על האלפסי:

וקושיית התוס' דלרב חסדא למאי אתי לה י"ל בפשיטת דהא איתא בסיפרא והוא שם באלפסי וברמב"ם לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואין מטמא על הספק לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה כו' ומקשה בנ"י להל' טומאה למאי צריך למיעוט ספיקות ת"ל דספיקא דאורייתא לחומרא ומתרץ בחידושי אנשי שם דס"ד כיון דמצוה לטמא גם בספיקא יהיה חל עליו לטמא א"ע דספק מצוה ג"כ לחומרא. והרמב"ן. בס' תה"א (דף ס"ט) כתב, דבאמת אסמכתא היא דלא צריך למעט ספיקא מעתה לשיטת חידושי אנשי שם מתורץ קושיית התוס'. דלר"י דסובר לה יטמא רשות לא צריך למעוטי ספיקא לכך הוצרך הגמרא לתרץ לדידי' דלה ממעט אברים אבל לפי האמת לשיטת ר"ע דמוכח מדכתיב יטמא דהיא ( מצוה ממילא איצטרך לה למעוטי ספיקא:

אמנם לשיטת הרמב"ן דסובר דאף דמצוה לטמא לקרוביו. מ"מ לא צריך למעוטי ספיקא וכתב שם בזה"ל שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא, א"כ אף לפי האמת דמצוה לטמא לא צריך לה למעוטי ספיקא. עכ"ז יש לתרץ קושיית התוס' דלרב אתי לה לדרש השני שבספרא לה יטמא ואינו מטמא לאחר עמה. אבל לר"ע לשיטתו דסובר באבל רבתא דבו ביום שנטמא לקרובים ליכא איסור דאורייתא כשנוגע בטומאה אחרת ע"כ צ"ל דלה אתי למעט אברים:

גם י"ל בסיגנון הנ"ל. לפי שיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא שפיר צריכים למעוטי ספיקא וכן מפורש בשו"ת מהרי"ט בסי' א' לחלק יו"ד וכן דעת הפר"ח וכו"פ. ולפי דעתי דין דספיקא דאורייתא לקולא או לחומרא תלוי בפלוגתא דתנאים ואמוראים בכריתות אי חייבים אשם תלוי בחתיכה א' או בעינן חתיכה א' משני חתיכות כו' מעתה נכון דלרב לשיטתו דסובר בכריתות (דף י"ז ע"ב) דחתיכה א' משתי חתיכות בעינן דיש אם למקרא מצות קרינן א"כ צריכים לה למעוטא ספיקא דלא נימא לקולא ככל ספיקא דאורייתא. אבל לר"י לשיטתו דסובר יש אם למסורת כדאיתא בסנהדרין (דף ד') א"כ לדידי' אף בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן ג"כ חייבין אשם תלוי וכדברי רב אשי מצות כתיב ויש אם למסורה ומינה דס' דאורייתא לחומרא ולא צריך למעוטי ספק בטומאת כהנים. לכך הוצרך הגמרא לתרץ אליבא דר"י דסובר דלה אתי למעוטי אברים. וכמו כן לשיטת ר"ע דסובר ג"כ דחייבים אשם תלוי בחתיכה א' ספק שומן ספק חלב כמבואר במס' כריתות:

פרק שישי

ועפ"י דברי הראשונים יש מקום לתרץ מה שקשה לכאורה בסוגיא דגדול כבוד הבריות כו' ברכות (דף י"ט כ') שמפרש שם רש"י שמטומאה גופא שהותרה לכהן ונזיר לטמא למ"מ ליכא למילף דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב ומדחה בתוס' שם סברת רש"י דא"כ כל מקום דאמרינן דעשה דוחה ל"ת לימא שאינו דחוי ולכך מתרצים בתוס' דמנזיר ליכא למילף שכן ישנו בשאלה ומכהן שכן לאו שאינו שוה בכל:

וכתוב בתה"א (דף מ"ד ע"ב) בזה"ל ואיכא ניסחי עתוקי דגרסי ומוספי וכ"ת ניליף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת ניליף מכהן שאני כהן שכן לאו שאינו שוה בכל. ורבינו האי כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני ניסחי דכל לאו טומאה נדחה מפני כבוד הבריות כו' ואידחי לה כולה סוגיא דלעיל דבא בטומאה כו' ומדלגין ע"ג ארונות כו' וזו קולי קשה מאוד ברם נראין דברי רש"י כו' יעויי"ש הרי דלשיטות התוס' ורבינו האי גאון ולפי הגירסא הנ"ל צ"ל דלפי מסקנת הגמרא באמת ל"צ לכל התרוצים שמתרץ הגמרא בתחילה דאף טומאה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. אבל אי קשי' הא קשי' לי מאי רבותא דראב"צ שאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' מכיון דאמת לא היה בדילוג זה כ"א טומאה דרבנן כדרבא דאמר ד"ת אוהל שיש בו חלל טפח כו' ומפני כבוד הבריות מותר לכהן לטמא א"ע אף בטומאה דאורייתא ובמת עצמו ודוחק לומר שראב"צ שהי' מדלג ע"ג ארונות שלא הי' בהם חלל טפח דהא מבואר ברשב"א (יעוין בטור יו"ד סי' שע"ב) דסתם ארונות שהי' בזמן הגמרא היה בהם חלל טפח ועוד הא ראב"צ אמר ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי או"ה שאם יזכה יבחון כו' א"כ ע"כ כוונתו שהי' מדלגין ע"ג ארונות שהי' בהם חלל טפח. ובודאי אין להקל להתיר טומאה דאורייתא בהילוך נגד מלכי או"ה שאין באותו מעשה כבוד ישראל רק שיבחין עי"ז כשיזכה כיון דלפי המסקא היתר דחיית טומאה משום כבוד הבריות לא ידעינן כ"א מהא דהתירא התורה לכהן לטמא א"ע למ"מ ואין להתיר כ"א דומי' דהתם שבמה שמטמא א"ע הכהן למ"מ יש כבוד בן ברית ומיד. א"כ ע"כ צ"ל דראב"צ לא מיירי בסתם רק ארונות שהטומאה עליהן מדרבנן לכן נ"ל דאף שהתוס' חולקים על סברת רש"י הנ"ל היינו דוקא דלדידן דפסקינן כר"ע דלה יטמא מצוה דהוי ככל דחיית עשה לל"ת. אבל למ"ד דלה יטמא רשות בודאי נכון כסברת רש"י דמעיקרא כשניתן ל"ת דטומאה לא על קרובים נכתב ומינה כן לגבי טומאת מ"מ הי' תנאי בדבר כן נראה מדברי רש"י דבטומאת קרובים וטומאת מ"מ בחד גוונא מוקמינן להו כזה כן זה (יעויין בפ"י. מה שמסביר בזה) ובפרט לדברי רש"י בחומש דהיתר טומאת מ"מ בכהן הדיוט אתי' מתיבת בעמיו (יעויי' שם בהרא"ם ותפארת יוסף ובס' ק"ע מס' נזיר מוכיח מזה כדעת האלפסי דלא ממעטינן מלאביו כשהוא חסר) ובמס' שמחות פי"ב איתא אמר ר' אליעזר בר"צ כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחילה קברני בבקעה ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזין כו' וכן עשיתי יעו"ש הרי דראב"צ סובר דאף לאביו חסר מותר לטמא ולפי האמור למאן דלא דריש לאביו כשהוא שלם ע"כ סובר דלה יטמא רשות דאל"כ לא איצטריך על אביו חזקה ולמ"ד דלה יטמא רשות אינו בגדר דחיי' רק דמעיקרא לא נאמר הלאו ע"ז. א"כ ליכא למיליף כלל דין כבוד הבריות שיהי' דוחה לל"ת דטומאה לכך לראב"צ לשיטתי' אף טומאת כהנים אינם נדחין מפני כבוד הבריות ורבותא לשיטתי' במה שסיפר מעשה רב שהי' מדלגין ע"ג ארונות כו' שנדחה טומאה דרבנן מפני הכבוד. אבל למ"ד לה יטמא מצוה וכפסק הלכה י"ל כסברת התוס' דלאו נאמר דרך כלל והותרה למצוה זו שיש בה כבוד הבריות ופריך הגמרא שפיר וכ"ת ניליף מכהנים כו' כגירסא הישינה (ויש לרמז בזה בשינוי לשון הגמרא) שבקושי' ראשונה קאמר וליגמר מיני' ולא ונגמור מיני' ובקושי' השני קאמר וכ"ת ניליף מניה דמשמע הקושי' זו לדידן:

עוד יש לומר לתרץ ויתורץ גם התה"ד שפוסק בסי' רפ"ה בכהן ערום על מטתו שמת עליו, מת באוהל אשר הוא בו צריך לרוץ ערום לחוץ כי אין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק מי שמתו כו' יעויי"ש ותמהו עליו רבים מאחרונים איך לא שת לבו לבאר שלפי שיטת התוס' הנ"ל שחולקים על סברת רש"י וכתבו דלכך לא ילפינן מכהן משום שאינו שוה בכל א"כ עכ"פ טומאת כהנים נדחה מפני כבוד הבריות ויכול הכהן לשהות באוהל עד יכסה א"ע בבגד מבלי ילך לרחוב ערום והרמ"א ביו"ד מביא דעת תה"ד הנ"ל בלי חולק. ונראה לפע"ד דאף לשיטת התו' אין ללמוד דכבוד הבריות דוחה טומאת כהנים דלכאורה צריכים להבין מה קושי' דניליף מכהן שכבוד הבריות דוחה דלמא שאני התם שיש בהתעשקות מ"מ מצוה ואתי עשה דקבורת מ"מ ודחי ל"ת דטומאה ובמנין המצות להרמב"ם מבואר להדי' דקבורת מתים מ"ע הנלמד מקבור תקברנו ביום ההוא ולכך יקרא בשם מ"מ כיון דמצוה בקבורתו וכן מבואר ברמב"ן בשורש א' משרשי מנין המצות ולדבריו שם כשיש קרובים המה מוקדמים לחיוב הקבורה ובמקום שאין איש כל הקודם חייב במצוה זו ואחד אנשים ונשים במצוה זו כמבואר להמעיין בחשבון המצות ובספר החינוך להרא"ה מצוה תקל"ד ובמקצת דברי הנ"ל העיר בפ"י וצ"ל דעכ"ז מוכח דדחי' בא מטעם כבוד הבריות דאי משום עשה דקבורה הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו דטומאה קיום עשה דקבורה דמיד בתחילת העסק במ"מ נדחה לאו דטומאה והמצוה אינו אלא בגמר הקבורה בארץ. א"ו דלא הותר לכהן לטמא במ"מ משום דחיית עשה לל"ת רק משום כבוד הבריות לכך הקשה בתוס' שפיר דניליף מכהן אבל לפי מה שהעלו התוס' בתירוצם דשאני טומאת כהנים דהוי לאו שאינו שוה בכל. ממילא נוכל לומר דגם טומאת כהנים אינו נדחה מפני כבוד הבריות והא דהותר לו לטמא למ"מ היא מטעם דחיית עשה דקבורה החל על המוצאו ואף דלא הוי בעידנא לית לן בה דחמור נגד קל לא בעינן בעידנא וחמירה מצות קבורה השוה בכל מאיסור טומאת כהנים שאינו שוה בכל וכמבואר ביבמות דלכך ליכא למיליף ממצורע כהן שעשה ידחה ל"ת ועשה דשאני איסור כהונה שאינו שוה בכל. ומינה אף אם לא הי' בקבורת מתים רק מצות עשה לחודא יכולה לדחות העשה והל"ת שבטומאת כהנים. ובפרט לפי שרוצה לומר בעל קרבן עדה במס' נזיר פ' כה"ג דלשיטת הרמב"ם אין דין מ"מ רק כשאינו יכול המוצא להביא מן העיר קוברים בו ביום. א"כ בכל מ"מ אם לא יקברנו המוצאו מבוטל עשה דקבור תקברנו ול"ת דלא תלין דהא מבואר במשנה בסנהדרין (דף מ"ו) וברמב"ם פ' ט"ו מהלכות סנהדרין דעל כל המתים שלא נהרגו בב"ד קאי הלאו דלא תלין וכן מבואר באריכות בהרמב"ן פ' תצא ואף שלשון המשנה המלין את מתו וכן הוא לשון הרמב"ם נראה דבמ"מ חל הלאו על מוצאו וקרינן בי' מתו כיון שעליו חיוב קבורת מת זה ובסמ"ק מצו' ס"ט כ' בזה"ל שלא להלין מת כדדרשינן סנהדרין (דף מ"ו) מנין למלין את מתו כו' ומכאן נמי אזהרה לב"ד דעיקר קרא משתעי בב"ד א"כ נכונים דברי התה"ד. ועדיין יש לפקפק לפי המבואר בדברי הרמב"ן בתה"א בש"ע יו"ד, דמפרש דברי חז"ל איזה מ"מ כל שקורא ואין אחרים עונים ר"ל דאף אם מצא מת סמוך לעיר וכשילך להודיע לעיר יהי' בידו להביא אנשים שיקברוהו בו ביום אסור להמוצאו לזוז ממקום המת והיינו ע"כ רק מטעם כבוד וכמבואר בנ"י ביבמות פ' האשה שהלכה וכן מתבאר מדברי המג"א בהלכות מגילה. אמנם לכאורה צ"ע מנ"ל לחז"ל דמת מצוה כזה ידחה לטומאת כהן דלמא לא התירה התורה לכהן ליטמא למ"מ רק היכא כשלא יקברנו המוצאו ויומשך קבורתו עד שיבואו אחרים יהי' הלנת המת. לכן באמת נ"ל דבכה"ג לא ידעינן מדרש חז"ל מלאחיו ולאחותו וצריכים אנו בזה לדברי הרמב"ם שכתב בהלכות אבל בזה"ל בדרך הזה מטמא לו אפילו כה"ג חייב ליטמא לו ולקברו ואיזהו מ"מ אחד מישראל מושלך בדרך ואין לו קוברים דבר זה הלכה מפי קבלה כו' יעו"ש וכבר עלה בדעת הרא"ם בפ' אמור לומר דלדעת הרמב"ם דסובר מ"מ היא הלמ"מ ע"כ כל הדרושים חז"ל בזה המה אסמכתא בעלמא וכבר תפסו כל המפרשים דהא הרמב"ם בעצמו כתב בהלכות כלאים דהא דטומאת מת נלמד מלאחותו ודחקו א"ע לתרץ הסתירה הנראית בדברי הרמב"ם ולפי דברי הנ"ל א"ש דמקרא לחודא לא הוי ידעינן היתר לכהן ליטמא א"ע למ"מ רק בהגוונא שיהי' מהצורך להלין את המת בלי קבורה כשלא יקברנו בעצמו וישתדל להביא אחרים ובתוס' ב"מ (דף ל"ב) כתבו וז"ל כה"ב דמ"מ חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח ויאכלנו כלבים הרי דנראה מדבריהם שמיירי בגוונא כשילך המוצאו ממנו לא יובא לקבורה לכן הוצרך לקבלה בהלמ"מ שמצוה לכהן לטמא א"ע למ"מ כל שאין לו קובר בעת שמוצאו אף שיכול להביא קוברין מהעיר שלא יהי' הלנת המת. ובזה מדויק בדברי הרמב"ם אחרי שהקדים מה הוא מת מצו' וביאר כל שאין לו קוברין. (שהכוונ' מיד וכפי הדין) כ' ע"ז דבר זה הלכה מפי הקבלה. ומעתה תו לא קשה דנלמד מ"מ דכבוד הבריות דוחה איסור טומאה דממה ניליף אי ממת מצוה שנלמד מדרשת חז"ל הא לא מוכח מקרא רק היכא שלא יקברנו המוצאו לא יובא לקבורה או ימשך קבורתו ליום אחר ומזה ליכא למילף די"ל דז"א מטעם כבוד הבריות רק העשה דמצות קבורה החל המוצאו דוחה ל"ת דטומאה וכנ"ל. וא"ל דהא גם בגוונא שיהי' לו קוברים בו ביום מ"מ אם אין לו קוברים מיד מ"מ נקרא ומטמא לו הכהן הא דין זה לא ידענו רק הלמ"מ ואין למידן מהלכה:

ואם נאמר דבכה"ג הוי בעידנא כיון דהתחלת הטומאה במת הוא בצרכי קבורה. או לדעת הפוסקים ותוס' במס' זבחים פ' דהיכא דלא משכחת קיום העשה בלי בעידנא לא צריך בעידנא מ"מ א"ש דברי הנ"ל לפי שיטת הסוברים דעשה ול"ת אינו דוחה עשה ול"ת כדעת רש"י ואלפסי פ"ב דב"מ ויעוין במג"א א"כ אף שיש בקבורת מתים עשה דקבור תקברנו ביום ההוא ול"ת דלא תלין עכ"ז לא הי' לידחות ל"ת ועשה שבכהונה לולא כבוד הבריות או כתירוץ התוס' כיון שאינו שוה בכל ונדחית אף מפני עשה לחודא:

פרק שביעי

ולפי זה הי' מקום ליישב מה שיש לדקדק על הגירסא הישינה שהובא בתה"ד כנ"ל וכן הוא בחדושי רשב"א וכ"ת ניליף מכהן כו' דקשה אמאי מקשה הגמרא תחילה נלמוד מולאחתו שהוא סיפא דקרא ואח"כ מקשה וכ"ת ניליף מכהן הנלמד מלאמו גם הלשון וכ"ת משמע דנצמח קושי' זו אחר התירוץ הקדום ולפי הנ"ל מתורץ דהנה י"ל דדבר זה (מצאתי בספר אס"ז לב"מ (דף ל') בשם הר"ר נתן דלכך אין עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת דשב ואל תעשה עדיף) אי עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת מתלי תלוי אי שב ואל תעשה עדיף אי קום ועשה עדיף והפלוגתא בזה מבואר בעירובין (דף ק"א ע"א) לכך אחר שמתרץ הגמרא בתחילה שוא"ת עדיף לקשה הגמרא שפיר וכ"ת ניליף מכהן דלפי סברא זו דשב ואל תעשה עדיף אין לל"ת ועשה לדחות ל"ת ועשה. א"כ בטומאת כהן למ"מ ליכא למימר שהוא מצד דחיית עשה ול"ת לעשה ול"ת רק מפני כבוד הבריות וע"ז מתרץ הגמרא שאני כהנים שאינו שוה בכל וכיון דנחתינן לסברא זו נוכל לומר דהדחיי' אינה מפני כבוד הבריות רק עשה דקבור השוה בכל דוחה ל"ת ועשה דכהן שאינו שוה בכל.

והנה בתומים סי' ק"ח ס"ק י"ב מדחה דברי הרמב"ן בתה"א מה שהוקשה דלפי הגירסא ישינה נימא דעכ"פ טומאת כהנים נדחית מפני כבוד הבריות ול"צ לאוקמי דמדלגין היינו הי' בטומאת בית הפרס וכמו כן גם בא, בטומאה כו' דלפי המבואר בתוס' דב"מ (דף ל"ב) ד"ה אלא לזקן א"א ללמוד ממ"מ רק בביזיון גדול כמו במ"מ שמוטל בבזון פן יסריח או יאכלוהו כלבים כו' יעויי"ש אבל באמת אין מזה תפיסה על הרמב"ן דלשיטתו דמפרש איזה מ"מ כל שקורא ואין אחרים עונים אותו ר"ל אף דיכול להביא קוברין אם קורא במקום שהמת מונח אין מוצא אנשים סיענוהו זהו מ"מ ואסור לזוז ממנו. וכן פסקינן בש"ע, א"כ גם במ"מ היכא דליכא בזיון גדול וליכא חשש שיסריח ויאכלוהו כלבים הותרה הטומאה לכהן. והתוס' ע"כ סוברים דהפירש כל שקורא כו' היינו אף שישתדל לילך ולהביא קוברים לא ימצא בו ביום או שהתוס' סוברים כדברי הנ"ל בפירוש דברי הרמב""ם דבכה"ג דיהי' לו קוברים רק אינם בנמצא כעת לא נלמד מפסוק רק מהלמ"מ ואין למידן מהלכה:

גם י"ל לכאורה מולאחותו דקאי אמי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' דמטמא למ"מ ליכא להוכיח רק במ'"מ שהוא בגוונא שאם לא יקברנו לא יובא לקבורה דאי"ל דאי בכה'"ג לא צריך קרא דולאחתו ז"א כיון דפסח עשה שיש בו כרת לא היה מ"מ דוחה אותם לולא דגלי קרא וכתבו התוס' שפיר דא"א ליליף מזה כ"א בבזיון גדול אמנם כהן שמטמא למ"מ הנלמד מלאמו יש לכאורה ללמוד אף בבזיון קטן דע'"כ גם למ'"מ כזו התירו התורה לכהן ליטמא דאלו למ""מ שאין לו קוברים כלל לא צריך קרא דמה"ת לא יטמא דהא בכה"ג הי' ידעינן מסברא דעשה דקבורה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה דטומאה שאינו שוה בכל. ואפשר עוד לומר דתלוי בפלוגתא אי מצורע מוחלט אסור בתהמ"ט או מותר כמבואר (מדברי התוס' במסכת ב"מ דף למ"ד בד"ה הא עשה) דלמ"ד מותר לא שייך גבי מצורע הסברא דגדול השלום ומוכח שם דעשה ול"ת דכהונה נדחית מפני עשה השוה בכל. אבל למ"ד דאסור בתשמיש ליכא למילף ממצורע כהן דשאני התם דגדול השלום וממילא מסברא החיצונה לא היינו יודעין דעשה ול"ת דכהונה נדחית מפני עשה דקבורה ולכך איצטרך לאמו למעוטי למ"מ. ולעולם י"ל דאיירי דוקא בביזיון גדול אמנם לפי פסק הלכה וכמבואר ברמב"ם ובשא"ר דמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה ע"כ הא דתנן דכהן מטמא למ"מ הוא אף רק בביזון קטן ומקשה הרמב"ן שפיר ובדברי התוס' בב"מ ובשביעית לא נתבאר רק מההולך לשחוט את פסחו א"א ללמוד דין דחי' כבוד הבריות בשאו"ת כ"א בבזיון גדול אבל אפשר לומר דמודים דנוכל ללמוד מכהן שמטמא למ"מ שמיירי אף בביזיון קטן אמנם דוקא דומי' דטומאת כהנים שאינו שוה בכל:

ובסגנון הדברים הנ"ל יש ליישב מה שמקשים על הרמב"ם שלא הביא לדינא דבשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות איסור דאורייתא דלכאורה צריכים להבין מה משני הגמרא שוא"ת שאני הא בכ"מ עשה דוחה ל"ת אף שהל"ת היא בשוא"ת עדיף מיני' הקום ועשה של העשה ומצות עשה דמילה ופסח דוחה ל"ת א"כ כשכבוד הבריות דוחה עשה כ"ש שתדחה ל"ת הנדחה מפני עשה:

ובהשכל על הדבר מצינו שזה בעצמו הוא קושיות הגמרא בסנהדרין (דף ל"ה) ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו מה עבודה שדוחה שבת קבורת מ"מ דוחה אותה כדתניא מלאחותו כו' שבת שנדחת כו' רציחה תוכיח כו' יעוי"ש. ולפי זה יכולין לומר דבאמת מצד השכל חמיר ביטל העשה מביטול ל"ת. ועכ"ז לא נוכל ליליף ממה שגלתה תורה שתהא העשה נדחית שכ"ש שתהא הל"ת נדחית דהא מצינו גבי רציחה שדוחית עשה בשוא"ת עבודה ואין דוחה בקום ועשה להמית בשבת. לפי זה אין מקום לקושיית התומים שמתמה בסי' הנ"ל על דברי הגמרא בסנהדרין ותהא מ"מ דוחה שבת כו' דאיך אפשר לומר כן דהא אין מ"מ דוחה עבודה כ"א בשוא"ת אבל לא בקום ועשה ואם היה צורך מ"מ לבטל עבודה בקום ועשה כגון לקצוץ אבנים ממזבח לקבורתו מ"מ ועי"ז תתבטל עבודה לא דחינן כן תורף קושיתו. ולפי הנ"ל אין מקום לדבריו דהיא גופא שמחלקים בין שוא"ת לקום ועשה אינו אלא לפי האמת דמצינו כן גבי רציחה ולולא זאת היינו לומדים ביטול בקום ועשה מביטל שוא"ת בק"ו דהא חזינן שכן הוא בכל עשה ול"א שאמרינן קום ועשה עדיף:

אמנם מלשון הגמרא שוא"ת שאני נראה דכן הסברא חיצונה דנוח יותר לדחות דבר בשוא"ת מלדחות בקום ועשה כדמצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת ולא בקום ועשה. ורש"י רמז בזה כאן בד"ה ונראה לי לפי דאיתא בעירובין (דף ק') פלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן א' במתן ד' דמוקי שם הגמרא פלוגתייהו אי קום ועשה עדיף או שוא"ת עדיף, ומסיק שם בגמרא ע"כ לא קאמר ר"א קום ועשה עדיף אלא דקעביד מצוה פירש"י דמקיים עשה כו' יעוי"ש הרי באמת מצד הסברא שב וא"ת עדיף. אבל היכא שיש בהעשי' קיום מצוה ובשוא"ת מניעת עבירה אמרינן אליבא דר"א קיום מצום עדיף ולפי המבואר ברמב"ן על התורה פ' זה הטעם דחיית עשה לל"ת אף דל"ת חמירא וכדאיתא ביבמות משום דקיום מצוה חשובה יותר לפני השי"ת. והנה עצם כבוד הבריות לא מצינו בכלל המצות. אולם גבי מ"מ יש מצוה בקבורת המת אמנם מצד מצות הקבורה לא היה הכהן רשאי לטמא לו דאפשר להתקיים ע"י אחר כשילך להודיע לאחרים רק מפני כבודו של מת שלא יהא מוטל אף שעה אחת מבלי עסק בו בקבורתו הזהירה התורה שהמוצא מת מצוה לא יזוז ממקום המת כפי דברי התה"א ופסק הש"ע שהזכרתי כבר א"כ עיקר דחיית הטומאה באה רק מצד הכבוד המת שהיא כשאר כבוד הבריות. ועי"ז ממילא הכהן מקיים מצות קבורה כיון שאסור לו לילך משם ואין קוברים אחרים שם עליו מוטלת כל המצוה מעתה אין להפליא עוד על הגמרא במה שמתרץ שוא"ת שאני דהא חזינן בכ"מ קום ועשה עדיף כשיש בזה קיום מצוה וכמו כן בהולך לשוחט את פסחו אמאי לא נימא דבזה קום ועשה עדיף, דז"א דשאני כל הל"ת ועשה הנפגשים יחד, דאם לא תדחה העשה לל"ת לא יהיה קיום העשה מצוה משא"כ כאן באותו שוא"ת שנדחה עשה דפסח יש קיום מצוה של קבורת מ"מ אף שאותה המצוה מצד עצמותה לא היתה דוחית מצות פסח מ"מ כיון דמעלת כבוד הבריות גורמת להיות בשוא"ת ואם כי אינו רק כשיהי' גם קיום מצוה דכבוד הבריות לבד לא הוי מצוה מ"מ הא הכא יש קיום מצוה בקבורת המ"מ אשר אין כבודו של מת לא היתה דוחית מצות הפסח לא הי' בא למצוה זו, לכך מקשה הגמרא שפיר בסנהדרין ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו שדוחה פסח דכאן אין לומר עוד שוא"ת שאני דז"א דעי"ז שיקבור בשבת יהי' קיום מצוה ובכגון זה קום ועשה עדיף:

מעתה לפי האמת אין כבוד הבריות דוחה דאורייתא אף בשוא"ת כ"א במ"מ שיש בו קיום מצוה, אמנם בלא"ה יש פלא בהרמב"ם שלא הביא כלל הדין דהולך לשחוט את פסחו כו' מטמא למ"מ ונראה לתרץ בהקדים מה שיש ליישב מה שקשה בסוגי' דנזיר (דף מ"ח מ"ט) דמקשה שם בגמרא מכדי לר"ע ל"ש כה"ג לחודא ול"ש כה"ג והיא נזיר נפקא מלאחיו לאביו ולאמו ל"ל צריכים כו' יעוי"ש לכאורה אינו מובן כיון דעיקר קושיית הגמרא דל"ל גבי נזיר לאביו ולאמו למאי הקדים הגמרא מכדי ל"ש כ"ג לחודא כו', ובתוס' שם מפורש דקושיית הגמרא לאביו ולאמו דנזיר ל"ל. גם מ"ש התוס' דהצריכות דקא עביד שם בגמרא קאי בין בנזיר בין בכה"ג קשה להבין דהא הצריכותא היא דאי כתב אביו ה"א היינו טעמא דלא מטמא לי' משום שהוא חזקה בעלמא אבל אמו דידעינן בלידותי' אימא ליטמא כו', וגבי כה"ג לא שייך הצריכותא דמאי נאמר דאי הוי כתוב אביו לבד ס"ד דלכך אסרה תורה ליטמא לו דלמא לאו אביו הוא דז"א דא"כ הוא ממזר ואין בו קדושת כה"ג וכקושית הרשב"א בשו"ת על דרש הספרא על לאמו ולאביו דגבי כהן הדיוט וכל התירוצים שנאמרו התם לא שייכו הכא, דעיקר התירוצים התם דהא גבי אביו ליכא מצוה כיון שאינו ודאי ומצות כהנים לקרובים חידוש הוא, אבל כאן דגבי כהנים כתיב לאביו ולאמו על מניעת הטומאה אי הוי כתיב לאביו הוי ילפינן גם אמו מני', דלכך נמנע מלטמא לאביו כיון דחזקה בעלמא הוא דמה בכך הא עכ"פ איכא ממ"נ שיהא מותר ליטמא לו. ואחרי שמ"מ אסרה תורה ליטמא לאביו כמו כן ממילא לאמו:

ונראה לי ליישב לדעת הרמב"ם דלכאורה קשה כנ"ל למידרש גבי נזיר מלאחיו דאם הוא כהן ונזיר דמטמא למ"מ דלמא לא קאי רק אטומאת קרובים דלשיטת הרמב"ם וכמבואר אף בתשובת הרשב"א אף למ"ד לה יטמא מצוה אין מצות טומאת קרובים רק בכהנים ולא בישראלים שאינם מחויבים לטמא לקרוביהם א"כ אי לא הי' ריבוי לכהן ונזיר ה"א דוקא ישראל נזיר הוא דאסור ליטמא לקרובים כיון דליכא גבי' מצות טומאת קרובים נשאר עליו איסור טומאה מצד נזיר אבל כשהנזיר הוא כהן כיון דמצד כהונתו יש עליו חיוב מצות טומאה לקרוביו דחי מצוה זו איסור דטומאה דנזיר:

ולכאורה י"ל לפי מה דאיתא בתוס' חולין דף ק"א ע"ב דלרבא דסובר דשבת וי"ה הוי איסור בת אחת לא מפכינן הברייתא דשבת וי"ה שגג ועשה מלאכה כו' ונשאר הברייתא כאשר היא לפנינו דר"ע אינו מחייב אלא אחת דר"ע סובר א"א חע"א אף בב"א. גם לפירש"י דשם דמאן דמהפך סבר כמאן דלית לי' אחע"א בכולל ומוסיף גם בב"א לית לי' אבל למאן דסובר דיש חילוק בין ב"א לא"כ לא צריכין להפוך הברייתא וכיון שר"ע סובר אין אחע"א בב"א ומכ"ש בכולל אין איסורו טומאה דנזירות חל על איסור טומאה דכהונה הקדום דקדושתו מרחם ומתלי תלי איסור טומאה דנזירות עד שפקע איסור טומאה דכהונה דהיינו כשמת קרובו שמצד כהונה הי' מותר ומצוה לו לטמא אליו. אז יש מקום לחול איסור טומאה דנזירות והוי לענין זה כאלו לא נעשה נזיר לטומאה רק אז אחרי שהותרה טומאת הכהן. וכיון שכן לפי מה דאיתא ביבמות דמצורע שראה קרי ביום השמיני מותר להכניס ידיו לבהונות דאמרינן הואיל ואשתרי לצרעתו הותר נמי לקריו כמו כן נימא דיהי' כהן ונזיר מטמא לקרוביו הואיל ואשתרי לכהונתו אשתרי לנזירתו. בשלמא למ"ד אחע"א בכולל חל איסור נזירות מיד כשקיבל הנזירות לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דהוי כמצורע שראה קרי ביום השביעי כיון שחל איסור טומאה זו קודם שהותרה הצרעת לא חל עוד ההיתר. אבל לשיטת ר"ע הנ"ל דאין אחע"א שייך שפיר הואיל ואשתרי כנ"ל. מתבארים דברי אלו להמעיין ביבמות בסוגי' הנ"ל ובמס' נזיר:

אבל לכאורה אם לטומאת קרובים שייך הסברא דהואיל ואשתרי כו' שייך בפלוגתת רש"י ותוס' בברכות בסוגי' הנ"ל דגדול כבוד הבריות דלדעת רש"י דמה שהותר לכהן טומאת קרובים ולמ"מ מצינו בנדר יוצא מכלל איסור דבתחילה כשנאסר לכהן טומאת מתים לא נאסר לו טומאת קרובים ומ"מ ולא ע"ז נכתוב איסור הטומאה א"כ מה אשתרי שייך בזה. דאין זה היתר הבא מכלל איסור דטומאה זו לא נמנע מכהנים רק מנזיר ושפיר חל איסור טומאת קרובים לנזיר וכהן כשמת הקרוב משא"כ לשיטת התוס' דחולקים על רש"י וסוברים דליכא לחלק בזה בין שארי דחיות שייך שפיר סברת הואיל ואשתרי כו', ונראה עוד פלוגתת הפוסקים המובא בש"ע יו"ד סי' דלדעת הרמב"ן טומאת קרובים מותר בין לצורך בין שלא לצורך עד אחר סתימת הגולל ולשיטת התוס' אינו מותר רק לצורך תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל. דהרמב"ן לשיטתו דמחליט בס' תה"א כדעת רש"י דאמרינן דלא נכתוב כלל על טומאת הקרובים ולכך מותר לכל בין לצורך בין שלא לצורך. אבל התוס' לשיטתייהו דחולקים על רש"י לכך סוברים דאף לקרובים אינו מותר רק לצורך. ולדעתי גם דמ"מ הדין לשיטת הרמב"ן דמותר בין לצורך בין שלא לצורך וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות דלכך באשתו קטנה מותר ליטמא א"ע דעשאו חכמים כמ"מ. והרי היתר טומאה לאשתו קטנה מתבאר בפוסקים ובש"ע בהדי הקרובים שהכהן מיטמא להן א"כ ע"כ שוים הם לדינא ולקמן אבאר עוד ראיה לזה:

פרק שמיני

והרווחנו בדברים אלו לתרץ קושיית הרא"ם בפרשת אמור על רש"י שמביא הדרש על פסוק לא יטמא בעל בעמיו להיתר טומאת מ"מ דל"ל להיתר מ"מ לכהן הדיוט הא נפקא מק"ו מהיתר טומאה למ"מ הנלמד מפסוק לאמו גבי נזיר על כהן ונזיר שמטמא למ"מ כן תורף קושייתו ויעוי"ש. אבל לפי דברי ניחא. דהנה התוס' מקשה על רש"י דבכ"מ דעשה דוחה לל"ת נימא דאינו בגדר דחיי' רק דמעיקרא לא נכתוב ע"ז איסור הל"ת וביותר קשה דבגמרא מס' יבמות רוצה הגמרא לילף ממילה ופסח ותמיד שדוחים שבת דעשה דוחה לל"ת נימא דשם הוי כאלו לא נאסר אחר שביארה התורה בפירוש שמותר בשבת להקריב התמיד כו' והאריך בזה בתשובת חו"י ומסיק דעיקר סברת רש"י מחמת דהיתר טומאת קרובים והיתר טומאת מ"מ נלמד מדרש באותו פסוק שנאמר האיסור משא"כ בתמיד ופסח וכו' שדין איסור מלאכת שבת נאמר בפ"ע והיתר הקרבה נאמר בפ"ע. מעתה לפי זה הוצרך התורה לכתוב היתר טומאת כהן למ"מ בפ' אמור באותו פסוק שנאמר איסור הטומאה דאי לא הוי ידעינן רק מדרש דאתי מלאמו דכתיב גבי נזיר לא הוי כתנאי בלאו רק כשאר דחיי' וממילא היה אסור שלא לצורך גם היה שייך דין הואיל ואשתרי ועוד שארי נ"מ. אמנם לפי זה קשה על ר"ע מנ"ל דלאביו דכתיב גבי כהן גדול לגז"ש. דלמא לגופא איצטרך להתיר טומאת מ"מ לכה"ג. דא"ל דנלמד מהדרש מק"ו דלאחיו שגבי נזיר שקאי על היתר טומאת מ"מ לכה"ג ונזיר. הא אי מהתם לא היה כתנאי בלאו וכנ"ל א"ו צ"ל דר"ע סובר דאף אם ההיתר נלמד מאותו פסוק שמבואר בו האיסור ג"כ אינו כתנאי בלאו א"כ שפיר שייך בי' הואיל ואשתרי. ואי אפשר לומר עוד לשיטתו דלאביו או לאמו שגבי נזיר קאי על כהן הדיוט ונזיר דקשה כנ"ל דלשיטתו דסובר אין אחע"א לא משכחת לאסור כהן ונזיר לטומאת קרובים דשייך הואיל ואשתרי ומקשה הגמרא שפיר לר"ע לאביו ולאמו ל"ל ומקושר יפה דברי הגמרא ולר"ע מכדי ל"ש כה"ג ול"ש כה"ג ונזיר דלולא הקדמת דברים אלו לא היה יכול הגמרא להקשות לר"ע דה"א דר"ע סובר דהיתר דטומאת קרובים הוי כתנאי בלאו ולא שייך הואיל ואשתרי ואסור לכהן הדיוט ונזיר לטמא לקרובים וצריכים לאביו או לאמו לכהן ונזיר וחד למ"מ. אבל לכאורה נסתר הבנין הנ"ל דמנ"ל להקשות דלמא באמת ל"ל לר"ע שום צריכותא ואתי לאביו שגבי כה"ג להתיר מ"מ ושיהיה כתנאי בלאו ולאמו לגז"ש ואביו ואמו דגבי נזיר חד לכהן הדיוט ונזיר שיהיה אסור לטמא אף שיש מצות טומאת קרובים מצד כהונה דלא שייך עוד לשיטה זו הואיל אשתרי וכיון דאמרינן תנאי בלאו וחד אתי להיתר מ"מ ולאחיו לכה"ג ונזיר דמטמא א"ע למ"מ. ונ"ל בפשיטות דאף דבתוס' כתבו דלכך לא מצריך ר"ע כאן לימוד לכהן הדיוט ונזיר שיטמא למ"מ משום דסברא כיון דכהן הדיוט מטמא לקרובים לא מהני טופיינא דכהן הדיוט משא"כ בכה"ג שאין לו היתר טומאה לקרובים. אבל אין סברא זו מוכרחת דמה בכך שהכה"ג אין לו היתר לקרובים הא מ"מ לענין מ"מ הותר לטמא והלימוד לכה"ג ונזיר קאי רק למ"מ ובאמת אף לדברי התוס' בעצמם מוכרחים לומר דהסוגיא דבזבחים בפר' ט"י דדריש מלאמו לכהן הדיוט ונזיר ל"ל סברא הנ"ל. לכן נראה לי דאפשר לומר דסוגיא דהכא סוברים בפשיטות דאמרינן מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין והא דאיצטרך לר"ע לכה"ג ונזיר שיטמא למ"מ משום דל"ל לימוד כלל גבי כה"ג דיטמא א"ע למ"מ ולא יליף כה"ג לחודא רק מכאן. וכיון שכן ממילא א"א לומר דר"ע סובר דלאביו דגבי כה"ג אתי להתיר טומאת מ"מ ולאמו לגז"ש. דא"כ ע"כ נצרך לומר דר"ע ל"ל מה לי חד לאו או תרי דאל"כ למה צריך ליליף מלאחיו לכה"ג ונזיר וכיון שכן יקשה לר"ע מנ"ל דלאחיו קאי אכה"ג ונזיר דלמא לאביו איצטרך לאסור אף כשהוא כהן הדיוט ולאמו להתיר מ"מ לנזיר לחודא ולאחיו לכהן הדיוט ונזיר דיטמא למ"מ דכיון דל"ל מה לי חד לאו צריכין לכהן הדיוט ונזיר דאף שיש בכל א' מהם לימוד דיטמא למ"מ ה"א כששנים ביחד אסור לטמא. ולפי הנ"ל מיושב הרמב"ם דלשיטתי' דפסקינן כמ"ד אחע"א צריכין מיעוט על כהן שהוא נזיר שלא יטמא לקרובים. וגם צריכין על כהן הדיוט ונזיר ובברייתא דס"פ ט"י. ודרשינן מלאחותו על כה"ג ונזיר. ואין שום יתור לרבוי מי שהי' הולך לשחוט את פסחו לכך השמיטו ובפ"י מהלכות כלאים כתב בזה"ל ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרי דסובר דולאחותו קאי אמ"מ ולפי דברי הנ"ל בכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ וכן מפורש בספר צל"ח:

ובדברי הנ"ל מיושב קושיית התוס' שמקשים בסוגיא דנזיר הנ"ל .. דלסוגיא דטבול יום דדריש מלאביו ולאמו ולא סובר הצריכותא ל"ל לאביו ולאמו בכה"ג בחדא סגי לגז"ש די"ל דכיון דלסוגיא דט"י מצריך ר"ע לימוד מיוחד לכהן הדיוט ונזיר אף דלכהן לחודא דיטמא א"ע למ"מ כבר נלמד מבעמיו שמביא רש"י מספרא אשר סתמא אליבא דר"ע. ע"כ צ"ל דסובר ר"ע דשם דלא אמרינן מה לי חד לאו כו' ולכך מצריך לכהן הדיוט ונזיר כמו כן צריכין לכה"ג לחודא לימוד בפ"ע וגבי נזיר לכה"ג ונזיר והא דצריכים בכהן הדיוט וכה"ג לחודא ולא ילפינן בק"ו מכה"ד וכה"ג ונזיר י"ל כנ"ל דלכך נכתב במקום האיסור שיהיה תנאי בלאו:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה