ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער א · דין ה
דין ספק דרבנן היכא דאתחזק איסורא:
פרק ראשון
דעת הש"ך ז"ל בסי' ק"י להחמיר והפר"ח חלק עליו והנה לכאורה נראה לי ראיה מביצה (דף ד') אמר רב אשי דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל הלכך ספיקא אסורא והדבר מתמיה למאוד דמה דמיון הוא זה ספק לתערובות ודאי וכבר ביארתי בחבורי זה כמה פנים לזה אולם נ"ל דרב אשי ס"ל ספיקא דרבנן אף היכא דאיתחזק לקולא וא"כ אי ס"ד דספק דשיל"מ בטל אמאי אסור התערובות יאכלוהו שני בני אדם את כל אחד ואחד לחודא ואשתרי מצד ספיקא דרבנן אלא ודאי שאני הכא דדבר שיש לו מתירין ספיקא אסורא ומש"ה אסור וא"ל הכא הוי איקבע אסורא והוי כחד בחד דלא בטל. דז"א דדשיל"מ הגם דלא בטל לא מיקרי איקבע כמבואר באו"ה וז"ל כתב בסמ"ק והטעם דכולהו מתניתין חשיבתו חשיבי קבועים וכל קבוע כו' עכ"ל והיינו שארי הד' צדדים אבל מש"כ הוא מצד דשיל"מ אינם מצד חשיבתו אלא משום שלא נתנו חכמים בהם שיעור כנ"ל עכ"ל. ואך לכאורה קשה על זה בס"ד דגמרא דקאמר א"ה אימא סיפא אם נתערב באלף כו' אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול ה"ל דבר שיש לו מתירין וכו' וקשה לפי מה שס"ד דספק בדבר שיש לו מתירין מותר למה אוסר הביצה בתערובת אלף הא אף דלא מבטל מ"מ יש בכל חד ספיקא ולר' יוסף ולר' יצחק אף דודאי נולדה ליכא אלא איסור דרבנן וקשה לדידהו אמאי נתערבה באלף כולן אסורות. ומדברי הגמרא א"ה אימא סיפא כו' משמע דלולא התירוץ הראשון דספיקא אסורא קאי אספק טריפה לא היה קשה לר' יצחק ולר' יוסף מהך סיפא דאם נתערבה. ואף אם נדחק לומר דבאמת גם מהסיפא היה קשה בלאו הכי לר' יוסף ולר' יצחק והאי אא"ב ה"ל דבר שיל"מ זה לא קאי רק לשיטת רבה שלדידי' יש איסור הכנה דאורייתא וכן מפרש הפ"י יעויי"ש. אולם לפי מה שביארתי במקום אחר אי אפשר לומר כן הנראה לי יותר שרב אשי ושאר אמוראים שלא נחתו לתירוצו נחלקו בזה אי ספק דרבנן אסור היכי דאתחזק אסורא (ומקור דין זה בעירובין דף ל"ה ודף ל"ו) וכמבואר בא"ח בפר"ח כלל ס"ס דין ט"ו יעויי"ש דרב אשי סובר דאף דאתחזק ספיק' דרבנן לקולא מכ"ש כשאין בתערובות חד בחד רק אחד בהרבה דאף שיש איסור בתערובות עכ"פ לא עדיפי מחזקה קמייתא וכיון דשם לקולא מכ"ש בזה ואחרי דדשיל"מ אוסר אפילו אחד באלף אפילו לאכול חדא חדא ע"כ צ"ל דספק דרבנן בדשיל"מ אסור מזה הוכחתו של רב אשי והחולקים עם רב אשי סוברים דספק דרבנן באתחזק אסורא וגם היכא שיש איסור ודאי בתערובות והקושיא על ר' יצחק ור' יוסף לא הי' רק מרישא דברייתא וספיקא אסורא אבל אסיפא אם נתערבה לא היה קשה דמיד שאין האיסור מתבטל אסור כל חד וחד מחמת ספיקא דרבנן דאיקבע. וכן מבואר מדברי הירושלמי שאיתא שם בזה"ל נתערבה כו' כולן אסורין זה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם מאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא כו' ברם הכא יש כאן אחת לאיסור והרי מוכחת על כולן ע"כ וי"ל עוד לפי פירש המרדכי בריש פרק א"צ בזה"ל מיהו ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי לעולם ספק יו"ט ס' חול כו' דהתם כי מוקמת אחזקתה הרי לא נולדה וכן ספק צידה חזקתה שלא ניצד משא"כ בספק תחומין עכ"ל. נשמע מדבריו אלה שסובר ספק דרבנן ואתחזק אינו אסור כ"א כשיש לו מתירין וספק יו"ט וספק חול מוחשב לספק וחזקה לאיסור. מעתה א"ש דברי רב אשי שסובר דאיתחזק בתוך התערובות וחזקה דמעיקרא שוין וממילא נשמע מדין דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ולא שרי חד בחד לב' בני אדם דספיקא דרבנן אסור באיתחזק וגם יש לו מתירין כמו כן ספק נולדה ביו"ט ספק בחול שהוא ספק בדבר שיש לו מתירין וגם יש חזקה שלא נולדה עד היום לכן אסור. אבל לכאורה דברי המרדכי הנ"ל צריכין עיון דהא בקדושין (דף ע"ט) פוסק רב אשי הלכה כרב דבקדשה עצמה בעיר וקדשה אבי' בדרך ונמצאת בוגרת דמחזקינן אותה בבוגרת למפרע ואמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וכמו כן לכאורה נאמר כן בביצה הנמצאת ולא ידעינן אימת נולדה נחזיקה למפרע שכבר נולדה וצ"ל דשאני בבוגרת דליכא חזקה דנערות. שכל היום בחזקת שתביא סימני בוגרת. וכן מפורש שם ברש"י ותוס' משא"כ בביצה שכ"' שהוא במעי התרנגולת ליכא חזקה אימת תהי' הזמן יציאתה. וע"כ אף דנמצאת שכבר נולדה א"ל חזקה מחמת שעת מציאתה אלמפרע רק להיפך אמרינן שיש חזקה דמעיקרא שהיתה במעי האם ותלינן לאחר הלידה עד רגע האחרון שנתברר לנו לידתה שנמצאת חוץ לתרנגולת כן סברת המרדכי:
א
אמנם לשיטת הפוסקים דאמרינן בכעין ספיקות הללו חזקה למפרע מצד הדין דכאן נמצא כאן היה יעוין בצל"ח שהעיר בזה אבל לא נחית לדברי והרי חזקה זו מנגדת חזקה דלמפרע צ"ל אחרי שמקור דינם בזה מדברי רבא בכתובות (דף ע"ה ע"ב) י"ל דרב אשי לשיטתו שם (דף ע"ו ע"א) מתרץ שינוי אחריתא שאינו סובר כרבא לומר חזקה למפרע מכח כאן נמצא וממילא יש בס' יום טוב ס' חול חזקה ומעתה יש לומר דכל הסוגי' סוברת חזקה דכאן נמצא וממילא יש בספק יו"ש ספק חול חזקה מנגדת חזקה כמו שהיתה במעי האם כבר כן היתה עד יו"ט וחזקה דכאן נמצא וכמו שנמצאת עתה במקום הזה כן היתה כאן כבר ונולדה קודם יום טוב וממילא הוי כאילו ליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור. ולכך מקשה הגמ' ספיקא דרבנן הוא כנ"ל. ומתערובת איסור דרבנן בדשיל"מ לא נשמע לאסור בספיקא דרבנן רק היכא דאיתחזק איסור דהוי תרתי איתחזק ודשיל"מ. אבל ספק יום טוב בלא תערובת כאלו ליכא חזקה כלל כי החזקה המנגדים דוחי' זא"ז וכאילו אינם ספיק' לקולא אף שהוא דבר שיש לו מתירין. אבל לרב אשי לשיטתו דלא ס"ל חזקה דכאן נמצא נשארה החזקה דמעיקרא בתוקפה. ואף דבאמת גם הוא מודה שאף באיתחזק אמרינן ספק דרבנן לקולא מ"מ היכא שהוא גם דשיל"מ מחמירין בספק כזה שיש גם חזקה לאיסור ושפיר מביא ראי' לזה מדבר שיש לו מתירין מדרבנן שאינו בטל:
והנה השערי דורא מביאו הש"ך והפ"ח בסי' ק"י שכתב וז"ל וזו דעת הגהת ש"ד שהביא הב"י בשמו סימן ק"ט דאם הוא דבר יבש ואינו אסור אלא מדרבנן אם נתערב האיסור חד בחד מותר באכילה לשני ב"א ע"כ. וטעמו משום דס"ל ספיקא דרבנן לקולא הוי אף באתחזק איסורא כדכתבינן. ואע"פ שכתב ע"ז הרב בב"י דיחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו בזה יפה כתב טעמא דמלתא משום דתערובת חד בחד לא מקרי תערובת ולא מקרי ספק מצד עצמו וספיקו אסירא כודאי עכ"ל הפר"ח ובאמת נ"ל דגם הש"ך מודה דספיקא דרבנן היכא דאיקבע איסורא אסור ורק דהכא שאני וס"ל דלא מקרי אתחזק כלל. וכאשר אבאר דבתשובות הרשב"א ס"י איתא מה שהקשה לו גאון בדורו למה יש חיוב אשם תלוי בחתיכה אחת מב' חתיכות מטעם דאיקבע איסורא הא אי אפשר לצמצם ובודאי חתיכה א' גדולה מהשני' מעט ולענין ביטל רוב לא בעינן כפל כ"א מעט יותר מקרי רוב וממילא אם החתיכה הגדולה הוא של איסור נשאר באיסורו וממילא ליכא קביעות איסור בודאי דיכול להיות שהחתיכה הקטנה הוא של איסור ופקע ממנו איסור מצד ביטול ברוב והוי שני החתיכות היתר. ולפע"ד י"ל לכאורה לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה באשם דלכך בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הבא עלי' באשם תלוי דהוי כב' חתיכות מחמת שיש חזקת אשת איש יעו"ש ממילא י"ל גם כאן כיון דאתחזק בחזקה דמעיקרא חתיכה א' באיסור אף שיש ספק דלמא פקע האיסור מצד ביטל ברוב מ"מ מועלת החזקה כמעשה להחשיב עוד כקבוע האיסור. וליתר שאת יש להסביר עוד לפי מ"ש המשנה למלך בהלכות מעילה פרק ז' ובמנחת כהן דהיתר שנתערב ברוב איסור אינו מתהפך להיות איסור רק שמונע מאכילה מצד ספק דלמא הוא האיסור אבל בעצמותו בכל מקום שהוא בהיתרו קאי כמקדם רק האיסו' אם נתערב ברוב היתר נהפך להיות היתר וכמבואר באריכות בהרא"ש פרק גה"נ והובא ביורה דעה (סי' ק"ט) ולכך אף שנתבשל אח"כ ונ"ט אינו אסור ורמ"א הכריע כדעתו וכן היש"ש ס"י יעו"ש. ממילא בתערובת חד בחד כשבאנו לדין אם האיסר הוא הרוב או ההיתר יש חזקת איסור ולא חזקת היתר. דאף אם אנו אומרים שהאיסור הוא הרוב אין ההיתר יוצא מחזקת היתר שלו והרי הוא בהיתרו הראשון. משא"כ כשאומרים שההיתר הוא הרוב שבזה מבטלים חזקת איסור של חתיכת איסור דפקע איסורא מצד ביטול ברוב היתר ומצד אותה חזקה מחשבינן בב' חתיכות איקבע איסורא. ומיושב בזה לכאורה קושיית הגאון הנ"ל השואל ומעתה יש לומר דבאמת גם הא"ז מודה לסברת הפר"ח דאף דמקילין בספיקא דרבנן מ"מ היכא דאיקבע איסורא גם בדרבנן לחומרא והא דמתיר הא"ז איסור דרבנן בתערובות חד בחד הטעם הן אם נראה לעינים שחתיכה א' גדולה מהב' או אף כשודאי שוים מ"מ כיון דאי אפשר לצמצם בודאי חתיכה א' גדולה מהב' וממילא אם ההיתר היא הגדולה שבה החתיכה של איסור להיתר גמור ע"י ביטל ברוב היתר וליכא עוד שום איסור. ולכך לא מקרי איקבע איסורא, ושאני חתיכה אחת מב' חתיכות באיסור דאורייתא כיון דבאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ע"כ הוי איקבע מצד חזקת איסור באיסורה שהיה מקדם שנתערבה כנ"ל. אבל באיסור דרבנן שבספיקו לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כמו שפוסק הרמב"ם דבספיקא דרבנן אף שיש חזקת האיסור דמעיקרא ספיקא לקולא וכיון שהחזקה כמעשה כאילו אינו בספק איסור דרבנן תו לא הוי איקבע אסורא בתערובת חד בחד כיון דיכול להיות דליכא כלל איסור בתערובת זה דהא אם ההיתר הוא הרוב מופקע האיסור מחתיכות ושניהם היתר גמור ולכך מתיר הא"ז בתערובת חד בחד לשני בני אדם וכל זה באיסורים המתבטלים אבל בדברים החשובים ודבר שבמנין ודבר שיש לו מתירין שאין בהם דין ביטול ואף אם החתיכה של היתר גדולה נשארת החתיכה של איסור באיסורא ושפי' הוי איקבע איסור' ולכך אסו' חד בחד או בתערובו' או באלף אף באיסו' דרבנן. כיון דאין היתר מדין ביטל ממילא אף מצד ספק דרבנן אי אפשר להתיר דהא איקבע איסורא כנ"ל ומיושב הקושי' הנ"ל על הא"ז מדין שתי קופות ומדין דבר שיש לו מתירין ודבר שבמנין באיסורא דרבנן בתערובות ודו"ק.
פרק שני
בסברא הנ"ל דהיכא דשייך ביטל לא אמרינן איקבע ישבתי בזה דברי רש"י בע"ז (דף נ"ג) ת"ר לוה עליו כו' או שהניחו הבעלים והלכו למד"ה אם עתידין לחזור כמלחמות יהושע כו' ופירש"י לחזור שהאמוריים דמו לחזור לפיכך נאסרה ע"א שלהם. ומדקדקים התוס' דהא במלחמות יהושע הטעם משום שהיה ע"א של ישראל:
ונראה לפענ"ד לתרץ בדרך פלפול דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם וסיעתו דסד"א לקולא אמאי נאסרו כל האשרי' הא בכל חדא יש ספק דלמא אינו מאשרים דבהדי עגל ואין לומר כיון דהיה בודאי אשירה דבהדי עגל היה כל אשירה כדין חתיכה א' מב"ח דאיקבע אסורא זה אינו דהא קשה לכאורה הני דבהדי עגל היה מועט נגד כל האשרים דמעיקרא ושאח"כ דבכלל דבהדי עגל אין להחזיק רק אותן שנטעו הנכרים לע"א ביום ההוא דהנטיעה דמעיקרא אינו נאסר כמפורש לעיל בפרקין ואף שנטעו אז העכו"ם לע"א לא הועילה מחשבתם לאסור ולא לגרום איסור כשיהיה נעבדים אח"כ כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וצ"ע ברש"י בסוגי' זו שמשמע מדבריו שכל האשרים שבהדי עגל נאסרו. וא"כ קשה לשיטת הפוסקים דקבוע שאינו ניכר בטל. אמאי לא נתבטלו כל האשרים דבהדי עגל בשאר האשרים לפי המבואר ברשב"א בתה"א בשם הירושלמי דלבטל מצרפים אף מה שיש מן ההיתר אף בעשרה עיירות ומדינות אמנם המעיין שם יראה דצירף זה אינו כ"א כשעיקר ספק האיסור בא מחמת התערובות אמרינן כמו שהאיסור גורם לעשות ספק לכל הנמצא במקומות ועיירות מפוזרים כן מתחבר לעומת האיסור לבטלו אבל כשיש ספק איסור על דבר אחד מעצמותו. אף שלא היה שום תערובת אין לבטל בדברים המפוזרים רק כשמונח רוב היתר עם אותו ספק איסור וכבר הארכתי בזה במ"א לפרש כן קושיית הפוסקים על הרמב"ם מסוגי' מנ"ל דאזלינן בתר רוב דכוונתם בממ"נ אם אתינן לספק על הבהמה דלמא היה טריפה מחמת שידוע שיש בעולם בהמות טריפות והוי כל חדא כחתיכה א' מב' חתיכות בטילים אותן בהמות הטריפות בתוך רוב הכשרות. דאף אם לא היה אזלינן בתר רוב מ"מ דין ביטל איסורי' היה ברובא כמו לפי האמת אליבא דר"מ דחייש למיעוט. ומ"מ מודה דאיסור בטל ברוב היתר ואם נאמר דאין לצרף האחרים לבטל כיון דלא צריכים להעלות הספק האיסור מחמת האחרים הטריפות. כי כל בהמה בפ"ע מעת שנולדה יש לה ספק טריפה אי לא אזלינן בתר רובא א"כ מותר מטעם סדאו"ר לקולא לשיטת הרמב"ם כיון דלא מצד טריפות שארי בהמות אתינן עלה אין לדון עוד כדין חתיכה א' מב"ח כמו כן קשה בסוגי' דידן או דכל אשירה תהיה מותרת מטעם ספיקא דאורייתא או מדין ביטל ואין לומר דרב לשיטתו דסובר דמב"מ לא בטל אכתי קשה לדידן דסברינן דמב"מ בטל. גם קשה לשיטת הסוברים דאף לר"י דסובר מב"מ לא בטיל אינו כ"א לח בלח ולא ביבש ביבש. ומוכרחין אנו לומר לפי דברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפרק דגם אשרות של קודם העגל ושאח"כ נאסרו ע"י העכו"ם דאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דעבדו מעשה אסרו רק הוכחת הגמרא כיון שלא נעבדו מדעת בעליהן מהראוי שיהיה דין אותן האשרות כדין ע"א של נכרים והיה מועיל ביטול. א"כ לפי זה הספק שהיה בכל אשרה ואשרה אם היא דבהדי עגל או לא לא היה רק לענין הביטול דאם אינה דבהדי עגל מועיל הביטל אבל עכ"פ קודם הביטל היה כולם אסורים א"כ ממילא בכל חדא אתחזק איסורא ואין מועיל הביטל מטעם ס' דלמא הוא מדבהדי, עגל דסד"או במקום דאתחזק אסורא אסור מדאורייתא אף לדעת הרמב"ם. והרי זה כמו ספק בשחיטה שפירש"י הטעם איסור ספק זה כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומחזקינן מאיסור לאיסור אף שאיסר אבר מן החי פורח וסר מבהמה ע"י השחיטה מ"מ כיון שהספק משחיטה בא טרם שיצאה מאיסור הראשון אמרינן דספיקא לחומרא מכ"ש כאן. דאמרינן דהיה להאשרה חזקת איסור וספק אם מועיל לזה הביטול אמנם כ"ז אי אמרינן דהיכא דדעת הנכרי לחזור לא נתבטלה הע"ז שלהם. אבל אם נאמר דנתבטלו אכתי ישאר הקושי' הנ"ל שיהיה מותרים מטעם סד"או לקולא דא"ל דהוי כאתחזק איסור' ז"א דהא מצות ואשריהם תשרפון לא חל על ישראל רק אחר הכבוש כמפורש לעיל ועכ"פ כשבא ליד הישראל. ואחרי שבטרם הכבוש יצאו האמוריים ממקומם לקראת יהושע ונתבטלו כל הע"א שלהם א"כ כבר פרח החזקת איסור קודם שבא ליד ישראל וממילא כשכבשו הישראל ובא לידם לא היה בכל אשירה ואשירה כ"א ספק בעלמא והרי זה דומה לספק טריפה הנמצא בבהמה אחר השחיטה כיון דלא היה לנו שום ספק בזה בעת שהיה בחזקת איסור א"כ נשאר הקושי' הנ"ל שיהיה מותרים מטע' סד"או אלא ודאי היכא דדעתם לחזור לא נתבטל הע"ז והוצרך רש"י לטעם זה גם במלחמות יהושע לכך מפרש רש"י דהאמריים דמו לחזור ודו"ק:
בדרך פלפול נראה לתרץ דברי רש"י הללו ע"פ מה שמבואר בספר ת"ח שמקשה לשיטת הפוסקים שסוברים ע"א של נכרי שבא לידי ישראל אין לה ביטול מדאורייתא מאי קאמר הגמרא ואי משום הנך דמעיקרא בביטל בעלמא סגי. ומתרץ דאמרינן איסורא לא היה ניחא להו, דליקני ומדחה בספר שערי המלך הלכות לולב דאכתי קשה מנ"ל דישראל שזקף לבינה כו' אסרה דלמא בכה"ג אינה נאסרת רק כיון שפלחו ישראל לעגל היה ניחא להם אז לקנות כל הע"א שעבדו הנכרים לכך לא הועיל שוב אח"כ ביטל. ולולא דמסתפינא מחמת שדברי רש"י מתנגדים לדברי היה נראה לי לפרש פירש אחר בגמרא ויתיישב גם דקדוק לשון הגמרא בביטל בעלמא די"ל דזה לא קשה כלל כיון שהיה מועיל ביטל למה שרפו הע"א היה להם לכוף לנכרי לבטל דיש לומר דנוח היה שיקיימו מצות ביעור שהוא מצות עשה וכמו שצריכים לומר בכל הע"א שהיה נקחים מיד ליד וצפויי הע"א שלא היה בכלל הירושה לישראל ועליהם אמר הכתוב בפרשת עקב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגומר והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגם לפי המבואר בדף לא השתדל דהמע"ה לבטל ע"א אף של זהב וכסף וצוה לשרפם רק כשבא איתי הגיתי ובטלו מעצמם עזב מלשרפם הרי דע"כ לכך לא נתעורר מעצמו על בטולם ע"י נכרי כדי לקיי' מ"ע בביעור' לכן לבי אומר לי דידוע שיש שני מיני ביטולי' ע"א במעשה בגוף ע"א או במחשבה של העובד (וביאור דבר זה לאמתו נמצא במרדכי) ולקמן (דף ס"ד ע"א) איתא א"ל ר"נ מסתברא דמי ע"א ביד נכרי מותרין מדהנו דאתו לקמי' דרבה בר אבוה א"ל זילו זבינו כל מאי דאית לכו ותו אתגיירו כו' ואיתא שם בתוס' ד"ה זבינו ומה שלא היה אומר להם לבטלה בשבירה ויוכלו למכרה בגרותם לפי שהיה דעתם למכרה שלימה ביוקר לעובדי'. והא דאמרינן לעיל פ' ר"י מכרן לעבדן לא בטלה שאני הכא כיון דדעתייהו לגיורי אינם חוששים בה ובטלם כו' יעויי"ש:
היוצא מדבריהם דנכרי שבדעתו להתגייר מבטל מיד במחשבתו הע"א שלו ומותרין דמי' אחר שנתגייר וכן מפורש שם בת"ח שלא היה צריכים עוד שום ביטל שהגרות בעצמו היה ביטל לכל הע"א שלו ונתקשו שם דא"כ אמאי אמר להם זילו זבינו מעיקרא והדר אתגיירו הא יכולים היו למכרו אחר שנתגיירו כיון שכבר בטלוהו יעויי"ש. ובאמת שגג בזה דהא אסור לישראל למכור ע"א שלימה לנכרי באיסיר לאו דלפני עור משא"כ קודם שנתגיירו וכן מבואר בדף לפ"ז נראה לי דקושיית הגמרא כאן ואם משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא כו' הכוונה שמתבטלים ממילא כל האשרים שהיו ירושה לישראל בעת שקבלו ישראל ע"ע לקבל התורה וממילא לא היה שום סרך מצוה בביעורים לכך מדייק הגמרא בביטול בעלמא ר"ל עפ"י מחשבת ישראל בקבלת התורה ולעזוב כל הע"א ולכאורה מוכרח לפרש כן לפי דברי התוס' במסכת ר"ה דאף שהיה כל א"י ירושה לישראל מאבותיהם מ"מ הוי להו לנכרים זכות במה שזרעו ולפי דעת הטורי אבן היו שותפים בכל אילן ואילן ומפלפל שם בדין ברירה והקשיתי לפי זה למאן דאמר יש ברירה אמאי נשרפו כל האילנות דהא החלק של הנכרי לא היה רק ע"א של נכרי והיה מועיל להם הביטל דאף דפלחו ישראל לעגל וגלו דעתייהו דניחא להו לא נעשה עבור זה הע"א של נכרי דהיינו מה שהי' להם כדין ע"א של ישראל רק החלק ישראל שעבדו אז הנכרים נעשה ע"א של ישראל והוא פשוט ולכאורה לא נחית לזה הבעל טורי אבן הנ"ל והפר"ד בדרך הקודש דרוש ט' שלפי"ד היה דבריהם קשה להולמם:
אמנם כאשר אפרש כנ"ל דעיקר קושיית הגמרא דנתבטלו האשרות דמעיקרא עת מתן תורה ל"ק מידי דיש לומר דאף שלחלקו של העכו"ם היה מועיל ביטל לא עשו הישראלים פעולה לבטלם בכדי לקיים מ"ע דביעור:
אמנם לפי זה נשאר קושיי' הרמב"ן הנ"ל מנ"ל שדין ישראל שזקף לבינה דלמא נאסרו מחמת שעשו העכו"ם מעשה דבמעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי דעכ"פ מועיל ביטל מה בכך דהא לפי"ד הנ"ל לא מזה דייק הגמ' אשר ע"כ היה מוכרח לכאורה לדחות דברי הנ"ל ונשאר הקושי' הנ"ל דעכ"פ היה להתיר חציו חלק הנכרים שהיה להם מחמת שזרעו והיה מזה לכאורה ראי' לדעת הרמב"ם פרק ח' מהלכות ע"א ד"ט דפוסק דע"א של שותפים נכרי וישראל אינו מועיל ביטל אף לחלק הנכרי כמבואר שם בפשיטות דבריו שכתוב אפילו היה לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום. והכ"מ נדחק לפרש שם דהרמב"ם לא מיירי רק לענין חלקו של ישראל. כי לפי המבואר כאן בגמרא (דף נ"ב) ונ"ג מוכח דמועיל ביטול עכ"פ לחלקו של נכרי. אמנם יש לדחות ולומר דלאיכא דמתני אברייתא ר"ש בן מנסי' אומר ע"א ישראל כו' אמר רב הילל ברי' דרבי וולס לא נצרכה אלא שיש לו לנכרי שותפות בה וקמ"ל דישראל אדעתא דנפשי' פלח ואין מועיל ביטל אף לחלקו של נכרי. והוכחה לזה מדהוצרכו לשרוף כל האשרות במלחמת יהושע. ולא הותרו חציו חלקו של הנכרים כנ"ל. ואף למ"ד אין ברירה יש לומר דמ"מ היה מקום להתיר חציו על ידי ביטל מטעם ס"ס דלמא היא חלקו של הנכרי ואת"ל שזה חלקו של ישראל דלמא אינו מהנך ע"א דבהדי עגל. ולשיטת הסוברים דאינו מועיל ס"ס היכא דאיכא חזקה לאיסור יש לומר כיון דאף חלקו של עכו"ם אסור עכ"פ קודם הביטול הרי יש כאן חזקת האיסור ותו לא מועיל הביטל דדלמא הוא מחלקו של ישראל ומע"א דבהדי עגל. ומתורץ ג"כ דברי הגמרא אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע ובסגנון תירוצי הראשון: