אור ברסלב
ברוך טעם שער ב › דין ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב · דין ב

דין א

אי בעינן שבאותו הדבר שעובר על הלאו יקיים העשה:

פרק ראשון

הנה בס' ט"א חידש סברא זאת דבעינן שבאותו דבר בעצמו שעובר הל"ת יתקיים העשה דומיא דכלאים בציצית ועי"ז יתורץ קושית התוס' בעירובין דלכך לא דחי עשה דמתן ד' את הלאו דבל תוסיף. ואח"כ דחה סברא זו דא"כ מאי פריך הגמרא בזבחים גבי יוקדש להיות כמוהו ליתי עשה ולדחי ל"ת הא באכילת הפסולין שנבלעו לא מקיים העשה רק בהכשר שנבלע בו ש"מ דלא בעינן באותו דבר בעצמו. והנה לפע"ד נראה דאין מזה סתירה דלעולם י"ל דבעינן באותו דבר ממש קיום העשה והכא שאני דבלא"ה נפלאו רבים בכאן על דברי רב אשי שמתרץ יקדש עשה והוקשו דא"כ אמאי אמר רב אשי בפסחים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דהא אי לא הוי כתיב יקדש בחטאת אף דהוי ילפינן מנזיר להמלא"ס הוי נדחה האיסור מעשה דאכילת קדשים:

עוד ראיתי קושי' שמביא בשער המלך בשם חדושי הרשב"א דבעירובין דף ק' אם נתערב דם מתן א' במתן ד' ר' יהושוע אומר ינתן במתן א' ולא במתן ד' משום בל תוסיף. ומקשי' בתוס' דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף ומתרצים דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל א"כ מאי מקשה הגמרא בכאן וניתי עשה כו' הא בכה"ג דבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת. גם יש לדקדק בלשון רש"י בד"ה אמאי תפסול משום האי פורתא למה מדייק רש"י בדבריו שהוא פורתא ועוד הא רש"י בעצמו כתב שם בד"ה עד שיבלע כו' מכאן אנו למידן המל"א בקדשים א"כ אמאי קרי להו פורתא:

ונראה לתרץ הכל דאיתא בפסחים דף נ"ט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בע"פ שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב וקאמר שם בגמרא דהטעם דעשה פסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה ומקשים התוס' דהא לא הוי בעידנא. ומתרץ ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא וכו' אבל עשה דחמיר דוחה עשה הקל בכל ענין וכו' יעו"ש והסברת הדבר דהא דצריכים גבי דדחי עשה לל"ת שיהי' בעידנא היא משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית כדאיתא בשבת (דף קל"ב) אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה כו' והדבר פשוט הא דצריכים לימוד לדחיית עשה לל"ת מכלאים משום דמסברא חיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה אינו נדחה מעשה אבל בחמור נגד קל לא צריך לילף מכלאים בציצית דבלא"ה ידעינן מסברא דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שיזכה ולכך לא בעינן דומי' דכלאים ולא צריך בעידנא כמו כן מה שמחלקים התוס' בבא ע"י פשיעה היא ג"כ משום דבעינן דומי' דכלאים אינו רק במקום שאינו חמור נגד הקל אבל בחמור נגד הקל דוחה אף ע"י הפשיעה. ומזה הטעם דוחה עשה דפסח ומחוסר כפורים עשה דהשלמה אף שהדחיי' באה ע"י פשיעה ששכח להביא קרבנותיו קודם התמיד. א"כ לכאורה י"ל בפשיטות לפי המבואר בתוס' מסכת שבועות דעשה חמור מאיסור דחצי שיעור א"כ חמיר העשה דיאכלו מאכלים קדשים מהאיסור שיש בה ע"י בליעה מקדשים פסולים כיון דלא נבלע אלא פורתא רק דעדיין קשה כיון דהיתר מצטרף לאיסור אינו בגדר חצי שיעור כיון דלולי הדחיי' היה חיוב מלקות ע"ז משום דהיתר מצטרף להחצי שיעור של איסור ושב כאלו כל הזית איסור לכן נראה לי דביבמות דף ה' איתא דלכך לא ילפינן נזיר ממצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכמו כן בכמה מקומות בש"ס מבואר דדבר שישנו בשאלה קיל נגד דבר שאינו בשאלה. והנה התוס' בזבחים בסוגי' דיקדש ד"ה ניתי עשה כתבו לאו אתאכל כחומר שבה פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא אם פסולה היא תפסול כו' א"כ אשאר פסולין דליכא כרת כגון שנשחטה בלילה ולן דמה חוץ למקומה. וא"ת דגזה"כ היא כו' וי"ל דקרא איכא לאוקמי בבשרה אתאכל כחומר שבה כו' עיי"ש. ובכריתות דף י"ג ע"ב על משנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב כו' כתבו בתוס' ד"ה ד' החטאות ואשם אחד וא"ת אמאי לא חשב ה' כגון נשבע שלא לאכלו ואכלה וי"ל מידי דאיתי בשאלה לא קתני ומוקדשין דתנא אף על גב דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטה ונזרקה דמן כהלכתן ליתא בשאלה כו' ע"ש. לפי זה לגבי מ"ע דאכילת קדשים לא משכחת שיהיה בשאלה כיון שהיא נעשה כהלכתו ליתא תו בשאלה וקדשים פסולין שנפסלו ע"י שחיטה או זריקה שלא כהלכתו ישנן בשאלה. א"כ הוי איסור אכילת קדשים פסולן קיל מחמת שישנן בשאלה נגד העשה דאכילת קדשים כשרים והוי חמור נגד קל ולא צריך דומי' דכלאים ושפיר מצי למדחי אף כשבאה ע"י פשיעה. וא"ל דהא הברייתא דיקדש הוא מספרא ולפי המבואר תוס' מס' פסחים מבואר, כספרא דחולין שנשחטו בעזרה אסורין מדאורייתא ולדברי רש"י שם אף לר"י חולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה מדאורייתא וסתם ספרא ר"י א"כ תו ל"ל דלכך מדחה איסור דאכילת קדשים פסולין משום שישנן בשאלה דהא אף לאחר שאלה יהיה אסור משום חולין שנשחטו בעזרה. ז"א דהא כיון דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים א"כ בחשב"ע אין המל"א ולא הוי רק חצי שיעור משום פורתא שנבלע דקילא טפי ועומדת לדחות בלא"ה מהעשה דאכילת קדשים לכן מדייק רש"י אמאי תפסול משום האי פורתא כיון דאין רק פורתא הוי ממ"נ חמור נגד הקל כנ"ל:

ומעתה מיושב קושיית העולם הנ"ל דא"ל דנילף מנזיר דהמל"א בכל איסורין דא"כ למה לי דכתב רחמנא יקדש גבי חטאת דהא כל איסורין ילפינן מנזיר דא"ל דס"ד דבחטאת תדחה העשה את הל"ת דז"א דהא בבא ע"י הפשיעה אינו נדחת רק בחמור נגד קל וכאן ליכא קולא באיסור הנבלע אי משום דאיתא בשאלה הא ישוב לאיסור חשב"ע ולמאי דסברינן האי דינא דבכל אסורין המל"א גם בחשב"ע ולא הוי פורתא כיון דהמל"א הרי כל הבשר לאיסור יחשב כנ"ל. היוצא לנו מזה דחמור נגד קל לא צריכין שום דבר שיהיה דומה לכלאים בציצית ממילא י"ל כסברת הט"א דבכל מקום בעינן שבאותו דבר שמקיים העשה נדחה הל"ת ואף על פי כן מקשה הגמרא גבי יקדש דהא לא הוי אלא פורתא והוי חמור נגד קל ואי משום המל"א ז"א דההיתר שנעשה ממנו איסור מחמת הצירוף יש קיום העשה דאכלו את הבשר בעצמותה ותוכל לדחות אף ל"ת גמור דלענין זה הוי דומי' דכלאים ונגד הבליעה הוי חמור נגד הקל:

ובהמשך זה יתורץ קושית המפורשים בסוגי' דפסחים דף ל"ה אלו דברים שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו' ויוצאי בדמאי ובהקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל פי' רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה יש איסור מחמת איסור אחר וכו' עכ"ל ובגמרא שם ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כו'. אלא בטבל שלא נתקן כל צרכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' שאיסורו משו' בל תאכל עליו חמץ יצא' זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסור' דחמץ להיכא אזלי אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור (ר"ל מחטאת) רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא משום בל תאכל טבל מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת עכ"ל הגמרא. ומקשים לפי מסקנת הגמרא מה שאין יוצאין בטבל אינו רק אליבא דר"ש שסובר אין איסור חל על איסור א"כ לדידן דס"ל אחע"א מהראוי שיצא אדם י"ח בטבל והרמב"ם פוסק דאין יוצאין בטבל ובכל איסורים סובר אחע"א. והנה בר"ן מפרש הטעם במשנה משום מצוה הבאה בעבירה. וקשה לפ"ז ל"ל לר"ש למילף מפסוק דלא תאכל הא ר"ש בעצמו סובר מצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה כמבואר ריש פ' לולב הגזול ומבואר שם שכמה קדמונים שאף לשיטת הסוברים מצוה הב"ע אינו אלא מדרבנן אליבא דר"ש היא מדאורייתא דהוא יליף מקרא דדברי קבלה והבאתם את הגזול ואת הפסח גזול דומי' דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול בין לפני יאוש בין לאחר יאוש והתוס' שם מקשה קושי' כיון דמצוה הבב"ע מדאורייתא ל"ל למעט טבל ת"ל משום מצוה הבב"ע וגם מקשים המפרשים דמאי מצוה הבב"ע שייך כאן בגוונא שאין לו מצה אחרת דיכולה העשה דמצה לדחות הל"ת דאיסור ומתרץ בשא"ר דשאני טבל שהיא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים והניח בקושי' על הרמב"ם דפוסק דבכל איסורין אין יוצאים אף היכא שיש לאו בעלמא כגון היכא שלא ניטל ממנה מעשר עני יעויי"ש שהאריך. ובמס' קידושין דף ל"ח ע"א מביאים בתוס' קושיית הירושלמי על פסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכל דאקריבו עומר והדר אכל דהא הי' צריכים לאכול מצה דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש. ומביאו שם שתירץ בירושלמי דאין עשה דקה"ד דוחה. אמנם בריש יבמות מביא דאדרבה עשה דקה"ד חמירי א"כ ע"כ צ"ל שבודאי אכלו אז מצה מחדש וקרא לא חשיב ליה כיון שלא היה אכילת קבע שאין לה הפסק כמו ממחרת הפסח ואילך וכמבואר בחידושי הריטב"א. עכ"פ נשמע מני' דעשה דמצה דוחת ל"ת של מאכלות איסור א"כ נשאר הקושי' על הרמב"ם ונ"ל דלשיטת הרמב"ם ליכא דין דחיית עשה לל"ת במאכלות אסורות רק בהנך שני מקומות שמצינו מפורש גבי יקדש להיות כמוהו וגבי מעבור הארץ. ואקדים לתרץ קושיית חכמי לוני' על הרמב"ם בפסחים דף כ"א דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה כו'. בשלמא לר"מ דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה בהנאה הא כל אסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה) אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתי הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה. נפקי לי' מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה כו' ור"מ אותו אתה משליך וכו' ואי אתה משליך חולין שב"ע ואידך חשב"ע לאו דאורייתא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיה"נ. ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיה"נ בתוכו מפני שמקומו ניכר קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל מאן שמעת לי' דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש דתניא האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ר"ש ה"נ דאסר בהנאה דתניא גיה"נ מותר בהנאה ור"ש כו' עכ"ל הגמרא ורמב"ם פוסק דאין בגידין בנ"ט וסובר דגיה"נ מותר בהנאה אף שסובר כר' אבהו. והמ"מ מביא בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא אתמר האי סוגי' אבל למסקנא מותר גיה"נ בהנאה אפילו אס"ד דאין בגידין בנ"ט יעו"ש ובפ"י כתב דזה דוחק שיהיה שקלא וטריא לרווחא דמלתא כו' יעו"ש. ובלא"ה צריכים להבין למה באמת לא מתלי דין הנאת גיד ביש בגידין בנ"ט או לא:

ונראה לי דהרמב"ם במנין המצות ל"ת קפ"ז כתב בזה הלשון ודע המקשה כי איסור הנאה אין ראוי' למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי אכילה מין ממין הנאה ואמרו בדבר שהוא לא אוכל אמנם דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם כ"מ שנאמר כו' ואח"ז מקשה שם למה הוצרכו בתורה על לאו בבב"ח לאיסור הנאה ותירוץ תירוצו שם להמדקדק בדבריו כיון דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה אף שאינו נהנה א"כ אין הנאה בכלל איסור אכילה יעויי"ש לפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא הניחא כו' אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט כו' אדרבה י"ל למ"ד אין בגידין בנ"ט א"כ ליכא באכילה הנאת אכילה בגרונו ויעויי"ש בדברי הרמב"ם שמדקדק עד שיהנה בגרונו וממילא ליכא למכלל בכלל איסור מאכלים דחייב על הנאות גרונו ובגיד ליכא רק מלוי מעיים וי"ל או דהגמר' רוצה לתרץ אף אליבא דר"ל שסובר דהחיוב על הנאת מעיים ויע"ש בחולין דף קל"א או דהקושי' היא אליבא דר"ש דסובר כ"ש למלקות ולדידהו לפי סברת מהר"י בן ל"ב ומהרש"ל בשבועות דף ק"ג בכל איסורי' אסור אף שלא כדרך אכילתן וממילא ליכא למימר טעמו של הרמב"ם הנ"ל היוצא מדברי הנ"ל דלפי האמת דפסקינן כר' אבהו כל איסורי מאכל שהמה מאיסורי בהנאה אמרינן דגם איסור אכילה הוא משום הנאת אכילה ואותם שאינם אסורים בהנאה אמרינן שלא אסרוהו התורה רק הנאת אכילה אבל עכ"פ עיקר האיסור אינו אלא מפני הנאתה ולכך שלא כדרך אכילה מותר אף שיש בו מילוי מעיים. והנה בת"ח בחולין דף ק"ח מבואר דיוצאין באכילת מצה אף כשאוכל שלא כדרך אכילתן וראייתו מדברי רבא בפסחים בערבי פסחים בלע מצה יצא ומתרץ בזה קושיית התוס' בחולין דף הנ"ל ולקמן אבאר מה שהחזקתי סברתו לפי זה לסברת הט"א הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת כ"א היכא שמצוה מתקיימת בעצמו' הדבר שעוברים בו על הל"ת. וי"ל דלכך לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת של מאכלות אסורות כיון דעיקר הל"ת דמאכל האיסור אינו רק מחמת הנאת אכילה ומצוה שיש באכילת המצה אינו תלוי בהנאת אכילה נמצא אין קיום המצוה באותו דבר שעובר בו הל"ת ולכך הוי מצוה הבאה בעבירה. משא"כ לר"ש לדידי' לא שייך סברא הנ"ל דהוא סובר דגם איסור אפילה אינו משום הנאתו א"כ שפיר הוי מצי עשה דמצה לדחות הל"ת לכך צריך למעט כדי שלא יצא אדם בטבל ובשארי אסורים מפסוק לא תאכל עליו חמץ והרמב"ם לשיטתו כנ"ל ופוסק שפיר ואין יוצאין במאכלות אסורות אף לדידי' דסובר איסור חל על איסור לא נוכל למילף מלא תאכל עליו חמץ והא דקאמר בזבחים גבי יקדש ואמאי וניתי עשה וכו' דשאני התם דהא העשה דואכלו את הבשר צ"ל כדרך אכילה דלמשחה ולגדולה כתיב כדרך שהמלכים אוכלים ששייך גם באכילת הבעלים ובלא"ה כל סתם אכילה הוא כדרך אכילה מלבד גבי מצה והטעם בזה להסביר עפ"י המבואר בלבוש א"ח סי' יעו"ש ובפרט אם נאמר דתיבת ואכלוהו דכתיב בקרא דשל מצות ומרורים לא קאי על מצה רק על פסח ומה שבלע מרור לא יצא הוא מטעם שלא טעם טעם מר:

פרק שני

אמנם עדיין צריכין יישוב אמאי מקשה בירושלמי דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ולתרץ זה אקדים לתרץ דברי הרמב"ם דבחולין דף י"ז איתא בעי רבי ירמי' איברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב ואמר רב ירמיה בר אבא כתלי דחזירי ב"צ מבעי' אלא לאחר מכאן ואבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של כותי' דידהו לא אשתרי תיקו, והרמב"ם פוסק בהלכות מלכים שלא הותר במלחמה רק כשאין להם מה לאכול ולא חילק לשלל דידהו לשל ישראל ומתמיהים עליו אחרונים בתרתי מסוגיא זו:

ונראה לי לתרץ דר' ירמיה לשיטתו דאיתא בר"ה דף י"ב אמר רב אשי אמר ר' יוחנן א"ק מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות שנת השמיטה מאי עבידתי' בחג הסוכות שמיני הוא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמיני כו' א"ל ר' ירמיה לר' יוחנן וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש כו' הדר אמר רב ירמי' לאו מלתא היא דאמרי דבעי מני' חברי' דרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו והדר אכול מהיכן הקריבו א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו ה"נ קים להו ע"כ. ומקשים בתוס' שם ובקדושין בשם הראב"ע הא ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן ר"ל ממחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. ומתרצים דגם ששה עשר מקרי מחרת הפסח, ובקדושין כתב עוד דכאן מיירי בט"ז דאי ט"ו מאי בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא אקרוב עומר. וכתבו עוד בר"ה בזה"ל ובפרק ב' דחלה בירושלמי פלוגתא הוא דאמוראי והכי איתא שם ר' יונה בעי קמי' דר' ירמיה בשעה שיכנסו ישראל ומצאו קמה לחה מה שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה אפילו יבישה א"ל אפילו יבישה אפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלי' כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח אמר ר' יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שניי' הוא שמ"ע דוחה ל"ת ע"ד דר' יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אעפ"י שאינו כתיבה בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ז הכתוב ר' אליעזר בר יוסף קמיה דר' דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י לאו בט"ו יצאו ע"כ לכאורה קשה למ"ד דמחרת הפסח היינו ט"ו מה חילוק היה בין ט"ו לקודם ט"ו ואיתא בחידושי ריטב"א דהכוונה ממחרת הפסח היינו ליל ט"ו אבל זה דוחק שיהיה בכלל ממחרת הלילה ולא היום ולשיטת הרמב"ם דחילק בין יש מה לאכול לאין מה לאכול יש לומר בפשיטות כיון דכתיב וישבות המן ממחרת הפסח לכך היה מותרת לאכול מאז אף איסור חדש קודם לעומר אבל קודם ט"ו שהיה להם מן לא יכלו לאכול מחדש ולמ"ד ממחרת הפסח היינו ט"ז צ"ל דסובר דליכא לחלק בין יש להם לאכול לאין להם א"כ תו ליכא לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו ע"כ ממחרת הפסח היינו ט"ז ומשום דאקריבו עומר. אבל אכתי קשה למה באמת לא אכלו גם מקודם טרם שהקריבו העומר משום היתר איסורי מאכלות בשעת מלחמה נ"ל כסגנון תירוץ דדידהו לא אשתרי ומה שנתמלא' התבואה מעת בואם לארץ היה דידהו לפי זה ר' ירמי' לשיטתו דסובר דממחרת הפסח היינו ט"ז ע"כ סובר דליכא חילוק בין אין להם כו' וסובר לחלק בין כותים לדידהו ולפי המבואר בריש פ"ב דחלה תלמוד בבלי דידן חולק על הירושלמי במה שמחלק בדחיית עשה בין כתובה בצידה א"כ ע"כ צ"ל דמויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ט"ו כיון דע"כ מצות אכלו צ"ל דאכלו משום שהיה שעת מלחמה א"כ ע"כ גם שלל ישראל מותר רק החילוק בין יש להם מה יאכלו כנ"ל, וא"ל אמאי לא אכלו מתבואה שבעליי' מאשתקד כבר תירץ זה בט"א כיון דארץ ישראל מחזקת היה רק גוים א"כ י"ל דהוי שלל גוים והיה להם חלק במה שזרעו היה כל התבואה כמו שותפים וכדין ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות דאמרינן טבל וחולין מעורבין זה בזה למ"ד אין ברירה כדאיתא בגיטין דף מ"ז ומפרש רש"י ר"ל דכל חטה וחטה יש בה טבל וחולין ולכך יכולין להפריש מני' ובי' והתוס' חולקים שם וסוברים דלמ"ד אין ברירה יכולין לומר על כל העיסה דלמא כולה של עכו"ם ולהיפך וכדומה ואין לעיסה זו שום תקנה. והרמב"ם בפ"א מהלכות תרומה סובר כדעת רש"י יעויי"ש בכ"מ א"כ לדידי' בכל כזית הי' חלק כותים וחלק ישראל ואיסור אכילה לא היה רק מפני חלקו של ישראל לדעת הירושלמי דאין מחלק בין יש להם לאין להם רק בין שלל כותים לשלל ישראל ולכך א"ש דברי הירושלמי במה שפלפלו בדין דחיית עשה לל"ת דאין לומר דלא שייך דחיי' כיון דהעשה אינו בהנאת האכילה והאיסור הוא על הנאת האכילה וכנ"ל. דז"א רק כשיש לאו באכילה אבל בחצי שיעור שהוא איסור בעלמא נדחה מפני העשה אף בגוונא שאין קיום המצוה במה שיש עצמות האיסור וק"ל:

ונוכל לומר עוד לפי דברי הרמב"ם דיש חילוק בין אין להם מה יאכלו באמת ממחרת הפסח היינו ט"ז דמקודם לא היה יכולין לאכול קודם העומר וגם מצות מצה לא היה יכולין לאכול כיון דהיה להם מה לאכול היה כל כזית איסור ותו לא נדחה ל"ת דאכילה שאיסורו משום הנאת אכילה מהעשה דמצה שקיומה אינו תלוי' בהנאה. ועכ"פ כיון דליכא הוכחה כלל בין שלל כותים לדידהו אין לחלק מסברא משא"כ לר' ירמיה דלא ס"ל לחלק בין יש להם מה יאכלו ע"כ צריכין לחלק כנ"ל:

ובאופן אחר נראה לי ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל מה שמחלק בין אין לו מה יאכל ובין יש לו מה לאכול ומקושיית הגמרא על האיבעי' דר' ירמיה נראה דאין לחלק דבפ"י בפסק חדש מביא דעת רבינו ברוך שחדש אינו נוהג בחו"ל. ומקשה בפ"י דהא מגמרא דמנחות דף ס"ח ע"ב מבואר שחדש נוהג בח"ל דאיתא התם ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר סברי חדש בח"ל דרבנן ולספיק' לא חיישינן ורבנן דרב אשי אכלו בצפרא דשיבסר דקא סברו חדש בח"ל דאורייתא. אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא אכל אלא באורתא דשיבסר דנגהי תמניסר סבר לה כר' יהודא דכל יום הנף אסור מה"ת וחדש אסור בח"ל דאורייתא וחייש לספיקא עכ"ל. הרי דרבינא סובר חדש בח"ל דאורייתא והלכתא כבתרא ואמאי פסק הרב ר' ברוך דחדש בח"ל דרבנן וכבר העיר על זה הרא"ש בפ' ערבי פסחים. ונראה לי דרבינא לשיטתו דלכאורה מחמת קושי' הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש מטעם דחיית עשה וצ"ל דהיה להם מתגרי עכו"ם מוכח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם וכ"כ בח"ל כמבואר בפ"י דח"ל ועכו"ם שוין. אמנם לשיטת רבינא דסובר דאף לרבנן דאיסור חל על איסור אין יוצאין במצה של טבל דילפינן מלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו בבל תאכל חמץ בלבד אין התחלה לקושיית הירושלמי דלא היו יכולין לצאת במצה של חדש כיון שהיה עליו עוד איסור מלבד איסור חמץ שחל עליו כשנתחמץ. אבל למאי דאסיק בגמרא דלא כרבינא דאמר מידי בלבד כתיב ע"כ צריכין לתרץ כתירוץ הירושלמי דאכלו ממה שהיה להם מתגרי עכו"ם והרי הוכחה גלוי' כדעת רבינו ברוך:

אמנם יש לתרץ שיטת החולקים על רבינו ברוך דהנה רבים נבוכים בפירש דברי הירושלמי במה שאמר מה שהיה תייגרהו מוכרים להם וכר"י דר"י אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנים נאמרו ומפרש הב"ח בתשו' דתיבת כי תבוא אל הארץ וגם והבאתם את העומר הנאמר בפ' אמור לא קאי רק לענין מצות הבאת העומר אבל לא על איסור חדש ומפרש בכוונת הירושלמי דלר"י ע"כ צ"ל דאכלו כל הי"ד שנים ממה שהשיגו מתגרי נכרים כמו כן ניחא לדידיה ובאמת דבריו דחוקים הם גם השיגו עליו דמה בכך שלא נצטוו על הקרבת העומר וכי בשביל זה לא היה להם היתר מגמר הנף ואילך כמו בזה"ז. לכן נראה לי שבסיגנון פירש הב"ח יש להמתיק דברי הירושלמי בפנים אחרים דמדברי הרא"ש בסוגיא דאיברי בנ"ח מבואר דעיקר האיבעיא מה שהיה כבר בידי ישראל וחל עליו היתר אכילה וכ"ש לדידן כגון ב"ד שעשו איסור על גבינות נכרי אם בכלל האיסור גם שבא כבר לידי ישראל והיה אוכל והולך. מעתה י"ל דאם נפשוט האיבעי' דר"י לקולא היה היתר לישראל לאכול מתבואת החדש שהיה כבר בידם מה שקנו בהיותם במדבר מתגרי עכו"ם וכדאיתא ביומא והי' אוכלים ממנה שע"ז לא חל האיסור חדש שנצטוו בכניסתן לארץ. אמנם י"ל דזה ל"ש רק לענין איסור לאו חדש שבא לחול על התבואה ולא לענין מצוה דנגד הביאכם את העומר שהיא אקרפתא דגברא וז"ל הגמרא במנחות ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם למצוה מעתה כן התכת ירושלמי שאכלו מה שתגרי עכו"ם מכרו להם ר"ל מה שהיה בידם מכבר שקנו ואכלו ממנה קודם שחל איסור חדש ושלא תקשה דאעפ"כ לא נפקא בזה המצוה שנלמד מעד הביאכם לזה מסיים וכר"י דאמר כל ביאות כו' א"כ לא היה כלל מצות עומר רק איסור חדש לבד ואיסור חדש לא היה חל על התבואה שהיה להם מכבר. אמנם לפי זה קשה לשיטת הבבלי דקודם הדיבור אלים טפי צריכין לתירץ הירושלמי הנ"ל ממה שתגרי עכו"ם כו' נפשוט האיבעי' דר"י לכן נראה לי דלכאורה קשה כיון שבמלחמה היה מותר כתלי דחזירי וכל איסורי מאכלות א"כ לא היה אז כלל איסור חמץ כל י"ד שנים. ואיך יצאו ידי חובת מצה דהא אין יוצאין אלא בדבר ששייך בו ל"ת דחמץ וצ"ל כמו שמתרץ הט"א לענין איסור חדש דאיסור שהוא לזמן לא הותר כיון שהיה יכולין לקיים בו ואכלת שלל אויביך או משום דשל ישראל אסור. אמנם לתירוץ הראשון צ"ל דעכ"פ לא היה איסור דהשבתה א"כ מאי איסור כולל היה שייך אז באיסור חמץ כיון שכל התבואה נאסרו אז משום חדש ולא היה יכולין לצאת י"ח מצה במצה של חדש אף לדידן דפסקינן אחע"א ולא קשה קושיית הירושלמי ולא אפשוט אבעי' דר"י וכל זה אי ליכא חילוק בין אין לו מה לאכול ליש לו מה לאכול אבל אם יש חילוק כנ"ל א"כ הי' איסור חמץ כולל והי' נשאר קושיית הירושלמי וצריכי' לתירוץ הירושלמי דאכלו ממה שתגרי עכו"ם הביאו ע"כ איפשוט אבעי' דר"י ודו"ק

פרק שלישי

אולם יש לישדא נרגא בכל זה דהנה בש"א סימן צ"ד כתב שלפי דברי הירושלמי שמובא בתוס' קידושין דף ל"ט דלכך לא דחי עשה דמצה ל"ת דחדש משום דהוי עשה שלפני הדיבור אף לטבל שאינו טביל אלא למעשר ג"כ ל"צ קרא דכיון דלא שייך דחיית עשה ממילא ידעינן דלא יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ונראה לי דיש לומר בפשיטות דהא דמחלק הירושלמי לענין דחיות עשה לל"ת בין לפני הדיבור בין לאחר הדיבור הטעם משום דלהא דעשה דוחה ל"ת בכל התורה לא שמעינן אלא מכלאים בציצית ע"כ מדמינן דומי' דכלאים בציצית דעשה דציצית נאמרה לאחר הדיבור כמו הלאו דכלאים ויעויין בתוס' פסחים דף נ"ט דבחמור נגד קל לא בעינן בעידנא ואף שדבריהם ז"ל לענין דחיית עשה לעשה כבר הוכחתי במ"א דגם בדחיית עשה לל"ת אם יש להעשה חומר נגד הל"ת דוחתה הל"ת אף כשאינו בעידנא והטעם דהא דצריכים בעידנא משום דלא ידענא דחיית ל"ת אלא מכלאים בציצית וע"כ בעינן דומי' דכלאים בציצית אבל בדחיית קל נגד חמור ל"צ לילפותא מכלאים בציצית ומסברא אתי' לה דחמור דוחה קל ממנה ע"כ אין חילוק בין בעידנא ללא בעידנא ומעתה יש לומר אף לפי שיטת הירושלמי הנ"ל דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת היינו משום דלא דמי לכלאים בציצית מ"מ היכא דהעשה דלפני הדיבור יש לה חומר בעצמותה מה שאין בכמוה בהל"ת דוחתה ל"ת דלאחר הדיבור אם הוא קל ממנה דבכה"ג לא בעינן דומיא דכלאים בציצית. לפי זה י"ל דע"כ לא אמר הירושלמי דעשה דמצה כיון דהיתה לפני הדיבור לא דחי ל"ת אלא לענין חדש דהא שיטת הירושלמי קאי למ"ד דחדש נוהג בכל מקום ובכל זמן דכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים וליכא שום חומר גבי מצות עשה דמצה נגד הל"ת דחדש ע"כ ב בעינן לענין הדחי' דומי' דכלאים אבל הכא דקאי לענין לאו דטבל ומעשר עני שאינו נוהג אלא בארץ בזמן הבית ומצות מצה נוהגת בכל מקום ובכל זמן הרי חמורה עשה דמצה נגד הל"ת דטבל הטבול למעשר עני ובחמור נגד הקל אין לחלק בין קודם הדיבור לאחר הדיבור ע"כ שפיר הוי ס"ד דליתי עשה דמצה ולידחי הל"ת דטבל ולכך הוצרך היקשי' דלא תאכל עליו חמץ:

ועפ"ז מיושב קושית השער המלך מה שמקשה לפי דעת הריטב"א בחידושיו למס' קידושין שכ' דלכך לא ממעטינן אשה מאיסור כלאים מהיקשא דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דהיקש כזה שהיא לסתור כלל שבכל התורה כולה לא ילפינן אלא היכא דמייתרא. ולפי דבריו קשה למה ילפינן דנשים חייבות במצה מהיקש דלא תאכל כדאיתא בפסחים דף מ"ג דהא ההיקש אינו מיותר דצריכא לילפות' דהכא דאינו יוצא במצה של טבל והרי ר"ש בעצמו ג"כ סובר דנשים חייבות במצה כדאיתא לקמן דף צ"א בשלמא לולא דברי הריטב"א הנ"ל הוי אמינא דתרתי שמעינן מהך היקשא. אבל לפי דעת הריטב"א אין לנו ללמוד מהיקש זה אלא ילפותא דהכא שאינו יוצא במצה של טבל ולא לסתור הכלל שבכל התורה דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא כן תורף קושיית השער המלך:

ולפי מ"ש א"ש דאף אי לא ילפינן מהך הקישא דלא תאכל וכו' אלא למעט דאין יוצאין במצה של טבל ממילא מוכח דמצות מצה נוהג ג"כ בנשים דאל"כ קשה למה לי מעוטא על מצה של טבל ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה. ואין לומר דס"ד דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל הא עשה דלפני הדיבור אינו דוחה. ואין לומר דאיסור טבל ומעשר עני חשוב קל כנגד עשה דמצה כנ"ל דז"א דהא כל שאינו שוה בכל מיקרי קל כדאיתא בריש יבמות גבי נזיר מצורע ומבואר מזה דאף דנזיר נוהג בכל זמן וטהרת מצורע אינו נוהג אלא בפני הבית מ"מ הוי איסור הקפה בנזיר מיקרי קל כיון שאינו שוה בכל. ואם נאמר דנשים פטורות ממ"ע דמצה יש צד קולא למצוה זו נגד ל"ת דטבל שהוא שוה בכל ואף דבאמת אף עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל זה אינו מן הסברא אלא מכלאים בציצית דילפינן דעשה דציצית אינו שוה בכל לפי ההלכתא דנשים פטורות מציצית. וכיון דלא אתי' אלא מכלאים בציצית בעינן דומי' דכלאי' וליכא דחיי' אלא היכא דהעשה היא אחר הדיבור וכנ"ל. אכן לכאורה אין מקום לכל דברי הנ"ל לפי המבואר במפרשים דתלמודא דידן חולקות על ירושלמי הנ"ל וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות דף ד' ע"ב מה לפסח ומילה שכן ישנן לפני הדיבור הרי מבואר דאדרבה עשה דלפני הדיבור אלימא טפי ונ"ל להוסיף עוד ראי' ממה דאיתא בחולין דף ק"ב ע"ב דטעמא דר"י דגיה"נ נוהג בטמאה משום דמבני יעקב נאסר. ומחמת זה חשוב איסור חמור. ומינה דעשה דקודם הדיבור ג"כ חמירי מיקרי וא"כ אף לפי מ"ש לעיל דכוונת הירושלמי דהא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור הו' מטעם דבעינן דומי' דכלאים בציצית. מ"מ הרי העליתי לעיל דבחמור נגד קל לא בעינן דומי' דכלאים א"כ נשאר קושיית הירושלמי דאמאי לא דחי עשה דמצה ל"ת דחדש דאף דאינו דומי' דעשה דציצית בכלאים כיון שהוא לפני הדיבור מ"מ משום האי חומרא גופא שהי' ג"כ לפני הדיבור מהראוי שתהא אלימתא לדחות ל"ת דלאחר הדיבור כמשפט כל חמור נגד קל דלא בעינן דומי' דכלאים בציצית:

ונראה לי ליישב דקודם הדיבור לא מקרי חמור לענין דחיית עשה לל"ת אלא היכא דלא נשתנית המצוה לאחר הדיבור כמו שפסח ומילה ותמיד דהציווי שבהן בעשייתן במועדן שוה לאחר הדיבור כמו שהיה קודם הדיבור. אבל במצות אכילת מצה אם באת לדחות ל"ת דאכילת איסור אין להחשיב לחומר מה שנצטוונו ג"כ לפני הדיבור דהא כל השיעורין לא נאמרו אלא הלכה למשה מסיני אבל קודם הדיבור לא נאמרו שיעורין. וע"כ כתב הרמב"ם בהלכות מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי אפילו בכ"ש דלא נאמרו שיעורים לב"נ. כוונתו דסתם אכילה בכל שהוא ושיעורא לא נאמרו אלא בהלמ"מ ולבני נח שלא ניתן להם הלמ"מ נשאר להם איסור אזהרת בשר מן החי כפי משפט לשון פשטא דקרא בשר כו' לא תאכלי וא"כ קודם הדיבור כשנאמרה מצות אכילת מצה היה די באכילת כ"ש דהא לולא הלמ"מ שנתחדשה אח"כ סתם אכילה בכ"ש וכשניתנה התורה נתחדש הלכה שאין יוצאין די מ"ע דאכילת מצה כ"א בכזית וכן נאמרו השיעורין לענין אכילת אסורין:

ומעתה נחזי אנן מה"ת תדחה עשה דאכילת מצה ל"ת דחדש אי משום הכלל שבתורה דכל עשה דוחה ל"ת. הא לא נלמד דחיית עשה לל"ת אלא מכלאים בציצית דבעינן דומי' דכלאים בציצית שנאמרה העשה דציצית לאחר הדיבור ואי משום עצמית חומר המצוה דאכילת מצה כיון שהיתה נוהגת ג"כ קודם הדיבור. הא תינח אי יוצאים למ"ע זו ג"כ לאחר הדיבור בכ"ש כמו לפני הדיבור,. אבל באמת כיון דאין יוצאים באכילת מצה בפחות מכזית כ"א בכזית ועל אכילת כזית לא היה קודם הדיבור כלל מ"ע ואם לא היתה נתחדשה הלכה להצריך כזית באכילת מצה אף בלא דחיית עשה לל"ת היה אפשר לאכול מצה של אכילת איסור כיון דלענין אכילת איסור בעינן כזית דוקא וא"כ עיקר צורך הדחי' שבאה מצות אכילת מצה לדחות הל"ת של האיסור אינו אלא משום דלאחר הדיבור ג"כ באכילת מצה בעינן דוקא בכזית ולענין זה לא היתה המ"ע דאכילת מצה שהוא קודם הדיבור. וא"כ למה תקרא מצות אכילת מצה לענין דחיית ל"ת למצוה חמורה לדחות ל"ת דבאכילת כזית איסור מפניו ולפי זה אין כלל סתירה נגד הירושלמי לא מדברי הגמרא דמס' יבמות ולא ממשנה דחולין:

והשתא דאתינן להכי יש ליישב כמה קושיות. חדא מה שמקשה השאגת ארי' על הגמרא יכול יוצא אדם י"ח במצה של טבל שלא נטלה הימנו תרומת מעשר מה"ת ס"ד שיוצא במצה זו הא הוי מצוה הבאה בעבירה ודחיית עשה לל"ת לא שייך בזה. דהא טבל במיתה. ועוד מקשים כל המפרשים דלפי המסקנא בגמרא אין ללמוד מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ דאין יוצאים במצה של טבל אלא לר"ש דל"ל אחע"א וכיון דלית הלכתא כר"ש למה סתם רבי במתניתין דאין יוצאים במצה של טבל אשר ע"כ כתב הר"ן דטעמא דמתניתין משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה אליבי' דא"כ ל"ל לר"ש ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא עיקר מרא דהך דינא דמצוה הב"בע לאו מצוה היא היא ר"ש כדאיתא בר"פ לולב הגזול דיליף ליה מקרא דוהבאתם גזול:

ליישב כל זה אקדים מה שכמה גדולי המחברים העלו בספריהם אשר יש להם להסתפק אליבא דר"ש דאמר כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במצות עשה דאכילה די לר"ש בכ"ש וספק זה תלוי במחלוקת שבין המחברים דטעמא דר"ש שסובר כ"ש למלקות בחדושי הריטב"א למס' מכות דף י"ז בתירוץ קמא כתב דגמרא גמר לה לפי דעתי י"ל דר"ש סובר סתם אכילה האמורה בתורה היא כזית לכך לענין מיתה וקרבן בעי כזית ולענין מלקות גמרא גמר לה בכ"ש או בטעם שני שכתב הריטב"א בשם הרא"ה דאחשבי' לאיסורא ללקות עליו וזה לא שייך אלא גבי אכילת איסור ולא גבי קיום אכילת מצה וע"כ לענין קרבן דלא נאמרה הלמ"מ לחייב בכ"ש וגם אחשבי' לא שייך כמ"ש הריטב"א נשאר כפשטא דקרא דאין אכילה פחות מכזית. ולפי זה גם באכילת מצה בעינן כזית אף אליבא דר"ש. ויש סוברים להיפך דר"ש סובר דסתם אכילה היא בכ"ש אלא דלענין קרבן וכרת נאמרה הלכתא שלא לחייב אלא בכזית ולענין חיוב מלקות נשאר כפשטא דקרא דאף אכילת כ"ש מקרי אכילה. ממילא כמו כן לענין מצות אכילה. (ויעויין במל"מ בפ"א מהלכות חו"מ הלכה ז' שמביא דברי הר"א על הסמ"ג שדעתו שסתם אכילה בכ"ש. אלא דהלכתא אפקא מפשטא דקרא ולדבריו נ"ל דגם לענין אכילת קיום מ"ע נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הר"א הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר מן החי הרי להדיא דלולא הללמ"מ סתם אכילה בכ"ש) ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הר"א הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר מן החי הרי להדיא דלולא הללמ"מ סתם אכילה בכ"ש) ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הלמ"מ להצריך כזית לחיוב קרבן וכרת אבל לענין מלקות לא נאמרה יש חיוב אף בכ"ש משום דסתם אכילה האמורה בתורה הוא בכ"ש. ומינה דגם לקיום מ"ע דאכילה די לר"ש בכ"ש או י"ל דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ורק לענין מלקות נאמרה הללמ"מ לחייב בכ"ש ממילא ג"כ לענין אכילת מצה בעינן כזית והי' שוה בזה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור דגם לפני הדיבור היה מצות אכילת מצה דוקא בכזית כיון דסתם אכילה היא בכזית וכיון דלשני הפנים הנ"ל אליבא דר"ש שוה שיעור אכילת מצה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור. או דגם עתה בכ"ש או דגם קודם הדיבור בכזית א"ש הא דהצריך ר"ש לשיטתו למיעוטא דקרא דלא תאכל עליו חמץ כו' דאין יוצאין במצה של טבל דאי לאו קרא הוי ס"ד דיוצאין ומצוה הבאה בעבירה ליכא דהוי אמרינן דליתא עשה דמצה ולדחות ל"ת דטבל. ומש"כ הש"א דא"א לומר כן דהא טבל הוא במיתה וכשם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבעינן דומי' דכלאים בציצית דליכא אלא ל"ת שאין בו כרת כמו כן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו חיוב מיתה בידי שמים. וכן מ"ש עוד הש"א דבטבול למע"ש אף דליכא חיוב מיתה בידי שמים מ"מ כיון שיש בו עשה ול"ת אין מקום הוא שיודחה מפני עשה דמצה. כל זה לא אתי שפיר אלא לדידן דמצריכי' לאכילת מצה שיעור כזית דוקא וקודם הדיבור היה בכ"ש כמש"ל בשיטת הרמ"ה והרא"ם וע"כ אף דנאמרה גם לפני הדיבור לא מקרי חמור לענין דחיי' כמש"ל דהא לפי המצוה דלפני הדיבור הי' די בכ"ש ומה שצריך עתה לאכול כזית לא היה כלל לפני הדיבור והמצריך לבא לידי דחיי' היא מה שנתחדשה הלכה דאין יוצאין באכילת מצה בפחות מכזית וזה לא היה המצוה קודם הדיבור. אבל לר"ש שסובר באחד משני פנים הנ"ל או דהן לפני הדיבור והן לאחר דיבור שיעור אכילת מצה בכ"ש או דהן לפני הדיבור והן לאחר הדיבור בכזית דסתם אכילה בכזית. ולשיטתו דלפני הדיבור ולאחר הדיבור שווין בשיעורן מקרי שפיר חמור מפני שהיה ג"כ לפני הדיבור ע"כ אף שאיסור אכילת טבל היא בעשה ול"ת ובמיתה כיון שיש עליו מצות עשה דאכילת מצה מה שאינו באיסור אכילת טבל דמ"ע דאכילת מצה היתה נוהגת אף קודם הדיבור ומ"ע דקודם הדיבור יכולין למילף מפסח ומילה ותמיד כשם שהיה דוחין שבת אף שיש בה מיתה ועשה ולא תעשה ולכך ס"ד שפיר דיוצאים במצה של טבל והוי אמינא דילפינן עשה דמצה דהיא לפני הדיבור ממילה ופסח ותמיד כיון דהיו לפני הדיבור אלימי לדחות אף שבת שהיא עשה ול"ת שיש בה גם מיתה כמו כן גם מצות אכילת מצה תדחה לא תעשה דטבל הטבול לתרומת מעשר וכן הטבול למע"ש וכנ"ל ולכך צריך ר"ש הקישא דקרא:

וביותר נכון לפי פירש השני של הריטב"א שרמזתי לעיל של הר"מ דטעמא של ר"ש דכ"ש למכות הוא משום דאחשבי' לחומר איסורי' משא"כ לענין קרבן דלא שייך אחשבי' כיון שאכלו בשוגג כו' יעויי"ש הרי להדיא שדעת ר"ש דסתם אכילה הוא אכילה חשובה דהיינו דוקא כזית רק גבי איסור אם אכל במזיד אחשיב האוכל אותה אכילה לחייב בכ"ש וזה לא שייך לענין קיום מצות אכילה דבמאי אחשבי' וממילא פשוט דאין יוצאין מצות אכילה כ"א בכזית וזה השיעור היה ג"כ לפני הדיבור ואין שום מקום נוטה לומר לפי פירוש השני של הריטב"א דר"ש סבר כדברי הרא"ם שסתם אכילה היא בכ"ש ואדרבה עיקר מחלוקת של ר"ש ורבנן הוא בזה דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ויוצא מן הכלל לענין חיוב מלקות מטעמא דאחשבי' ולענין קרבן ואכילת מצה לא שייך אחשבי' משערינן כמשמעות הלשון דאכילה בכזית. ורבנן דפליגי ע"כ דעתם דסתם אכילה בכ"ש וללמ"מ היה לבעי דוקא כזית. וכיון שנאמרה הלכה אין חילוק בין קרב, ומלקות וקיום מצות בכולן השיעור בכזית ומעת אותו הדיבור ואילך. משא"כ לדידן דבעינן עתה באכילת מצה כזית וקודם הדיבור היה די בכ"ש ליכא לענין דחיי' באכילת כזית איסור חומר דלפני הדיבור גבי מ"ע דאכילת מצה כנ"ל בגמרא דסברי סתם אכילה בכזית וכיון דליכא עילוי דלפני הדיבור לגבי מ"ע דמצה לענין דחיית איסור ל"ת שיש בה מיתה או איסור שיש בה לאו ועשה ע"כ לא צריכין כלל למעוטא דקרא דכל שישנו ופשוט דטעם דאין יוצאים במצה של טבל הוא משום דכיון שאין האיסור נדחה הוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שפירש הר"ן טעם זה במשנתינו ומה שיש להקשות על רבינא שמפרש הברייתא אפילו אליבא דרבנן דר"ש הא לפי האמת למאן דסובר לפי הלכה דסתם אכילה בכזית אין צריכין ללמוד הא דאין יוצאין בטבל מהקישא דקרא דהא כיון דליכא דין דחיי' הוי מצוה הבא בעבירה יש לדחות חדא דלא פסקא מלתא לומר דרבנן דר"ש סוברים כר"ש דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה. א"כ איצטרך להיקשא ללמוד דאם עבר ואכל מצה של טבל אינו יוצא ידי חובת מצה. ועוד לפי דעת הש"א דבטבל שאינו טביל רק למעשר עני ליכא אלא ל"ת גרידא ושפיר צריכים קרא למעוטי דאף בזה אינו יוצא ידי חובת מצה ואף לשיטת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אף ל"ת גרידא לא דחי הרי כבר העליתי לעיל כיון דמצות מצה נוהג בכל מקום ובכל זמן משא"כ איסור טבל של מעשר עני ויש להוסיף עוד דאיסור טבל של מעשר עני מקרי יש היתר לאיסורו דהוי כשמפרישין המ"מ ליכא שום איסור וגם המורים מ"ע מותר באכילה ועדיף טפי מהא דאיתא ביבמות (דף ד') מה לנזיר ומצורע שכן ישנן בשאלה. וא"ש אף אם נאמר דגם בטבל הטבול למ"ע איכא עשה ולא תעשה כאשר כתבתי בגליון הש"א ותליתי במחלוקת דלמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי מותר למכור טבל לנכרי כ"נ מדברי התוס' רי"ד במסכת קדושין סוף פ' האיש מקדש כי אין חיוב מ"ע דהפרשה אלא לצורך הפקעת איסור טבל למי שרוצה לאכול ממנו משא"כ למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי וכיון דפתיכו המעשר בתוך הטבל קודם הרמה וודאי אסור למכור טבל לנכרי להפקיע זכות הכהנים והלוים ועניים במה שמוכן להם לתרומות ולמעשרות.

פרק רביעי

ליישב דברי הר"ן ורש"י בסוגי' זו:

אקדים דברי הגמרא פסחים (דף ל"ה) מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת ויעויין בר"ן באלפסי שכתב הטעם במתניתין משום מצוה הבאה בעבירה אך ברש"י במתניתין איתא בזה"ל והכהנים בחלה ובתרומה אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצה אלא משום חמץ אתה יוצא בה ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע"כ ותמהו רבים הא למסקנת הגמרא אידחי דברי רבינא ולמ"ד איסור חע"א ליכא למעט מהיקשא דקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שאין יוצאין בטבל מידי בלבד כתיב. ועוד קשה אף אם רש"י לא נחית לומר הטעם במתניתין דאין יוצאין בחלה ובתרומה משום מצוה הבב"ע כדברי הר"ן עכ"ז לא היה לתפוס כדברי רבינא דאידחי להדיא כנ"ל והיה לו לתרץ דמתניתין אתי' כמ"ד אין אחע"א ואף דהלכתא אחע"א מ"מ י"ל דמשנה זו נשנת כמ"ד אין אחע"א דהא במסכת מלקות (דף כ"א) מתניתין דיש חורש כו' משני בגמ' שם האי תנא אחע"א ל"ל:

עוד יש דקדוק מורגש בלשון רש"י שמתחיל בתרתי חלה ותרומה וסיים בחדא אבל ישראל בתרומה לא. עוד יש לדקדק בברייתא יכול יוצא ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו למה לא תפס בקיצור יכול יוצא י"ח בתרומה. לתרץ כל הנ"ל י"ל דקושיית הגמרא מידי בלבד כתיב אינו אלא מחמת דליכא שום יתורא בהך הקישא דלא תאכל כו' דהא צריכין הך הקיש' לדרוש מיני' דאין יוצאין י"ח מצה אלא בדברים הבאים לידי חימוץ. ומצד אין היקש למחצה היא דמצינו ללמוד מהך הקישא ג"כ לענין טבל והיינו דמקשינן להדדי דבדברים שיש גבייהו הלאו דלא תאכל עליו חמץ הוא דשייך שבעת ימים תאכל מצות וממילא אימעוט טבל כיון דלא שייך גבייהו אזהרת לאו דלא תאכל עליו חמץ. והוי כעין כל הקישות דאמרינן בהו כיון דאין היקש למחצה מקשינן לכל מילי וז"א אלא אי אמרינן דאין אחע"א ולא חל כלל אזהרת חמץ על טבל כ"ז שהיא טבל. אבל למ"ד אחע"א דלדידי' חל אזהרת דלא תאכל חמץ גם גבי טבל וליכא למעוטי בדרך היקש שלא לצאת י"ח מצה בטבל אף דכלל גדול דאין היקש למחצה דבכה"ג אינו בגדר היקש אלא כשאר דרשות הנלמד מיתורא דקרא וא"ש דחיית הגמרא מידי בלבד כתיב:

אמנם לכאורה אף בלא הקישא הנ"ל הוי ידעינן דאין יוצאין באורז ודוחן לפי מה דאיתא בירושלמי דהא דאין יוצאין ברבוכה אתי לן מקרא ושמרתם את המצות מצה שצריכה שמירה ייצאין בה יצאה זו שאינה צריכה שימור גם הרמב"ן בספר מלחמות בנה יסוד על דברי ירושלמי הנ"ל דכל מצה שאינה צריכה שימור מחימוץ מימעט מקרא דושמרתם דאין יוצאין בה דהא בעינן שיהא משומר לשם מלה שמהאי טעמא אין יוצאין בלחמי תודה מכ"ש באורז שאין בא כלל לידי חימוץ דשייך בהו מצות שימור יעויי"ש וכיון דידעינן בזה למעט שאין יוצאין במצה של אורז ודוחן מיותר סמוכים דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ויש לדרוש מיתורא דאתי למעט שלא לצאת במצה של טבל וכדברי רבינא דדרשינן מי שאין איסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. אמנם יש לומר דדבר זה תלוי' במחלוקת. ואקדים דאיתא במסכת חלה פ"ג מ"ז עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה י"ח בפסח ע"כ וכתב הרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ (והשיג עליו הראב"ד) והוא שיש שם דגן כדי שיאכל כא"פ כו' ובהרא"ש בסוף הלכות חלה מאריך בזה ומובא בפ"ח א"ח סימן תנ"ג ס"ק ב' היוצא מדבריהם דלשיטת הסוברים דטכע"ק לאו דאורייתא צ"ל הא דיוצאין בשיש בה טעם דגן היינו כשהתערובו' הוא בכזית בכא"פ דהוי טעמא וממשא דלוקין בכה"ג בכל איסורים וממילא אין חילוק בין כשעשה העיסה מחיטין ואורז או משעורין ואורז העיקר תלוי במה שיש בתערובות כזית דגן בכא"פ והרמב"ם דלא מצריך שיהי' בתערובות כזית בכא"פ ואף שסובר בכל איסורין דטעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ צ"ל דאזיל בשיטת הרמב"ן שכתב שטבע חיטין למגרר גם האורז לחימוץ והוי כל העיסה כעיסת חיטין ומינה דדוקא בחיטין ואורז הדין כן אבל לא עיסה משעורין ואורז דאין טבע שעורין לגרור האורז לחימוץ ולשיטת הראב"ד אין הטעם משום גרירה אלא משום דטעמא וממשא לוקין עליו בכל איסורין ולכך יוצאים בכה"ג ידי חובת מצה משא"כ כשליכא כזית בכא"פ אף דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אין יוצאין כיון דליכא טעמא ולא מששא רק איסור ולא אזהרת לאו ומלקות כן תורף דברי הפ"ח. ופשוט דזה לא א"ש אלא אי ילפינן מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאין יוצאין אלא במצה שישנו משום לא תאכל עליו חמץ והיינו דוקא בשישנו בלאו דלא תאכל משא"כ כשאינו אלא טעם דאף אם נתחמץ ליכא באזהרת הלאו דלא תאכל אלא איסור בעלמא ככל טעמו ולא ממשו ולכך אי אפשר לצאת מצד תערובת דגן אלא כשיש מן הדגן כזית בכא"פ. אבל אי לא הוי ידעינן למעט עיסה מן האורז ומן הדוחן אלא מדכתיב ושמרתם את המצות שאין יוצאין אלא בדבר שצריך מצות שימור מחימוץ הוי מצינן למימר דיוצאין בעיסה מן האורז וכשנתערב דגן ויש בה בנ"ט אף דליכא כזית דגן מ"מ שימור בעי מן החימוץ למ"ד שטעם כעיקר מדאורייתא אף בטעמו ולא ממשו נאסר כל התערובות ולכך צריכנא למעט מהיקישא דלא תאכל דמזה ילפינן דאין יוצאין בעיסה מדגן ואורז אלא כשיש מן הדגן כזית בכא"פ דאם נתחמץ קאי באזהרת לאו דלא תאכל. וכיון דאתינן להכי י"ל דרבינא דיליף מהך הקישא דלא תאכל עליו חמץ מי שאין באיסורו אלא משום בל תאכל חמץ סובר דטעם לחוד אפילו איסור' בעלמא ליכא ובנתערב פחות מכזית דגן בתוך כדי א"פ דאורז לא שייך כלל מצות שימור וממילא נלמד דאין יוצאין בהם מדכתיב ושמרתם את המצות. וא"כ לא צריכנא לזה למעט מהקישא דלא תאכל עליו חמץ וכיון דמיתורא דהך הקישא דרשינן מיני' דאין יוצאין אלא בדבר שאין בו אלא הלאו דלא תאכל עליו חמץ בלבד. וידוע דסתם גמרא הוא רבינא ורב אשי כדאיתא במסכת ב"מ (דף פ"ו ע"א) והיכי דמצינו בגמרא הא דרב אשי בדותא היא רבינא הוא דדחי דברי רב אשי. וכמו כן להיפך דהיכי דמצינו בסתם דחיי' לדברי רבינא רב אשי הוא דמדחי. וא"כ א"ש דמה דאמרינן כאן מידי בלבד כתיב הוא מימרא דרב אשי ולשיטתי' י"ל דסובר טעם כעיקר דאורייתא כאשר הארכתי בזה במקומות אחרים ויסודי בזה מה דאיתא בחולין (דף צ"ח ע"א) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולי דבשרא סבר מר בר אשי לשיעורי' בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ופירש"י כלומר אפי' במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעורין ע"כ ועוד הא אמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ. הרי אף דלא הי' רק חצי זית בתערובות דלא הוי רק בטעמא ולא בממשא חשוב לי' רב אשי לאיסור דאורייתא ומזה נשמע לכאורה דרב אשי סובר טעמו ולא מששו ג"כ הוי דאורייתא דאל"כ לא הוי ליה לחזק דבריו מהא דאמר ר' יוחנן ובפשיטות ה"ל למדחי למר ברי' דכל איסורין בעינן דוקא ששים. דאי טעם כעיקר לאו דאורייתא כל שהתערובות אינו כשיעור כא"פ מה לי כזית מה לי חצי זית דעצמית האיסור יכול להתבטל ברוב וטעמו אינו מדאורייתא כשאין בו כזית בכדי א"פ אלא ודאי כנ"ל וא"ש מה שדחה רב אשי לדברי רבינא מידי בלבד כתיב דלשיטתו כנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא לא מיתורא דהקישא דלא תאכל עליו חמץ דצריכים למעט מיני' שלא לצאת בעיסה מן האורז ומן הדגן היכא דליכא כזית בכא"פ וישנו במצות שימור מאיסור טעם חמץ ולא הוי ממעט מקרא דושמרתם את המצות ע"כ צריכים להקישא למעט דאף בכה"ג אין יוצאין משום דליתא באזהרת לאו דלא תאכל עליו חמץ. וכיון דליכא יתורא להך הקישא אין ללמוד מיני' כדדריש רבינא וידוע מסקנת רש"י בחולין שם ע"ב דפסקינן להלכה דטכע"ק דרבנן ולפי שיטה זו א"ש דברי רבינא. ע"כ א"ש מה שמפרש רש"י במשנה דאין יוצאין בתרומה הוא משום דבעינן שלא יהיה אלא באזהרת חמץ יצא זה שאיסורו משום דבר אחר:

והא דדחי רב אשי מלאוקמא הברייתא כדרבנן דר"ש ולא מתרץ דהברייתא אתי' כמ"ד טכע"ק לאו דאורייתא ומיותר הקישא דלא תאכל עליו חמץ למדרש מיני' כדברי רבינא. לק"מ דאף רבינא בעצמו דאמר אפילו תימא רבנן אין הכוונה דגופא דברייתא אתי' כרבנן דסברי אחע"א דהא בברייתא מבואר להדיא דאין אחע"א דקתני יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל א"ו דלא בא רבינא אלא להוסיף דדינא דהך ברייתא דאין יוצאין בטבל אתי' מהקישא דלא תאכל גם לרבנן דר"ש ור"ש דסובר אין אחע"א דריש בפשיטות מהך הקישא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' דהא אין איסור חמץ חל כלל על איסור טבל. ולרבנן דסברי אחע"א נלמד מהך הקישא דבא למעט אף שאיסור חמץ חל מ"מ כיון שיש עוד איסור אחר אין יוצאין בו. אבל עצמית הברייתא כלשונה גם רבינא מודה דלא נאמרה רק לר"ש דאין איסור חע"א וא"כ א"ש הא דדחי רב אשי לדברי רבינ' וכמש"ל דלרב אשי לשיטתו שסובר דהלכ' כמ"ד טעם כעיקר דאורייתא אין לנו ללמוד מהך הקישא למעט מצה של טבל:

והנה לכאורה י"ל בשינוי לשון שבסוגי' דכאן וסוגיא דמלקות (דף כ"ב) דהתם מסיק הגמרא אלא האי תנא איסור כולל ל"ל ולא מזכיר כלל ר"ש דאיכא עוד מ"ד דלית ליה איסור כולל וכאן מדייק הגמרא רב ששת ואמר הא מני ר"ש דלית ליה איסור חל על איסור. ולכאורה יש לומר בפשיטות לפי מה דמבואר במס' כריתות (דף כ"ג) דר"ש סובר דאף באיסור מוסיף אין איסור חע"א וא"ש מה דדייק רב ששת הא מני ר"ש היא דהא חמץ לגבי טבל הוי איסור מוסיף דהא חמץ אסור בהנאה ועכ"ז אמרו כאן בברייתא דאינו חל על איסור טבל ע"כ לא אתי אלא כר"ש דהוא יחידאי בזה במה שסובר דאף איסור מוסיף אינו חל ושאר התנאים אף שחולקים וסוברים דאין אחע"א בכולל מ"מ במוסיף מודים ובמס' מלקות דהקושי' שם דליתני שבוע' שלא אחרוש בין ביו"ט בין בחול דהוי רק כולל משני הגמ' בפשיטות האי תנא איסור כולל ל"ל ולא צריכי לומר ר"ש היא רק דא"כ אכתי נשאר עוד דיקדוק הנ"ל לפי סברת הרמב"ם דאיסור הנאה לא מקרי מוסיף. אמנם אחר העיון י"ל דגם מלבד איסור הנאה מקרי חמץ איסור מוסיף לגבי טבל דבש"א סימן ע"ו מביא קושיית התוספת דבכריתות שמקשים מנ"ל שר"ש לית ליה אף איסור מוסיף הא נבילה ביוה"כ ליכא אלא איסור כולל. ומתרץ השאגת אריה דאיסורי דיוה"כ היא אף באוכל שלא כדרך הנאה דכיון שמילא כריסו הרי מיתבא דעתו ואינו מתענה והוי בזה מוסיף נגד איסור נבילה שאין חיובו אלא כדרך אכילה והרמב"ם בפ"ד מהמ"א כתב בזה"ל כל האוכלין איסורין אינו חייב עד שיאכל אותו כדרך הנאה כו' ומפרש ואזיל שם דבכלל זה הוא האוכל חלב חם עד שנכוה גרונו או באוכל חלב חי ותערובת דברים מרים ומסיים בזה"ל או שאכל אוכל איסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור עכ"ל. ויש ללמוד מזה דבחמץ שדינו כשאר שחייבין על אכילתו אף שאינו ראוי' לאכילה וע"כ גם בנפסל מאכילת אדם באיסורו קאי כמבואר בש"ע א"ח סי' תמ"ב סעיף ט' בזה"ל חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או שנשרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלבים כו' וכתב המג"א בס"ק י"ד בזה"ל אף על גב דבשארי איסור הנאה כל שאינו ראוי' לאכילת אדם מותר שאני חמץ אפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי' לחמץ בו עיסות אחרות ואין חילוק בין חמץ לשאור (הרמב"ם פרק א' ובמ"מ דלא כהראב"ד) עכ"ל ויעויין אריכות דברים בזה בפ"מ בהלכות פסח בפתיחה כמו כן יש לחייב בחמץ אף באכלו חם ונכוה גרונו דאיסור' דחמץ היא אף בלא הנאת גרון דהא אף כשיפסול מאכילת אדם וליכא הנאת גרון מ"מ חייב ומיקרי אכילה מצד הנאות מיעיו במילוי כריסו וא"כ שפיר הוי איסור חמץ מוסיף נגד איסור טבל. ולכן הוצרך רב ששת לומר הא מני ר"ש היא דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל כמבואר בגמרא דכריתות הנ"ל:

ועפ"ז עלתה לי ליישב מה שדקדקתי לעיל בהך ברייתא יכול יוצא אדם בטבל כו' שנטלה תרומתו כו' למה לא תני יכול יוצא אדם בתרומה וי"ל כיון דהך ברייתא אתי כר"ש דסובר אין אחע"א יש סברא לומר דאין למעט מהך הקישא דל"ת חמץ אלא טבל וכדומה אבל תרומה אי לאו משום מצוה הבאה בעבירה שפיר יש לצאת בו בדיעבד ואקדים דברי הגמרא במסכת יומא (דף פ"א ע"א) אמר רבי שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם את הקרן ואת החומש שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד וכתב בתוס' ישינים דבור המתחיל זר כו' בזה"ל תימא לר"י דהכא משמע שהקיאן ובטלן היא למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא היא ואלו בשילהי גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית והקיאן וחזר ובלען חייב שהרי נהנה גרונו בכזית כו' והר"ר חיים תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאיתא פ"ק דכריתות (דף ד') כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתרגל בו ואינו חושש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט זו שמחוללת ועומדת להכי פטור השני אבל בחולין מיירי בחלב כו' עכ"ל וכן כתבו התוס' במס' מנחות (דף ס"ט ע"ב) ד"ה דבלע ובר"ש מס' אהלות פי"א מ"ז ד"ה כדי שתפול כו'. (וכל זה אשתמיט מבעל משנה למלך פרק י"א מה' תרומות דנחית לחלק בין סיכת כהן שהי' בהיתר ובין בליעת זר שהוא באיסור). היוצא מזה דאיסור קדושת תרומה מופקע כשנאכל ונהנה מגרונו אף דלא היה הנאת מעיו דהא בהקיאו נתבטל הנאת מעיו והיה כלא היה רק בלעיסה לחודא אינה מופקעת מקדושתה כנשמע מדברי התוס' ישינים מס' כתובות (דף ל"ג ע"ב). לפי זה נראה דבאוכל תרומת חמץ אף דאין איסור חמץ חל על איסור תרומה מ"מ כי נפקע קדושת התרומה בהתחלת הבליעה מצד הנאת הגרון אז שפיר מצי למיחל איסור חמץ ומתחייב עליו דהנאת מעיו מילוי כריסו מהחמץ. וגם לענין מצות אכילת מצה דיוצא אף דבלע מצה שלא נהנה גרונו וכאשר ביאר להדיא בלבוש א"ח (סי' תפ"ד ס"ג) בהגה דעיקר מצות אכילת מצה קיומו בהנאת המעיים במילוי הכרס יעויי"ש א"כ לר"ש דאית ליה אין איסור חל על איסור ומפרשינן הקישא דלא תאכל חמץ למעט דאין יוצאין בטבל שאין איסורו משום חמץ אלא משום טבל תו לא מייתרא הך הקישא. ואין ללמוד מני' גם למעט בגוונא שיש איסור חמץ בהנאת המעיים שאז הוא ג"כ קיום מצות אכילת מצה ומתקיים בפשיטות סמיכות הקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהא בשעת קיום מצות אכילת מצה אם היה זה חמץ הי' חל ל"ת חמץ מצד המילוי המעיים ומפאת שהיה תרומה אין מעצור דהא כבר נפקעה מקדושתו בהנאת הגרון. וא"ש מה דלא תני בהך ברייתא דאין יוצאין בתרומה אבל למ"ד איסור חל על איסור ואי אפשר לפרש הך הקישא דמי שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל כדדריש ר"ש דהא גם בטבל חל תיכף איסור חמץ. וכיון דמייתרא הך הקישא צריכין למדרש מיני' כדרבינא מי שאין איסורו רק משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טבל ובהך הקישא יש למעט גם תרומה דהא עכ"פ בתחילת האכילה שישנו בבל תאכל חמץ לא היה איסור זה לבד כי היה גם בהנאת הגרון איסור דאכילת תרומה ואף דלענין אכילת מצה עיקרו הנאת מעיים מ"מ ממעט בכה"ג דהתורה הקפידה שלא יהיה באכילה רק איסור דלא תאכל עליו חמץ בלבד ובתרומה היה עכ"פ בתחלת האכילה עוד איסור אחר ואינו בכלל בלבד ושפיר ילפינן מהך הקישא דאיתא בתרומה. א"כ מה שהקשיתי לעיל דלמה הצריך לרש"י לפרש המתניתין כדרבינא הא הוי מ"ל דמתניתין אתי' כר"ש דלית ליה איסור חל על איסור מיושב שפיר דלר"ש דמצינן לומר דהך הקישא לא אתי למעט אליו היכא שאין איסור חמץ יכול לחול כלל אין לנו לימוד למעט גם בגוונא דלאו דלא תאכל חמץ חל א"כ בתרומה שהותרה לגמרי ונפקעה מקדושתה בגמר הנאת הגרון דאז חל אזהרה דחמץ ליכא למעוטי מהך הקישא אשר ע"כ לא נזכר דין מצה של תרומה בהך ברייתא דאתי' כר"ש משא"כ בטבל לפי המבואר בתוס' מס' יבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה כו' דלר"ש דסובר אין איסור חל על איסור אף על איסור בעלמא לא מצי למיחל איסור אחר אף אם נאמר דעל בליעת מעיים ליכא באזהרתו לאו דטבל דעיקר אזהרה אינו אלא על הגרון מ"מ איסורא דאורייתא איכא. לא מבעי' לשיטת הסוברים דבכל איסורי מאכלות יש איסור דאורייתא באוכל שלא כדרך הנאה רק דלענין חיוב מלקות בעינן שיהיה כדרך אכילה א"כ בוודאי יש איסור טבל בהנאת המעיים ומדחה מלחול איסורא דלא תאכל חמץ. אלא אף לאיזה מהפוסקים דשלא כד"א ליכא איסור כלל בהנאת אכילה שבמעיים. פשיט לומר דז"א אלא היכא שהבליעה הי' שלא כדרך אכילה כמו דאכל חלב חי או דנכוה גרונו וכדומה משא"כ הכא דכל האכילה היה דרך אכילה כדרכו שאכל ונהנה בגרונו מהיכי תיתי לא יהיה עכ"פ איסור בהנאת המעיים ושפיר ממעט לר"ש דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו אינו אלא משום כו' ע"כ דהא אף בהנאת המעיים עדיין איכא איסור טבל א"כ אי אפשר למיחל איסור' דחמץ. משא"כ בתרומה דכיון שנתחללה בתחילה בהנאת הגרון הותרה ונפקעה מקדושתה מכל וכל ואף איסור' בשלמא ליכא. וא"כ גם מה שדקדקתי בדברי רש"י דהתחיל בתרתי בחלה ובתרומה ומסיים בחדא אבל ישראל בתרומה לא מיושב שפיר דמה שהוצרך רש"י לפרש הטעם במשנה כדדריש רבינא לא הוכרח לזה אלא ממה דנשמע מדברי המשנה דישראל אינו יוצא בתרומה אבל הא דאינו יוצא בחלה א"ש גם אם לא נדרש הך הקישא דלא תאכל עליו חמץ כו' אלא כדדריש ר"ש ומטעם דאין אחע"א וליכא כלל איסור' דחמץ דאף כשבא למעיים מונע איסור דטבל חלות לאו דחמץ ואינו כלל בבל תאכל עליו חמץ אלא איסור טבל בלבד. ולזה מדייק בברייתא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואין להקשות להך מ"ד דדחה דברי רבינא וסובר דלא דרשינן למעט טבל מהך הקישא אלא למ"ד דאין איסור חל איסור אבל למ"ד אחע"א לא דמידי בלבד כתיב. א"כ האיך הי' מפרש דטעמא דמתניתין מה דאין ישראל יוצא בתרומה דבזה צריכים דוקא לומר דדרשינן מהך הקישא דלא תאכל עליו חמץ למעט אף דישנו באיסור חמץ אם יש בו ג"כ איסור אחר כדדריש רבינא כפירוש רש"י דמתניתין כנ"ל י"ל לפי מש"ל דהמדחה, דברי רבינא הוא רב אשי ולשיטתו אזיל שסובר טעם כעיקר דאורייתא ולדידי' לא מייתרא הך הקישא דלא תאכל דאיצטרך למעט שאין יוצאין אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואין יוצאין בעיסה הבאה מן הדגן ומן האורז אף כשיש בו טעם דגן אם אין בו כזית בכדא"פ דבכה"ג לא הוי ידעינן למעט מושמרתם את המצות כנ"ל. והך ברייתא יכול יוצא אדם בטבל כו' יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טבל בודאי לא נאמרה אלא מפי ר"ש שסובר אין איסור חל על איסור דלמ"ד אחע"א לא שייך לומר אלא משום טבל ורבינא דאמר א"ת רבנן לא נתכוון לומר דלישנא דברייתא אתי' כרבנן זה א"א שמפרש להדיא בברייתא שאין איסורו אלא משום טבל ולא משום חמץ רק רבינא בא לחדש דהך דינא דברייתא דאין יוצאין בטבל אף שלא אמרה אלא ר"ש שסובר אין אחע"א ולית הלכתא כוותיה דר"ש דהא אנן פסקינן אחע"א מ"מ הדין דאין יוצאים כו' בטבל כו' דין אמת גם לרבנן דהלכתא כותייהו דאחע"א דכיון דאין איסור חל על איסור א"א למדרש מהך הקישא כר"ש ומייתרא הך הקישא ע"כ דרשינן דהך הקישא אתי ללמוד דאין יוצאין אלא היכי דלא שייך אלא איסור חמץ בלבד וע"ז דחה רב אשי מידי בלבד כתיב כלומר דלפי דעת רב אשי דטכע"ק דאורייתא לא מייתרא הך הקישא כלל ואי אפשר למעט טבל מהך הקישא אלא לר"ש דל"ל איסור חל על אישור ע"כ אף דלא מייתרא הך הקישא נלמד דאין יוצאין בטבל בכלל המסור בידינו דאין היקש למחצה כמו שכתבתי בהתחלת דברי בזה כן תורף כוונת רב אשי במה שדחה דברי רבינא שחולק עליו בעיקר הדין הלכתא אבל מודה רב אשי דלהך תנא דסובר דטכע"ק לאו דאורייתא וגם סובר איסור חל על איסור מייתרא הך הקישא דל"ת עליו חמץ למידרש מיני' כאילו היה כתיב בלבד. א"כ יש למעט דאין ישראל יוצא במצה של תרומה ואתי' מתניתין כהך תנא. רק לפי דברי רב אשי שסובר להלכה דטכע"ק דאורייתא אידחי הך מתניתין והך דינא דברייתא דיכול דיוצא אדם בטבל כו' מהלכה וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות ר"פ כ"ש דהך מתניתין לא אתי' אלא כמ"ד אין איסור חל על איסור וכיון שאין הלכה כן יוצאין בדיעבד במצה אסורה ודלא כהך מתניתין שנישנית בדברי יחיד ולפי שיטת רש"י "י דס"ל כמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא שפיר ילפינן אף לדידן למעט מהך הקישא דל"ת עליו חמץ כאילו היה כתיב בהדי' בלבד ואתי מתניתין כהנ"ל:

ולכאורה יש עוד ראי' דתנא דמתניתין דריש מיתורא דהך הקישא כאילו היה כתוב בלבד דבספר מקור חיים (סי' תנ"ד) מקשה אהא דתנן במתניתין דאין יוצאין בהקדש ואמאי נימא מדלעסי' קנאו ויצא לחולין. ומה שנחית לתרץ דמתניתין מיירי שאכלו במזיד ואין הקדש מתחלל אלא בשוגג לא מחוור כלל דהא הגמרא מפרש לישנא דמתניתין בהקדש שלא נפדה דהיינו שנפדה ולא נפדה כהלכתא וכגון שפדאוהו ע"ג קרקע ומסתמא הפודה כן סבר שמועיל הפדיון ושגגות הוראה בדין הוי שגגה גמורה כמבואר בתהד"ש סי' רט"ז ומובא בב"ש אה"ע (סי' י"ג ס"ק ט"ז) גבי הנושא אשה תוך ג' חדשים למיתת בעלה דאם לא ידע הדין מקרי שוגג וא"כ יצא לחולין. ומה שמתרץ עוד המקור חיים דהטעם דאין יוצאין בהקדש אף שנתחלל היא משום מצוה הב"ע ואתי' לי' כן מדברי הרא"ש שפסק דאין יוצאין במצה גזולה דבעינן מצתכם אמאי נימא כשלעסה קנאה א"ו שהטעם משום מצוה הבאה בעבירה. והנה נעלם ממנו דברי הריטב"א בחידושו למס' סוכה (דף ל"ה) דאם היה הקני' בלעיסה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דקדמה הקני' קצת לקיום המצוה גם מדברי הרא"ש שפוסק שאין יוצאין במצה גזולה אין הכרח שסובר הטעם משום מצוה הב"ע די"ל דהרא"ש סובר כשיטת הרמב"ם פ"ב מהלכות גזילה דין י"ד וט"ו לפי דברי המ"מ ולח"מ שם בשינוי שאין עמה שינוי השם אינו קונה יעויי"ש.

אמנם בלא"ה לא קשה קושיית המקור חיים הנ"ל דגבי הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכל מי שבידו ההקדש הוי כגזבר עליו אף שהגביהם ע"מ לקנות לא הוי כגנב ולא מעל ומטעם זה גם בלעיסה כ"ז שאינו נהנה לא הוי רק כמזיק הקדש וליכא מעילה. ותורף דברים אלו מתבארים מתוך דברי הר"ן במס' נדרים (דף ל"ד) גבי ככר זה הקדש ומדברי הראב"ד פ"ו מהלכות מעילה ויעוין בספר הפלאה למס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה עוד נראה לפי ע"ד שלמד מדברי הראב"ד הנ"ל דגם בתרומה ביד ישראל אף אם נטלה ע"ד להחזיק לעצמו ולא שייך שם גניבה ולא קנה מדאגבהה. ומ"ש עוד בזה"ל ואפשר לומר דס"ל להתוס' דאפילו בתרומה שלו אכתי שייך קושי' שני' כיון דלעסה קנאה דאפילו בתחב עצמו לתוך גרונו מ"מ כיון דממאס כו' א"כ כבר נחייב לשלם כדין מזיק תרומה כו' יעויי"ש. לא מחוור לפי ע"ד דהא מזיק מתנות כהונה קודם שבא ליד כהן פטור כדאיתא במסכת חולין (דף קל"א) יעויי"ש ולפי הנחה זו ליכא כלל שם הוצאה מרשות גבי הקדש או בתרומה ובמעשרות בעודן ביד ישראל שהפריש תבואתו דהוי כגזבר עליהם עד שקיים בהו מצות נתינה. ואף אם הגביהן ע"ד לאכלן וגם לעסן בפיו לאכילה עודנה כאשר הי' שייכים ליתן לכהן ולוי להסקה ואין על הישראל שם גנב שיהיה קני' ע"י שינוי דמי למשנה חפץ של חבירו שלא בדרך קניית גניבה או גזילה דגניבה או גזילה לא מקרי אלא בהוצאה מרשות חבירו לרשות עצמו אף דבפקדון מקרי הנפקד גנב כששולח יד בפקדון וכבר רמז בזה בתוס' מס' חגיגה (דף י"א ע"א) ד"ה בגזבר. י"ל דשאני פקדון דיד הנפקד כיד. הבעלים וכל זמן שמונח ביד הנפקד ושמירתו על הבעלים הרי רשותו ויד כרשות ויד הבעלים בעצמם וכששולח יד בפקדון על דעת ליטלו לעצמו מסולק שמירתו ואין עוד רשותו וידו כרשות ויד המפקיד אלא של הנפקד ולכך הוי כגניבה בהוצאה מרשות לרשות שהוציא מרשות הנפקד לרשות עצמו ויש סמוכין לזה מדברי הרמב"ן במסכת ב"מ בפרק אלו מציאות ומובא ג"כ באס"ז בסוגי' נטלה ע"מ לגזלה ויתר הדברים אביא לקמן אי"ה. העונה מזו דקושיית המקור חיים דגבי הקדש נימא מדלעסה יצא לחולין לא קשה וממילא ליכא ראיי' לדחות סברת הריטב"א שכתב דבכה"ג לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דקדמה הקני' אבל עדיין יש להקשות כיון דנהנה מן ההקדש מעל והנאת אכילה יש תיכף בין החניכים כמו שמבואר במס' חולין וזה בכלל הנאת הגרון א"כ אמאי אין יוצאין בהקדש שנפדה שלא כדין בשוגג נימא מיד שנהנה ממנו בין החניכים נפקע מקדושתו ויצא לחולין ובכה"ג אם היה חמץ הוי מצי איסור חמץ למיקל מיד אחר פקיעת הקדושה במעילה בהנאה:

אמנם לפי מ"ש א"ש דגם בכה"ג ממעט מלצאת ידי מצה כיון דהיה איסור אחר בתחילת האכילה וליכא באזהרת דלא תאכל חמץ בלבד ודמי לתרומה דממעטינין מהאי הקישא:

אמנם אכתי איכא לדקדק בדברי רש"י במתניתין שכת' במעשר של הלוים משמעות דברים אלו מורים להדיא שדעת רש"י דדוקא אם כבר בא המעשר ליד הלוי ונתן לישראל משא"כ כשהחזיק הישראל לעצמו המעשר אחר שהפרישה וטחנה ואפה אותה ועשאה מצה היינו ע"כ משום דלא מקרי מצתכם. וקשה אמאי לא נימא שקנה הישראל אותו מעשה דרך גזילה בשינוי דטחינה ואפי' והרי גבי פאה היכא דלא הפריש מן העמרים ומן הקמה וטחנה ואפאה למ"ד דשינוי קונה הי' מיפטר מליתן עוד אי לאו דגלי קרא תעזוב יתירה כדאיתא במס' בבא קמא (דף צ"ד ותמורה (דף ה') יעויי"ש וגבי מעשר לא מצינו דגלי קרא וגדולה מזו איתא בחידושי הריטב"א דאף מצה של טבל ותרומה מקרי לכם משום דקנאו האוכל בלעיסה ומסיים דלא משכחת במצה למעט מטעם דבעינן שלכם אלא מעשר שני אליבא דר"מ שהוא ממון גבוה. ולכאורה קשה על דברי התוס' דפסחים (דף ל"ח) ובסוכה (דף ל"ה) שכתבו דטבל לא מקרי שלכם מחמת חלק הכהנים ואמאי לא נחתו לסברת הריטב"א דקנאו בשינוי. ואף אם נאמר שגם התוס' ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל דלעיסה מקרי שינוי לענין קני' גמורה. אכתי קשה דלמא לא יוחשב לשינוי הטחינה והלישה והאפי' וצ"ל שדעת התוס' דשאני טבל שרכב האיסור עליו וישנו בחיוב הפרשה דאין השינוי מועיל להפקיע איסור הטבל וכיון שעכ"פ אף אחר השינוי עודנו בטבלו וישנו בחיוב הפרשה ממילא הא גם בחיוב נתינה לכהן כדכתיב בפ' תבא כי תכלה לעשר ונתת ללוי וגומר בפרט לשיטת הרמב"ם בשורש י"ב למנין המצות שכתב דהפרישה ונתינה נחשבת למצוה אחת ע"כ אינו מועלת השינוי הנעשה בעודנו בטבלו לפטור מחיוב נתינה לכהן ולא אחר הפרשה. אבל היכא שכבר הפריש מעשר ראשון ונתכוון לגזול ולהחזיק לעצמו ועשה בו שינוי בטחינה כו' אמאי לא יהיה קני' להישראל כדין גוזל חיטים מחבירו ועשאו קמח וא"כ מהראוי שגם במעשר ראשון שהי' שייך ללוי אם עשה ישראל ממנה מצה ואכלו שיהיה הדין שיוצא בו דקרי מצתכם מאז שקנאה בשינוי נחזיר לענין ראשון לומר בדרך אחר דרב אשי סובר דמקרי מצוה הב"ע אף היכא שקדמה העבירה לקיום המצוה א"כ י"ל הטעם במתניתין משום מצוה הבאה בעבירה ורש"י דלא מפרש טעמא דמתניתין משום מצוה הב"ע היא משום שתופס להלכה דלא מקרי מהב"ע אלא היכא דעבירה והמצוה באים כאחת ודעת לנבון נקל מתוך דברי רש"י ותוס' דריש פרק לולב הגזול ובהנ"ל א"ש בדברי רש"י בד"ה דמאי הא לא חזי לי' שמפרש קושיית הגמרא משום הקישא ולרב אשי משום מהב"ע ע"כ מפרש רש"י ב' הטעמים. וא"ש סתימות קושיית הגמרא בין לרבינא בין לרב אשי:.

עוד אמרתי דמה דדחה הגמרא מידי בלבד כתיב דחיי' עצומה היא לשיטתו דרבינא אבל לפי ההלכתא לדידן אינה דחיי' וא"ש מה שמפרש רש"י הטעם במתניתין משום הקישא דלא תאכל עליו חמץ ועתה אציע דברי הן הקדמתי לעיל דאם הסמוכים דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מיותרא יוכל לדרוש ממנו למעט טבל ושארי אסורים כאילו היה כתוב בהדי' בלבד. וא"כ יש לדקדק לכאורה לפי מה שהעליתי לפי דברי הירושלמי דהא דאין יוצאין באורז כו'. ידעינן מפסוק ושמרתם את המצות ממילא מיותר הך סמיכות דלא תאכל עליו חמץ למדרש מיני' כדדריש רבינא ואם כן מאי דחה הגמרא מידי בלבד כתיב:

אמנם יש ליישב בפשיטות דאף למ"ד איסור חל על איסור אין הכרע למידרש מיתורא דהאי קרא למעט כדרבינא דאיכא למימר דלא אתי למעוטי אלא היכא דאי אפשר ללאו דלא תאכל עליו חמץ למיחל כלל וכדברי הברייתא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל עליו חמץ אלא כו' ואין לדחות דהא למ"ד איסור חל על איסור לא משכחת כלל שיהיה מנוע חלות איסור חמץ על איסור הקדום דהא איסור' דחמץ הוי נגד כל איסורי מאכלות איסור כולל שכולל כל החמץ שבעולם ז"א די"ל דקרא היה צריכים למעט על זמן התחלת כניסה לא"י שאז היה כל התבואות שבעולם באיסור חדש עד הקרבת העומר ומשום איסור חדש לבד לא היה מניעה מלאכול מחדש לקיים מצות מצה כקושיית הירושלמי המובא בתוס' קידושין דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש רק משום דלא היה אפשר אז לאיסור חמץ לחול על איסור חדש אף למ"ד אחע"א דהא חמץ לא היה אז כולל כלל דבכל חמץ שבעולם קודם איסור חדש ע"כ לא היה אפשר להם לצאת ידי מצה באכילת חדש דבכה"ג שפיר ממעט מל"ת עליו חמץ וכיון די"ל דהיה צריכים קרא דלא תאכל למעט בזמן הנ"ל תו לא מייתרא ואין ללמוד למעט גם היכא דאיסור חמץ מצי מיחול אלא שאינו בלבד (אין זה דוחק לומר דלא אתי קרא אלא לזמן ההוא דהא מצינו כן בפסחים (דף ל"ח ע"ב) לא נצרכה אלא לנוב וגבעון יעויי"ש ברש"י). אמנם דברי אלה אינם נכונים אלא למ"ד דחדש היה תיכף בביאתם לא"י ודרשינן בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ונוהג ג"כ בחוץ לארץ. וידוע דהסכמת רוב הפוסקים דהלכה כמ"ד דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ ובא"י אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה ולהך שיטה א"א לומר דמעוט' דקרא דל"ת קאי על עת כניסת ישראל לארץ וממילא לא משכחת עוד שום גוונא שיהיה מניעת חלות איסור חמץ על איסור הקדום. אלא למ"ד אין אחע"א. אבל למ"ד איסור חע"א בכולל הרי חמץ תמיד כולל כנ"ל וכיון דמיותרא הך הקישא ע"כ אתי למעט שלא לצאת ידי מצה בדבר איסור מחמת שגם איסור השני חל וכאילו היה כתוב בלבד ולא א"ש דחיית הגמרא מידי בלבד כתיב אלא לרבינא דבמס' מנחות (דף ס"ח) איתא אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא היה אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר דסבר כר' יהודא דחייש לספיקא ע"כ הרי דסובר דחדש נוהג בזה"ז ובחוץ לארץ ולשיטתו י"ל דמעוטא דקרא הוי צריכים בעת כניסתם לארץ כנ"ל ומקשה הגמרא שפיר עליו מידי בלבד כתיב. וא"ש פירש"י במתניתין לפי ההלכתא דחדש אינו נוהג בחו"ל ושפיר ילפינן מיתורא דלא תאכל למעט כאילו כתוב בהדי' בלבד:

ומה שיש לדקדק על כל הנ"ל דבלא"ה לא מייתרא הסמיכות דהאי קרא לא תאכל עליו חמץ דאיצטרך ללמוד מהיקשא לחייב נשים באכילת מצה אבאר אי"ה בסוף הקונטרוס (ודע דדברים האלו אינם נכונים אלא לפי סברת הרמב"ם בנקודה נפלאה דאה"נ לא מקרי א"מ. שוב מצאתי בספר המקנה במס' קידושין (דף ל"ח) שכתב כדברי הנ"ל דבדין כניסת ישראל לארץ לא היה חל איסורי חמץ על איסורי חדש מטעם שכתבתי ויש עוד מקום עיון דאם נאמר דכולל הבא לאחר זמן מקרי ג"כ כולל היה גם אז שם כולל לאיסורי חמץ נגד איסור חדש. דאיסורו דחמץ כל ז' ואיסורו דחדש הותר בהקרבת העומר. ופלפול בזה מבואר להמעיין בש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ה ובהגהות ח"צ על הטו"ז שם ובהפלאה לא"ע סימן קי"ח והבאתי דברים בזה בציון בגליון הפלאה ובפילפול בדברי התוס' דסוף נדרים מה שהניחו בצ"ע דלר' יוסי דל"ל א"כ אמאי תהיה נטולה מן היהודים הא לא חל בעודה א"א ואם נאמר דכולל דלהבא מקרי כולל ממילא כמו כן מקרי מוסיף דלמ"ד דל"ל א"כ רק מוסיף י"ל דגם במוסיף דלהבא חל וא"כ לא קשה קושיית התוס' הנ"ל דבנטולה אני מן היהודים איכא מוסיף דלהבא. וא"ל דשאני בנטולה אני מן היהודים דאם נאמר דאינו חל בעודה א"א ופקע הנדר כיון שאינו חל לשעתו ולא יחול גם לאחר גירושין ז"א דלכאורה נראה להיפך דכה"ג אמרינן שחל לאחר זמן והוספה זו דלאחר זמן גורם שיחול גם בעודה א"א וראי' לזה מהא דשבועה על שבועה חל בכולל כגון דנשבע שלא אוכל תאני' וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים אמרינן מגו דחל על ענבים חל גם על תאנים ולא אמרינן להיפך דלא יחול על תאנים ותהיה השבועה שניה של תאנים וענבים בטלה מכל וכל כדין שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. ויש להאריך בזה עפ"י תשובת רדב"ז ח"א סי' רע"ח ותשובת משפטי שמואל סי' ק"י מבוארים בס' שיוכה"ג יו"ד בהגהות אות ב' וביותר מוכח כן מדברי הירושלמי בשבועה שלא אוכל מצה דחל בכולל ואמאי הא איכא למימר בהיפך דאין חל על מצה של מצוה ולהוי עי"ז כנדר שהותר מקצתו הותר כלו ולא יחול אף על מצה של רשות א"ו בגוונא כמו זה יצא ראשונה להחזיק כל נדר מטעם כולל:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה