אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ד

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ד

דין ג

בדין הלאו הניתק לעשה אי בעינן דוקא לקיים העשה או דמשכחת איזה לאוין הניתקין לעשה דלא בעינן דווקא לקיים העשה ואעפ"כ אינו לוקה:

פרק ראשון

הנה הרמב"ם בפ' י' מהלכות קרבן פסח פסק וז"ל צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר פסח עד בוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו כו'. ומקשה המשנה למלך דלפי טעם שכתב הרמב"ם יש לחייבו מלקות היכא דלא קיים העשה והנותר נאבד או שאכלו ארי ובאמת גם בכה"ג פטור מטעם לאו שאין בו מעשה. וא"כ תמי' על הרמב"ם למה כתב הרמב"ם הטעם לפוטרו ממלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה שאינו פטור רק כ"ז שבידו לקיים העשה והו"ל למינקט הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה ומטעם זה פטור בכל גוונא וכדי לתרץ קושיא זו אקדים מה שיש לדקדק עוד שבכל לאו הניתק לעשה שנזכר ברמב"ם ביאר הרמב"ם להדיא דין קיימו לא קיימו. וכאן גבי נותר סתום ואין זכרון דבר מתנאי דיני ניתק לעשה. הנראה מזה שסובר הרמב"ם שמחמת טעם זה שנותר הוא ניתק לעשה הוא פטור בכל גוונא אף בלא קיים העשה. ולכאורה מורה כן גם לשון דר' יהודא במתניתין שאומר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו משמע דמחמת שניתק לעשה אין בו מציאות מלקות כלל. דאם כוונת ר"י אינו אלא שבידו לקיים העשה לפי פירש הרמב"ם בשיטת המ"ד דקיימו ולא קיימו או כ"ז שלא ביטל עשה מ"ד ביטלו ולא ביטלו, הו"ל לר"י לפרש כמו שביארו חכמים להדיא גבי שילוח הקן משלח ואינו לוקה. וכן גבי אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. וכדי ליישב כ"ז אקדים דברי רש"י בפסחים (דף פ"ד ע"א) ד"ה בא הכתוב כו' שכתב שם בזה"ל כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל ועוד לא דמי ללאו דחסימה עכ"ל מה שכתב רש"י ועוד הוא לכאורה אך למותר. וגם אינו מובן. דאי מטעם זה לחוד א"א לפטור ממלקות די"ל כדברי רבא בסוגיא דידן וכי משום דכתיב בי' עשה יתירא מגרע גרע. והקשה ליה ר"פ ע"ז א"ה לאו שניתק לעשה נמי והוצרך רבא לומר ההוא לנתוקי לאוי היא דאתי הרי שיסוד הטעם הוא מפני שניתק. וי"ל דלכאורה קשה איך יש בלאו הניתק לעשה חיוב מלקות כשלא קיים העשה, הא יש סברא לומר כיון שהוא ניתק לעשה ועכ"פ פטור ממלקו' כשמקיים העשה ממילא קיל לאו זה מלאו דחסימה דהא בלאו דחסימה ליכא שום גוונא לפוטרו ממלקות וכיון דלא דמי ללאו דחתימה מה"ת שיהא בו שום צד חיוב מלקות ומהראוי לפוטרו ממלקות אף כשלא קיים העשה מטעם שהוא לאו קל ולא דמי ללאו דחסימה וצ"ל דלאו הניתק לעשה אף כשאין בו מלקות כשמקיים העשה אין זה מצד קלות הלאו אדרבה העשה היא לבטל המעשה אשר עשה ע"ד משל כשגזל עבר על לאו דלא תגזול ומצד העשה דוהשיב מחויב להחזיר הגזילה ולא אהני מעשיו וכן בשילוח הקן ובאונס שגירש וכיון דלא אהני מעשיו מצד קיום העשה נתבטל מה שעשה שלא כדת ופוטר' אותו התורה ממלקות משא"כ כשעומד במרדו ואינו מתקן העיוות אשר עשה בעברו על הלאו דבכה"ג דמי ממש ללאו דחסימה והנה סברא זו לא א"ש רק בלאווים הניתק לעשה כנ"ל שיש בקיום העשה ביטל העיוו' ועוול המעשה בעבירות הלאו והי' כלא היה. אבל נותר שהעבירה היא שלא להותיר מן הקדשים עד לאחר זמן אכילתו ועיקרו כדי שיהיה נאכל כולו בזמנו. ואם הותיר ושרפו אין בשריפה זו עקירת העוול אשר עשה במה שהותיר ולא אכלו בהכשרו בזמנו ורק גזירת הכתוב מה שניתק הכתוב את עונש המלקות על הלאו דנותר ע"י העשה דשריפת הנותר שאין בזה תיקון העיוות ובסברא זו קדמוני כבר הפ"י בחידושיו לענין אחר. וכיון שלאו דנותר מנותק עכ"פ ממלקות ע"י עשה שאין בו תיקון הקילקול אשר נעשה יש להחשיב לאו דנותר ללאו קל ומצד קלותו אין לדמותו ללאו דחסימה. ותו ליכא לחייב מלקות על לאו דנותר אף היכא דלא מקיים העשה כלל דהא לא דמי ללאו דחסימה וא"ש סתימת דברי ר"י דאמר בא הכתוב כו' לומר לך שאין לוקין עליו שכוונתו דבנותר ליכא שום גוונא לחיוב מלקות שמצד הנחה ראשונה דלאו דנותר הוא ניתק לעשה נחשוב לאו זה ללאו קל ולא דמי ללאו דחסימה ע"כ אין עוד שום חיוב מלקות על אותו לאו וזה כוונת רש"י הנ"ל בפסחים במה שכתב הטעם תחילה דהוי ניתק לעשה והוסיף שוב בטעם דלא דמי ללאו דחסימה שהטעם השני נצמח מצד הנחת הטעם הראשון. ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל שמצד לאו דנותר הוא ניתק לעשה וליכא בי' חיוב מלקות אף היכא שביטל את העשה דשריפת נותר כי משתנה דינו בזה מדין שארי לאוין הניתקין לעשה מצד סברתו הנ"ל ומיושב הכל:

פרק שני

אך לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות דאם העשה אינו כוללת כמו הלאו לא מקרי ניתק משמע לכאורה איפכא ממה שכתבנו לסברא מונחת דאם הלאו קיל פעם אחת שוב אינו לוקה. אמנם לפי מה שביארתי דבריו א"ש בהקדים דברי הגמרא מס' מכות (דף ט"ו) משום דקשה ליה אונס מקשים הקדמונים הא ר' יוחנן בעצמו אמר כדאיתא לקמן כל ימיו בעמוד והחזיר א"כ לא קשה מאונס:

ונראה לי ליישב בהקדים דברי הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה הלכה ו' שכתב בזה"ל אף על פי שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמה עשה שנאמר ולו תהיה לאשה הרי זה ניתק לעשה ואין לוקין עליו כו' יעו"ש. ולכאורה קשה אף שסובר הרמב"ם דגם הלאו שקדמה עשה אין לוקין מ"מ לא היה לו לומר כיון שקדמה עשה דלשון זה מורה דדוקא משום דקדמה אין לוקין משא"כ אם היה העשה מאוחרת ללאו. גם קשה הא לפי מה דמסיק בסוגיא דכל ימיו בעמוד והחזיר הרי יש כאן גם עשה מאוחרת ע"ק למ"ד לאו שקדמה עשה אין לוקין עליו למה לי' כל ימיו:

וליישב כל הנ"ל ל"ל דהמ"ד דסובר לאו שקדמו עשה אין לוקין סובר כאביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וצריכים קרא דכל ימיו דלא נימא אי עבר וגירש אין צריך להחזירה דאי עביד מהני וכן איתא להדיא במס' תמורה (דף ה' ע"א) מיתבי אונס שגירש כו' קתני אם ישראל הוא מחזיר כו' תיובתא דאביי. שאני התם דרחמנא אמר כל ימיו בעמוד והחזיר. ורבא כו' ולהכי כתב קרא כל ימיו לשוויי' לאונס ללאו שניתק לעשה דאין לוקין עליו ע"כ הרי דרק לרבא מוכח דכל ימיו אתי לנתק הלאו. אבל לאביי בלא"ה איצטריך כל ימיו דלא נימא אי עביד מהני וא"כ א"ש למ"ד לאו קדמו עשה אין לוקין וכנ"ל לפ"ז י"ל עוד מה שקשה לי לכאורה דלפי מה שכתב הרמב"ם בפירש המשניות ריש תמורה ובריש הלכות תמורה דלכך לא הוי תמורה ניתק לעשה משום שהלאו כולל יותר מן העשה דלאו דלא יחליפו קאי גם על השותפים וציבור דעושין תמורה והעשה והיה הוא ותמורתו לא שייך בהם דאין הציבור עושין תמורה. וא"כ מאי מתרץ הגמרא כאן דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא עשה דכל ימיו שקאי אחר שגירשה שיהיה מחויב להחזירה אינו שייכא רק בישראלים ולא בכהנים דהא כהן לוקה ואינו מחזיר והלאו דלא יוכל לשלחה קאי גם על הכהנים א"כ הרי ל"ת כולל יותר מהעשה ובכה"ג לא מקרי ניתק לעשה. וצ"ל דסברא זו לא היה שייכא אלא בעשה שצריכה לגופה ודיינינן על ידה את הלאו הניתק לעשה הוא דאמרינן דלא חשיב לניתק כ"א היכא שהוא כולל כמו הלאו אבל היכא דלא צריכים העשה לגופה כ"א לנתק הלאו אף שאין העשה כולל כמו הלאו מ"מ מנתקת הלאו דהא גלי קרא ולכך א"ש מה דחשיב רבא כל ימיו לעשה מנתקת הלאו אף שאינו כוללת כמו הלאו משום דרבא לשיטתו דסובר דאי עביד לא מהני ל"צ לגופה רק לנתק הלאו ממלקות אתי. ועתה י"ל דר"י אף שסובר דכל ימיו בעמוד והחזיר מ"מ לא חשיב ניתק לעשה שהוא סובר כאביי דאי עביד מהני וצריכין כל ימיו לגופי' וכיון דלא מיותר רק ממילא הוי עשה אחר הלאו לא חשיב ניתק לעשה לפטור ממלקות משום דהך עשה דכל ימיו אינו כוללת כמו הלאו דלא יוכל כנ"ל ואי אפשר לפטור ממלקות רק מצד ניתק העשה שקדמו ללאו והיינו עשה דולו תהיה לאשה שהיא עשה כוללת שנוהגת גם בכהנים לכן הדר ביה ר' יוחנן ממה שאמר תחילה דלאו שקדמו עשה לוקין. ועיין שם בתמורה דס"ד שם להוכיח מדברי ר' יוחנן שסובר ריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים שסובר דאי עביד מהני. ואף דדחי שם ראיה זו מ"מ י"ל דר"י סובר כאביי והוכחה לזה מדהדר ר"י מצד הקושי' ליה מאונס שגירש דהא לשיטת רבא ל"ק כלל מאונס שגירש דלדידי' מיותר כל ימיו ולא בא רק לנתק הלאו הרי גלי קרא דלא לילקו ישראל שגירש היכא שמחזיר ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם ממה שפוסק בכמה דוכתא כאביי דאי עביד מ והשתא א"ש ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם מ"ש כיון דקדמו עשה דלשיטתו דסובר כאביי לא הוי ניתק לעשה מחמת עשה דכל ימיו דהא עשה זו דכל ימיו אינה כוללת כמו הלאו ע"כ אין להחשיב לאו זה דלא יוכל לשלחה בכלל ניתק לעשה דאין לוקין עליו כ"א ע"י העשה דולו תהיה לאשה שהיא קודמת ללאו וקאי על נשואים הראשונים שאז היתה מותרת גם לכהן והוי עשה כוללת משא"כ העשה דכל ימיו שהיא אחר הגירושין דלא שייכא בכהנים ואינה כוללת כמו הלאו וא"ש הכל:

עוד י"ל לכאורה דסברת הרמב"ם הנ"ל לפי הגירסא שהי' לפניו בתמורה (דף ד') דלא חשיב ניתק לעשה רק היכא שהעשה שוה עם הלאו ואין בכלל הלאו יותר ממה שיש בכלל העשה. נכונה הוא למאן דס"ל קיימו ולא קיימו. וכמו שפוסק הרמב"ם דרובם מהקדמונים לפי גירסתם בסוגיא זו דר"י סובר קיימו ולא קיימו ועובר על הלאו מיד וקיום העשה מנתקת את הלאו ואין כח בעשה שאינה כוללת לנתק את הלאו הכולל יותר מהעשה אבל למ"ד ביטל ולא ביטל שאין עבירת הלאו נגמר כ"א בביטול עשה והוי לאו התחלת האיסור וביטול העשה הגומר אין סברא לחלק בין אם העשה ההיא כולל או לא דהא העשה אינה מנתקת מה שכבר עבר רק כ"ז שלא ביטל העשה הוי כאלו עדיין לא גמר עבירת הלאו. ולפי זה י"ל דלפי מה דאסיק בגמרא לפי גירסת הרמב"ם והקדמונים הנ"ל דמ"ד קיימו ולא קיימו ע"כ סובר דהתראת ספק שמיה התראה. ומ"ד לא שמי' התראה צריכים לומר ביטלו ולא ביטלו ושייך בי' התראת ודאי וכשמבטל העשה שאז גמר עבירות הלאו. וכיון שכן ע"כ צריכים לומר שרבא סובר ביטלו ולא ביטלו דהא רבא סובר דהתראת ספק לא שמי' התראה וכדאיתא בחולין (דף פ"א ע"א) ע"ש וא"ש מה דס"ל לרבא דכל ימיו הוי ניתק לעשה דאף שאין כולל כמו הלאו כנ"ל אבל ר"י לשיטתו שסובר קיימו ול"ק ולדידי' שייך לחלק כדברי הרמב"ם דיש לומר שאין כח בעשה לנתק הלאו שכבר עבר עליו אלא היכי ששוה ללאו משא"כ היכא שהלאו כולל יותר מהעשה שאז אין בכח העשה לנתקו ולכך אף שר' יוחנן ג"כ סובר דכל ימיו קאי על אחר הגירושין ודריש כל ימיו בעמוד והחזיר מ"מ אין בכח העשה דוכל ימיו שאינו שייך אלא בישראלים ולא בכהנים לנתק הלאו דלא יוכל לשלחה שכולל גם כהנים וליכא ניתק לעשה רק מצד דולו תהיה לאשה הקדום ללאו לכך שפיר הדר ר"י ממה שאמר מעיקרא דל"ת שקדמו עשה לוקין עליו משום דקשי' לי' אונס שגירש כו':

פרק שלישי

בדרך אחר יש לתרץ דברי הרמב"ם פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים דבלאו דנותר אף למ"ד דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"א דליפטרי ממלקות רק משום דניתק לעשה מ"מ הפטור כולל הן אם קיים עשה הן אם לא קיים:

דלכאורה קשה מאי פסיקא מלתא לומר דהמותר אינו לוקה משום דניתק לעשה הניחא לזכרים דאיכא גבייהו עשה דשריפת נותר אבל נקיבות לילקי דהא שריפת קדשים אינו נוהג אלא ביום וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות פסולי המוקדשי' והוי מצות שריפה מצות עשה שהז"ג וכמ"ש הפ"י במס' קידושין (דף ל"ד) ד"ה בא"ד. אך הקשה רבינו יוסף למה שנראה שם מדברי התוס' דמ"ע דשריפה נוהג גם בנשים אינו אלא בשריפת תרומה שעיקר מצוותו לשריפה להדלקה בלילה משא"כ שריפת נותר בקדשים פסולים. וא"כ לאו דנותר בקדשים לגבי נשים לא ש ניתק לעשה וצ"ל כיון דילפינן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם יש לפטור הזכרים ממלקות על הלאו משום דגבייהו ניתק לעשה ממילא גם הנשים פטורים ממלקות דהא לענין העונשים השוו לזכרים וזה מן המשכילי' הראשונים דלענין הפטור בנשים ליכא לחלק כלל אם נשרף הנותר או לא דהא לגבייהו ליכא כלל מצות שריפת נותר וע"כ מיד שנלמד שהנשים פטורות ממלקות על לאו דנותר נשמע ממילא דהן אם בא לידי שריפה אם לא פטורים דהא אף אם שורפים הנותר לא מקיימה מ"ע ואין הלאו ניתק רק למ"ע וכיון שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין ילפי בהיקש זה לפטור הזכרים ג"כ בכל גוונא הן אם נשרף הנותר או לא. דאם נחלוק ונאמר הזכרים חייבים מלקות כשלא קיימו העשה לא יהיה השוואה שווים עם נקיבות דהא הנקבות פטורי' אף בלא קיום שריפת הנותר כנ"ל. ולפי זה מיושב קושיית המל"מ הנ"ל דהטעם של הרמב"ם משום דניתק לעשה היא טעם כולל למיפטר אף כשלא יתקיים העשה כדמוכח בהקישא דאיש או אשה כנ"ל:

וע"ד הנ"ל יש ליישב מה שיש לפלפל בתוס' קידושין (דף ל"ד ע"א) בד"ה מעקה. שכתב בזה"ל. אך הקשה רבינו יוסף מא"י על פי' זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב (שבת דף כ"ה) משום דיום טוב עשה ול"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת במ"ע דיו"ט דהוי מ"ע שהזמ"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביום טוב וכ"ת אה"נ אמאי לא אישתמיט תנא דלא אמר כך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה אף הכא הלאו אלים ע"כ. ובתוס' חולין (דף קמ"א ע"א) ד"ה ל"צ מובא בשם ריב"א דמפרש הא דמקשה הגמ' בפסחים (דף מ"ה) אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור אף דיו"ט עשה ול"ת הוא מ"מ נהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דוחה ליה כו' יעו"ש. הרי דסברת הריב"א דלא אלים הלאו מחמת העשה וא"כ הדרא קושיית הר"י מא"י לדוכתי' וכי מותר לאשה לשרוף קדשי' ביום טוב דצ"ל דס"ל לריב"א ז"ל דמצות עשה דשריפת קדשים ג"כ אינו נוהג בנשים דמ"ע שהז"ג הוא דאינו נוהג בלילה וקושיית רבינו יוסף אינו אלא משריפת תרומה וכמ"ש הפ"י דאזיל בשיטת התוס' בכמה מקומות דגם שריפת תרומה מצוה דאורייתא אבל הריב"א סובר כרש"י וכדעת הר"י דשריפות תרומה אינו אלא מדרבנן וליכא מצוה דאורייתא בשריפה רק בקדשים וכיון דשריפת קדשים אינו אלא ביום הוי מ"ע שהז"ג ולשיטה זו אין מקום התחלה לקושיית רבינו יוסף הנ"ל. ודע דלפ"ד התוס' בחולין שמדחה דעת הריב"א ולדעתם היכא דאיכא עשה ול"ת שאינו נדחה מפני עשה אף אם עשה העשה חייב מלקות. ובמקום אחר ביארתי שמש"כ הרמב"ם פרק י' מהלכו' שילוח הלכה י"ט בזה"ל ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל כוונתו שלו לסברת הריב"א ולזה כתב דעשה ול"ת דוחה עשה. וא"כ אף שהחזיק הציפור לטהרת המצורע מלקינן לי' על לאו דלא תקח האם דהלאו והעשה דשלח תשלח דחי העשה דטהרת מצורע ואם עבר והחזיקו לטהרת מצורע לא פקע ממנו חיוב מלקות. לפי זה יש לתרץ קושיית רבינו יוסף דאי אפשר לומר שיהיה מותר לנשים לשרוף קדשים ביום טוב מצד דחיית העשה לל"ת דא"כ לא א"ש השוואת אשה לאיש לכל עונשים שבתורה דאיש השורף קדשים ביו"ט דלגבי' יש ביום טוב עשה ול"ת שדוחים עשה דשריפת קדשים וקאי בחיוב מלקות אף כששורף הקדשים ביו"ט. וא"ל דשאני שריפת קדשים כיון דמנותק בקיום השריפה לאו דנותר והוי גם בזה לאו ועשה ז"א דלדחו' עשה ול"ת דיו"ט ע"י שריפת נותר אין לנו רק עשה לחוד' מ"ע דשריפה דחביבא מצוה בשעתה והלאו דנותר לא חזי לאיצטרופי דהא אפשר לנתקו ע"י שריפה בחול ולגבי עקירת הלאו לא שייך חביבא מצוה בשעתה (דברי אלה מובנים עפ"י ד' הרשב"א בחידושים במס' שבת דף כ"ה) ואשה השורפת קדשים ביום טוב מיפטרה ממלקות וגם לכתחילה מותרת לשרוף הרי יש דבר שהזכר לוקה ונקיבה פטורה והלא הכתוב השווה אשה לאיש לכל עונשין אלא וודאי דגם אשה אסורה לשרוף קדשים ביום טוב:

פרק רביעי

עוד מילין בפי בסוגיא דפסחים (דף מ"ד) אחרישה לא לחייב כו' הא ראוין לכותשי' כתישה ביום טוב מי שרי ומפרש הריב"א דאף דיו"ט עשה ול"ת תו ליכא מלקות ולפ"ד א"ש גם דברי הגמרא הנ"ל כתישה ביו"ט מי שרי כלומר אף דעשה דכסוי דוחה גם ל"ת דכתישה מ"מ לכתחילה אסור לכתוש משום עשה דיו"ט וכן מפורש להדיא בספר אבן עוזר. אך לכאורה עדיין קשה דאכתי שייך הואיל וחזי לכיסוי ואי משום כתישה היה אפשר למכתש ע"י אשה דלגבה ליכא עשה דיו"ט רק ל"ת לחודא ואתי עשה דכיסוי דנוהג גם בנשים ודוחה הל"ת דכתישה א"ו צ"ל דהריב"א סובר דגם עשה דיו"ט אף שהיא מצות עשה שהז"ג נוהג בנשים:

אמנם לפי מ"ש עיקר הוכחה שנוהג בנשים מדהשווה הכתוב כו' והוכחה זו לא שייך לשיטת הריב"א דלדידי' אף באנשים דאיכא עשה ול"ת מ"מ אם קיים העשה הדוחת ל"ת לא לקי א"כ אף אם נאמר דעשה דיו"ט אינו נוהגת אלא באנשים מ"מ לא יהיה חילוק לענין חיוב מלקות על מלאכת יו"ט בין זכרים לנקבות דבלא קיום עשה הדוחת ל"ת יש מלקות גם בנקבות ובקיום עשה הדוחת ל"ת גם זכרים ליכא מלקות אף שעבר על עשה דשביתה דיו"ט אין עליו אלא איסור עשה ועל הלאו לא לקי שנדחה מפני קיום העשה א"כ מנ"ל שיהיה מ"ע דשביתה ביום טוב שהוא מ"ע שהזמן גרמא נוהגת גם בנשים:

ובדרך פלפול י"ל דאף לשיטת הריב"א נצבה הוכחה הנ"ל. דהנה לכאורה קשה על פירש הריב"א דמפרש על חרישה לא לחייב דאף דיו"ט עשה ול"ת היא מ"מ כיון דל"ת נדחה ליכא לחיובא מלקות הא י"ל דהאי תנא דיש חורש סובר דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא וכדאיתא בירושלמי אלא המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות שלא כמצוותן אין מצות וא"כ מחמת שבחרישתו ביו"ט אף שנעשים בעפר מצות כיסוי מ"מ הרי עבר על עשה דשביתה שאינה נדחת מפני עשה דכיסוי ושבה מצות כיסוי להיות מצוה הבב"ע והוי כאלו לא קיים המצוה שפיר מתחייב מלקות על לאו דל"ת דיו"ט דלא נדחית כלל מפני עשה כיון שהעשה באה בעבירה והוי כאלו לא עשה:

שוב מצאתי בספר נודע ביהודא בקונטרס אחרון שנתעורר בזה אבל באמת ל"ק דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא היכא שהעבירה גורמת המצוה וזה לא שייך בחריש' ביו"ט דהא העבירה גבי חרישה מפני שצריך להגומא אבל בחורש ואינו צריך אלא לעפרה ליכא איסור מלאכת יום טוב א"כ אין איסור המלאכה שבחרישה צורך אל מצות הכיסוי דאם לא הי' במחשבתו אל הגומא כ"א לעפרה ג"כ היתה מתקיימת מצות הכיסוי וע"כ אף בשעבר ועשה החרישה ובמלאכת מחשבת כי היה מחשבתו אל הגומא מ"מ כשמכסה בעפר החרישה את הדם הצריך כיסוי הוי מצות הכסוי כמצותה ואינה נקראת מצוה הבאה בעבירה. לפ"ז א"ש דברי הגמרא הנ"ל כתישה ביו"ט מי שרי ולא צריך לפירש אבן העוזר הנ"ל אלא כך פירושה כיון דכתישה עצמית המלאכה בה היא כתישת העפר הן כותש לצרכו או לצורך כיסוי בכל גוונא הוי מלאכה הצריכה לגופא ואם מכסה בעפר שכותש ביו"ט שאף אם נאמר שהעשה דכיסוי דוחית הלאו דלא תעשה כל מלאכה. מ"מ ישאר עליו העשה דשביתת יו"ט ומחמת עשה נחשבת מצות כסוי מצוה הבאה בעבירה כי לא היה אפשר לקיים הכסוי בלתי עברת על עשה דשביתת יום טוב דכתישת אבנים. וכיון שכן מתבטלת מצות הכסוי והוי כאלו לא עשה מצות כיסוי כלל ולא היה ביו"ט עשה כלל ורביע עלי' ממילא חיוב מלקות על הלאו כי הל"ת אינה נדחת אלא מפני עשה שאין בה עבירה ולא מפני עשה הבב"ע. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל לשיטת הריב"א הלא אפשר לעשות הכיסוי ע"י נשים דז"א דלשיטתי' ג"כ ע"כ נשים חייבות במ"ע דשביתה דאל"כ בטלה השוואת אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהא יש גוונא דאיכא מלקות לגבי אנשים ולגבי נשים יהיה היתר גמור דאי ליכא גבי אשה מ"ע דשביתה ביו"ט אלא הל"ת לחודא בידה לכתוש לצורך כיסוי ואם איש יעשה כן ילקה:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה