אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ג

דין ב

אי עשה דקום ועשה דחי עשה דשב ואל תעשה

פרק ראשון

הנה בפ"י דכתובות (דף מ"ב) כתב עשה דהוי מניעת עשיית איזה דבר הוי כלאו שנידחה מפני עשה שיש בקום ועשה וראי' לדבר יש מדברי הגמרא חולין (דף קמ"א):

גמרא מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה. יש לדקדק על כל האריכות הסוגיא דכאן מן התחלת הקו' עשה ול"ת היא שהיא לכאורה אך למותר כי אם להגדיל הפלפול דהא בפשיטות הוי מצי להקשות טעמא דכתב רחמנא תשלח כו' מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה:

ונ"ל ליישב בפשיטות דסברת מאי אולמי לא שייכי אלא היכא שהעשה שאנו באין לדחותה יש בקיומה עשיית מצוה אבל היכא דהעשה אינו מצוה רק מניעת עשיית כמו חייבי עשה ודומיהם דהוי כלאו הבא מכלל עשה י"ל שנידחת מפני העשה שיש בקיומה עשיית מצוה דקום ועשה מצוה עדיף. וכעין שכתב הפ"י לכתובות (דף מ') יעויי"ש באס"ז. והא דמקשה הגמרא כאן מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה א"ש דהא בעשה דשלוח הקן יש ג"כ קיים מצוה. אמנם לפי שביארנו דעיקר הקו' דמאי אולמי אינו רק משום עצמית קיום המצוה דשילוח ולא מצד העבירה שיש במניעת קיומה על דרך איסור לאו הבא מכלל עשה. יש לכאורה סברא לומר דאלימי מצות עשה דמצורע ממצות עשה דשילוח דהא קיום מצות עשה דמצורע היא חיוב מוחלט ואין ביד המצורע לפטור את עצמו מה שאין כן מצות עשה דשלוח שאינו חיוב על האדם כי אם. כשרוצה ליקח הבנים אבל אם אינו רוצה ליקח הבנים ואינו רוצה לזכות מן הקן יכול להניח ולילך לדרכו כי אין אדם מצווה לחזור אחר זה ועשה כזו לא אלימי כמו העשה המוטלת על האדם בחיוב לעשות זה וסמוכין לדברינו מדברי הגמרא דכתובות (דף מ') ומ"א כיון דאי אמרה לא בעינא כו' יעויי"ש באס"ז שמפרש שם בשם כמה קדמונים דעשה זו הוי עשה קלה ואין להקשות דאכתי איסור הלאו הבא מכלל עשה דשלוח הקן היא אלים דהא אין האפשרות שיהיה בידי אדם לדחות האיסור זה ולהחזיק לעצמו האם הרובצת בקן והוי כלאו הבא מכלל עשה על הלוקח האם לעצמו ז"א דהא ביארנו לעיל שהעשה תוכל לדחות איסור לאו הבא מכלל עשה כמו שדוחתת ל"ת גמורה וסברת מאי אולמי אינו רק מצד קיום המצוה שיש בהעשה שאנו דנין לדחותה וכאן גבי שלוח הקן מצוה זו דהקיום השלוח היא קילי כנ"ל כיון שבידו לומר לא בעינא ליקח הקן ולא יתחייב בשלוח ואלימא נגדה מ"ע דמצורע ולכך לא מקשה הגמרא תיכף מאי אולמי האי עשה מהאי עשה דהא כשאנו באין לדין בעוד האם על הבנים אם יקח לטהרת המצורע או ימנע מחמת עשה דשלוח הקן יש סברא לומר דעדיפא מצות טהרת מצורע שהיא חל עליו בחיוב ולא כן מצות שלוח שאם אינו רוצה ליקח מהקן אינו מחויב לשלח ומחמת זה הוי מצוה קלה ולכך לא הקשה הגמרא תחילה אלא מצד עשה ול"ת. אבל אחרי שמסיק הגמרא בעבר ונטלה ושיש עתה מצות דשלח תשלח ובאותה חיוב מצוה דשלוח אחר שכבר לקח האם בידו ליכא עוד צד לומר לא בעינא ואלימא כמו מ"ע דמצורע ושפיר מקשה הגמרא מאי אולמא ולכאורה גם לפי סברא הנ"ל לא דהא מיד כשיקח האם לידו לטהרת מצורע יחול עליו חיוב שלוח האם שהוא כבר בידו לא מצי עוד למפטר נפשי' מחיוב שליח. אמנם י"ל דהגמרא רוצה להקשות אליבא דכ"ע לרבנן ולר"י ולשיטת ר"י דשלח מעיקרא משמע ולא אחר שכבר נטל בידו והעשה דמעיקרא גבי שלוח הוא קיל' דהא בידו לעזוב הקן ולא יהיה עליו חיוב דשלוח משא"כ עשה דטהרת מצורע ואין לומר דגם מצות ציצית דמינה ילפינן דחיית עשה לל"ת היא קיל' דהא ביד אדם למנוע א"א מלבישת טלית בת ד' כנפות כבר נתעורר על זה הריטב"א לכתובות ומביא שם בשיטה מקובצת וכתב כיון דאי עביד הכי מיענשי וכדאמרינן במעשה דרב קטינא ולכך לא קיל' וסברא זו לא שייך גבי מצות שה"ק שאין בו שום חיוב על אדם שימציא א"ע ליקח את הבנים כדי שיהיה חיוב לשלח האם רק תלוי ברצון האדם. אמנם לפי סברא האחרת שכתב עוד שם הריטב"א דשאני מצות ציצית דאף דמצי למיפטר א"ע בטלית שאינו בת ציצית מ"מ איתא לעשה רק שהוא פוטר א"ע משא"כ במ"ע דלו תהיה לאשה כי אמרה לא בעינא עוקרת לעשה לגמרי דליתא להעשה בעולם עכ"ל. יסוד דברי הנ"ל נסתר דהא גם בשילוח הקן אף דמצי למיפטר נפשיה במניעת הזדקקות לקן מ"מ העשה היא בעולם ואינה מעוקרת ולקמן אדבר מזה:

ונחזור לענין שהזכרנו בסברת הפ"י דעשה שהיא בשוא"ת לא עדיפא מל"ת ונדחת מפני העשה ולכאורה ראי' פשוטה לדבריו מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות יבום שכתב בזה"ל היתה היבמה אסורה על יבם איסור לאו או איסור עשה כו' ומן הדין היה שתתייבם שיבום מ"ע בכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת כו' יעויי"ש והשיג עליו מהרש"ל ביש"ש ביבמות פ"ב סי' ג' דהא אין עשה דוחה עשה וא"כ בחייבי עשה אם בעל היבם לא קני' כמו בחייבי עשה ול"ת יעו"ש. אבל לפי סברת פ"י לק"מ דחייבי עשה שאינם רק להיות בשוא"ת הוה כל"ת ונידחת מפני עשה שיש בה קום עשה. ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצות שמשיג עליו למה לא חשיב למ"מ שנצטוינו לאכול מעשר שני ובכורות בירושלים והיא אמרו ואכלת לפני ד' אלהיך כו' וכתב שם הרמב"ן עוד בזה"ל ואין אני תמה על הרב בזה ואם אולי היה דעתו שאינו אלא למנוע אכילת חוץ לירושלים והוא הלאו שמנאו הרב קמ"א שלא לאכול מ"ש חוץ לירושלים והלא הוא ז"ל המונה לאוין מכלל עשה שבחשבון מ"ע כו' עכ"ל ויש לומר עוד דכשם היכא שיש ב' או ג' לאוין בדבר אחד אין הרמב"ם מונה למספר תרי"ג מצות כ"א לאו אחד וכמו שביאר באריכות בשורש שריבוי אזהרות אינם אלא לחזק האיסור כמו כן כשיש ל"ת ולאו הבא מכלל עשה שהוא ג"כ איסור מוסיף על הל"ת אין לחשוב אלא הל"ת לחוד. וכשנשכיל ונדקדק מכל מנין המצות של הרמב"ם לא נמצא שהעלה בחשבון לאו הבא מכלל עשה כ"א באחד מג' פנים שאבאר מצות עשה שיש בה קיום מצוה כמו שביתה בשבת ויו"ט אף שהוא בשאו"ת מ"מ השובת ואינו עושה שום מלאכה קיים מ"ע. שהשביתה היא עצם המצוה ויש בכלל מצוה זו דשביתה קיום מצוה גם לאו הבא מכלל עשה על מי שאינו שובת ואף שבמנין המצות עשה היכא שיש בלא"ה אזהרת לאו אין לחשוב עוד הלאו הבא מכלל עשה מ"מ עשה כנ"ל שיש בקיומה מצוה לנו לחשוב צוותה מצוה מכלל מצוה. ב' לאו הבא מכלל עשה שהיא עשה היכא דליכא כלל אזהרת לאו כמו בעולה לכה"ג שחשב הרמב"ם במצוה ל"ח ובמנין המצות שנקרא איסור עשה מצד הכלל לאו הבא מכלל עשה עשה כמו בהקרבה מוסר זמן שביאר במצוה ס' שיש בו איסור לאו הבא מכלל עשה וליכא גבי' אזהרת ל"ת ומה שחשב במצוה פ"ד לעשה הקרבת הקרבנות בבית הבחירה אף שיש על הקרבנות חוץ גם אזהרת ל"ת מ"מ הוא מן המנין במ"ע מצד קיום המצוה שיש בה שמי שיקריב בפנים מקיים המ"ע דשם תעלה עולתך ושם תעשה והוא כעין מה שכתבתי לעיל במ"ע דשביתת שבת ויום טוב. ג' ע"ד שכתב במצוה צ"ו קמ"ט קנ"ב שדיני הטומאה ודיני סימני הבהמה חי' ועוף כו' הוא מ"ע ולכך חושבם הרמב"ם אף שיש על אכילת בהמות ועופות ודגים טמאים אזהרת לאו כי אינו מונה מצד האיסור על אכילה שנשמע מאותו עשה ע"ד לאו הבא מכלל עשה רק מצד הציוה שבהם ליבדוק באילו הסימנים. ובזה מדויק לשון הרמב"ם במצוה קנ"ב שכתב שציונו לבדוק בסימני הדגים וכו' ובביאור אמרו בגמרא דחולין דף ס"ו ע"ב האוכל דג טמא עובר בעשה ול"ת כו' הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מ"ע והענין באומרו זו מצות עשה מה שזכרתי לך. והיא היותנו מצווים לדין באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלה וזה אינו מותר לאכלה עכ"ל הרי מבואר כמו שכתבתי בכוונת דעת הרמב"ם:

מעתה מיושב קושיית הרמב"ן די"ל דלכך לא חשב הרמב"ם הלאו הבא מכלל עשה שלא לאכול מ"ש חוץ לירושלים משום שאין בזה מ"ע של קיום רק איסור בא מכלל עשה זו והרי כבר בא בחשבון ל"ת אזהרת לאו על איסור אכילתן חוץ לירושלים. אמנם בספר הפלאה בכתובות דף מ' כתב שמדברי הגמרא פסחים דף נ"ט ע"א גבי מחוסר כפורים שמביא קרבנותיו בע"פ אחר התמיד לדברי הת"ק ור' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומקשה שם הגמרא בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אלא לר' ישמעאל מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה כו' מוכח דלא כדברי הפ"י דאי כדבריו מאי מקשה הגמרא מאי אלימי הא עשה דהשלמה אינו אלא כלאו הבא מכלל עשה ובדרך רחוק קצת אפשר לומר דבלא"ה לא שייך גבי מחו"כ דין דחיית עשה דהא לא דמי לכלאים בציצית שמי שעובר על הל"ת דכלאים הוא שמקיים המצוה דציצית. אבל במחו"כ הכהנים המקריבים קרבנותיו עוברים אעשה דהשלמה ומדברי התוס' בשבת דף ד' ד"ה וכי אומרים לי' לאדם כו' נראה שדין הנ"ל במחו"כ הוא ע"ד ניחא ליה לחבר למיעבד איסור קלילא כו' יעויי"ש ולחד תירוצא שם אין היתר בזה כ"א במצוה רבה ואין זה כדין שאר דחיית עשה לל"ת מלבד זה בדחיית עשה לל"ת בעינן בעידנא דמיעקר לאו וכאן ליכא בעידנא כבר העירו ע"ז תוס' פסחים, ד"ה אתי עשה וצ"ל דדחיית כאן הוא משום דבחמור נגד קל לא בעינן בעידנא והטעם הזה דדחיית העשה לל"ת כיון דלא אתי אלא מכלאים בציצית צריכים שיהי' בעידנא דומי' דכלאים בציצית אבל חמור נגד קל לא צריכים למילף מכלאים בציצית לכן לא בעינן בעידנא וגם יכולה שתהיה הדחי' ע"י אחר שאינו מקיים המצוה וע"ד ניחא לי' לחבר. וא"כ י"ל דזה כוונת קושיית הגמרא מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה כלומר כיון דלא אילמי אין לו דין דחי' בכה"ג דליכא בעידנא דהכהנים הם העוברים על העשה דהשלמה. וראיה לזה דבחמור נגד קל דוחה בכל ענין מדברי התוס' מכות שהקשו גבי כהן אמאי לוקה ואינו מחזיר ניתי עשה ונדחי לאו ועשה שאינו ש"ב ותירצו משום דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכו' ולכאורה קשה לפי דבריהם במס' עירובין דהיכא דבא ע"י פשיעה אינו דוחה ק' הא התם בא העשה ע"י פשיעה שגירשה א"ו כיון דהל"ת והעשה אינו ש"ב קיל נדחי' אפילו ע"י פשיעה אך לפ"ז קשה מאי מקשה התוס' הא גבי קרא דבעינן ראוי' לקיימה נימא דקושיית הגמרא ליתי עשה ולדחי קאי אכהנים דהעשה והל"ת דידהו קיל משום הכי נדחי'. אבל בשאר חייבי לאוין דחמיר אינ' נדחי' דגלי קרא דבעינן ראוי' לקיימה והטעם משום שבא העשה ע"י פשיעה שבא עליה אבל בכהנים דהעשה ול"ת דידהו קל נדחו מפני עשה אפילו שבא ע"י פשיעה. ולכן יש לומר דע"כ לא אמרו התוס' בעירובין דעל ידי פשיעה אינו. דוחה היינו היכא דהעשה היתה יכולה להתקיים בלתי פשיעתו. אבל כשהעשה א"א להתקיים בלתי זולת הפשיעה שפיר דוחה. ולהכי הכא דהעשה ולו תהיה לאשה א"א להתקיים בלתי הפשיעה שפיר דוחה את הל"ח ועפ"ז לא צריכין לסברת התוס' שכתבו לא אנמצא בה דבר ערוה פריך דהוי עשה ול"ת דבלא זה כיון דמה שזנתה היא ע"י פשיעה והעשה דולו תהי' כו' וקיום המצוה דולו תהיה לאשה יכולה להתקיים בלי צורך דחיי' (ומצד פשיעתה שזנתה תחת בעלה או שנסתרה לפני בעלה בלא עדים אחר קינוי וסתירה שאין יכולין להשקותה והיא אסורה מטעם ספק סוטה צריכין לדין דחיי' ע"ז שייך סברת התוס' בעירובין הנ"ל שבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. וארווח לן בזה לתרץ מה שהיה אפשר לכאורה להקשות לפי התוס' הנ"ל בכוונת דברי הגמרא כיון דאי אמרה לא בעינא כיון דאיהי מוזהרת כמוהו אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דאכתי קשה היכא דהיא אינה אסורה עליו אלא מחמת שקינא לה ונסתרה וא"א להשקותה שאסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה וכמ"ש התוס' בסוטה לענין זה ספק סוטה כוודאי והדבר פשוט דאיסור לאו הבא מכלל עשה הנ"ל אינו אלא על הבעל דלגבי דידיה יש ספק אם נטמאה באותה סתירה או לאו. אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שלא זינתה ליכא איסור סוטה וא"כ בכה"ג איך מלמדין אותה שתאמר אינה רוצה וכופין אותה הב"ד ע"ז כמ"ש באס"ז שכן כוונת רש"י או לשיטת התוס' דלגבי דידה לא שייך דחיי' הא בגוונא הנ"ל יכולה היא שתאמר אני יודעת שלא זניתי ואין עלי שום איסור לדור עמו והאיסור שעליו צד ספק סוטה דחיי' לגבי דידיה ע"י תעשה דולו תהיה לאשה אבל לדברי הנ"ל בגוונא דלעיל הוי כבא ע"י פשיעה דהא אפשר היה קיום העשה בלי צורך דחיית איסור. והשתא דאתינן להכי י"ל שגם בכהן שגירש לא שייך דין דחיי' כיון שבא ע"י פשיעה מה שגירשה וצ"ל דהא דמקשה התוס' בכהן שגירש דליתי עשה ולדחי ל"ת היא לפי המסקנא דכל ימיו היא העשה על החזרה והוי כאלו נאמר' בפירש לעשה מיוחדת על אחר הגירושין והוי באונס ב' עשה ולו תהי' לאשה קאי אתחילת נשואין וכל ימיו אחר הגירושין וכיון שכן גם שכהן שגירש יש מקום לומר שתבא עשה דכל ימיו ותדחה איסור כהונה דאין לומר דהוי בבא ע"י פשיעה ההא עשה זו דכל ימיו אינו רק אחר הפשיעה ולולא הפשיעה לא היתה התחלת עשה זו:

ולכאורה ראי' דלא כסברת הפ"י ולעולם עשה אינו נדחה אם הוא בשוא"ת והוא בהציע הסוגיא דפסחים. אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי ולא אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא. עבד לוי מלתא בי ריש גלותא בגדי וד"א מיתבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת מאי לאו תערובות טעמא וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופן ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א מפני תערובות טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופן היא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תהוי תיובתא דרב. אמר ר' ירמיה הב"ע כגון שצלאו בשתי קדרות. בשתי קדירות ס"ד אלא אימא כעין שתי קדירות והכי קאמר אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות מאי תערובות תערובות טעמים ואפילו כעין שתי קדירות דליכא תערובות טעמים אסור משום תערובות גופן ואפילו גדי וטלה ע"כ והקשה תוס' במסכת ע"א דף ס"ו למה לא מקשה הגמרא לרב ממשנה דכמון גם יש מקשים למה לא מקשה הגמרא אליבא דאביי ממשנה דאין צולין ועל האלפסי קושי' מהרי"ל בתשו' סי' רי"ד מאי מקשה הגמרא מה לי גדי וטלה וכו' דלמא תנא דברייתא סובר דמין במינו לא בטל והוי שפיר רבותא מאי דאשמעינן אפילו גדי וטלה שהוא אינו מינו למאי דפסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא יעויין בפלתי שמתרץ דקושיית הגמרא אליבא דאביי דאזלינן בתר טעמא והוי גדי וטלה גם כן מין במינו:

אמנם מדברי האלפסי שכתב דלכך יש לפסוק דלא כרב משום דאליבי' א"א לתרץ הברייתא דאין צולין כ"א בשנויי דחיקא ולפי דעת הפלתי דקושיית הגמרא אינו רק לאביי הרי לדידן דפסקינן כרבא מתורצת הברייתא דאין צולין אליבא דרב בשנויי רויחא כדברי מהרי"ל ולמה נדחה דברי רב מהלכה. ולכאורה י"ל דהא קשה מאי דמשני הגמ' אליבא דרב דהאיך כלל תנא דברייתא מה דאסור מחמת תערובות טעמים עם הנצלה בכעין שני קדרות שאסרו משום תערובות גופא דמותר בדיעבד כשמכיר כ"א את פסחו והניצלה ביחד שאסור מפני תערובות טעמים אסור אפילו דיעבד. אמנם לדברי האלפסי דרב לשיטתו סובר דמין במינו לא בטל כו' י"ל דתנא דברייתא סובר דמין במינו בטל ואף בתערובות טעמים מותר בדיעבד וכמו כן בגדי וטלה דהוי כשוים בטעמם וכלא מינכר האיסור ובטיל והן כעין שתי קדירות וליכא איסורא רק לכתחילה ולפי זה לכאורה מיושב קושיית מהרי"ל הנ"ל דא"א לתרץ דתנא דברייתא סובר דמין במינו לא בטיל וסובר דגדי וטלה הוי מין בשאינו מינו מצד שאינם שוים בשמא דא"כ יקשה איך כוללם תנא דברייתא בחד דינא דהא בגדי וגדי אסור אפילו דיעבד דמב"מ לא בטיל ובגדי וטלה מותר בדיעבד:

אמנם לכאורה יש לדחות דברים אלו דאף אם מב"מ לא בטל מ"מ מותר בריעבד משום דאתי עשה דפסח ודוחה האיסור שע"י הבליעה שאסורו משום שלא למנויו דהוי לאו הבא מכלל עשה שנדחה מפני העשה ולא דמי לבליעת קדשים פסולים דאית בי' עשה ול"ת כדברי רב אשי בזבחים דף צ"ז שמתרץ על הקושי' שם ואמאי ניתי עשה כו' יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ופשוט לומר דזה אינו רק בקרשים שאיסורו מצד פסול כמו פיגול ונותר אבל האיסור שלא למנויו אינו פסול בזבח הפסח וליכא ל"ת שכל שבקודש פסול ולא עשה דיקדש רק עשה דשלא למנויו (ומה שיש לפלפל לפי תירוצו של רבא אבאר לקמן אי"ה) דהוכחת רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבקדשים מעצם לא תשברו אינו רק לשיטתו שסובר דבדחיית עשה ול"ת לא בעינן בעידנא יעויין שבת דף קל"ה ע"ב) ורב אשי סובר שם דבעינן בעידנא וכיון דמארי' דתלמודא הוא רב אשי קשה לכאורה קושיית מהרי"ל הנ"ל דדלמא תנא דברייתא סובר מב"מ לא בטל ולכך שפיר אמר אפילו גדי וטלה לרבותא אף שהמה אינו מינו ואעפי"כ ליכא חילוק בדין תערובות טעמים בגדי וגדי וגדי וטלה דגם מין במינו מותר בדיעבד לאכול מצד דחיית עשה לל"ת הבא מכלל עשה דתכוסו על השה ולפי ההלכתא דבעינן בעידנא אף בקדשים עשה דוחה ל"ת ובשבירות עצם לא דחי משום דלא הוי בעידנא א"כ יש שינוי רויחא גם אליבא דרב ולמה דחה האלפסי מהלכ' וא"כ ע"כ שמעינן דלהרי"ף ליתא לסברת הפ"י אולם י"ל דברי הרי"ף באופן אחר והוא בהקדם משנה במס' חלה פ"א משנה ט' החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים כו' ואיתא בירושלמי פ"ב דבכורות מתני' מסייע לר' יוחנן ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור עכ"ל ואיתא באס"ז לב"מ דף נ"ג ע"א ד"ה ואסורים לזרים בזה"ל ותימא מה חידוש בא להשמיענו כאן מ"ש מכל אסורין שבתורה דחצי שיעור אסור מן התורה לר' יוחנן כדאית לי' ור"ל כדאית לי' כו' וי"ל דאיצטרך משום דמרבינן ח"ש מכל חלב וסד"א דומי' דחלב דאיסורו שוה בכל ולר"ל נמי סד"א הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמ"ל הך מתניתין דאין חילוק ע"כ. והנה לכאורה קשה מנ"ל באמת איסור חצי שיעור בתרומה דמחלב לא אתי כנ"ל וגדולה מזו מצינו בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות חו"מ פ"א דין ז' בזה"ל והאוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שכתב לא יאכל כו' עכ"ל וכתב שם המשנה למלך בשם תשובות מהרי"ל חביב סי' ש"ך שלכך צריכים לימוד בפ"ע גבי חמץ כיון שאין איסורו איסור עולם לא אתי מחלב יעו"ש. ונראה לי דבריש פרק בתרא דיומא איתא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה מ"ט כיון דחזי לאיצטרופי איסורי קא אכיל כו' תניא כוותי' דר' יוחנן אין לי כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' לחצי שיעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב ומקשים ל"ל לר' יוחנן ריבוי דכל איסור חצי שיעור ת"ל דחזי לאיצטרופי ומסברא יש לאסור:

ונראה לי דבאמת מצד הסברא זו יש לאסור חצי שיעור רק בחלב ס"ד דלישתרי מצד סמיכות אזהרת האיסור להעונש וכמבואר להדיא שם מדברי רש"י וכן מבואר ביותר בדברי קרבן אהרן פרשה צו עו"ש ולפי זה לא צריכין לתירוצו של מהרי"ל ב"ח די"ל בפשיטות כיון דבחמץ ילפינן ביעור ואכילה מהדדי ואזהרת הביעור נאמרה בסמוכין עם עונש כרת של אכילה כדכתיב תשביתו כו' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ולכמה מילי אמרו בגמרא דאיתקיש שאור לאכילת חמץ. וי"ל שזה טעם הפוסקים שסוברים שח"ש א"ל ביעור וכדי שלא ניליף גם להתיר אכילת חצי שיעור צריכים לריבוי מלא יאכל ובשאר כל איסורין החצי שיעור שלהם אסור מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וי"ל דלכך גם בתרומה אסור חצי שיעור אף דלא אתי מחלב מ"מ ידעינן בי' האיסור מסברא הנ"ל:

אמנם לפ"ז לכאורה קשה מאי מקשה הגמרא במס' ע"א דף ס"ז לאבי דאוסר בבת תיהא ממשנה דכמון. הא י"ל אף דאביי אוסר הריח בב"ת טעמו משום דעכ"פ משהו איכא ואף שאינו אלא חצי שיעור ולא שייך חזי לאיצטרופי מ"מ כיון דאיסורו איסור עולם דתקרובות ע"א אין לה ביטול שפיר אתי' לה לאיסורי מחלב אבל בכמון של תרומה שמחלב לא אתי' כנ"ל דתרומה קילי שאין איסורו שוה בכל ואין לאסור בו חצי שיעור רק מטעם דחזו לאיצטרופי וסברא זו לא שייכא בריח וי"ל דלכך מותר בכמון של תרומה (וביותר קשה לפי שיטת הרמב"ם בר"פ י"א מהמ"א דביי"נ יש חיוב מלקות על שתיי' כ"ש דאיסורי עכו"ם אין לו שיעור יעויי"ש) אף דניכר בפת ריח הכמון כל עצמית הריח אין לאסור דהא לא חזי לאיצטרופי:

ונראה לי בהקדים לתרץ קושיית התוס' בחולין דף ק"ח ע"א דאביי יליף טעם כעיקר מבשר בחלב ובמס' נזיר דף ל"ו אמר אביי דממשרת ילפינן ונראה לפע"ד בהקדים לשון ירושלמי בנזיר פ"ו ר' אבוהו בשם ר' יוחנן כל נותנין טעמא אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור היתיב ר' חייא ב"ר יוסף קמיה ר' יוחנן הכי בב"ח ולא טעם ממשו של איסור ואת אמר לוקה כו' יעו"ש, ונראה להפלוגתא שבירושלמי הנ"ל הוא פלוגתא דבעלי תוס' ור"ת המוזכר בתוס' ובהרא"ש בסוגיא דזרוע בשילה ובסוף מס' חלה והמעיין יראה דר"ח כהן סובר אף דטעם כעיקר לא אמרינן דנהפך היתר להיות איסור וכן פוסק הטור ביו"ד סימן צ"ח (ויעויין טור א"ח סי' תמ"ב ותנ"ב) ולשיטת ר"ת כיון דטעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור כיון שיש בו טעם איסור הנרגש בו כאלו כל עצמו איסור ולוקה על כל כזית ממנו ולכאורה ראי' שלא כדברי ר"ת מדברי הירושלמי הנ"ל שלפי פירש ר"ת בדברי ר' יוחנן שבמס' ע"ז דף ס"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין שקאי על מב"מ אינו מובן קושית ר' חייא בר יוסף הנ"ל מבב"ח דהא בב"ח אינו מינו היא. עכ"פ מבואר מדברי הירושלמי הנ"ל דלר' יוחנן אף במין באינו מינו ליכא מלקות בטעמו ולא ממשו וצ"ל לדידי' דלא חש לקושיית ר' חייא בר"י מבב"ח דסובר דבב"ח חידוש הוא כ"כ שם הק"ע ור' חייא בר יוסף נראה דסובר כאביי דבב"ח לא מקרי חידוש ולכך סבר למילף מבב"ח דגם על טעמו ולא ממשו יהיה חייב מלקות בכל האיסורים. ומעתה מיושב קושיית הנ"ל על אביי דהנה בבב"ח יש תרי הפכים בנושא אחד שהבישול אסור והכבישה מותרת ולא ידעינן אם האיסור חידוש או ההיתר חידוש ואם לא היה לנו לימוד ממשרת דעכ"פ יש איסור בטעם כעיקר ה"א דבב"ח אין היתר הכבישה חידוש רק איסור. הבישול שבבב"ח הוא החידוש ובאמת הוי אמרינן כיון דהחומרא הוא החידוש כי לא נתן טעם נמי. אמנם השתא דידעינן ממשרת דטכע"ק אסור אף דמשם לא מוכח שנהפך ההיתר לאיסור מצד הטעם די"ל דשם מיירי שיש כזית יין בלוע מ"מ כיון שעכ"פ מוכח מזה טעם כעיקר דאורייתא ממילא ע"כ מה שמותר הכבישה בב"ח אף שנבלע חלב בבשר היא חידוש ולא מחזקינין עוד לחידושא החומר שבבב"ח מה שאסור בבישול וילפינן מבב"ח לכל האיסורים גם למלקות ואמרינן שאף בטעם ולא ממשו יש מלקות כי ההיתר עצמו שבו הבליעה טעם איסור שבה לעצמות איסור ולוקין על כזית ממנו וכשיטת ר"ת וכדברי ר' חייא שבירושלמי (ותמצית דברי אלה נמצא גם בפלתי דף ק"ט ע"א) היוצא לנו מזה שלשיטת אביי דיליף טכע"ק גם מבב"ח אמרינן שנהפוך ההיתר להיות איסור. והנה בס' תמים דעים דף נ"ג ע"א איתא שם בשם הראב"ד (על השגות הרז"ה בדברי אלפסי שכתב דרב לטעמו שסובר מב"מ לא בטיל) כתב בזה"ל ומה שהוקשה על מה שאמר במשהו והוקשה לו פת חמה וכו' ואני אומר שלא אמר רב כך אלא בבשר שאין ריחו ניכר בו הלכך הוי ליה במשהו אבל מבשא"מ כיון שהיא ניכר למ"ד ריחא מלתא היא כנותן טעם דמי עכ"ל (גם במלחמות הרמב"ן בפ' כ"צ כתב דלאביי ריח כטעם וכטועם איסור ממש) ולפי זה נראה דאם בטעם כעיקר יש מלקות מצד שנהפך ההיתר לאיסור כמו כן מהראוי שיהיה מלקות גם על מאכל שקלט ריח איסור אם ניכר ונרגש בו הריח כנו"ט דמי ולא יקרא עוד בשם חצי שיעור דהא מצד ההרגש הריח שבהמאכל נהפך כלו לעצם איסור והוי שיעור שלם בממש גמור. ומקשה הגמרא שפיר אליבא דאביי ממשנה דכמון והרווחנו בזה ליישב קושיית התוס' שם שמקשים למה לא הביא הגמרא משנה דכמון על פלוגתא דרב ולוי יעו"ש ולפי הנ"ל ניחא דלרב ליכא להקשות ממשנה דכמון די"ל דרב ל"ל שנהפך ההיתר לאיסור וא"כ לא שייך בריח איסור חצי שיעור דהא לא חזי לאיצטרופי ומה שאסור הבשר שחוטה שניצלה כו' היינו משום דיליף מחלב דכתיב בי' כל לרבוי אפילו כ"ש. וממילא גם הריח אסור וביותר מיושב לפ"ד הירושלמי בנזיר דגם גבי נבילה ילפינן איסור חצי שיעור מדכתיב כל נבילה כו' אבל בתרומה דקילא ולא אתי' מחלב אין לאסור ח"ש דידי' רק מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בריח דאף כשבא לתערובות כיון שאינו מהפך ההיתר לאיסור אין בזה איסור רק הריח ואיננו שיעור כזית דכלל ריח כמשהו וחצי שיעור הוא. וא"ל א"כ למה אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה כו' ר' מאיר אוסר ורבי יהודא מתיר כו' מאי לאו תנאי הוא מר סבר ריחא מלתא ומר סבר ריחא לאו מלתא הוא דאכתי מנ"ל דר"י סובר ריחא לאו מלתא דדלמא בשאר איסורים אסור הריח אע"ג דלא חזו לאיצטרופי יליף לה מחלב כנ"ל ורק גבי תרומה מתיר בריח כנ"ל וי"ל בפשיטות דרב מרי סובר דנהפך ההיתר לאיסור בטכע"ק ולכך אמר כתנאי ממשנה דהרודה פת חמה שהוא שנוי' בפרק י' דתרומות קודם משנה דכמון וכיון שלא למוד מאותה משנה דדין ריחא אתי כתנאי תו לא הוי לי' מקום להקשות לרב ממשנה דכמון ועל סתם גמרא דלא אקשי תחילה ממשנה דכמון כמו דאקשי' במס' ע"א קודם שנחית שם לומר כתנאי ממשנה דהרודה י"ל כתירוצי הנ"ל עוד י"ל דלר"י אי אפשר לומר כנ"ל ונקדים דברי הת"כ המובא בחולין דף קי"ד הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וכתבו שם בתוס' וא"ת ותיפוק ליה ממשרת ליתן טכע"ק כו' יעויי"ש ובחידושי ריטב"א כתב בזה"ל ואנן הא כתיבנא בפ' גיה"נ שדעתינו כפירוש רש"י דטכע"ק לאו דאורייתא כו' ולעולם לא הביא ראי' בשום מקום מן הברייתא זאת לטכע"ק כו' משום דכל שהטעם עומד לעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור לא נחלקו בשום מקום אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כו' עכ"ל וכן כתוב בחידושי הרשב"א ועיין מ"ש בסוגי' דזרוע בשילה ולשיטת הסוברים להלכה דטעם כעיקר נשארה הקושיא להיפך דל"ל הטמאים לרבות צירן ורוטבן כו' תיפק ליה דהא כשנבלעו בהיתר אמרינן טעם כעיקר וע"כ צ"ל כדברי ר"ת דלמ"ד טעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור א"כ יש סברא לומר דגרע וחמירי טעם כשבא לתערובות מן טעם שעומד בעינא דבתערובת כיון שנהפך ההיתר להיות איסור הרי יש כממש גמור אבל בציר שאינו נקרא ממש רק טעם כדאיתא בלשון הרשב"א בסוגי' דזרוע בשילה ה"א להתיר ואין זה מן התימא דהא באמת לשיטת ר"ת בחצי שיעור שהיא בעין ליכא אלא איסור דאורייתא ולר' יוחנן ולר"ל גם איסור דאורייתא ליכא רק מדרבנן וכשבא לתערובות מהפך ההיתר לאיסור (יעויין בפלתי סי' צ"ב בדף ק"ט סוף ע"ב) והוי כשיעור שלם מן איסור גמור כמו כן היה סברא לומר דטעם בתערובות גרע וחמירי מטעם בפ"ע לכך צריכים לרבוי הטמאים דאף טעם בלא תערובות דהיינו שנפלט ועומד בעינא כמו ציר כו' אסור וממילא מוכח לפי זה דבתערובת מהפך הטעם האיסור את ההיתר שקיבל בליעתו לאיסור ומחשב כממשו של איסור וכיון דסתם ת"כ כר' יהודא מוכח להדיא למאן דסובר טכע"ק דאורייתא דר' יהודא סובר שטעם האיסור מהפך ההיתר לאיסור וא"כ אי הי' סובר ריחא מלתא היה לו לאסור הפת שקיבלה ריח היין של תרומה וליכא למידחי דלא חזו לאיצטרופי דז"א דלר"י הוי כיש כאן ממשות איסור מרובה דהא הריח שהוא בטעם מהפך גוף ההיתר לאיסור. ומדהתיר ר' יהודא בדין הרודה פת ע"כ צ"ל שסובר ריחא לאו מלתא ורב מרי דאמר כתנאי סבר כמ"ד טכע"ק דאורייתא וממשנה דכמון לא היה יכול להקשות כנ"ל. אבל ממשנה דהרודה פת אתי' לי' שפיר לומר כתנאי. אמנם לפי זה קשה לפי דעת התוס' בנדרים דף ל"ו על דברי רב זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא שכתבו שם בזה"ל כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלים מן הפסח לא הוי כמאכל שלא למנויו דלא אסרה רחמנא אלא להנהו דאיתניהו במצות תכוסו על השה אבל אותן דלא שייכו בהו לא מיירי מידי דהוי אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרת לאכול הימנו ואינו נקרא שלא למנויו וכן בקטנים עכ"ל התוס' הרי דלר' שמעון שסובר נשים בראשון רשות איסור שלא למנויו אינו שוה בכל ואפשר גם לתנאי דפליגי עלי' אינו נוהג באותן שפי' לר"י כגון טבול יום דמת דאינו טהור בשעת הפסח או מי שהוא חוץ מן המודיעים ובפרט לשיטת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ועכ"פ אליבא דר"ש מצינו מפורש בתוס' הנ"ל שלדידיה אין איסור שלא למנויו נוהג בהן וא"ל דהא ר"ש סובר כ"ש למלקות ז"א דאף לפי דברי התוס' דפליגי על רבינו יקיר ומחליטים דלר"ש אף בתערובות כ"ש למלקות י"ל דז"א רק במין בשא"מ ומטעם כיון דטעם כעיקר הוי כבעין ובזה לא שייך במב"מ בטעמא ובסוף הקונטריס יבואר יותר. והרי איסור זה אינו שוה בכל ובלא"ה איסור זה וקל מאוד שהוא הותר למנויו ואסור לשאינו מנוייו אשר ע"כ סברת הראב"ד המוזכר בתמים דעים ומובא ברמב"ן במלחמות פ' כ"צ. גם הרשב"א בתוה"ב הארוך נחית לסברתו לומר דאף לשיטת לוי שסובר דלכתחילה אסור ריחא מ"מ הסברא שבצליית שני פסחים יהיה מותר אפילו לכתחילה כיון דהיתר והיתר הוא הרי שמוחלטת איסור זה לקל עד שאינו אצלם בגדר אין מבטלין איסור לכתחילה על אחת כמה וכמה שאין ללמוד לאסור בזה חצי שיעור מילפותא מחלב דהא אף איסור גמור שיש בו אזהרת לאו ומיתה כמו תרומה אינו נלמד מחלב וכיון שכן אין לאסור בחצי שיעור שלא למנויו רק מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בריח וא"כ מאי מקשה הגמרא לרב מברייתא דאין צולין כו' מפני התערובות הא י"ל דסובר תנא דברייתא שבאיסור זה אין לאסור ריח ומטעמים הנ"ל דבריח לא שייך חזי לאיצטרופי ואף אם היה ראי' שהתנא דברייתא סובר דטעמו ולא ממשו לוקין שהטעם מהפך ההיתר לאיסור ג"כ לא קשה מידי דהטעם שמהפך ההיתר לאיסור אינו רק במבשא"מ בטעמא אבל מב"מ בטעמא אף למ"ד דמב"מ לא בטיל מ"מ אין ההיתר נהפך לאיסור כיון שלא נשתנה טעמו ע"י האיסור והדברים מבוארים מתוך דברי חידושי הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה שמסיק שם דמב"מ לא שייך כלל דין טעם כעיקר הן לרבנן והן לר' יהודא יעויי"ש ובתוה"ב דף ק"א דמב"מ ממשא בלא טעמא מקרי והן גדי וגדי והן גדי וטלה נקראים שוים בטעמא כמו חמרא חדתא בעינבא ונראה לי דלר' שמעון לשיטתו שסובר דאין פסח נאכל לב' חבורות יש גם בנשים איסור לאכול מפסח שלא במקום החבורה של אותו הפסח ואיסור זה היותו שוה בכל וחל גם על חצי שיעור (יעויין בפסחים דף פ"ו) ומקשה הגמרא שפיר:

ודע דאף לר' יהודא דפליג על ר"ש יש כאן לכאורה עוד איסור דחוץ למחיצתו הנלמד מפסוק ובשר בשדה טריפה כו' שהוא אזהרה על כל הקדשים שהמה חוץ למחיצת אכילתן (ויעויין ברמב"ם הלכות ק"פ פ"ט ובירושלמי פ' כ"צ) ומצד הסברא אסור אף שנפרש קודם שנתוועדו החבורה לאכילת הפסח דאף שאין חלות האיסור בעת הפריש' עכ"פ מעת יחילו החבור' באכילת פסחים אסור עליהם הנפרש מקודם ואינו אז במחיצתו ודינו ככל קדשים פסולים שאסור לכל ועומד לשריפה והא דלא הזכירו מאיסור זה לענין צליית ב' פסחים י"ל דמצד שכבר חל בשעת הצלי איסור שלא למנויו וכשנבלע הריח מאותו הפסח לפסח השני היה מחמת זה בליעת איסור בהיתר והיה צריך לביטול ונתבטל בריבוי דהיתרא למ"ד מב"מ בטל וכיון שחל שם ביטול שוב אינו מתעורר עליו אח"כ איסור דחוץ למקומו והוי מחיצה להריח הנבלע במקום החבורה של פסח שבה בליעת הריח ושם מקומו ולא דמי לחמץ שנתערב קודם פסח במשהו שאוסר הרמב"ם בפסח כמבואר בדבריו ס"פ מהלכות חו"מ דשאני התם משעת הביטול לא היה שם איסור על הבלוע לדעתו שהיתר בהיתר לא שייך שם ביטול ולכן כשבא זמן האיסור בפסח חל האיסור משהו שבתערובות יעויין בר"ן בנדרים דף נ"ב אבל היכא שיש בעת התערובות שם איסור ושייך בי' ביטול י"ל בפשיטות שאף הרמב"ם מודה שהוא כמבוטל לגמרי ולא יחול ע"ז עוד איסור המתחדש אח"כ שהיה לחול על אותה בליעה אם לא היתה בתערובות והסברא פשוטה לדעתי ובפרט הכא דמיד שנתבטל אין עוד שייכות רק לאותו פסח הבלוע בו וקובע למחיצה בחבורות אותו פסח ע"כ כאן כיון שבעת הצלי' יש איסור על הריח היוצא מפסח א' לחבירו מצד איסור שלא למנויו הוי בליעתו ככל בליעת איסור בהיתר וחל עליו הביטול בפסח השני ושוב אין מתחדש עליו עוד איסור חוץ למחיצה שאין חלותו רק בעת אכילת הפסחים כל אחד לחבורתו והרי נתבטל אותו הריח כבר בעת הצלי' בפסח אחר ושם מקומו:

וכיון דאתינן להכי מיושב הקושיא של מהרי"ל הנ"ל דאי אפשר לומר דתנא דאותה ברייתא סובר דבמב"מ ליכא ביטול ולכך אמר לרבותא אפילו גדי וטלה דא"כ קשה למה כלל התנא אותן שני דינים הלא לא יצדקו יחד דבתערובות טעם גדי וטלה מותר בדיעבד כיון ששייך בי' ביטול בעת התערובות תו לא חל עליו אחר כך איסור דחוץ למקומו כנ"ל אבל בגדי וגדי שהם מב"מ דלא שייך בי' ביטול אין מעצור לאיסור חוץ למקומו לחול בעת אכילת הפסחים ואיסור זה שוה בכל ואסור בו גם חצי שיעור. וגם העשה דאכילת פסח אינו דוחה דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים דהא זה מאיסור פסולי המקודשים כמבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל ויש בו עשה דיקדש גם ל"ת כמו בכל פסולי המוקדשין ולכך אסור גם בדיעבד משא"כ בגדי וטלה שהוא אינו מינו ששייך בי' ביטול בעת הבליעה ותו לא אתי וחייל איסור דחוץ למחיצה. וא"ל דעדיין קשה מאי מקשה הגמ' לרב מאותה הברייתא דלמא סובר התנא דמב"מ לא בטל וגם סובר דמחמת שלא למנויו ליכא איסור בריח כיון שאינו שוה בכל והן במינו והן שלא במינו לא שייך שם ביטול היינו משום שבשעה שיבלע היה היתר בהיתר ובשניהם אח"כ איסור חוץ למחיצה ואסורים הפסחים גם בדיעבד. דז"א דהא גדי וטלה אף שאינם שוים בשמן ונקראים מבשא"מ לענין ביטול מ"מ שוים בטעמא ואין הריח ניכר בו והוי כמשהו שבטל גם בבליעת איסור קדשים פסולין ולשיטת הרי"ף כל ריח אף לרב אינו אלא כמשהו רק דעכ"ז אסור בשא"מ כיון דנרגש הריח הרי מינכר האיסור וחשיב למ"ד ריחא מילתא כמו טעם הנרגש וכדברי התמים דעים משא"כ כששוין בטעמא ובריחא כיון שאין הרגש הריח מתבטל בבשר פסח ההיתר שהוא אינו מינו בשמא.

ובדברינו הנ"ל ארווח לן מה שיש להקשות למה לא נחית הגמרא להקשות לאביי מברייתא דאין צולין כמו שהקשה לרב וצריכים לדחוק בשיטתו בתירוץ הברייתא אשר זה אחד מטעמי הרי"ף לדחות דברי רב מהלכתא. אמנם לפי דברי הנ"ל דלאביי לשיטתו סובר דאזלינן בתר טעמא וגם גדי וטלה הוי מין בשא"מ י"ל דלא קשה מידי לדידי' מהברייתא די"ל דהברייתא סוברת שגם בדיעבד פסולים הפסחים משום דמין במינו לא בטל. ואין לומר הא בדיעבד מותר משעה דחיית עשה דפסח י"ל דהאיסור הוא משום חוץ למחיצה והוי פסול קודש והיא גופא אשמעינן הברייתא דגדי וטלה נמי מב"מ מקרי. ואף דאביי סובר בנזיר דף ל"ו דהיכא דנפישי היתרא לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ממילא לכאורה לדידי' מהראוי שיודחה עשה דאכילת פסח האיסור בעלמא שיש בו מצד הריח. אף אם האיסור הוא מצד חוץ למחיצה הלא אינו אלא הריח דחשיב משהו ובחצי שיעור לא שייך עשה ול"ת רק איסור. י"ל דאביי מודה בקדשים גם בנפישי היתר' אמרינן היתר מצטרף לאיסור דאל"כ למה לי' לדידיה יקדש לפי מאי דס"ד דבכל אסורין המל"א ממשרת א"ו סובר דיקדש אתי לאחמורי בקדשים שנאמר המל"א אפילו דנפישי היתר' וכמו שסברתו אליבא דר' אליעזר דבכותח הבבלי אף דנפישי היתרא אמרינן המלא"ס משום דדריש כל גבי חמץ. וכן מבואר בפסחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה אלא. ולפי דעת התוס' בלא"ה לא קשה דהיכא דלא שייך ביטול גם בנפישי היתר' אמרינן היתר מצטרף לאיסור ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה