ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער א · דין ו
דין ס"ס בדבר שיש לו מתירין
פרק ראשון
הנה הר"ן ז"ל כתב ס"ס בדשיל"מ מותר אולם ממ"ש בסוף הדיבור בזה"ל והא ודאי תרי ספיקא נינהו שאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן ביו"ט שני אלא שני ספיקות והוי דומי' דאשת ישראל שנאנסה עכ"ל משמע מזה דאם ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת או בכל גונא שאין הספיקות באים כאחד אף בדשיל"מ מדרבנן אסור אולם מדברי התוס' ביצה (דף ד') נראה לי דס"ל להקל בכל גונא דז"ל ד"ה נימא תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן א"א הטעם הוי מגו דאתקצי לבין השמשות כו'. וכתב בשעה"מ פרק א' מהלכות יו"ט הלכה כ"ד בזה"ל. וקשה דהשתא דלא ידעו התוס' טעמא דמגו לשעבר לא אמרינן אלא ס"ל לפי קושייתם דאמרינן מגו דאתקצאי אליבא דרב בשבת ויו"ט א"כ תקשו להו דרב אדרב דמ"ט אמר רב בב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה אי משום דחד מיניהו חול מ"מ הא אסור הביצה ביו"ט א' ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי בכולא ימא. וא"ל דלא אמרינן מגו אלא דוקא בשבת ויו"ט משום דכיון דבודאי חד מינייהו קודש הוא. על היו"ט אמרינן דודאי הוא ומחמירין לספיקא. אבל בב' י"ט של גליות דעל כל חדא איכא לספוקי לא. שהרי מדברי התוס' בפ' המביא (דף ל') ד"ה עד מוצאי יו"ט אחרון נראה דאפילו בב' ימים טובי' של גליות אמרינן מגו דאיתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח יום טוב ח' מוקצה הוא דהוי ספק ז' וגם בתשיעי שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבין השמשות כו' ועיי"ש שהניחו בצ"ע ועיין בתוס' פרק קמא דסוכה (דף י' ע"ב) ד"ה עד מוצאי שכתבו וז"ל דמהאי טעמא גבי שבת ויו"ט שאמר רב נולדה בזה אסורא בזה נפרש טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מגו דאיתקצאי אע"ג דרב כר"י ס"ל דא"ל מוקצה וכן בי"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' עכ"ל:
ונראה לי דלפי מ"ש בב' י"ט של גליות אכל חדא איכא לספוקי יש לתרץ קושי' הנ"ל דבין השמשות של יו"ט שני איכא ס"ס. חדא דלמא כבר הוא לילה ומותר ממ"נ ואת"ל עודנו מן היום דלמא כל עצמו של יום טוב א' הוא חול וס"ס מותר אף בדבר שיש לו מתירין. ואין לומר הא אין ב' הספיקות באין כאחד דספיקו של יום טוב א' היה כבר כל היום ועכ"ז אסרנו אותו והיכא שכבר נאסר משום ספק א' תו לא מצטרפים לס"ס. זאת אומרת שדין זה אינו אלא כשהספק א' היה בדאורייתא ונאסר משום ספק דאוריי' משא"כ בביצה שאין איסורו רק מדרבנן רק שנאסר משום ספק דבר שיש לו מתירין. אמנם לפי דעת הרשב"א בתוה"ב ובמשמרת הבית אף ספק מוכן ביום טוב דעלמא חשבוהו חז"ל כספק דאורייתא חל הכנה גמורה מיום טוב לשבת יעויי"ש ומפרש בזה דברי הגמרא לעיל (דף ג') וספיקא אסורא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי סד"או כנ"ל. אף דפשיטות לשון הברייתא איתא אחד ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט משמעותה בשבת דעלמא ויום טוב דעלמא יעויי"ש. א"כ לפי האמת שרב סובר הכנה דרבה הוקשו התוס' במסכת סוכה שפיר דאמאי מתיר רב בב' י"ט של גליות נימא הואיל ואתקצאי לביהש"מ דאף ספק מוכן ביו"ט דעלמא דינא כספק מוכן דאורייתא וממילא לא מהני בי' ס"ס כשאין ב' הספיקות באים כאחד ואי אפשר להתיר בה"ש ושייך שפיר הואיל ואתקצאי ביה"ש כו':
לפי זה מיושב קושיית השעה"מ הנ"ל דדברי התוס' כאן קאי לס"ד דגמרא טרם דאסיק דרב אי"ל הכנה דרבה. וא"ש קושייתם תימא לימא קסבר דב' קדושת הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לביהש"מ ותו אין להקשות על דבריהם דא"כ אמאי מתיר רב בב' י"ט של גליות דהא להך ס"ד דרב ל"ל הכנה דרבה מועיל ס"ס בביצה שנולדה ביום טוב אף היכא שאין הספקות באים כאחד וא"כ ליכא כלל איסור בביהש"מ של יום טוב ב' כיון דאיכא ס"ס כנ"ל ספק דלמא ביהש"מ לילה ואת"ל יום דלמא כל עצמו של אותו יום טוב א' חול הוא ואף שספק הא' לא הותרנו כל היום משום דהוי ספק דבר שיש לו מתירין מ"מ בביהש"מ מצטרף לו עוד ספק ומשתרי מטעם ס"ס דבספק איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאוריי' אף שנאסר בספק הא' מ"מ משתרי כשנולד אח"כ עוד ספק ושב להיות ס"ס שמותר אף בדבר שיש לו מתירין:
אולם באמת אין מזה סתירה לדברי הר"ן דיש ליישב הקושי' הנ"ל באופן אחר דבמסכת סוכה (דף מ"ו) איתא אמר ר"י אתרוג בז' אסור בח' מותר סוכה אף בח' אסור דכיון דאי מתרמי לו סעודה בין השמשות בעי מיסב בגוי' והואיל ואתקצאי ביהש"מ איתקצא לכולא יומא ואיתא שם בהר"ן לאלפסי הא דלא אסר ר"י גם באתרוג מטעם הואיל ואתקצאי לביה"ש מס' יום טעמא משום דאתרוג לא חזי' לביהש"מ משום דלא היה דעתו להקצותו מתחילה אלא ליום הז' שהוא ברור אבל לא לביהש"מ שאין דרך לצאת בו נטילת אתרוג דהא אם לא נטל קודם ביהש"מ שוב אינו נוטל בביהש"מ שהוא ספק יום ח' דהוי לי' ספק דרבנן דשאר ימים נטילת לולב בהם מדרבנן הוא וכיון שלא הקצוהו מתחילה לביהש"מ לא חל עליהו איסור ביהש"מ כו' ע"ש אריכת דבריו עוד מזה, ולכאורה אינו מובן דהא אף שלא הוקצה האתרוג על זמן ביהש"מ כ"א על יום ברור הרי מ"מ עד כלות רגע האחרון של יום ברור שקודם התחלת ביהש"מ היה האיסור המוקצה וממילא לא הוכן האתרוג מחול ליום טוב. והרי מוהכינו ילפינן שצריכים הכנה מבע"י של חול כמ"ש רש"י להדי' לקמן (דף כ"ו ע"ב) ד"ה ואי דלא אחזי לביהש"מ בכה"ג אין כאן הכנה מבע"י. וגם הריטב"א שם בחדושיו כתב להדי' בזה הלשון והטעם משום דכתיב גבי שבת ויום טוב והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת ויום טוב אם לא היה לו הכנה מבעוד יום ממש אף כשיש הכנה מיו"ט לשבת ממש יעויי"ש. והרי בביהש"מ יש ג"כ ספק כולו מן היום או כולו מן הלילה כדאיתא במס' שבת דף ואי היה הביה"ש כולו מן הלילה ועד ביה"ש היה הקצאה על האתרוג ולא היה לאתרוג זה שום הכנה אף רגע א' מן יום הז' ואין לומר דעכ"ז אינו אלא ספק מוקצה דשמא היה בין השמשות כולו מן היום שלפניו או מקצתו והוכן אז קודם יו"ט ז"א דהא ספק מוקצה ג"כ אסור כיון שהוא דבר שיש לו מתירין:
אמנם נראה לי דר"י לשיטתו דל"ל הכנה דרב' ולדידי' אין טעם באיסור . אתקצאי לביהש"מ משום העדר הכנה מבע"י וכדברי רש"י והריטב"א הנ"ל, רק מתקנת חכמים שאסרו כל דבר שלא היה לו היתר בתחלת כניסת שבת או יום טוב, וכן איתא בשם גאון קדמון שמובא בספר בש"ר סי' דטעם מוקצה ביה"שמ משום שהיה תחילת כניסת שבת או יום טוב בהקצאה. וגדולה מזה מצינו שעלתה בתיקו בדף כ"ו אי יש מוקצה לחצי שבת, דבזה בודאי לא שייך טעמו של רש"י כנ"ל, וא"כ א"ש מה שהתיר הר"י האתרוג בח' דלדידי' שאין האיסו' מטעם הכנה יש לומר שסובר שגם מדרבנן לא צריך שתהיה הכנה מבע"י של חול רק שלא יהיה על הדבר איסור מוקצה בתחילת כניסת יו"ט ובאתרוג כיון שלא הוקצה רק כ"ז שיהי' יום ברור של ז' וסרה המוקצה מיד כשהגיע הביהש"מ וא"כ אף שהי' בין השמשו' זה כולו מן הלילה של ח' לא חל שם איסור מוקצה אף על רגע אחד מן יום ח' דהא לא הוקצה האתרוג כלל לביה"ש ותו ליכא לומר הואיל ואיתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא, משא"כ בסוכה דאתקצאי לביה"ש גופה מטעם הואיל ואתרמי סעודתא לבי"השמ כו' וכנ"ל, ויש לספק דלמא היה בי"השמ מן הלילה והיה המוקצה בתחילת יום הח' ולפ"ז הנ"ל נראה לי דלוי דאסר אתרוג אף בח' טעמו שסובר הכנה דרבה ומצריך שיהיה מוכן מבע"י של ז' ושייך שפיר אף גבי אתרוג הואיל ואתקצי לב דאף שלא הוקצה מדעתו לב"יהשמ עצמו כדברי הריטב"א הנ"ל מ"מ עכ"פ לא סרה המוקצה של יום ז' רק כשהגיע בי"השמ וא"כ יש ספק שלא היה כלל הכנה ביום אתמול דהא איכא לספוקי דלמא ביה"ש היה כולו מן הלילה ולפ"ד הנ"ל שפיר מקשו התוס' דלמא טעמו של רב דאסור בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה הוא משום הואיל ואתקצא והכנה דרבה ל"ל ולא קשה תו קושיית השעה"מ הנ"ל דא"כ מ"ט דרב דמתיר בב' י"ט של גליות דהא השתא דמחזיקין דרב לית ליה הכנה דרבה אין איסור באיתקצאי לבי"השמ מטעם העדר הכנה מבע"י רק משום שחל ההקצאה בזמן שהוא ספק תחילת יום טוב, שהרי ביום טוב ב' של גליות יש ס"ס שמא כל יום הב' חול ואת"ל יום טוב דלמא הבי"השמ היה כולו מן היום של אתמול והתחלת יום הב' לא היה אלא בכלות בי"השמ ומאז הותר בס"ס וא"כ לא היה כלל שם איסור מוקצה אף רגע א' מן הב'. אבל בשבת ויום טוב כשנולדה בזה שאסורא בזה ליכא אלא ספק א' שאנו מסופקים על הביה"ש כנ"ל. אבל עצומו של יום בודאי קודש וביה"ש עצמו ליכא ג"כ אלא ספק אחד דלמא היה לילה וספק אחד גם במוקצה אסור דהוי ספק בדשיל"מ. אבל לפי מה דמסקינן דרב סובר הכנה דרבה וצריכין הכנה מבע"י של חול ליכא ס"ס ביו"ט ב' של גליות. דהא אף אם לא היה הבי"השמ מן הלילה ולא הותחלה שם המוקצה בכניסת יום ב' מ"מ עכ"פ חסרה הכנה מבע"י של חול דהא לא היה זמן היתר רגע אחד להכנה עד התחלת יום ב' ומקשים שפיר בתוס' סוכה דלרב דמצריך הכנה גם בב' י"ט של גליות נאסור משום הואיל ואתקצא לבי"הש ולפי"ז נסתר מה שהעליתי באופן הא' דבב"יהש עצמו איכא ס"ס דאף אי שייך למשרי כל בין השמשות מ"מ ברגע קודם התחלת ביה"ש צריכין למיסר דאז ליכא אלא חד ספיקא ותו ליכא הכנה עבע"י וצריכין למ"ש כנ"ל באופן הב' דלמ"ד שאינו סובר הכנה דרבה אף מדרבנן לא צריך הכנה מבע"י של חול. ודי כשלא חלה המוקצה בתחילת היום וכנ"ל. ואף לשיטת הסוברים דבעינן שיחולו ב' הספיקות בבת אחת משא"כ אם קדם ספק אחד. ז"א אלא היכא שאנו רוצים לדון ספק הא' בצירופו עם ספק הב' להיפך מאשר היה נידון טרם נתחדש ס' הב' ע"ד משל כשהספק הא' היה אם יום הא' חול או יום טוב ואסרנו מחמת ספק זה כאילו מחזיקין אותו היום לקודש. תו אין לצרפו לספק הב' שבא מצד ביה"שמ כי עתה נצטרך לדון דלמא יום הא' הוא חול. והרי כבר אסרנו כל היום בספק קודש. אבל כשהספק הא' הוא כמ"ש באופן הב' שביה"ש הוא ספק דלמא כולו מן היום שמצד זה אנו אוסרים בביה"ש וכן כשמצטרפין ספק זה אל הספק הב' צמיחת ההיתר ג"כ מחמת שאנו אומרים שמא ביה"ש היה כולו מן היום הקדום וכשם שנדון אותו הספק לענין האיסור בביה"ש. כך נדון לענין ההיתר ביום שלאחר ביה"ש בכה"ג שפיר יש לצרף ספק הא' עם ספק הב' אף שכבר קודם ספק הראשון.
פרק שני
ועפ"י הנ"ל יש ליישב קושית התוס' לקמן בדף בד"ה השתא מוכן לאדם כו' תימא היכא הוי מוכן לאדם אדרבה ביה"ש לא הוי מוכן לאדם דבי"הש לא מצי שחיט לה דשמא הוא שבת כו'
ונראה לי דבאה"ע מדקדק למה אמר ר"י אם לא היתה נבלה מע"ש הכי הל"ל אם נתנבלה בשבת אסורה. ולפע"ד דלכך מדייק ר"י בלשונו אם לא היתה נבלה בע"ש לאשמעינן דאף כשהיתה נבלה מתחילת ביה"ש מ"מ אינה מן המוכן דמהצורך שתהא ודאי נבלה מע"ש משא"כ כשלא נתנבלה עד תחילת ביה"ש דהיא ספק לילה מעתה מוכח שפיר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. דאי הוי מוכן לכלבים הרי היתה מוכן לכלבים עד התחלת ביה"ש וכיון שנתנבלה תחילת ביה"ש נשארה בהכנה לכלבים באין הפסק מהכנתה הראשונה ומ"ט אסורה אלא וודאי דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ולא התחיל ההכנה רק מעת שנתנבלה דהיינו תחילת בין השמשות וכיון שביה"ש ספק לילה לא הוי הכנה לכלבים קודם כניסת השבת. וכל הכנות צ"ל מחול ואתי שפיר גם הלשון רי"א לפי שאינו מן המוכן ואף אם נאמר דאי אפשר לצמצם. ואף כשנתנבלה תחילת ביה"ש יש לספק שמא כבר עבר רגע מבי"הש קודם שנתנבל' ואותה רגע היתה ג"כ מן הלילה הרי חסרה הכנה באותה רגע שהיא פסקה בין הכנה דמקודם שהיתה מצד הכנה דאדם בין הכנה שני' שבאה מחמת שנתנבלה. מ"מ יש לומר שמצד ספק זה אין לאסור כיון שכבר נתחזקה בהמה זו בהכנה לכלבים. ולא דמי לספק מוכן דשם הספק אם היה לאותו דבר הכנה מעולם משא"כ הכא שהספק הוא אם נתבטלה מהכנתה כמעט רגע אשר אי אפשר לצמצם בעת התחלת כניסת ביה"ש. ובפרט לפי דעת המרדכי בריש פ' א"צ דר"א שאוסר בס' ביצה שנולדה ביו"ט מטעם ספק בדשיל"מ טעמא משום שיש חזקה ג"כ לאיסור דמוקמינן אחזקתה שלא נולדה עד יום טוב. כעין מ"ש התוס' במס' ב"מ (דף ח' ע"א) ד"ה הא מני כו' אבל ספק איסור דרבנן גרידא בלי הצטרפות חזקה לאיסור מותר אף בדשיל"מ. ודין הכנה לכלבים לכל השיטות אינו אלא מדרבנן משום לתא דמוקצה ולכך מותר לר"ש דל"ל מוקצה דאף למאן דאית ליה הכנה דרבה נראה דלא שייכא אלא לאכילת אדם דאחשבי' רחמנא סעודת שבת ויום טוב ע"כ א"כ הכנה לכלבים עקרו איסור מוקצה. וכן מדוייק בלשון רש"י (דף ו') ד"ה מוכן לאדם כו' וקחשיב ליה מוקצה בהא לגבי כלבים ע"כ. והרי הרשב"א כתב להדיא בספר עבודת הקודש דספק מוקצה מותר אף שיש לו מתירין ולא החמירו רק בספק מוכן. ולשיטתו צריך לומר כדברי המרדכי הנ"ל דהא שמתרץ רב אשי לעולם ס' יום טוב ספק חול כו' הוי לי' דבר שיל"מ אף דקאי לר' יוסף ולר' יצחק שאינם סוברים הכנה דרבה רק גזירה דפירות הנושרים או משקים שזבו טעמו משום דאיכא חזקה דלא נולדה עד ביום טוב כנ"ל כמ"ש בספר צל"ח יעויי"ש:
ודע דלפי הנ"ל דלמ"ד שסובר הכנה דרבה טעם האיסור באיתקצאי לבי"הש משום חסרון הכנה מבע"י. קשה לכאורה על תירץ הגמרא שמתרץ דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר הא סוף סוף חסרה הכנה מבע"י של חול. והיותר קשה בריטב"א שהוא בעצמו כתב דאיסור מוקצה ביה"ש הוא משום חסרון הכנה מבע"י ואח"כ מביא תירץ התוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן:
אמנם לפי הנראה מלשון חידושי הריטב"א שהבאתי לעיל ומ"ש עוד בזה בחידושיו מבואר דדבר המוכן מצד עצמו אף דאיתקצאי מדעת בעלי' באיזה מוקצה שיהיה מ"מ אינו כחסרה הכנה מדאורייתא. ורק דרך סמך להכנה דאורייתא עשאוהו רבנן לאיסור והם אמרו והם אמרו שלא יהי' מצד המוקצה כ"א כשיהיה מחמת יום שלהבא. אבל כשהמוקצה לא היה רק מחמת יום שעבר הוי כמוכן מצד הכנה שהיה ממילא על דבר המאכל שאנו דנין כיון שהיתה בעולם והיתה ראוי' לאכילה. וכשנאמר כן מיושב קושית העולם ושעה"מ על דברי התוס' בסוגי' דאפרוח ד"ה מה בין זה כו' שכתיב בס"הד ועוד י"ל כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל וביה"ש לא הוי חזי עכ"ל. וקשה הא בכה"ג הוי כמוקצה מחמת יום שעבר. אבל לפימ"ש א"ש דכיון דלא כלו לו חדשיו עד סוף היום של ערב יום טוב לא הי' לעגל זה הכנה מעולם בעצמותו והרי חסרה ודאי צורך הכנה שמדאוריי' ולא שייך כאן הספק הסברה דספק יום שעבר. דידוע שעכ"פ לא השיג העגל הכנתו עד כלות היום של ערב יום טוב שאז כלו לו חדשיו ואנן הכנה מבע"י בעינן וקושיית המהרש"א דמקשה שם דהמ"ל מה בין זה לעגל שנולד קודם יום טוב ויום הח' הוא יו"ט יעו"ש מיושב ע"פ הנ"ל דבכה"ג שנולד כבר כיון דרוב הנולדים אינם. נפלים. ורק בחומרא דרבנן צריכין המתנה ח' ימים הוי כמוכן מיום הולדו וכשגמר המוקצה בביה"ש של יום טוב היא מספק יום שעבר מותר אמנם לפי דעת המל"מ והשעה"מ דאף בודאי לא כלו לו חדשיו ניתר בשהיי' עד יום ח' י"ל דהוי כלא נגמר עד יום ח' וכחסירה הכנה וצ"ע. אבל בנבילה בלא נתנבלה מע"ש רק מהתחלת ביה"ש עשאוהו חכמים כמחוסר הכנה דהא עד בי"השמ לא עמדה לכלבים ולא היה על עגל זה שם מאכל לכלבים רק מאכל אדם. והמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים. אמנם אכתי צ"ע לפמ"ש לעיל דהכנה לכלבים אינו אלא מדרבנן ויסודה כדין מוקצה וצ"ע. אבל מה שהכריח אותי לעיל לחדש דבר דאיסור אינו מוכן לכלבים אינו מדאורייתא הוא משום דהוי ק"ל אף כשנתנבלה ביה"ש ממש כיון שאי אפשר לצמצם ושמא כבר עבר רגע מביה"ש שלא היתה בה נבילה ונתבטלה אז ההכנה דלא היה אפשר לשחוט מהתחלת ספק ביה"ש. ואין הוכחה זו מכרחת מדברי רבא במסכת עירובין (דף ל"ו) זאת אומרת כו' דאי ס"ד תחילת היום קונה עירוב אי אמר ערובי לי בזה אמאי לא אמר כלום ע"כ נשמע לכאורה דאפשר לצמצם לידע רגע כלות בי"השמ דאל"כ אף אי תחילת היום קונה עירוב י"ל דלכך אין ערובו עירוב דלא היה סעודה הראוי' לו בתחילת היום כי לא ידע שכבר עבר כל ביה"ש:
אמנם יש לדחות די"ל דאי תחילת היום קונה עירוב לא מקרי תחילת היום רק מעת שידע בודאי שאין עוד ממנו לביה"ש. ואם אי אפשר לצמצם באמת מתאחר להקרא בשם תחילת היום עד שידוע בודאי שהחל להיות מן יום השבת כי סר כל ביה"ש וגם הנמשך להיות בספק שמא עודנו הוא מביה"ש:
ובמקום אחר ביארתי זה על פי דברי האלפסי שפסק דהלכה כריה"ג דלכם ולא לכלבים ומקשה הראב"ד בספרו תמים דעים דהא לעיל דף ו' איתא מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק רב אמר רבה ואיתימא רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים כו' אלמא פשיטא להו מלתא שמותר לשחוט לכלבים והיינו כר"ע גם הרמב"ן במלחמות העיר על קושי' זו. ונראה לי לתרץ דרך פלפול לכאורה יל"ד דהיכא דהבהמה טרפה והיא מעוברת וכשנוחר הבהמה והיה דאפשר להוציא העגל חי לשוחטו לצורך יו"ט יש להתיר נחירת הבהמה ביו"ט מדין מכשירי אוכל נפש שע"י נחירי הבהמה יהיה אפשר לשחוט העגל ביו"ט ודמי לכבוי הנר מפני דבר אחר שמותר אליבא דר"י שסובר מכשירין דוחה יו"ט. וכדאיתא לקמן דף כ"ב ע"א וא"כ קשה מאי מקשה הגמ' וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה הא אף שהאם טריפה מ"מ י"ל שהעגל עומד לאכילה שהיה בידו לנחור האם ולשחוט העגל. אמנם יש לומר שאסור לנחור דהוי המכשירים שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט. ואף לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה וכי מה בין זה כו' לחד תירוצם דמיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום א"ש כיון שהעגל לא היה עומד מעיו"ט לאכילה תו ליכא למשריי' לאכילה בשחיטתו ביו"ט דהא חסרה הכנה מעיו"ט:
אמנם ז"א רק אי אמרינן מוכן לכלבים לא מקרי הכנה אבל אי מוכן לכלבים מקרי הכנה שפיר יש היתר אכילה לעגל זה ביו"ט כשנוחר האם ושחט העגל דהא לא חסר הכנה מעיו"ט דאף שאז עדיין לא כלו לו חדשיו עכ"פ היה מוכן לכלבים וביו"ט שכלו לו חדשיו בא לו הכנה לאדם וכיון שמותר לאכילת אדם שפיר יש לנחור האם לצורך אכילת העגל בשחיטה וכנ"ל. ונחירת הבהמה לצורך העגל היא מכשירי שלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט דבעיו"ט עדיין לא כלו לו חדשיו ולא היה העגל מותר לאכילת אדם ומקשה הגמרא שפיר אף למ"ד לכם ולא לכלבים. אבל לכאורה יש לדחות דאף שהיה מוכן לכלבים מעיו"ט וביו"ט עצמו היה מוכן לאדם מ"מ איתקצאי לביה"ש דביה"ש לא היה אפשר לנחור האם דשמא הביה"ש לילה ואסור לנחור לצורך כלבים. ומצד מכשירין אין להתיר שהרי העגל יהיה אסור לאכול משחיטתו מספק דשמא ביה"ש עדיין יום ועדיין לא כלו לו חדשיו:
א
אמנם לפי דעת הריטב"א בחידושיו במסכת סוכה דף מ' ע"ב ד"ה אמר ר"י לא אמרינן מגו דאיתקצאי לביה"ש היכא שהקצאה לביה"ש לא היה רק מצד ספק שלא הי' אפשר לברר אז וכשעבר ביה"ש נתברר דאיכא ממ"נ כמו בביצה שנולדה בראשון שמותרת בשני דאיתקצאי לביה"ש מצד ספק מ"מ לא מיקרי מוקצה אחר שעבר ביה"ש ומותר בממ"נ אם הוא חול ליכא כלל איסור ואם הוא יו"ט הרי הוכן מחול וכעין סברא זו י"ל כאן בעגל אף שביה"ש היה מנוע נחירת האם מ"מ לא מיקרי אתקצאי לאסרה אח"כ כשעבר הספק כיון שהוכן קודם בין השמשות לכלבים ובביה"ש עצמו הן אם היה הביה"ש חול או יו"ט היה העגל מוכן דאם היה חול היה מוכן לכלבים ואם היה יו"ט היה מוכן לאדם רק מפני שלא ידענו אם חול או יו"ט הצרכנו למנוע הנחירה מספק בעוד היה הביה"ש ובכה"ג לא מקרי איתקצאי לאסור מעת לעת שסר הספק ושב להכנתו כאשר הוכן קודם ביה"ש יעויי"ש היטב בלשון הריטב"א וכעין דברי הריטב"א הנ"ל כתב הבעל המאור בפרק א"צ בסוגי' דנכרי שהביא דורון יעוי"ש ודוק היטב כי נכון הוא:
פרק שלישי
ובדרך פלפול הבאתי ראי' לזה מדברי הגמרא ביצה דף ד' ע"א דמקשה הגמרא א"ה אימא סיפא אם נתערבה באלף כו' וקשה דלמא כך כוונת הברייתא ספיקא אסורא דהיינו ספק טריפה אסורה הטילטול ביו"ט כיון שאינו ראוי' לאכילה ומחמת איסור הטריפות אסורה בטילטול כמבואר במ"א סימן תמ"ו דבדבר שאסור באכילה ואינו עומד לאכילת כלבים אסור בטלטול וביצה בקליפתו אינו עומדת לכלבים. וע"ז מסיים הברייתא אם נתערבה באלף כולן אסורות כלומר משום איסור מוקצה דלענין זה הוי דבר שיל"מ דאף שבטל איסור טריפה נשאר איסור מוקצה כי אתקצאי לבין השמשות:
ואמרתי לתרץ זה לפי מה שמבואר בדף ו' ברש"י ד"ה לעגל שנולדה ביו"ט מפרש שהקושי' מברייתא דלקמן כו' ובריש ד"ה הטריפה מפרש שקושי' זו השני' אינו מברייתא רק מדלא אשכחן מאן דאסר ולכאורה י"ל שאף בלא ברייתא מפורשת מוכח דגם עגל שנולד מן הטריפה מותר ביו"ט דאל"כ אף בנולד מן הכשירה א"א להתיר לפי המסקנא דלעיל דף ד' ע"א לעולם ספק יו"ט ספק חול ה"ל דשיל"מ וכו' והכוונה דמחמירין בדבר שיש לו מתירין גם בספיקו. ודעת הרבה מהפוסקים דגם ס"ס אינו מועיל בדשיל"מ. ואם נתערבה קאי אספיקא ויש מן הפוסקים שסוברים דגם אחר הרוב אין הולכים בדשיל"מ יעויין בר"ן ס"פ א"צ שמסופק בזה ועיין במג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג (וביו"ד סימן ט"ז בדין כל דפריש ובל"מ הלכות מעילה פ"ז דין ו') וא"כ בכל עגל שנולד מן הבהמה אף שהבהמה בחזקת כשירה י"ל דלענין ההכנה של העגל שאינה רק משום מוכן אגב אמה לשחיטה יש לחוש דלמא האם טריפה ולא הוכנה אגב אמה ואף שדעתיה של בעל העגל עליו לאכילה מפני שאינו חושש שהאם טריפה מ"מ אם באמת היא טריפה בטלה הזמנה דידיה ודומה למזמין דבר שאינו ראוי לאכילה שאין בהזמנתו כלום (יעויין לשון רש"י לקמן דף כ"ו ע"ב בד"ה ואי דלא אחזי לי' כי אזמן ליה מה הוי) א"כ איכא ספק דלמא האם טריפה. ואם היתה נשחטה היתה נודע טריפתה ולא היה העגל עומד לאכילה. ואף דרוב בהמות כשרות מ"מ לענין זה שאנו דנין על ספק בהכנה שהיא דשיל"מ לא אזלינן בתר רוב אמנם לפי זה קשה לכאורה גם לפי האמת דאמרינן מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ומשום דדעתי' דאינש אכל מה דחזו לי'. והיכא שמוכן לכלבים והיה דעתי' עלויי' שאם יולד יאכלנו הוי הכנה מעליא. דאכתי נאסר העגל משום ספק דלמא האם טריפה. וא"ל דממ"נ איכא הכנה דאם האם כשירה הוכנה אגבה לאכילה ואם האם טריפה היה ממילא הכנה להעגל לכלבים ודעתי' הוי גם לאכילת אדם כשיולד ז"א דאם האם טריפה לא היה להעגל הכנה כלל לא לאכילת אדם דהא האם טריפה ולכלבים לא עמדה דהאם היתה מוחזקת בחזקת כשירה והיתה נראת עומדת לאכילת אדם ואסח דעתי' מלתנה לכלבים וכשנמצאת אחר שחיטתה טריפה אסורה לחתכה לכלבים ביו"ט ואין להעגל מהבהמה שהיא בחזקת כשירה רק אשר אמה מוכן לאדם ולזה יש ספק הנ"ל דלמא אם היתה נשחטה האם היה נודע בה הטריפות ולא היה הולד מוכן לאדם ובספק בהכנה לא אזלינן בתר רובא. בשלמא לשיטת הסוברים דיו"ט מכין לעצמו. וליכא איסור במוקצה רק מצד מחשבתי' שהוא אקצי' מדעתי' יש לומר דבכה"ג שהוא לא אקצי' דהא לדעתי' שהוחזק האם בכשירות היה העגל מוכן לפנינו לאכילה וכיון שלא אתקצא ממנ' לפי מחשבתו ע"כ אין לאסור עליו העגל לאחר שנולד דאף אם האם טריפה הכין העגל א"ע בלידתו ומצדו ג"כ לא היה מוקצה. אבל לשיטת רש"י בריש פרקין דכל דבר צריך שיהיה לו הכנה מעיו"ט ואיסור מוקצה הוא מצד אפיסות הכנה דאף אם כבר הוכן ממילא בטל ההכנה באקצותו וכאשר ביארתי באריכות. ממילא לדבר שלא היה לו הכנה אף שהוכן מבעליו כי לא ידע מהאיסור לא מועיל כלום מה שאזמני' מעיו"ט וההכנה הבאה אחר כך ביום טוב בעת סילוק האיסור אינו מועיל כלל עוד כמו כן בעגל שנולד מבהמה שהיתה בחזקת השירה כשמבורר אחר זה שהאם היתה טריפה אגלאי מלתא שהיתה הכנה לאכילת אדם בטעות וכאלו לא הוכן לזה. ומצד עצמותה לא היה להעגל הכנה דכל זמן שלא נולד לא היתה עומדת לאכילה אגב אמה דהא אגלאי דהאם טריפה. והכנה לכלבים בטל בעצמו כי אסח דעתי' מלהאכילה לכלבים כי לא נודע לו מטריפותה והחזיק האם לאכילת אדם והרי העגל באפס הכנה. ואינו בא להכנה רק מצד הלידה וזה לא מועיל לשיטת רש"י שסובר שאין יו"ט מכין לעצמו כי צריך תמיד הכנה קודם יום טוב ואף שלשיטת רש"י מועיל הכנה דממילא שהיא קודם יום טוב כדמוכח מקושית הגמרא בריש מסכת שבת דעלמא תשתרי שהכוונה לשיטת רש"י שהיה להביצה הכנה ממילא כיון דמאתמול נגמרה מ"מ היכא שהוא בעצמו ביטל הכנה זו והחליפה בהכנה אחרת בטעות הסברא נותנת שהוי כלא היה לו הכנה כלל והרי זה כגוונא דלעיל כשהאם טריפה היה להוולד הכנה לכלבים. אמנם מצד שלא ידע מהטריפות הכינה לאדם. ובזה ביטל הכנה לכלבים והרי נשאר העגל בלא הכנה עד שנולד ביום טוב והכנה בי"ט אינו מועיל וקשה כנ"ל. ולכאורה נראה לי דאף הסובר דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא ז"א רק היכא שנמתין לא נצרך כלל לילך בתר אותו הרוב כמו בגוונא דעכו"ם שמביא בצים ביום טוב שמסופקים דלמא נולדו היום. אף שרוב בצים המה מהנולדים בכל שנה מ"מ כיון שיל"מ אין הולכים אחר הרוב. דאם נמתין אחר יום טוב לא נצרך להתיר אכילת הבצים הרוב הנ"ל. אבל הרוב שאנו הולכין אחריו בכל אכילת בשר ולא חיישינן לטריפות שבמעי' (חוץ מהריאה שבודקים) ולא על נקיבת הושט צריכין אנו למיזל אבתרי' בכל בהמות הנאכלין ומבלעדו לא היה אפשר למיכל בשרא כדאיתא בחולין דף י' וממילא אף כי נחמיר בעגל שנולד מבהמה ביו"ט לאוסרו ביו"ט מספק הכנה כי לא ניזיל בתר רובא וניחוש שהאם היא טריפה הלא גם בהעגל עצמו כשנאכלו בחול צריכים להאי רובא דאל"כ ניחוש דלמא העגל טריפה בסתר או דלמא במקום נקב שחט. וכיון שא"א להתיר העגל באכילה אף בחול רק מצד רוב זה דרוב בהמות כשרים מה"ת נחמיר שלא לאכלו ביום טוב. דהא אותו הרוב מעיד גם על האם שהיא כשירה והוכן העגל אגב אמו לאכילה ביום טוב. משא"כ בביצים המובאים ביום טוב אף שצריכים להיתר כל אכילת בצים הנמכרים מנכרים לרוב דאל"כ ניחוש דלמא המה ביצים של טמאים או טריפות מ"מ לא צריכין לאותו הרוב שדנין עתה לענין אכילה ביום טוב. היינו שרובן של ביצים המה שנולדו קודם יום טוב. משא"כ בעגל שדנין לענין ספק טריפות ורוב בהמות כשרות הן הוא המתיר את העגל לאוכלו בימי חול ובאותו הרוב סר ג"כ חשש טריפה מן האם של העגל. ובזה יש להחזיק דברי השואל בשו"ת צמח צדק סימן ס"ט ביישוב קושיית עבודת הגרשוני על הרשב"א בתה"ב במ"ש שכל שאין המתיר עתיד להיות בודאי כגון גבינה או בצים מספק טריפה לא הוי דשיל"מ. דלכאורה יפלא דהא ממ"נ יש להתירו מיד דאם יתברר שהבהמה או העוף אינו טריפה אין איסור בגבינה או ביצים ואם הבהמה או העוף טריפה הרי צריכין להביטול כי אין לו מתירין מבלעדי ביטול ונחית השואל ליישב קושי' זו והצ"צ סותר דבריו:
אמנם יש מקום לדברי השואל ולא כדבריו ממש כ"א כאשר אבאר דיש נפקותא בגבינה או ביצה שהוא מספק טריפה שנתהוה קודם יום טוב. וכשהגיע יום טוב חל עלי' איסור מוקצה דלא אחזי לאכילה מחמת ספק איסור טריפה ואח"כ נתערב ביו"ט ברוב שהביטול מועיל לבטל ספק איסור טריפה. אבל עדיין נשאר איסור מוקצה דאיתקצאי ביה"שמ קודם שנתערב ואיסור מוקצה הוי דשיל"מ. אמנם הסברא נותנת דגם איסור מוקצה בטל. דאף דבכל מקום דנין במוקצה דלא מובטל בתערוב' ז"א רק היכא כשנמתין עד עת היתירו לא נצטרך כלל לביטל התערובת. אבל בביצה ספק טריפה שמחמתו נוסף עליו ביום טוב גם איסור מוקצה שאף אחר יום טוב א"א להתיר אכילת אותן הביצים כ"א מצד ביטול התערובות דמבלעדו חל עליהם איסור מצד ספק טריפה ותו לא שייך להחמיר למנוע אכילתו ביום טוב דלא שייך לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול התערובות המתן עד אחר יום טוב ותאכל בהיתר בלי ביטול התערובות דהא גם אחר יום טוב צריכין להיתר אכילת אותן ביצים ביטול תערובות:
אמנם אכתי יש גוונא שלא נצטרך לאיסור הטריפה ביטול התערובת ע"ד משל בגבינה שנעשה מחלב בהמה שהוא ספק טריפה ונתערב ביו"ט שהוא יום אחרון של הי"ב חדשים מעת שנולד בה הספק טריפה בבהמה ואם יעבור היום ותהיה הבהמה בחיותה מבורר שהבהמה אינה טריפה. ולא יהיה צורך להיתר הגבינות ביטל התערובות אשר ע"כ אפשר לומר שיהיה לאותו גבינה לענין דין מוקצה דין דבר שיל"מ דהא יכול להיות שיהיה היתר אותה הגבינה בעבור יו"ט בלי צורך ביטול התערובות אף לא מצד ספק טריפה דיכול להיות שיבורר שהבהמה כשירה כנ"ל ולזה צריכין לסברת הרשב"א דבכה"ג לא מיקרי דשיל"מ כיון שאין ההיתר עתיד להיות בודאי דדלמא תמות הבהמה היום ולא יבורר הכשירה ויהיה צריך שוב להתיר הגבינות שנעשה מחלב שנתערב מאיסור ספק טריפה לביטול ע"י תערובות וממילא אזלינן בתר הביטול בתערובות גם לענין איסור המוקצה. ובזה סרה השגת הצ"צ מה שדחה דברי השואל דבגבינות לא משכחת דין נולד ביום טוב דהא אסור לגבן ביו"ט דאכתי גם בגבינות משכחת נפקותא לענין מוקצה וכנ"ל:
ודע דלכאורה יש לומר לר"י שסובר דאמרינן הואיל ומתיר א"ע בשחיטה דכמו כן בביצת טריפה וודאית שנתערב ביו"ט שאין לאסור התערובות מצד מוקצה דהא באותו התערובות הותקן הביצה מאיסור טריפה שהי' עלי' ונהפך להיות היתר כמו כן תהיה מתוקנת לאיסור מוקצה שהיה עלי' מצד איסור הטריפה. אמנם ז"א רק בביצה ודאית טריפה אבל בספק טריפה שלענין איסור טריפה ליכא רק ספק ולענין מוקצ' הוי ודאי דמחמת איסור טריפה איתקצאי לבין השמשות ואיך נאמר הואיל שהתירה א"ע באיסור טריפה התירה א"ע מאיסור מוקצה הא י"ל דלמא באמת אינה טריפה ולא הוי בזה שם תיקון עצמות איסור ובזה איתקן איסור ודאי של מוקצה: