אור ברסלב
ברוך טעם שער א › דין ד

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער א · דין ד

דין ג

בדין בטול טעם בדבר שיל"מ

פרק ראשון

הנה הטור יו"ד סי' ק"ב כתב בזה"ל אפי' עשה ממנו תבשיל כתב אבי העזרי שהוא אסור אבל לפי מה שפירש ר"ת דהא דשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל בנתערב בא"מ טעמו בטל בס' א"כ התבשיל מותר אם יש בו ס' כיון שלא נתכוין לבטלו ע"כ משמע מזה דדוקא בא"מ בטל הטעם אבל לא במינו וזה סותר דברי עצמו שבא"ח כתב וז"ל ולפי"מ שפירש ר"ת דהא דאמרינן דשיל"מ לא בטל דוקא שהוא בעין אבל טעמו בטל בס' הי' נראה שהתבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלו ע"כ ולכאורה נראה דטעמא גם במי ני בטל בדשיל"מ וזה סותר לדבריו שביו"ד דשם משמע דדוקא בא"מ בטל ויעויין בש"ך (סי' ק"ב ס"ק ט'). ונ"ל ליישב דבריו בהקדים דברי הגמרא בחולין (דף צ"ט ע"ב) דג טמא צירו אסור ר' יהודא אומר רביעית בסאתים והא אמר ר"י מב"מ ל"ב שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ע"כ. ומפרש הרשב"א שם דלר"י בכל איסורי דרבנן בטל במב"מ אבל הריטב"א בחידושיו כתב דרק בדרבנן כי האי דציר דהוי זיעה בעלמא וקילי אמורא הוא דסובר ר"י דאף מב"מ בטל אבל שאר איסורי דרבנן ל"ב והנה לפ"ד הגמ' במס' שבת (דף כ"ט) אמר רב מתנא אמר רב עצים שנשרו מן הדקל מוכח לכאורה כדעת הרשב"א דהא רב סובר דמב"מ ל"ב ומתיר העצים שנשרו ביו"ט ע"י בטול אף שלפי המסקנא דהכא דמקילי בעצים משום דמקלי קלי איסורייהו ל"ק על הריטב"א שיש לומר דגם לענין מב"ט הקילו מטעם זה בעצים אבל בשאר איסור דרבנן דלא שייך מקלי קלי לא בטיל לר"י כשהוא מב"מ עם כל זה הוא רק לפי המסקנא דנחית הגמרא להך סברא דשאני עצים דמקלי קלי אבל לס"ד הי' צריכין לומר כדעת הרשב"א ובכל איסורא דרבנן סובר רב שקם בשיטתו דבטל אף במינו לפי"ז לשיטת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) שכתב דמה שהחמירו חכמינו ז"ל בדשיל"מ דלא יבטל הוא מטעם דשווי' כמב"מ לר"י יעויין באריכות דבריו וכיון דלר"א דדשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב א"כ צ"ל כדברי הריטב"א דאליבא דר"י אף בדרבנן מב"מ ל"ב ולא הקיל ר"י רק בציר דגים דזיעה בעלמא היא וכדברי הריטב"א הנ"ל א"כ קשה אמאי מועיל לרב בטול עצים בעצים צ"ל דגם לעצים מקרי קילא אסורא משום דמקלי קלי וכ"ז לפי מה דמדייק הגמרא הך סברא אבל לס"ד בוודאי הוי צ"ל כדעת הרשב"א כנ"ל וכיון דמב"מ בדרבנן בטל לרב מכ"ש דלא שייך לשיטתו לאמור דדשיל"מ ל"ב בדרבנן שיסוד הטעם בו לפי דעת הר"ן משום דשווי' רבנן כמב"מ לר"י כנ"ל ולרב אשי ע"כ צ"ל דסובר דלר"י גם בדרבנן ל"ב מב"מ וע"כ כיון שעשאו חכמים דשיל"מ כמב"מ ס"ל לר"י גם בדרבנן ל"ב דשיל"מ אבל לרב לא היה אפשר לומר כן דהא איהו בעצמו סובר דמב"מ ל"ב ומתיר בטול עצים ממילא לשיטתו גם דשיל"מ בטל בדרבנן ומה קושיא אדרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב הא רב ע"כ צ"ל דרב אשי וא"ל שהקושיא מדרב על רב אשי כפי סוגי' הש"ס שמקשי' מרב על שאר אמוראים ז"א דהא לרב אשי יש הוכחה לדבריו מברייתא דלעיל דספיקא אסורא ואם נתערבו באלף וכו'. וכן ממשנה דמים ומלח לפי שיטתו דשיל"מ דהטעם שם דלא בטל מים ומלח בעיסה הוא משום דשיל"מ דאף בדרבנן ל"ב וביותר קשה אם נאמר דאף קודם דאסיק הגמרא קילא עצים דמקלי קלי ידע הגמ' שיש להקל ביותר בעלים משום דטלטול בעלמא הוא ואין בו איסור דאכילה ע"כ מקרי קולא ויש סמוכין לזה מדברי הקדמוני' גם מדברי הר"ן ורק שהר"ן כתב צירוף שני הקולות דאינו אלא טלטול ומקלי קלי ודחק א"ע דהא דמתרץ בדרבנן מבטלין אמסקנא סמוך עכ"פ י"ל דמחמת שאינו אלא טלטול בעלמא בלבד יש להקל בו יותר לענין מכ"מ משאר איסורי דרבנן וע"כ אף דבכל דרבנן לא מבטלינן הכא בעצים מבטלינן לכתחלה כ"כ נוכל לומר לענין דין מב"מ דאף לשיטת הריטב"א דלר"י שסובר דמב"מ לא בטל גם בדרבנן לא בטל מ"מ בדרבנן כי האי דעצים דאינו אלא טלטול בעלמא לא מצינו איסור כזה בדאורייתא גם מב"מ בטל לכן שפיר אמר רב מוסיף ומבטל א"כ מאי פריך לרב אשי דאמר דשיל"מ אף בדרבנן ל"ב מאי איכא למימר הא לדברי הר"ן הנ"ל שיסוד דינו של רב אשי הוא משום דעשאו דשיל"מ כמב"מ לר"י והרי לאיתו ס"ד דלא שייך דין מב"מ בעצים משום דקילי מכ"ש דלא שייך חומרא דדשיל"מ ואין לדחות דהא בברייתא דלעיל וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ועלה מתרץ רב אשי דדשיל"מ אף בדרבנן ל"ב מיירי ג"כ לענין איסור טלטול מדתניא שם בברייתא אין מטלטלין אותה ז"א דהתם גבי ביצה לנו לדון תחלה על איסור אכילה בספיקא או בתערובות כיון שצריך לאסור הבצים באכילה מחמת דשיל"מ ככל שארי דשיל"מ בדרבנן ממילא אסורא בטלטול דהא איסור באכילה יהיה מאיזה טעם שיהיה כל דבר שאין ראוי' לאכילה אסור לטלטלו ביו"ט ולא מקרי כלל בשם ספק לענין איסור הטלטול וכן בתערובות לענין דין ביטול כיון שכל תערובות הביצים אסור באכילה מחמת דין דשיל"מ א"א להקל בטלטול דכל מידי דלא חזי אסור בטלטול (ועיין במג"א סי' תמ"ו) אבל הכא בעצים דלא שייך בי' שם אכילה כלל ואין לנו לדון בהם רק מחמת איסור טלטול כמבואר בחידושי הרשב"א במס' שבת (דף כ"ט) לאיסור זה היא קולא כשם שאין מניע ביטול בתערובות מחמת מב"מ כ"כ אין להחמיר משום דשיל"מ שיש לו אינו אלא מחמת מב"מ:

שוב ראיתי בצל"ח שהעיר על הקושיא אמאי בטלים העצים הא לרב מב"מ ל"ב ומתרץ לשיטת התוס' ביבמות דף פ"ח) ובשאר מקומות לא אמר ר"י מב"מ ל"ב אלא בלח בלח אבל יבש ביבש בטל ועוד מתרץ דרב סובר דבדרבנן מב"מ בטל (א) וב' תירוצים אלו אינם עולים יפה לתרץ מה שהקשיתי לפי טעמו של הר"ן בדין דשיל"מ ל"ב הוא משום דעשאוהו לרבנן כמב"מ לר"י ממילא היכא שיש ביטול לר"י מצד מב"מ אין למנוע הביטול מצד שהוא ג"כ דשיל"מ לכך צריך לומר דרב אשי סובר דמב"מ יבש ביבש וגם בדרבנן ל"ב אליבא דר"י והחמירו חז"ל בדשיל"מ והחשיבו כמב"מ אליבא דר"י וזה שלא כדעת הרב לפי דברי הצל"ח דסובר דביבש ביבש אמרינן מב"מ ל"ב או שסובר דבדרבנן לא אמרינן מב"מ ל"ב א"כ בדשיל"מ לרבנן וביבש ביבש אין מקום לומר לשיטתו דרב דלא לבטיל היכא שהוא דשיל"מ ומאי מקשה הגמ' לר"א הא רב בוודאי אין סובר בהא כר"א דלשיטתו מב"מ לא בטל ובעצים דאסורא אמר איהו בעצמו שהן בטלים ברוב ע"כ סובר בא' משלשה פנים הנ"ל או דיבש ביבש בטל אפילו מב"מ או שבדרבנן בטל מב"מ או כמ"ש דבדרבנן כי האי דעצים דאינו אלא טלטול בעלמא הקילו בטל אפילו במב"מ ושוב אין מקום לשיטתו לומר שאינו בטל מחמת שהוא דשיל"מ בגוונא דעצים שהם יבש ביבש ואסורין אלו אינו אלא מדרבנן וליישב קושיא זו נ"ל בהקדים דברי התוס' ביצה (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה ולבטיל אי' בזה"ל ותימא הא הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל וי"ל ה"מ מב"מ אבל מבשא"מ כי הכא בטל והכי מפרש בהדיא בירושלמי עכ"ל ולכאורה אינו מובן מה זה שדייקו התוס' וכתבו כי הכא דמשמע דיש גוונא דאף במבא"מ לא בטל בדשיל"מ ורק בגוונא דהכא בטל ולתרץ כל זה נ"ל דלפי הטעם שכתב רש"י דלכך ליכא ביטול בדשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר גמור אינו מובן לכאורה מה חילוק יש בדין ביטול דשיל"מ בין מב"מ או בשא"מ ונדחקו בזה בת"ח וש"ך סי' ק"ב לכן נ"ל שסברת רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול כו' לא שייך רק היכא שלא הותר איסור בתערובות כ"א מצד ביטל ומגזה"כ שרוב היתר מבטל האיסור בזה הוא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל אבל היכא דלא צריכין כלל לדין ביטול רק דכיון שבא בתערובות וליכא בו שיעור נתינת טעם לא הוי כלל שם איסור בתערובות דטכע"ק אסרה תורה והרי בתערובות זה ליכא כלל נתינת טעם לא שייך להחמיר אף בדשיל"מ דבעוד שלא בא לכלל טעם אין עליו שם טכע"ק וליכא שם איסור כלל לפ"ז שפיר נכון לומר דבתערובות מין בשא"מ כשאין בתערובות ממשות של איסור כ"א טעם אם לא הגיע לכלל טעם כי רבה ההיתר עד ס' הוי כאלו אין כלל איסור באותו תערובות דהטעם בלא ממשות ליכא איסור רק אם לא נפקע הטעם וכשכלה טעמו כלה איסורו אך במב"מ טעם האיסור עומד בתקפו משא"כ בא"מ שהולך הכל אחר הכרת הטעם אשר ע"כ דעת רש"י בחולין (דף צ"ז) דאף בביטול בס' צריכי לקפילא ואי איכא טעם אסור ומינה דגם בא"מ היכא שיש ממשות באיסור בתוך התערובו' אף שאינו בנ"ט א"א להתיר כ"א מדין ביטול ברוב הן בתערובות מינו ושלא במינו מעתה נ"ל שדעת ר"ת שמובא בטור דיבש ביבש אינו בטל בדשיל"מ ואף שלא במינו ובמינו אף בטעם לחוד אמרינן דשיל"מ ל"ב כיון שהטעם הוא מב"מ נשאר אותו הטעם בתקפו בתוך התערובות ואינו מותר כ"א מצד ביטול כלומר מדאורייתא ביטול לח בלח ברוב ומדרבנן הוא דצריכין ס' משום עשאוהו כאינו מינו אבל עיקר הביטול אינו תלוי בס' דהא מב"מ הוא ואין נחלש כלל טעם האיסור אף ברבות התערובות עד אלף או יותר וכיון שהאיסור הלח שבתערובות לא אבד טעמו מחמת היתר התערובות צריך הוא להיות נפקע איסורו ע"י ביטול ברוב ע"כ לדעת רש"י י"ל שגם בתערובות טעם לבד במב"מ שייך לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול:

היוצא מזה דטעמא של רש"י בדשיל"מ מב"מ אין לחלק בין תערובות ממשות או תערובות טעם בלבד אבל בתערובו' א"מ דשיל"מ שפיר יש לחלק דאם התערובות טעם לבד מיד שכלה הטעם מצד רוב התערובות של א"מ בכה"ג לא צריך להיתרו מדין ביטול כ"א מצד אפיסת הטעם ולא שייך לומר בזה עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול והשתא א"ש מה שדייקו התוס' גבי מים ומלח וכתבו מבשא"מ כי הכא כלומר רק בשא"מ כזה של מים ומלח שאין ממשות של איסור בתערובות כ"א טעם כי כל דבר הנימוח בתערובות לא נקרא ממש רק טעם כדאיתא במס' ע"ז (דף ס"ד) דמפרש שם רש"י דאף חלב הנימוח בתערובות אינו נקרא ממש רק טעם ובטעם לחוד שפיר מובטל אף בדשיל"מ בא"מ ור"א מתרץ דלא בטל משום דשיל"מ ואף שאינו אלא טעמא בעלמא ובא"מ מ"מ כיון שתיקון העיסה ע"י המים והמלח שבו יש להחמיר בדשיל"מ דשאני מטעם איסור בתערובו' כשאינו מתקן התערובות והוי כאלו אינו כלל בתערובת מאחר שכלה הטעם ברוב התערובות משא"כ מים ומלח בעיסה והוי כניכר בתערובות הוי העיסה נתקנה ע"י:

ומדברי הטור הנ"ל כשנעשה תבשיל מבצים שנולדו ביום טוב נראה דמיירי שלא היה צריך לתיקון התבשיל ביצה זו שהיה בלעדו בצים של היתר בתבשיל או שסובר דאף דהיכא שהעיסה מתקן ההיתר לא מקרי אלא טעם בלבד ומתורץ דברי ר"א בתירוץ הראשון שבתוס' ביצה (דף ל"ט) ד"ה משום דרק גבי חתומין החמירו גם בשא"מ ולפימ"ש נכון מאוד להסביר יותר דברי התוס' בזה דלפי מה שכתבו בתוס' ד"ה ולבטל דאיסור תחומין אינו תלוי' בטעם ממילא י"ל אף לחומרא דגם בא"מ אף שאינו בנ"ט לא נפקע איסור התחומין בעצמותו מחמת אפיסת הטעם דהא אין האיסור של תחומין תלוי בטעם כלל וצריכי' להיתירו מדין בטול ברוב ושייך שפיר לומר עד שתסמוך לאכול ע"י רוב תאכלנו בהיתר גמור בלא ביטול ע"כ סובר ר"א דגם בא"מ לא מתבטל איסור תחומין ברוב כיון שיל"מ אבל בביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה בתבשיל כיון שנימוח הביצה ואין עליו עוד ממש רק טעם בעלמא אף דדשיל"מ הוא מובטל בא"מ כיון דליכא אלא טעמא והיא בא"מ אם יש ס' כנגדו שלא הגיע לכלל נ"ט ליכא שום איסורא בתוך התערובות ול"צ כלל בדין ביטול ע"כ לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו כו' וצדקו בזה שפיר יחד דברי הטור שבא"ח ושביו"ד ולזה כ' ביו"ד אבל בנתערב בא"מ טעמו בטל כלומר אנינו אלא טעם ובתערובות א"מ וכן כוונתו במש"כ בא"ח דוקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' ודבריו בשני המקומות היא כוונה אחת דהיכא דהוא בא"מ וליכא איסור אלא מצד הטעם וכשכלה הטעם ליכא כלל שום איסור בתערובות ותו לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכן נ"ל בכוונת הגהו""ת הרא""ש פ' גה"נ (דף צ"ט) שכתב בזה""ל והא דאמרינן דשיל'"מ לי"ב היינו מב"מ אבל במבשא"מ בס' ור"ת פי' דהיכא דממשא של איסור ליתא וליכא אלא טעמא בעלמא בטל שפיר אע"פ שיל"מ ע"כ כוונת אותו הג"ה שתחילה כ' דעת הסוברים דלא אמרינן דשיל"מ אלא במב"מ ולדעתו אף ביבש ביבש מובטל בא"מ דשיל"מ וע"ז הביא שלא כדעת ר"ת דבא"מ לא מתיר ר"ת דשיל"מ אלא היכא דליכא רק טעם בלבד דלא שייך הסברא של רש"י עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול אבל בתערובות ממשו אף בא"מ לא בטיל היכא שהוא דשיל"מ וכנ"ל ולשון הג"ה ור"ת פי' מורה להדיא כמש"כ שר"ת חולק על מה שכתבתי תחלה:

פרק שני

והנה לפי שיטת הפוסקים שמובא דבריהם בא"ח (סימן תמ"ז) שמחלקים בדין חוזר וניעור בפסח בין תערובות לח בלח ובין תערובות יבש ביבש דאם נתערב לח בלח קודם פסח במינו או שלא במינו שוב אינו חוזר וניעור בפסח אבל בתערובות יבש ביבש אמרינן חו"נ. נראה שדעת אותן הפוסקים דבתערובות לח בלח שא"א להפריד האיסור מן התערובות נתבטל לגמרי נהפך האיסור להיות היתר. אבל תערובות יבש ביבש שהאיסור עומד בפ"ע ואם מכירו נשאר באיסורו וצריך להסירו לא אמרינן דנהפך להיות היתר רק דגזה"כ שיהיה מותר ע"י בטול ברוב וכן מורה לשון הלבוש בסי' הנ"ל לפי"ז י"ל הא דלא נחית הר"ן בדין דשיל"מ לטעמו של רש"י דלכך לא בטל משום שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל הוא משום שסובר הר"ן דבתערובות לח בלח נהפך האיסור להיות היתר גמור וע"כ הוצרך הר"ן לחדש טעמו שהוא משום שעשאוהו חז"ל כמב"מ אליבא דר"י אבל בתערובות יבש ביבש מודה הר"ן די"ל טעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כו' דהא בתערובות יבש ביבש אין האיסור נהפך להיות היתר ומטעם זה דעת הר"ן כדעת הרשב"א לאסור יבש ביבש אחר הביטול ברוב לאכלו יחד ובפרט שלא לבשלן יחד דלא אמרינן יבש ביבש נהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב ולא כדעת הרא"ש שסובר דיבש ביבש מב"מ ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר גמור וע"כ דעתו דכיון דנהפך להיות היתר גמור וטעמו טעם דהתירא הוא דמותר לבשל יחד אחר שנתבטל ברוב וכיון שנחית הר"ן ג"כ לטעמא דרש"י ז"ל א"כ אף לפי שיטת התוס' וסיעתו דגם לר"י יש ביטול מב"מ ביבש ביבש ולא שייך לומר טעמו של הר"ן בביטול דשיל"מ ביבש ביבש ע"כ ליכא ביטול בדשיל"מ יבש ביבש מטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל ועפי"ז מתורץ יפה קושית העולם (ב) אהא דאמרינן במסכת ביצה אמאי ספיקא אסורא ומתרץ רב אשי לעולם ס' יו"ט ס' חול והוי ליה דשיל"מ אפי' באלף לא בטל וצריכין לפרש כפירוש רש"י שם כשם שהחמירו דשיל"מ דלא בטל בתערובות כך החמירו לענין הספק ולפ"ד הר"ן אין ענין זה לזה דהא דאינה בטילה בתערובות משום דהוי מב"מ ולא בטל ולפימש"כ א"ש דאף לדעת הר"ן צריכין לדעת רש"י דעד שתאכלנו לענין תערובות יבש ביבש וא"ש דברי רב אשי מה שהשוה להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ לחומר שהחמירו חז"ל באיסור דרבנן בדשיל"מ והיינו בתערובות יבש ביבש ולא שייך בו טעמא של הר"ן דהא ביבש גם לר"י מב"מ בטל וצריכין לטעמא של רש"י וא"ש לומר דכשם שהחמירו בתערובות דשיל"מ כך החמירו בספיקא דרבנן בדשיל"מ ולפי האמור יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ו) מהלכות מא"ס הלכה י"ב איתא יראה לי שאפי' בדשיל"מ אם נתערב בא"מ ולא נ"ט מותר לא יהיה זה דשיל"מ חמור מטבל שהרי אפשר לו לתקנו. ואעפ"כ שלא במינו בנ"ט כמו שביארנו. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א משנה שלימה הוא ומפרש הכ"מ שכוונת הראב"ד על המשנה דנדרים (דף נ"ב) הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור והקשה שם בהר"ן וז"ל וקשיא לי' רבוותא היכא אמרינן הכא אם יש בו בנ"ט אסור משמע אם אין בנ"ט מותר והא נדרים דשיל"מ כדאמרינן וכו' ויש ליישב דכי אמרינן דאפילו באלף ל"ב הנ"מ מב"מ אבל הכא כי קתני בנתערב באחר שא"מ וכו' וכן הוא שם בירושלמי ומה שכ' הכ"מ דלכך כתב הרמב"ם בלשון ויראה לי משום דמנדרים אין ראיה די"ל דנדרים לא מקרי דשיל"מ אינו מובן. דהא בגמרא דנדרים (דף נ"ט) מפורש דנדרים הוי דשיל"מ ואף דשם לא איתא רק בכף הדמיון הרי הרמב"ם השמיט הכף הדמיון וכתב בהלכות נדרים פסק דין דנדרים הוא דשיל"מ (ג) ולפי דברינו הנ"ל א"ש דבמשנה מפורשת בדין נדרים אין הכרע רק בנ"ט ולא ממשא בא"מ דשיל"מ דבטיל ונ"ל דמיירי התם שהוסר מן התבשיל הדבר שנדר עליו ואין לדון בתערובות רק מצד הטעם שנפלט ממנו בתוך התבשיל גם מדברי הש"ך יו"ד (סי' ק"ב ס ק ט') ג"כ בד"ה ומיהו צ"ע גם בזה דנלע"ד מדברי הש"ס דנדרים (דף נ"ח) והירושלמי פ"ו דנדרים דלהתוס' ולהרא"ש והר"ן בנדרים שם בדשיל"מ אפילו טעמא ל"ב במינו. עכ"ל הש"ך ע"כ שהיה פשוט להש"ך דשם מיירי רק בתערובות טעם והיינו שהוסר האיסור או שלא נתערב לח בלח דסתם תערובות יבש ביבש בא"מ האיסור ניכר וצריכים להוציאו ואין לדון רק על הטעם וקשה במציאות ביטול יבש ביבש בנדרים שלא במינו דבודאי ניכר איזה מין אסר ע"ע אם לא כשנתפרר לחתיכות קטנות ומלשון המשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור ומיירי ביבש ביבש שנתערב מסתמא עדיין ניכר לו שעל אותו מין נדר ויכול להוציאו ואין לדון בתערובות כ"א על הפליטה שנפלט קודם הוצאת דבר הנידר אבל בטבל יש מציאות קל שיהיה תערובות יבש ביבש בא"מ כגון שהיה לו ג' מיני טבל והפריש משני מינים ומאחד לא הפריש ונתערבו ואינו זוכר איזה מין נשאר בטבלו וכיון ששנו בסתם גבי טבל שלא במינו בנ"ט מיירי גם בתערובות יבש ביבש גם בנתינת שאור של טבל בעיסה הנזכר שם במשנה פ"ג דחלה כשלשים ביחד הוי יבש ביבש מבשא"מ לכן הוצרך הרמב"ם להביא ראיה מטבל דגם יבש ביבש בא"מ אף שהוא דשיל"מ מבטיל בטיל דאכתי היה מצינן לומר דבתערובות יבש ביבש כיון שצריכים ביטול לממשות של איסור אם הוא דשיל"מ אינו בטל דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כאשר באמת לפימ"ש כן הוא דעת ר"ת וחידש הרמב"ם מסברתו שדרך כלל לא אמרו חז"ל דשיל"מ ל"ב רק במב"מ אבל מבשא"מ אף יבש ביבש דשיל"מ בטל הוא שהוצרך לכתוב יראה לי שאפילו דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נ"ט מותר כנ"ל כוונתו אף בתערובות יבש ביבש בא"מ ולזה מסיים לא יהיה דשיל"מ חמיר מטבל שהרי אפשר לתקנו והוא במשנה במס' חלה פ"ג הלכה יו"ד שמיירי שם להדיא אף בתערובות יבש ביבש ואמר שלא במינו בנ"ט כן י"ל בכוונת הרמב"ם וא"ל לפי"ז מש"כ בשיטת הטור הנ"ל דגם בא"מ יבש ביבש אינו בטל בדשיל"מ מופרך ממשנה הנ"ל דטבל בטל אף יבש ביבש בא"מ ז"א דפשוט לומר שר"ת אזיל בשיטתו שסובר דהיכא שצריכים לטורח והוצאה לא מקרי דשיל"מ וכתב התוס' במס' ע"ז (דף ע"ג) ד"ה טביל כו' דלר"ת לא מקרי טבל דשיל"מ אלא היכא דהבעלים בעיר ולכן הוצרך לומר שם בגמ' דלכך אין טבל בטל משום דכהתירו כך איסורו ולא נבטל אף היכא שאין הבעלים בעיר דלא הוי דשיל"מ וטעם זה כתב הרע"ב במשנה דחלה הנ"ל הרי י"ל דמיירי מתניתן שם בגוונא דלא הוי דשיל"מ רק שלא מבטיל משום דכהתירו כך איסורו וכיון שאין התירו אלא במינו כך אין איסורו בטל אלא במינו ולפי הנ"ל מיושב נמי הקושיא שהקשיתי בדברי הגמ' ולר"א דאמר דשיל"מ אף בדרבנן ל"ב דס"ד דגמרא דרב סובר דמב"מ ביבש ביבש בס' מדאורייתא וע"כ התיר עצים ע"י ביטול וכיון דרב אשי סובר דאף ביבש ביבש אמרינן דשיל"מ ל"ב וע"כ הוא מטעם שכתב רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול ע"ש לעיל דביבש ביבש מודה גם הר"ן דשייך מטעמא של רש"י דאי טעמא דעשאוהו חז"ל דשיל"מ כמב"מ לר"י לא הי' מניעה ביטול בדשיל"מ יבש ביבש ולפי טעמו של רש"י בלבד דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול לא היה להחמיר בדשיל"מ כ"א ביבש ביבש שאין האיסור נהפך להיות היתר ושייך עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול אבל בתערובות לח בלח לפימ"ש לעיל לדעת הפוסקים שסוברים דלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור בפסח שטעמייהו דכיון שא"א להפריד האיסור מתוך התערובות ולא יוכר לעולם בפ"ע נהפך להיות היתר גמור בתוך התערובות הן במינו הן שלא במינו סובר הר"ן דלא שייך טעמא של רש"י עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול הא נהפך להיות היתר גמור וזה שהוצרך הר"ן לטעמו דעשאוהו רבנן דין דשיל"מ כמב"מ לר"י ואין להקשות היאך אפשר לומר שדעת הר"ן ז"ל דבתערובות לח בלח נהפך האיסור להיות היתר הא הר"ן בעצמו בפ"ב דע"ז מצדד תחלה להחזיק דעת הראב"ד מ"מ למסקנא קם בשיטת הרמב"ן והתוס' שחולקי' על הראב"ד מה שפוסק דאמרינן באיסור נ"ט קמא קמא בטל ומסיק כיון דאין הלכה כרב דימי גבי המערה מיינם לבור ע"כ כ"כ גם בשאר איסורים ל"א דקמא נהפך להיות היתר גמור ואם ניתוסף כדי נ"ט חוזר וניעור ז"א כי אין ענין השתאוות דין חו"נ בפסח לדין חוזר וניעור באיסורים כשנתוסף על האיסור וראי' מבוארת לזה מדברי הרא"ש שסובר דבביטול יבש ביבש מב"מ נהפך האיסור להיות היתר והוי כליכא שום איסור בתערובו' וע"כ מתיר כולן לאכול בב"א וגם לבשלם יחד ולא חשיב רוטב בתערובות איסור כלח בלח דבעינן ששים משום דכיון דחתיכה דאיסורא כבר נתבטל ושב להיתר גם היוצא ממנו מותר עכ"ז פוסק הוא בעצמו ביבש ביבש כשנוסף חתיכת איסור בתוך הקדירה אמרינן חוזר וניער והוי כאלו הוכר האיסור וכבר רמזתי זה בגליון ספר ביאורי הגאון מהרא"ו ז"ל לא"ח סי' תמ"ז ס"ק כ"ב שכ' בזה"ל ועיין ביו"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור כו' וכתבתי בגליון בזה"ל שם הדין בנתוסף האיסור ויש שם דיעות שרק בלח בלח אמרינן חוזר וניעור כיון שהטעם מורגש והוי כאלו הוכר האיסור אבל לא ביבש ביבש והפר"ח כ' בפשיטות ומביא ראיה ממשנה שלימה דגם ביבש ביבש אם נתוסף עד דאיכא רובא בהיתירא אמרינן דחוזר וניעור והכא לא נתוסף כלל רק הזמן גורם חומרא לכך מחלקי' להיפך דבלח בלח שכבר נתבטל לגמרי ושב להיתר גמור מעת שנפל לתוכה קודם פסח ולכך אינו חו"נ משא"כ ביבש ביבש ע"כ. ולברר דברי הנ"ל ביותר אציע דברי הפר"ח ליו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א) שכתב בזה"ל והנה מה שסובר הראב"ד דאף דאיכא טעמא אמרינן קמא קמא בטל מכיון דהותר הותר סברא זו אינו מחוורת כלל ויש לנו לדחותו בדברי הרב ז"ל עצמו שהביא הרשב"א בחולין בפ' גה"נ בשם הרב ז"ל דהיינו טעמא דטכע"ק דאורייתא לפי שכשקבל ההיתר טעם איסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר וטעימתו זו הוא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו ע"כ ומעתה מה סברא י"ל דאע"פ שנרגש בהיתר טעם האיסור כיון שנפל מעט מעט ונתבטל הרי הותר וכו' וכדגרסינן בירושלמי דערלה תאני' של תרומה שנפלו לתוך מאה הוגבהה א' מהן אח"כ הוכר התרומה תהא מותרת פי' בתמי' הרי הדבר ברור דלא שייך ביטול לאיסור הניכר ואף שכבר נתבטל ה"נ אע"פ שנתבטל חו"נ והו"ל כהוכר האיסור ותדע דהא איכא רובא דאיסורא לכ"ע חו"נ כמו שהוכחתי לעיל בהוכחות ברורות עכ"ל ולפני זה כ' שם על הראב"ד ומיהו מסתברא וודאי דאף לדעת הראב"ד דא"ל קמא קמא בטל אם נתרבה האיסור כ"כ בתערובות עד שהאיסור הוי רוב לכ"ע חו"נ דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה הוגבהה ונפלה אחרת והגבי' ונפלה אחרת הו"ל מותר עד שירבה תרומה לחולין כו' אלמא דכי ריבה האיסור על ההיתר חו"נ לכ"ע כנ"ל ע"כ יעויי"ש. ובאמת פשטות לשון הראב"ד מודה דבכל ענין מותר אפי' בריבה טעם איסור על טעם ההיתר וכן מורה לשון ר"ד דאמר בסתם המערה יינו לתוך הבור אפילו כל היום כולו כו' משמעותו אף שנתרבה בשפע רב ודעת הראב"ד בטעם דין זה שסובר דבתערובות לח בלח טרם שהגיע לכלל שם טעם בתערובות מתבטל אותו טעם האיסור כולו ונהפך להיתר גמור וע"כ אמרינן קמא קמא בטל ומה בכך שנרגש אח"כ הטעם הא כבר נפקע האיסור ושב להיתר גמור וכולו דהיתירא הוא ואין בזה כלל היכר האיסור ודברי הראב"ד שכ' הרשב"א בשמו דטעימתו הוא הכרתו מיירי בהדיא באיסור שנפל להיתר בכדי נ"ט שאין כלל התחלות ביטול האיסור וכיון שנרגש הטעם הוא הכרתו וע"כ אינו בטל ברוב בתוך התערובות כדין יבש ביבש דהתם לא ניכר והכא ניכר ע"כ מה שהשיג הפר"ח עליו מדברי עצמו לא כלום היא ולפימ"ש בתערובות יבש ביבש לא אמרינן שנהפך האיסור להיות היתר אין סתירה לדברי הראב"ד ממשנה דתרומות דהתם מיירי ביבש ביבש דלא אמרינן ביה שנהפך להיות היתר גמור ודינו של הראב"ד מיירי להדיא בתערובות לח בלח ובכה"ג אינו חו"נ אף שרבה איסור על ההיתר אבל ביבש ביבש גם הראב"ד מודה שאם רבה האיסור על ההיתר חו"נ אבל בלא רבה גם יבש ביבש כגון בערלה וכדומה שנפל תחלה למאתי' ואח"כ נתוסף כיון שיש בתערובות לבטל כל האיסור שבא לתערובות ברוב מוקמינן אדאורייתא ולא אמרינן חו"נ אבל בתערובות טעם בדבר הנימוח שהביטול מהפך את האיסור להיות היתר שלא במינו סובר הראב"ד דאין חו"נ אף כשמתרבה האיסור על ההיתר כ"ז יש ללמוד מדברי הראב"ד שבר"ן מס' ע"ז סי' א' רס"ג:

פרק שלישי

ואחזה עוד לחזק דברי הנ"ל מדברי הג"ה ש"ד שבס"ס ל"ט שכ' בזה"ל חתיכה של איסור שנפלה בתוך ששים חתיכות של היתר וידע בה שנפלה ואח"כ נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך הי' מורה ר' יואל הלוי ובנו ראב"י אמר דאפילו ידע בה אסורה אלא א"כ הגביה אותה לחוץ קודם שנפלה השני' וכו' עכ"ל ויעויין בש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"א) שמדחיק א"ע בכוונת דברי הראב"י והעלה דמיירי בתערובות יבש ביבש ועדיין לא נתבשל ועכ"ז אמרינן חו"נ כיון דשלא במינו צריכי' ס' אף ביבש משום דאם יבשלם יתן טעם אין דין ביטול אף קודם הבישול אם נתרבה האיסור עד שאין ס' כנגדו כן תורף דברי הש"ך ולכאורה הי' מקום לדבריו לפי העתקותו דברי הגה"ה שכ' בזה"ל וראב"י אוסר אפי' ידע אא"כ הגבי' אותה לחוץ. אבל באמת השמיט הש"ך מדברי ההג"ה הנ"ל שכ' כאשר העתקתי לעיל אא"כ הגבי' אותה לחוץ קודם שנפלה השני' ולפי דברי הש"ך שהראב"י מיירי שעדיין לא נתבשלו יחד בתערובות למה כתב הראב"י קודם שנפלה השני' דהא גם אחר נפילת השני' מועיל הגבהת הראשונה (ד) ע"כ נלפענ"ד פשוט דראב"י מיירי בחתיכות שנתבשלו יחד ודעת הראב"י דביבש ביבש אמרינן חו"נ ובלח בלח לא אמרינן חו"נ כמ"ש לעיל בשיטת הראב"ד ע"כ סובר הראב"י דכשהגבי' חתיכת איסור קודם שנפלה השני' אף שכבר פלט החתיכה הראשונה טעם לתוך הקדירה קודם ההגבהה כיון שאינו אלא טעם ואז היה בתערובות ס' נגדה נתבטל האיסור אותו הטעם ונהפך להיות היתר גמור ושוב אינו חו"נ ע"כ כיון שהוא תערובות לח בלח לכן אף שנתוסף לתוך התערובות עוד טעם מחתיכה השני' של איסור שנפל אח"כ באותו התערובות לית לן בה דאמרינן קמא קמא בטל. אבל אם לא הוסר החתיכה הראשונה מתוך התבשיל התערובות קודם נפילת חתיכה השני' של איסור יש לאסור דאף מה שנפלט כבר מחתיכה הראשונה קודם נפילת חתיכה שני' אינו חו"נ מ"מ כיון דלגבי חתיכה עצמה שהם בתערובות יבש ביבש אמרינן חו"נ ואינם מתבטלין מאיסורן בתוך אותן התערובות כיון שאין ס' נגד שני החתיכות וממילא פליטת שניהם הוי פליטה דאיסורא ונאסר התערובות מאותן שני החתיכות מפליטתן שלא הוסר בעת שהמה יחד בתוך התערובות ותו אינו מועיל אם הוסרו אח"כ מתוך התערובות ולענ"ד יש להחזיק לראיה גמורה שדעת הראב"י דביבש ביבש בא"מ אמרינן חו"נ דאין לומר דראב"י מיירי כשהיה חתיכה של איסור ניכרת ולא שייך ביטול רק לענין הפליטה דאי בכה"ג למה התיר רבינו יואל אף שנודע מהתערובות הלא ידיעה זו לא הועילה רק להתיר הפליטה שבא להתערובות קודם נפילת החתיכה השני' ועכ"ז כיון ששני חתיכות של איסור המה אח"כ יחד אף כמו רגע בתערובות פליטת והתערובת שניהם יחדיו כיון שאין ס' נגד פליטת ב' החתיכות א"ו כמ"ש שלא היה ניכר איסור והוא דעת רבינו יואל דאף ביבש ביבש ל"א חו"נ היכא דאיכא אף אחר ההוספה רובא דהיתירא וע"ז חלק עליו הראב"י וע"כ לא התיר הראב"י כ"א כשהוכר חתיכת איסור והוגבהה מתוך התערובות קודם שנפלה השני' דבכה"ג אמרינן דטעם הראשון שנפלט מחתיכה הראשונה כבר שבה להיתר בתוך התערובות ס' ושוב אינה חוזרת וניערת להתחבר עם פליטת חתיכת שני' שנפלה אחר הגבהת חתו' הראשונה ומהא דערלה מעלה את הערלה לק"מ אליבא דראב"י די"ל דגם ראב"י מודה דביבש מב"מ אף כשנתוסף כל עוד דאיכא רובא דהתירא לבטל מדאו' דאף שלא נתהפך תחילה איסור לשווי' היתר גמור מ"מ כיון שבתערובות הראשון היה במאתים וגם עתה כשנתוסף עוד ערלה בתערובו' אכתי איכא רובא דהתירא ומוקמינן בזה אדאורייתא ולא אמרינן שחו"נ להצריך מאתים נגד כל הערלה שנפל זא"ז בתערובות אבל ביבש ביבש בא"מ אפשר סובר ראב"י כדעת הסוברים דבכה"ג בעינן מדאורייתא ס' כיון דעומד האיסור להיות ניכר ע"י בישול ויע"ש בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק יו"ד שכ' שכן משמע מהתוס'. ואני כתבתי בגליון שהמעתיק כלשון מה"ת יראה מבואר שדעתו דביבש ביבש שלא במינו מדאורייתא בעינן ס' וא"ש דברי הראב"י ורבינו יואל סובר דביבש ביבש בא"מ א"צ ס' מדאורייתא ע"כ דעתו שלא אמרינן חו"נ וכיון שנתבטל החתיכה הראשונה אף מדרבט כי נתערבה בס' אינו חוזר וניער מצד הוספת ח"ב ומוקמינן אדאורייתא וכל האמור יש סמוכין לדברי הראשונים לחלק בין תערובות לח בלח ובין תערובות יבש ביבש דבלח בלח אמרינן נהפך האיסור להיות היתר ולדעת הראב"ד לא ישוב עוד לעולם לאיסורא אף כי מתרבה ונרגש בטעם ולדעת הרמב"ן והתוס' במסכת בכורות (דף כ"ב) ד"ה יתיב דאם נתוסף עד הכרת הטעם דינו כהכיר האיסור ובמב"מ דייני כל שכנגדו בנ"ט בא"מ אבל כ"ז שלא נתוסף י"ל שגם הרמב"ן והתוס' והר"ן שמסיק להלכה כדעתם מודים דע"י ביטול בס' הוי ככילו היתר כ"ז שאינו ניכר בטעם ומודה הראב"ד ביבש ביבש דל"א נהפך האיסור להיות היתר ע"י הביטול וע"כ כשנתוסף ורבה עד דאיכא רובא דאיסורא אף דעדיין לא ניכר האיסור כלל אמרינן חו"נ ולפלא בעיני על הפ"ח מה עלה על דעתו לומר שגם הראב"ד מודה בתערובת טעם שאם נתוסף עד הרוב חו"נ הא כיון שהראב"ד מתיר להדי' אף כשנתוסף ומרגישין הטעם האיסור תו אין לחלק בין נתוסף עד רובא או לא וכשם שהכרת הטעם אינו גורם להיות חו"נ דאמרינן שכבר שב הכל להיות היתר וליכא שום איסור בתערובות כ"כ אין נ"מ אם נתוסף עד דאיכא רובא. והמשנה דנתן סאה ונטל סאה כו' עד רובא דמיירי ביבש ביבש א"ש לפימ"ש דבביטול ברוב ביבש ביבש גם הראב"ד מודה דלא אמרינן דנהפך האיסור להיות היתר ע"כ אם נתוסף עד רובא אמרינן דחו"נ אבל כל עוד דאיכא רובא דהיתירא אף באיסורין שהחמירו חז"ל להצריך מאה או מאתים אם נתבטל תחלה בשיעור הזה אם נתוסף אח"כ ל"א חו"נ ואוקמינן אדאורייתא אבל כשנתוסף עד רובא אמרינן חו"נ וסרה בזה קושית הש"ך (בסי' צ"ט ס"ק כ"א) מה שמקשה על הרא"ש ממשנה דערלה מעלה את הערלה כו' דהרא"ש מיירי להדיא בתערובות יבש ביבש לענין ביטול ברוב וזה הוא באם נתוסף איסור וליכא רובא דהתירא אמרינן חו"נ ודין זה משמע ממשנה הנ"ל נתן סאה ונטל סאה ויעויין בפלתי (סי' צ"ט ס"ק י"ב) שכ' בזה"ל והפר"ח בזה מובן להקל בלח עד רובא ולא ידעתי למה לא עד חצי דהוא שוה בשוה ג"כ איסור תורה וס' אשם תלוי ואם כי המשנה דחקוהו דקתני עד רובא ובשביל זה אין לנו לומר נגד דעת של תורה עכ"ל כתבתי על הגליון בזה"ל הפר"ח בעצמו מסיק דאף דנתרבה עד חצי' אסור אבל כיון דנשנית במשנה בפירוש עד רובו נראה מבואר דעד חצי מותר וי"ל עפ"י המבואר בסמ"ג בשער התערובות בכוונת השואל שבתשובות הרשב"א (סי' רע"ב) דבכל תערובות השוה בשוה הוי כספק רוב דהיתר דא"א לצמצם והעליתי במקום אחר דבתערובות נידון בוודאי איקבע איסורא מצד החזקה דמוקמינן האיסור בחזקתו הראשונה באיסורו הקודם. ולא נתבטל עדיין לגבי חלק ההיתר ליכא למימר שמוקמינין בחזקת היתר דהא אף אם נתרבה עליו האיסור ל"א נהפך ההיתר להיות איסור (כן מבואר בחידושי הריטב"א למס' ע"ז דף ע"ג) ועפי"ז י"ל דבגוונא דהכי שכבר נתבטל האיסור בתערובות היתר ואנו באין לדון לאסרו מחמת שנתוסף אח"כ עוד ממין אותו האיסור בתוך התערובות אם ליכא רק הוספה עד חצי' כיון דא"א לצמצם הוי ספק דלמא לא נתוסף רק פחות מחצי' ועדיין רובא דהיתירא בתוך התערובות ובס' יש חזקת היתר מסייעת להתיר ומוקמינן כל התערובות בחזקת היתר ותלינן שעדיין רובא דהיתירא בתערובות ע"כ. ואין לדחות דאיכא חזקה דאיסורא בסאה תרומה שנפלה באחרונה ז"א דלא אמרינן חזקה מחתיכה לחתיכה ומאחר שאנו באין לדון על התערובות שהיה בחזקת היתר טרם נפילת הסאה אחרונה אם חוזרה וניערה אי לא אנו מחזיקין בחזקת היתר דלמפרע ולא חזרה וניערה וממילא הותרה גם הסאה אחרונה שנפלה לאותו התערובות וסעד לסברא כזו מצאתי בחידושי הרמב"ן למס' נדה (דף י"ח שהכל הולך אחר דבר שאני דנין עליו בראשונה וע"י חזקה של אחרת אין להוציא את הנידון הראשון באשר שפטנו עליו בעצמותו ועד"ז י"ל כאן כיון דעיקר הדין על התערובות הראשונה אם תהיה חוזרות וניערה אי לא ויש עוד אריכות דברים בזה עפ"י דברי הריטב"א בחידושיו למס' עירובין (דף ל'ו) ולמס' קדושין (דף ע"ט) ובתשובת מהרי"ל סי' קס"ב. העולה מן המקובץ שגם להר"ן שכ' בטעם דשיל"מ ל""ב דעשאוהו כמב'"מ לר"י ולא מטעמא של רש'"י דלא אמר רק בתערובות לח בלח שנהפך האיסור להיתר כ""ז שלא ניכר בטעם אף בא"מ סובר הר""ן דלא שייך הסברא דעד שתאכלנו באיסור עי"ב אבל בתערובות יבש ביבש היא להיפך דלא שייך טעמו של הר""ן בשיטת הסוברים דיבש ביבש אף לר'"י מב"מ בטל אבל בזה א"ש טעמו של רש'"י דבתערובות יבש ביבש לא נהפך האיסור להיות היתר ואינו מותר רק בגה"כ דאחרי רבים להטות ושייך שפיר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול:

פרק רביעי

ויותר יש להחזיק סברא זו ע"פ דברי התוס' במס' בכורות (דף כ'"ג) ד""ה נבלה יעיי"ש וא"ש דברי ר""א שלמד מחומרא דרבנן דשיל"מ ל"ב אפילו ביבש דגם בס' איסור שהוא דשיל"מ החמירו ומיושב קושי' ראשונה שהקשיתי לעיל על דברי הגמ' ולרב אשי דאמר דשיל"מ ל"ב. ולפי הוכחה זו עלתה ליישב קושית הש"ך ביו"ד (סי' צ""ט ס""ק י"ט) שמקשה על המחבר שפוסק כאן בכל איסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל והיינו כדעת הסוברים דאף היכא דלא שייך מקלי קלי מותר להוסיף ולבטל מדרבנן ובא""ח (סי' תר"ע הביא) המחבר בעצמו בשם יש מי שאומר והוא דעת מהר"ם מרוטנבורג שאם נתערב מותר שמן שבנר חנוכה אסור להוסיף ולבטל והוא לטעמי' אזיל שסובר דאינו מותר להוסיף רק היכא דמקלי קלי איסורא וז"א אלא בגוונא דעצים שנשרו ביו"ט דההנאה באה לאחר שכלה האיסור משא"כ בנר דולק הנאתו בשעת ביעורו יעויי"ש אבל המחבר . שפסק ביו"ד דלא כמהר"ם מדוע פסק בא"ח כוותי'

ואקדים מ"ש בזה המג"א סי' הנ"ל ס"ק י"ח ועיין בש"ך שם ואפשר דהכא חמיר טפי כיון דהוי דשיל"מ ובדינא מותר להשהותו לשנה הבאה וכו' ע"כ דברים אלו משוללי הבנה הם דאי חשבינן נ"ח לדשי"מ גם בנתערב בס' לא ליבטיל ואי לא חשבינן לדשיל"מ אמאי אסור להוסיף ולבטל לפי דעת המחבר דכל אדרב אף היכא דלא שייך מקלי קלי מותר להוסיף ולבטל ונ"ל ליישב הכל בהקדים ד' הקדמות א' הא דפוסק המחבר ביו"ד דמותר להוסיף ולבטל כל אדר"ב אף שיש מחלוקת בזה בין הפוסקים והרבה אוסרים להוסיף ולבטל כ"א היכא דמקלי קלי ע"כ טעמא כיון דאיסור ביטול זה אינו אלא מדרבנן אזלינן בספיקא לקולא דבשל סופרים הלך אחרי המקילי'. ב' כיון דספיקא דרבנן היכא דיש לו מתירין הוא לחומרא י"ל דהיכא שאיסור שיל"מ ונתערב במעט באנו לדון אם מותר להוסיף ולבטל או לא תלוי' במחלוקת הפוסקים כנ"ל ואסור להוסיף ולבטל כיון שיל"מ שלא ע"י ביטול וגם לענין איסור דאין מבטלין אזלינן לחומרא בספיקו היכא שיל"מ ג' אם מותר שמן שבנרות מקרי דשיל"מ או לא ג"כ תלוי' בספיקא דלדעת הר"ן שטעם חומרא דשיל"מ הוא משום דהוי כמב"מ כיון שיש גם על האיסור שם היתר אין מכללו כגוונא דמותר שנ"ח דהא לא ישוב להתירו לעולם אף לפי סברת רש"י עד שתאכלנו באיסור גם בכה"ג מקרי דשיל"מ עד שתדלוק השמן לצורך חולין נדליק אותו לצורך מצות נ"ח ועד"ז מבואר מדברי רש"י במסכת ביצה (דף ל"ה ע"א) ד"ה שיל"מ שכתב או היום תאכלוהו כאן כו' עיי"ש והא דתרומה ומהא דאיתא ביבמות (דף פ"ח) דתרומה לא מקרי דשיל"מ ליכא סתירא לזה לפימש"כ הר"ן מס' נדרים (דף נ"ב) בסוף ד"ה:

ד' אף דס' דאורייתא בדשיל"מ אסור מ"מ היכא שהספק הוא אם הוא דשיל"מ או לא לא מחמירין בספיקא ויעויין ט"ז יו"ד סי' ק' ס"ק ודינו בזה כס' ברי' או ס' חתיכה אם הוא ראוי' להתכבד כך נ"ל פשוט דלא מצינו חומרא דדשיל"מ כ"א כשהוא וודאי דשיל"מ אבל לא היכא שזה בעצמו הוא בספיקא אם הוא דשיל"מ ודלא כמנחת כהן שמדבריו ח"ג פ"ב (דף צ"ט) ד"ה בדין השלישי שכ' דגבי ברי' וחתיכה הראוי' להתכבד מקילין בספיקא היינו אם הספק הוא באיסור או הס' הוא אם היא ברי' ואח"ז כ' דבדשיל"מ הולכין בכל ספיקיו לחומרא ע"כ. נראה שלא נחית למש"כ וא"כ א"ש מה שפסק המחבר מותר שמן שנתערב בטל בס' ולא מחמירינן משום דשיל"מ דהא זה עצמו מן הספק אם בכה"ג מקרי דשיל"מ לפימ"ש דלפי טעמא של הר"ן לא מקרי נ"ח דשיל"מ ובספק כזה אזלינן לקולא אבל כשבאנו לדין איסור דאין מבטלין כו' אם מותר להוסיף ולבטל כדעת המתירין אף היכא דלא שייך מקלי קלי או אסור להוסיף ולבטל כדעת האוסרין אף בדרבנן היכא דלא שייך מקלי קלי דינו ככל ס' איסור שיל"מ דבזה אין ענין לדין מב"מ אלא מטעם רש"י דמחמירין בספיקא דעד שתאכלנו בספק איסור מטעם זה שייך גם גבי מותר שמן שבנר חנוכה עד שתוסיף ותבטל ותדליקו לצורך חולין שאתה מכניס א"ע בזה בספיקא דאיסורא אם מותר להוסיף או לא הנח השמן בלא הוספת ביטול ויהיה לשימוש דהיתירא והיינו לנ"ח והוי שפיר לענין איסור הוספה ולבטל ככל ספק איסור דרבנן היכא שיל"מ דלא אזלינן בספיקו להקל כיון שהוא וודאי לענין זה דשיל"מ גם לדעת הר"ן והספק רק על האיסור אם מותר להוסיף או אסור להוסיף היכא דלא מקלי קלי וא"ש מה שפוסק המחבר שם בא"ח שאסור להוסיף ולבטל וז"א אלא בתערובות שמן נ"ח שספיקו אסור מחמת שהוא דשיל"מ אבל בכל שארי דרבנן שאין להם מתירין אף שיש מחלוקות בפוס' אם מותר להוסיף היכא דלא מקלי קלי או לא אזלינן בשל סופרים להקל וע"כ מתיר המחבר ביו"ד להוסיף ולבטל בכל איסורי דרבנן והיינו כשאין לו מתירין ובדרך פלפול יש ליישב בהקדי' פלוגתת הפוסקים שלדעת הר"ן והרא"ש לפי המסקנא שאני הכא דמקלי קלי איסורא אמרינן שגם לענין היתר ביטול איסור דרבנן שאינו רק היכא דמקלי קלי ולדעת הפוסקים החולקים עליו אין סברת מקלי קלי רק לענין דין דשיל"מ אבל לענין ביטול אף בלא מקלי קלי מבטלינן בדרבנן והסברא נותנת לכאורה שחילוק במקלי קלי לא שייך רק לענין איסור הנאת מוקצה שנהנה מן העצים לזה אמרינן כיון דמקלי קלי ואין ההנאה באה כ"א אחר הביעור ע"כ לא החמירו חז"ל בכזה אבל לענין איסור הטלטול שהוא בעוד העצים בקיומם רחוק לחלק להיתר ביטולו משום שסופו להיות קלי. אמנם לכאורה ראי' לומר שגם לענין הטלטול צריכין לומר הסברא לחלק בין מקלי קלי דאל"כ ישאר קושית הגמרא ולרב אשי וכו' דאמאי מותר לטלטל הא דשיל"מ לא מובטל א"ו צ"ל דגם לענין הטלטול מקילין משום שסופו להיות קלי אשר ע"כ יש מקום לדברי הרא"ש דהיתר לבטל לכתחלה ג"כ אינו רק מחמת דמקלי קלי. ולשיטת החולקים עליו י"ל שסוברים שלענין הטלטול בלא"ה לא שייך דין דשיל"מ כמבואר במפרשים דטעם חומר בדשיל"מ אינו רק עד שתאכלנו היום באיסור ע"י ביטול אכול למחר בלא צורך ביטול. וז"א לגבי טלטול שישנו במציאות לעשותו היום וגם מחר. והא דאמרינן בסוגיא דביצה שנולדה ביו"ט דהוי דשי"מ ואסורה בטלטול שאני התם כיון שהביצה נשארת באסורה לאכילה דלענין היתר אכילה לא מועיל ביטול בדשיל"מ ממילא יש איסור גם על הטלטול וכ"ד שאסור באכילה ואינה עומד לאכילת כלבים אסור בטלטול אבל כאן גבי עצים שהנאה מן העצים מותר ולענין זה מובטל בתערובות אף דהוי דשיל"מ דהא אין ההנאה בא אלא אחר שנשרף ומקלי קלי ממילא לא נשאר לחוש רק לענין טלטול לחודא דאתקצי לזה בין השמשות ולא מועיל מה שהותר העצים אח"כ להדלקה ולענין טלטול לחודא לא שייך דין דשיל"מ ולא היה התחלות קושי' הגמ' ולרב אשי וכו' רק על היתר הסקה שיש בו הנאה מוקצה ממילא אין לסור מסברא החיצונה דסברת מקלי לא שייך לענין הטלטול של עצים בעודם קיימים ומדמותר לבטלו לכתחלה מוכח דבדרבנן מבטלינן אף היכא דלא מקלי קלי ודלא כדעת הרא"ש אמנם סברא הנ"ל דלא שייך לענין טלטול דין דשיל"מ אינו רק לשיטת רש"י שהטעם בדשיל"מ משום עד שתאכלנו כנ"ל אבל לסברת הר"ן שהטעם משום דהוי כמב"מ גם לענין ביטול האיסור טלטול אמרינן דין דשיל"מ וא"כ שיטת הר"ן א"ש לשיטתו דלדידי' מוכח גם לענין טלטול אמרינן הסברא דמקלי קלי וממילא ליכא לפי המסקנא הוכחה דמבטלין מדרבנן רק היכא דמקלי קלי וכו' אבל לשיטת רש"י י"ל דהסברא החיצונה דלענין הטלטול דעצים לא שייך כלל לחלק בין מקלי קלי דהא הטלטול הוא בעודן קיימי' והא דמבטלין משום דלא שייך לענין טלטול דין דשיל"מ כנ"ל ממילא מוכח דמבטלין בדרבנן אף היכא דלא מקלי קלי דאל"כ אמאי מבטל איסור טלטול העצים:

היוצא מזה שדין זה אם מותר לבטל איסור דרבנן אף היכא דלא מקלי תלוי' במחלוקת של רש"ן והר"ן בטעם חומר דשיל"מ וכ"כ אם יהיה למותר השמן שבנ"ח דין דשיל"מ משום שיהיה מותר בשנה הבאה לנ"ח תלוי' ג"כ בזה דלשיטת רש"י הוי דשיל"מ עד שתדליקנו עתה לצורך הדיוט ע"י ביטול תדליקנו לנ"ח בלא צורך ביטול אבל לשיטת הר"ן לא הוי בכה"ג דשיל"מ ולא מקרי מב"מ כיון שגם לשנה הבאה לא יגיע לכלל היתר מאיסורו, אשר עליו עתה דהא לא הותר גם אז רק לנ"ח. וע"כ דעת הר"ן לאלפסי במס' חולין דפת שאפאה עם הצלי לא מקרי דשיל"מ אף שאפשר לאכלה עם בשר מ"מ אין שם היתר עליו לענין איסור לאכלו בכותח ולדעת רש"י גם בכה"ג מקרי דשיל"מ וכמבואר בדברי רש"י לקמן (דף ל"ט ע"א) בד"ה שיל"מ שכ' בזה"ל למחר יוליכהו או היום יאכלהו כאן וכו' עכ"ל ממ"ש או היום יאכלהו כאן מבואר שאף אם אין ההיתר לגוף האיסור שאנו דנין עליו רק שיש אפשרות לעשות בהיתר הוי דשיל"מ ולפי"ז גם מותר שמן שבנר מקרי דשיל"מ ולדידן שאין לנו הכרע במחלוקת הר"ן ורש"י עלינו לילך בכ"מ לקולא כי בדרבנן הלכה כדברי המיקל אף בדבר שיל"מ כיון שספק הוא אם הוי דשיל"מ (ולפי המבואר בפר"ח יו"ד בכל ספיקא דפלוגתא דרבנן מקילין אף שהוא ודאי דשיל"מ מכש"כ בכה"ג שזה עצמו בספק אם הוי דשיל"מ) אשר ע"כ פסקינן ביו"ד דבשר ששהה ג' ימים בלא הדחה אף שאפשר לאכלו צלי לא הוי דשיל"מ ותפסינן דעת הר"ן וכמו כן מקילין במותר שמן שבנ"ח שיהי' בטל בס' וכמו כן עלינו להקל להתיר הוספה לבטל בדרבנן אף היכא דלא מקלי קלי ותפסינן בזה דעת רש"י דלשיטתו לא שייך דשיל"מ לענין טלטול לחודא ואין ראיה שיהיה שייך סברת מקלי קלי בעוד העצים קיימים די"ל הא דמותרים בטלטול הוא משום דלא שייך בעצים דשיל"מ כנ"ל וממילא מוכח מלתא מדמותר לבטל העצים לטלטולם דמבטלינן בדרבנן אף היכא דליכא סברא דמקלי קלי אמנם כשמצטרף תרתי דסתרי אהדדי אף בדרבנן מחמירין בספיקא כמבואר בפוסקים לפ"ז לענין הוספת שמן לבטל מותר שמן שבנ"ח א"א להקל דהא הוי תרתי דסתרי דהא א"א להתיר הוספה לבטל איסור דרבנן היכא דלא שייך הסברא דמקלי קלי דרך כשתפסינן סברת רש"י ז"ל דלשיטתו היכא שיש מציאות אופן היתר אף שאין לעצמות האיסור היתר לא מבטל בס' דהוי דשיל"מ ולפי"ז גם מותר שמן שבנ"ח דינו כדין דשיל"מ ואף בס' ל"ב ולכך אסור להוסיף שמן לבטל הנותר בשמן נ"ח דממ"נ אסור או מצד דלא מבטלינן איסור דרבנן היכא דלא שייך מקלי קלי או מצד דשיל"מ אין תועלת בהביטול ומיושב קושית הש"ך הנ"ל ואף שלא נתכוין המחבר לזה הדין דין אמת.

פרק חמישי

אמנם לפימ"ש לעיל דגם הר"ן ס"ל כטעמא של רש"י צ"ל כמ"ש לעיל ודו"ק. והנה עתה הנני חוזר ליישב דקדוק לשון הגמרא ולרב אשי דאמר כל דשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב מא"ל ומשמעותי' שאין הקושיא בפ"ע דלא יבטלו העצים מפני שיל"מ אלא לחזק קושיא הראשונה והא קא מבטל איסורא ולמדחי התירוץ מדרבנן מבטלינן ובלא"ה מוכרח לומר שאין הקושיא בפ"ע לפי סברת מפרשי' דלא שייך דשיל"מ רק לענין אכילה דאמרינ' עד שתאכלנו באיסור היום ע"י ביטול תאכלנו למחר בהיתר גמור אבל לענין טלטול דאי מבטל יכול לטלטל היום וגם מחר ואי לא מבטל יפסיד מה שמונעי' מלטלטל היום ועיין בצל"ח מס' פסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה תשע שכ' שגם בהנאה לא שייך דשיל"מ עיי"ש ומותר אף בהנאה של כילוי כיון דאפשר בהנאה שאינה של כילוי ונראה דה"ה בטלטול עצי הסקה דלדעת הטור לא"ח (סי' תק"ב) ומהרש"ל וט"ז שמותר לטלטל לכל הצורך אף לסמוך בהן כרעי המטה וכדומה ואקדי' משנ' במס' כלאים פ"ב כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט כו' ואיתא בירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן אמר רב אבוהו בשם רב יוחנן כל איסורין שמרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין ע"כ ומפרש הרע"ב והרא"ש שכוונת הירושלמי בדבר תורה חד בתרי בטל אלא דחז"ל אסרו מפני מראית עין והם אמרו דבפחות מרובע לסאה מתבטל ומקשה בתוס' יו"ט דהא לא שייך ביטול ברוב אלא כשאינו ניכרים ומסיים דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצים לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרה תורה אלא חז"ל אסרו מפני מראית עין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו הם אמרו והם אמרו ע"כ לכאורה יש לדקדק לפי שיטת הפוסקים דלכך מותר לבטל העצים משום דקיל אסורא שאינו אלא טלטול וגם מקלי קלי וע"כ לא הותר לבטל לכתחלה רק היכא דכבר נתערב ואינו ניכר דאז מותר להוסיף עליו וא"כ אף אם נאמר דלמאי שאסור מפני מראית עין מקרי איסור קל וע"כ מותר לבטל לכתחילה מ"מ אין להתיר אלא להוסיף על הביטול אם בא כבר בתערובות מה שאינו ניכר והרי בכלאים כיון שניכר בתערובות שהוא מבשא"מ הוי כאלו לא בא כלל בתערובות והוי המיעוט או הוספה כמבטל איסור לכתחילה שאסור לעשות כן אף באיסור דרבנן הקל:

וליישב זה אבאר תחלה דברי רבינו יונה שמבואר בהרא"ש פ' כ"ש דין ה' בזה"ל מצאתי כתוב בשם הר"י ז"ל דאפילו אם עירב במזיד מותר ולא נהירא לי דרבא לא שרי אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורין שאם בטלו במזיד אסורה ע"כ ונראה לי שסברת ר"י היה כיון דאמר רבא כי קא קניס ר"ש בעיני' אבל בתערובות לא משמע דתחלת איסור דרבנן לא נעשה רק על חמץ שעבר עליו הפסח וכל שיהיה בעין אבל בתערובות לא קנסי' דליכא איסור כלל וע"כ לא שייך בכה"ג לומר דין דאין מבטלין איסור דלא צריכין להיתרא לדין ביטול איסור רק כיון שאין החמץ בעיני' כ"א בתערובות ליכא כלל שם איסור ועל דעת זה נ"ל בכוונת הירושלמי הנ"ל דבכלאים ליכא איסור מדאורייתא רק במתכווין לזרוע שני מיני' יחד ואף מדרבנן לא אסרו בפחות מרובע מסאתים כמו שמסביר בתשובות הרשב"א סי' רנ"ט משום דלא אפשר שיצא משדה לשדה פרידה אחת ממין אחד ותאסור את הכל ויש להסביר יותר כיון דשכיח בכל שדה שיפול בשעת הזריעה שלא בכוונה מעט הזרע ממין אחר ע"כ אף אם לעין הרואים שגדלו כלאים בשדה או בכרם אם הוא פחות מרביעית בסאתים לא יחשדו שנזרע כך במכוון ויתלו בדבר הרגיל להיות נתערב מועט ממין אחר שלא בכוונת הזורע אך כשמגדל כדי רובע בסאתים יש חשש שהרואים לא יתלו במקרה ההרגל רק יחשדו שבעל השדה או בעל הכרם זרע בכוונה תערובות כלאים וע"כ כשיגדל רובע בסאתים הצריכו חז"ל למעט מפני חשש מראית עין ומיד כשימעט מוסר מפני שאין עוד חשש מראית עין בכה"ג אין כלל בגדר ביטול איסור לכתחלה וכיון דלא נשאר רק בפחות מרובע בסאתי' וליכא מראית עין מותר ממילא ולא מדין ביטול וק"ו הוא מדין רבינו יונה הנ"ל והנה לכאורה יש לדקדק על תשובת הפוסקים דסוברים כדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור אסור מדאורייתא למה התירו חז"ל לבטל איסור דרבנן הא כל מה דתקינו רבנן כעין דאור' תקנו ויותר קשה לשיטת רמב"ם שסובר דעל כל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור והוי כדאורייתא ממש וכבר האריך בזה הרמב"ן להשיג עליו בשורש א' משרשי המצות וכמה קולות שמצינו שהקילו חז"ל בדבריהם ומהם שס' דאורייתא לחומרא וס' דרבנן לקולא ובדאוריי' אין אומרים שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה ובדרבנן מקילין בשאני אומר וכדומה לזה הרבה קושיות ותורף תירוצו של המג"א וזוהר הרקיע הם אמרו והם אמרו כלומר תיכף בתחילת הגזירה ואיסור שגדרו ואסרו חז"ל התנו שאם יארע כך או כך לא יהיה אסור וגם הרמב"ן בעצמו נחית לומר כן בדעת הרמב"ם שהיה תנאי תיכף בשעת תקנת האיסור ובדרשות הר"ן ו' וד' כ' כי אחר שאין גוזרין אלא לעשות סייג לתורה דינו אם אסרנו הוודאי שלא יבוא לעבור על דברי תורה אע"פ שנתיר להם הספק כו' ועיי"ש לפי"ז פשוט שיש לומר כעין זה לענין ביטול איסורי' של דרבנן כיון דעיקר האיסור שאסרו מדרבנן היה לגדר לאיסור תורה וגדר זה לא צורך רק כשהוא בעינא או בתערובות כל עוד שאין בכה"ג שיעור ביטול איסור תורה אבל בתערובות בגוונא שבאיסור תורה מותר הוא מצד הביטול היה ביד חז"ל שלא לשווי' איסור דרבנן בתערובות כזה שיהיה מותר לגמרי כאלו לא נאסר כלל מדרבנן דהא בתערובות כזה ליכא צורך גדר והוא כעין דברי רבא הנ"ל לענין אד"ר בחמץ שעבר עליו הפסח שאמר כי קא קניס ר"ש רק בעינא אבל בתערובות לא וגדולה מזו מצינו לענין איסור דמאי ופת של עכו"ם שלא אסרו חז"ל רק בעין ולא בתערובות אף היכא שהוא בנותן טעם בתערובות כמבואר בחולין (דף ו' ע"א) ובתוספות ע"ז (דף: ל"ה ע"ב) ד"ה מכלל וכמו שהסברתי לעיל שזה טעמו של רבינו יונה דלא מקרי מבטל אד"ר כיון דלא נאסר כלל רק בעינא ולא בתערובות וכיון שכן א"ש שיטת הסוברים דאף איסור דרבנן שנעשה לגדר לאיסור תורה מותר לבטל לכתחילה וכן הוא דעת הרמב"ם דאם נתערב בשר עוף בחלב אף שאסור מדרבנן משום גזירה דבשר בהמה עכ"ז מותר להוסיף לכתחלה ולבטל ונכון הוא לפימ"ש דאם בא איסור דרבנן לתוך התערובות לא מקרי ביטול איסור דהא בכה"ג דליכא צורך גדר לדאורייתא לא היה מקום לומר שיהיה עליו שם איסור ושיבוטל אלא היתר גמור דבתערובות לא היה לגדור ולא אסרו כלל לשוב להיות כל התערובות היתר גמור וע"כ אף לכתחילה לא שייך לומר בדרבנן דין דאין מבטלין איסור דהא אם יבוא בתערובות ישוב להיות כלא נאסר כלל דתערובות לא אסרו. אמנם א"כ מהראוי שלא יהיה חומר מניעת ביטול אד"ר אף בדשיל"מ דכיון כשהוא בתערובות הוי כהיתר גמור תו לא שייך עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול דהא לפי הסברא הנ"ל ליכא כלל איסור דרבנן כשהוא בתערובות כנ"ל ומעתה נ"ל שזה כוונת הגמ' דתחילה תירץ הגמ' בדרבנן מבטלינן לפימ"ש דאיסור דרבנן בתערובות לא מחשב כלל כתערובות איסור וכנ"ל דכל איסורא דרבנן נעשה תיכף רק על בעין ולא בתערובות וע"כ לא אסרו אף להוסיף ולבטל לכתחלה ואין לגזור אטו איסור ביטול איסור דאורייתא דבדרבנן לא מקרי כלל ביטול איסו' כנ"ל ולזה מקשה הגמ' על רב אשי דאמר דשיל"מ אף בדרבנן ל"ב כלומר דר"א בוודאי לא נחית לסברא זו דבכל איסורי דרבנן הוי כאלו לא הוחל תיכף מתחילה שם איסור רק על בעין ולא בתערובו' דא"כ גם דשיל"מ אין מקום להחמיר כנ"ל א"ו שגם באד"ר היתר בתערובו' היא כדרך כל ביטול איסור דאורייתא וממילא מהראוי שיהיה אסור לכתחלה לבטל אד"ר כמו שאסור לבטל איסור דאוריית' ונשאר הקושיא והא קא מבטל איסורא ומתרץ הגמ' שאני עצים דמקלי קלי איסורייהו ולכך מותר לבטל לכתחלה וכפי' הרא"ש ורבינו אהרן הלוי בב"ה והר"ן דלמסקנא תפסי' להלכה שאף אד"ר אסור לבטל לכתחלה אף לא להוסיף ולבטל דלא שרי לבטל כ"א היכא דמקלי קלי איסורא:

וטעם הדבר ביארתי במקום אחר ע"פ מה שהעליתי לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות יו"ט שהשמיט דין דספיקא איסורא וכ' המ"מ שסמך עצמו במ"ש בפרק דספק מוכן אסור ומקשינן דספק ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא לא מקרי ספק מוכן דבאמת מוכנת היא אגב אמה ומאתמול נגמרה ואינה אסורא רק מחמת גזירה אטו יו"ט אחר שבת ונ"ל ליישב ויתורץ גם קושית המרדכי שבמנחות (דף ס"ח ע"ב) איתא ר"פ ור"ה ברי' דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחו"ל דאורייתא וקשה הא חדש היא דשיל"מ ואף בספיקא דרבנן יש להחמיר ונ"ל דלכאורה קשה לי לשיטת הרמב"ם שסובר דעל איסורא דרבנן יש אזהרה לאו ועשה ומקשה ברמב"ן בהשגותיו בשרשי מנין המצות דא"כ למה ספיקא דרבנן לקולא להוי ככל ס' דאורייתא וכתב בדרשות הר"ן לתרץ דכל אסורי דרבנן כשנעשו לא נעשו רק על וודאי ולא על ספיקא דכל עיקר איסור דרבנן גדר לדאורייתא ודי לגדר כשאוסרין הוודאי וגם המנ"י בכללי ס"ס נחית קצת לזה. ותורף הסברא שהם אמרו איסור על הוודאי והם אמרו שאינם אוסרים הספק לפ"ז לכאורה אינו מובן דברי רב אשי שמביא מדמינן להחמיר בספק דרבנן כשיש לו מתירין מדין דשיל"מ שאינו בטל בתערובות כפי' רש"י דכשם שהחמירו בתערובות מטעם כזה דשיל"מ ושייך עד שתאכלנו כנ"ל כן החומרא בספק דרבנן כשיש לו מתירין הא פשוט לחלק בשלמא כשנתערב הרי יש כאן איסור בתערובות ואמרינן עד שתאכלנו ע"י ביטול אכול אותה בהיתר גמור ושלא ע"י ביטול אבל בספק דרבנן מה נאמר עד שתאכלנו ספק איסור אכול אותו למחר בהיתר וודאי הא אף היום היא כהיתר וודאי דתיכף בעת שנעשה איסור דרבנן התנו ואמרו שאינם אוסרים הספק דדי לגדר האיסור שעשו על הוודאי ממילא בכל ס' לא חלה עליו איסור חז"ל והוי כהיתר גמור והנפש היפה שתאכלנו בלי פקפוק לא שייך עוד לומר עד שתאכלנו בספק איסור אמנם נ"ל הא דצריכין לתירוצו של הר"ן הנ"ל אינו רק באד"ר שהמה נעשה לסייג תורה שבהם הלאו דאוריי' דלא תסור כנ"ל ומכלל ושמרתם את משמרתי שצותה התורה להוסיף בנדרים ואם לא הי' מתירים בהדיא הספיקא בהם היה אסורים ככל ספיקא דאורייתא אבל איסורים דרבנן שלא נעשו לסייג שאינו בכלל לא תסור וכאשר מבואר להמעיין והארכתי בזה במ"א לא היו צריכין להתנות שאין אוסרים הספק דממילא אין להחמיר בספק איסור דרבנן כזה שגם על וודאי אין אזהרת התורה מצד לא תסור כי לאו דלא תסור לא נאמר רק על אשר יגזרו ויאסרו ויתקנו החכמים לגדר לדאורייתא אבל לא על מה שאינו לסייג לתורה רק ע"ד לא פלוג או מצד כולה חדא גזירה היא וכדומה דהוי כעין מצות נר חנוכה וקריאת מגילה וכיון שלא התנו בהדי' בספיקא אלא רק הקולא בזה מצד מחמת שהוא רק מדרבנן תולין להקל בכל ספיקא ממילא שייך לומר עד שתאכלנו מצד תלי' להקל על צד המותר ימתין ותאכל בהיתר גמור שאין בו שום מציאות צד איסור ועתה דר"א לא בא לתרץ רק שיטת רב יוסף שסובר שאיסור ביצה ביו"ט בעלמא הוא מגזירת הפירות הנושרים ביו"ט ואיסור ביצה אינה כלל לגדר דמאי ענין אכילת הביצה לשמא יעלה ויתלוש פירות מאילן רק כיון שאסרו בסתם פירות הנושרים מצד סייג שלא יעלה ויתלוש ממיל נאסר גם הביצה מכללה וכדברי הש"ס (בדף ג' ע"א) ד"ה חדא גזירה היא שכ' בזה"ל לא שתהא זו גזירה דלא ליתא לידי פירות הנושרים אלא כשנמנו וגמרו על פירות הנושרים אף ביצה במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזירת חז"ל היתה שאף היא פירות הנושר עכ"ל הרי דאיסור ביצה לא היה כלל לגדר ורק מכלל הגזירה דפירות הנושרין חל עליו גזירות האיסור ובפירות הנושרין גופא לא היה תנאי שיהיה ספקא מותר כגון היכא דלא שייך דשיל"מ כשיתקלקל ויופסד בשהי' וכדומה דהא באמת כל ספק מחובר אסור אף בלא טעם דשיל"מ דאף הסוברים דספק דרבנן לקולא אף בדשיל"מ מודה דספק דמחובר אסור וכיון שלא היה תנאי על היתר הספק ספיקו לחומרא ככל ספק דאורייתא דהא להרמב"ם הנ"ל איסור דרבנן שנעשה לסייג כאיסור דאורייתא הוא ואין ספיקא להקל רק משום דהם אמרו והם אמרו. אבל בפירות הנושרין לא נאמר רק האיסור ולא ההיתר בספיקא והא דחשבינן בסוגיא זו ספק יום טוב לספיקא דרבנן ולהקל אף שהוא מכלל גזירות הפירות הנושרין צ"ל כיון דבאיסור הביצה ליכא סייג ממילא אף שנאסרה הביצה מכלל הגזירה מ"מ לענין ספק בהביצה שתולין להקל כמו בכל ספיקא דרבנן שאינם לסייג ואין עליהם אזהרת התורה שלא הותנה בהם כי לא הוצרכו להתנות שספיקן יהיה מותר ותולין להקל בספיקא אמנם כיון שלא הותנה בפירוש שיהיה ספיקא להקל רק מצד ספק מקילין ע"כ כשיש לו מתירין לא מקילין ואומרים עד שתאכלנו בספק המתן ואכול בהיתר וודאי השתא דאתינן להכי לא שייך להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ רק באיסור כמו ביצה ולמ"ד משום פירות הנושרין אבל בחדש בחו"ל שהוא מצד גזירה אטו חדש של ארץ ישראל והיה מהראוי שיהיה דינו כאיסור תורה מצד הלאו דלא תסור והוצרכו להתנות שיהיה ספיקא להקל עכ"פ היכא דיש הפסד בשהי' וכיון שהיה התנאי תיכף בשעת האיסור הם אמרו האוסר על הוודאי והם אמרו שהספק אינם אוסרים ממילא אף כשאפשר לשהיה בלא הפסד אין להמתין מצד דשיל"מ דכיון דתיכף בשעת האיסור לא נאסר הספק היתר גמור הוא ומה עד שתאכלנו וכו' שייך בזה ומיושב קושית גיליון מרדכי הנ"ל מסוגי' דמנחות הנ"ל ומעתה מיושב גם הרמב"ם דלשיטתו שאינו סובר כר' יוסף רק כרבה שאסור משום הכנה וביו"ט דעלמא אסור משום גזירה סייג להכנה דאורייתא שפיר יש להקל בספיקא אף שהוא דשיל"מ וספיקא אסורא דבריתא אינו רק ביו"ט אחר שבת שאסרו מדאורייתא והוא ספק מוכן ודין זה ממילא נכלל במ"ש הרמב"ם בפ' דספק מוכן אסור לכן לא הוצרך להזכירו עוד בביאור מיוחד. ובתחילה עלה ברעיוני ורמז דברי אלה ברש"י שפי' בד"ה אפילו בדרבנן כו' שפירש בזה"ל כגון ביצה דגזרו פירות הנושרין הוא כו' עכ"ל יעיי"ש אבל הדרנא בו דהא ברש"י ד"ה ורב אשי אמר אי דקשי' לן לרב יוסף ולר' יצחק כו' יעוי"ש מבואר שר"א מתורץ ג"כ לרב יצחק ולפי דברי הנ"ל לא אתי שפיר תירוצו של רב אשי רק לשיטת רב יוסף דביצה אסורה משום פירות הנושרין דהא בפירות הנושרין עצמן לא נאמר היתר על הספק דאף דכשיש הפסד בשהיי' אסור מצד ס' מחובר וכנ"ל אבל לרב יצחק דאמר משום משקי' שזבו קשה כיון דאיסור משקים שזבו משום סייג לתורה שלא יבוא לידי סחיטה ובאיסור כזה היה צריכין להתנות שיהיה מותר ומהראוי שלא נחמיר עוד בספיקו אף כשיש לו מתירין וא"ל מחמת שיל"מ באמת לא הותנו על היתר הספק דז"א דהא משכחת שיהיה הפסד בשהיה ובמקום דלא מקרי דשיל"מ בוודאי לא רצו לאסור בספיקו וכיון שהוצרכו להתנות ממילא לא שייך עוד להחמיר בספיקו מצד דשיל"מ וא"ל דכיון דהותנה שלא יהיה ספיקו להקל רק היכא שיהיה הפסד בשהיה אבל לא כשאפשר להמתין דלמאי יאסר באמת אף כשיהיה לו מתירין כיון דאין צריך לגדר לדאורייתא רק לאסור בוודאי וכיון שהוצרכו להוציא מן הכלל הספק בזה ממילא כל שיש בו ס' לא נכלל מיד בעת עשיית האיסור ולא חל איסור חז"ל רק על הוודאי ולא על הס' ולא שייך עוד להחמיר ביצה שיל"מ וכנ"ל ככה העליתי ליישב דברי רמב"ם בהלכות יו"ט וא"כ י"ל ס"ד דגמרא לומר דבכל אסורא דרבנן לא גזרו בספיקא בתערובות מש"ה מותר לבטל איסורא דרבנן דע"י תערובות ליכא איסור כלל וי"ל כמו שהסברתי דברי רבינו יונה מש"ה מקשה ע"ז לרב אשי דע"כ לא סבירא לי' כן וע"כ צריך לחלק לדידי' דדבר שנאסר רק משום סייג כעין פירות הנושרין לא אמרו כלל ולא התנו דספיקא מותר דלא הוצרכו לזה דאל"כ למה לא יהיה בטל גם שיל"מ בדרבנן דהא ליכא על התערובו' ועל הספק שם איסור כלל וא"כ ה"נ בעצים שנשרו כיון דלא הוצרכו להתנות גבי ס' מחובר דספיקא יהיה מותר כנ"ל וא"כ ממילא אסור לבטל גם בדרבנן משום דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו וכנ"ל וע"כ נצרכו לתרץ דמקלי קלי אסורא ובזה א"ש דברי המרדכי דין תרמ"ח שכתב בזה"ל מהכא שמעינן דבדרבנן היכא דליתא לאסורא בעינא שמבטלין אותו לכתחילה ואיסורא דאורייתא אין מבטלין אפי' ליתא לאיסורא בעינא ע"כ ולכאורה תמוהים דבריו היכא נשמע מכאן כדבריו ועל הרא"ש והרא"ה אין כ"כ מהקושיא די"ל דכוונתם כיון דאסיק כאן בגמ' הך סברא דמקלי קלי תו ליכא הוכחה מהך דינא דעצים דבדרבנן מבטלינן היכא דאיתא לאיסורא בעינא וכן מורה קצת לשון הרא"ה בבד"ה כיון דליכא לפי המסקנא הוכחה דמותר לבטל כל איסורא דרבנן תפסינן להלכה דאין מבטלין אף בדרבנן אבל על המרדכי קשה למה כ' דמהכא שמעינן. אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דהך קושיא ולרב אשי ותירוצו דשאני עצים דמקלי קלי סובב והולך לפרש תירץ קמא דבדרבנן מבטלינן וס"ד דכל איסורא דרבנן מבטלינן מטעם שכ' בתערובות ליכא איסורא דרבנן כלל ולא גזרו רק בעינא והקשו בגמ' ע"ז מרב אשי מדמחמרינן בתערובות בדרבנן כשהוא דשיל"מ מוכח דאף בתערובות יש איסור הוא רק דמבטל היכא דאין לו מתירין וקשה למה מבטלינן וע"ז משני הגמ' דגם בדרבנן אין מבטלין רק בעצים הקילו משום דמקלי איסורייהו ובזה שכתבתי יש ליישב עוד מה שיש לדקדק לשיטת הפוסקים דלא נחתו לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאורייתא או אין לו עיקר. ואינם מחלקי' רק בין מקלי קלי או לא וטרם דאסיק הך סברא דמקלי קלי היה ס"ד דבכל איסורא דרבנן מבטלין היאך היה אפשר לומר כן א"כ קשה קושית התוס' מהך דעגולי דבלה דיוסיף ליבטל אבל לפי דברי לס"ד דכל איסורא דרבנן לא נעשה רק כשהי' בעין או בתערובות שאין בו שיעור ביטול לאיסור דאורייתא אבל כשהוא בחערובות בשיעור ביטול איסור דאורייתא היה מתבטל בכה"ג ולא צריכין לגדר ולסייג לדאורייתא לא חייל כלל איסור דאו' על מה שממנו בתערובות וכנ"ל ול"ק ממשנה דעיגול בעיגולי' דהא תרומה ליכא היתר בתערובות כ"א ע"י הרמה מפני גזל השבט וכמו כן בתערובות תרומה דרבנן וכן מפרש הרמב"ם כ"מ ששנינו במשנה בתערובות תרומה ובעיגול בעיגולי' עולים בא' ומאה עולה היינו שצריך להתיר כמו שיעור שנפל וצריך להעלות א"כ גם בתרומה דרבנן חל איסור דרבנן אף כשהוא בתערובות ע"כ צריך להיות חלות איסור דתרומה גם היכא שמעורב בתוך התערובות והוי מבטל איסור אם יוסיף:

פרק שישי

ודע דלשיטת הסוברים דמותר לבטל עצים שנשרו לכתחלה אף אם לא בא כלל מקודם לתערובות והא דתני בברייתא לתוך התנור לאו דווקא הוא וגם לא גרסו בברייתא מוסיף עליהן יש לכאורה להביא ראיה שאין מותר לבטל בדרבנן כ"א דומיא דעצים דמקלי קלי ואקדים מה שיש להקשות לכאורה בדברי ר"י ואל תשיבני ביצה כו' דלפי פי' רש"י לעיל דף ב' דמה שגזרו בפירות הנושרין אטו שמא יתלוש הכוונה שמא יתלוש בשבת ואיסורא דאורייתא הוא אבל משום תלישה ביו"ט לא הוי גזרינן כיון דלא איסורא דאו' היא. לדעת רש"י דתלישת פירות ביו"ט מדאורייתא משרי שרי אם טובים יותר לאכילה כשהם ב"י ותורף הדבר בקיצור כבר ביאר אא"ז בעל מג"ש זצ"ל בריש פרק א"צ וקשה לכאורה דא"כ איסור פירות הנושרין ביו"ט הוי גזירה לגזירה דלפי המבואר מדברי רש"י בדף ב' ע"ב ד"ה והתניא דלא נחית לסברת התוס' שכתבו באיזה מקומות דשבת ויו"ט מקרי חדא גזירה וצ"ל דהיכא שיש לחוש שיבוא לידי איסור חמור החמירו חז"ל לגזור אף גזירה לגזירה כאשר מצינו כן באיזה מקומות שגזרו חז"ל גזירה לגזירה לכאורה קשה דא"כ אמאי הקשה אביי בריש דף ג' פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הוא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הא לפימ"ש היכא דאיכא חשש תקלה באיסור חמור דהיינו באזהרת לאו אף גזירה לגזירה גזרינן (ה) אמנם א"ש לפי מה דמבואר בפ"י לקמן דף י"ח בד"ה ונגזור הקשה אטו הטבלה בשם הריטב"א דעכ"פ לא החמירו חכמים לגזור שלש גזירות זה אטו זה וכמדומה לי שראיתי כבר כלל זה גם בס' המאור ובאיזה משארי ספרים הקדמונים א"ש קושית אביי דאמאי אסרו ביצה אטו פירות הנושרים ביו"ט הא ביו"ט. ליכא חשש שמא יתלוש ביו"ט ואינם אסורים ביו"ט אלא משום פירות הנושרים בשבת והוי גזירה לגזירה ואי משום חשש תלישה בשבת הרי שלשה גזירות וכולי האי לא החמירו חז"ל אף במקום שיש חשש לתקלה באיסור דאו' ומלבד המבואר להדיא בשם הריטב"א כמ"ש הוא מן המושכלות הראשוני' דיש סברא לומר אף היכא דהחמירו חז"ל לגזור ב' גזירות מ"מ לא הפליגו להחמיר גם גזירה שלישית דא"כ אין לדבר סוף. ולפ"ז צריך ביאור למה החמיר ר"י לאיסור ביו"ט עלים שנשרו בשבת שלפניו אטו הנושרים ביו"ט עצמו הלא בכה"ג הוי שלשה גזירות דאיסור עצים שנשרו ביו"ט עצמו אינה אלא מטעם גזירה עצים שנשרו בשבת ואסורים בשבת לטלטל או למאי דחזי דהיינו כשיש חולה בתוך ביתו דאפשר באחרים שנתלשו קודם שבת הוא משום גזירות תלישה בשבת וכשמוסיפי' פי' עוד לאסור ביו"ט הנושרים בשבת שלפניו אטו הנושרי' ביו"ט עצמו הוי גזירה שלישית:

ו אמנם פשוט דלענין עצים דלא הוי אלא מכשירים א"נ גם רש"י מודה דבתלישת יש איסור דאורייתא ביו"ט וא"צ למגזר בהו יו"ט אטו שבת ואסרו עצים הנתלשים ביו"ט מאליהם משום גזירה דשמא יתלוש ביו"ט וכשאוסרים ביום טוב עצים שנשרו בשבת שלפניו אטו עצים שנתלשו ביו"ט אין כאן כ"א ב' גזירות אמנם א"כ קשה למה אמר ר"י אל תשיבני ביצה כו' תיפוק לי' שאין מקום להחמיר בביצה כמו בעצים דאף דר"י סובר לעיל כר"מ דאיסור ביצה הוא משום משקה שזבו שמקור הגזירה הוא משום סחיטה הלא גם מלאכת סחיטה מותרת מדאורייתא ביו"ט לדעת רש"י הנ"ל וגם תלישה מותר מדאורייתא ביו"ט לצורך אוכל וא"כ אם נאסר ביו"ט הביצה שנולדה בשבת שלפניו אטו הנולדה ביום טוב עצמו שאין איסורא אליבא דר"י רק מכלל גזירות משקי' שזבו ביו"ט שנאסרה אטו משקי' שזבו בשבת ואיסורה בשבת הוא משום גזירה דשמא יסחטנו והרי בכללן שלש גזירות וכולי האי לא גזרינן אבל בעצים שנשרו ליכא אלא ב' גזירות כיון דנשרו עצים ביו"ט אסור מדאורייתא הנושר קאי בלאו דלא תעשה כל מלאכה דמלבד שהיה רק מכשירי או"נ שאפשר לעשותו מעיו"ט הלא כיון שהנתלשי' קודם יו"ט טובים יותר להסקה מהנתלשי' ביו"ט וגוונא כזה גם מלאכת או"נ ממש אסור ביו"ט לדעת התוס' מס' מגילה דף ד' ע"ב ולשיטת הרש"י בר"פ א"צ אף כשאין טוב יותר הנעשה קודם יו"ט אם אינו גרוע מהנעשה ביו"ט אף לצורך או"נ ממש אסור ביום טוב מכש"כ בעצים שטובים יותר הנתלשי' קודם יו"ט ורביע על התלושין ביו"ט אזהרת לאו דאורייתא ולא הוי באיסור עצים ביו"ט שנושרי' בשבת שלפניו כ"א ב' גזרות כנ"ל דגזרינן בהו אטו הנושרים ביו"ט עצמו שאסור משום שמא יתלוש ביו"ט ויעבור אדאו'. ועלה על דעתי לכאורה לומר דלפי האמת שאסרו חז"ל משקי' שזבו ביום טוב שעי"ז אין עליהם עוד שם צורך יו"ט דהא לא חזי ביום טוב לשתי' מחמת איסור דרבנן יש בשחיטתן ביום טוב איסור דאורייתא דלא תעשה כל מלאכה נוסף על המשקי' שזבו ביום טוב. גם גזירה אטו דאורייתא ביו"ט עצמו וליכא באיסור הנסחט בשבת שלפני יו"ט אם נאסר אותן ביום טוב אטו הנסחט ביום טוב עצמו רק ב' גזירות וכיון דבעצים הוא מכלל גזירות משקי' שזבו ביום טוב שפיר הי' מקום לומר דכשם שאוסרין ביו"ט עצים שנשרו בשבת שלפניו אטו הנושרים ביו"ט שאסורי' משום חשש שמא יעלה ויתלוש ביו"ט כמו כן יש לאסור ביו"ט ביצה שנולדה בשבת שלפניו וא"ש מה שהוצרך ר"י להמציא חילוק אחר בין הנושאי' ולזה אמר ואל תשיבני ביצה:

ולפי הנחה זו יש הוכחה מבוארת דלא שרי לבטל איסור דרבנן כ"א היכי דמקלי קלי איסורא דאל"כ אלא דאף בלא מקלי מותר לבטל בגוונא שאינו דשיל"מ קשה הא אף לאחר שאסרו חז"ל משקי' שזבו ביו"ט אכתי יש להם היתר ע"י ביטול במבשא"מ דלא שייך בהו דין דשיל"מ דלא בטל ומקרי חזי ליו"ט וממילא א"ל שיהיה בסחיטתן ביו"ט איסור דאורייתא וליכא באיסור משקים שזבו כ"א מצד גזירה אטו משקי' שזבו בשבת שאסור משום שמא יסחוט בשבת והדר הוי באיסור ביו"ט משקי' שזבו בשבת שלש גזירות וכנ"ל ונשאר קושיא ראשונה שהקשיתי למה הוצרך ר"י לומר אל תשיבני ביצה הא ל"ד כלל לאיסור עצים שנשרו בשבת שלפני יו"ט וליכא בהם רק ב' גזירות אבל בביצים היה צריכין בכה"ג לבוא לידי שלש גזירות ובזה י"ל שיטת הפוסקים שמחליטי' לפי האמת אף איסור דרבנן אסור לבטל כ"א היכא דמקלי קלי אסורא וא"כ אסור לבטל משקי' שזבו ביו"ט וכיון שבאיסורייהו קאי אינם בכלל צורך או"נ ושב להיות בסחיטתן ביו"ט איסור מלאכה דאו' אמנם ליישב בזה דברי המרדכי שמחזיק בשיטה הנ"ל אין מקום לדברי דהא לעיל מזה כתב המרדכי בעצמו כדעת התוס' שסוברים דתלישה אסור ביו"ט מדאורייתא אף לצורך או"נ ולדיעה זו גם סחיטה אסורה ביו"ט מדאוריי' אף לצורך או"נ ול"צ כלל לפירש"י שמפרש דהגזירה דשמא יתלוש (ועד"ז כן בשמא יסחוט) אינו אלא משום שבת רק שיש לגזור אטו יו"ט עצמו דהתולש או הסוחט ביו"ט אף לצורך או"נ חייב משום לא תעשה כל מלאכה:

ולפום ריהטא עלה על דעתי דאף לשיטת התוס' יש לחלק בין מלאכת תלישה שהוא משום קוצר ובין מלאכת סחיטה שהוא תולדה דדש שמתפרקין מתוך זג שלהם כמפרק תבוא' מתוך קש שלה כדאיתא ברש"י והנה לכאורה צ"ע במה שכתבו התוס' בשם רבינו נתנאל דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמך לי' ושמרת את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורו' ע"כ הא תינח למאן דסובר דלא בעינן שימור אלא מלישה ואילך אבל לפי תלמודא דידן בפסחים דף מ' דמסיק בדברי רבא דשימור לישה לאו שימור הוא ואצריך רבא לעשות שימור מקודם דהיינו מתחלה עד סוף וא"ת דגם הקצירה עצמה צריכה שתהיה בשימור הא גם מלאכת קצירה בכלל ושמרתם ומותר ביו"ט מדאורייתא מפני ק' דאך אשר יאכל ומצאתי שהרגיש בזה בס' טורי אבן במס' חגיגה דף י ע"ב ד"ה אימת ומסיק בפשיטות דלרבא ליכא למעט מסמיכות הנ"ל מלאכת קצירה ושרי ביו"ט ויעויין בפר"ח לא"ח סי' רי"ג ס"ד שכ' להלכה למעשה דבעינן שימור ולעכובא משעת הקצירה ואילך ודלא כהירושלמי אבל לפיענ"ד דאף לרבא התחלת מצות השימור אינו בשעת קצירה אלא מאחר קצירה ואילך וכן משמעות דבריו בגמ' שם אמר רבא להנך דמהפכי כיפי הפוכי לשם מצוה (דהיינו הקוצרים העומרים) ומדלא אמר שתהיה גם הקצירה לש"ש משמע דרק מקצירה ואילך מצות שימור אבל לא הקצירה עצמה ושפיר יש למעט מלאכת קצירה ביו"ט בדרש סמיכות הנ"ל ולפ"ז פשוט לומר דמלאכת מפרק תבואה מתוך השבלים שהוא בכלל שימור ואילך מותרת ביו"ט מדאו' כיון דסחיטה אינו אלא תולדה דדש אין בו איסור מדאורייתא ביו"ט ונשאר קושי' הקדומה למה הוצרך ר"י לומר אל תשיבני ביצה וצריכין לומר כמ"ש דכיון שנשאר משקי' שזבו מאליהן הדר הוי בסחיטת פירות למשקי' מלאכה דאורייתא שלא לצורך או"נ וכ"ז אם נקטינן להלכה שאסור לבטל בתערובות שלא במינו אבל אם הוי מותר לבטל היה נקרא חזי ליו"ט והרי מזה הוכחה לדעת הסוברים דאף בדרבנן אסור לבטל כ"א היכא דמקלי קלי:

אמנם באמת אין מקום להוכחה זו בשיטת המרדכי שמפרש בהדיא גבי שמא יעלה ויתלוש דלא גזרינן רק משום תלישה ביו"ט וע"כ הוצרך לתרץ כמ"ש התוס' בשם רבינו נתנאל עפ"י דברי הירושלמי דמסמיכות ושמרתם את המצות נשמע שאינו מותר אלא מלישה ואילך ומסיים המרד' ומסרן הכתוב לחז"ל לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך ע"כ וע"כ דעתי דגם בסחיטה איכא איסור דאורייתא ביו"ט דאל"כ לא הוי לאסור משקים שזבו אטו שמא יסחוט וכיון שכן נתרועעה יסוד לשיטתי' דלהמרדכי יסוד ראייתו הנ"ל דווקא היכא דמקלי קלי הוא דמותר לבטל לכתחלה:

פרק שביעי

יש להביא ראי' למש"כ דהעושה מלאכה ביו"ט מאכל שאסור לאכול מדרבנן קאי אדאורייתא בלא דלא תעשה כל מלאכה מהא דתניא המבשל גיה"נ ביו"ט בחלב לוקה חמש (פסחים דף מ"ז ביצה דף י"ב ובמכות דף כ"א) דקשה לר"ל שסובר דכל איסורים מותר מדאורייתא לאכול פחות פחות משיעור אמאי חייב על מבשל ביו"ט הא מדאורייתא מיחזי חזי לצורך או"נ וגם לר"י יש להקשות לפי שיטת הסוברים דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מדאו' ומניעת ביטול איסורים ג"כ אינו אלא מדרבנן א"כ כל איסורי מאכלות ראוי' מדאורייתא לאכילה א"ו כיון דעכ"פ אסור לאכילה מדרבנן תו לא מקרי צורך או"נ ויש ראיה גם מזה דאף לר"נ דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ אסור לבטלו בידי' דלאפקוהו מאיסור דרבנן דאל"כ נשאר קושי' הנ"ל והא דלא נחתו התוס' בד"ה ותנן להוכיח מזה דח"ש אסור לבטלו דהוי כמו שיש לו עיקר בדאורייתא ל"ק דהתוס' מחזיקין דאף דבדרבנן אף היכא דליכא כלל עיקר בדאו' אסור לבטל ולא שרי אלא להוסיף ולבטל:

ובדברי אלה יש לסתור מ"ש בס' טורי אבן על מס' חגיגה בחלק אבני מלואים ביישוב קושית התוס' במס' ביצה דף י"ב ע"ב ד"ה ה"נ ותורף דבריו שם דאף בב"ח יש מדאורייתא אף לר"י צורך או"נ דיכול לאכלו מדאורייתא שלא כדה"נ ודר"י מפיק איסור אכילה גבי בב"ח מקרא דלא תאכלנו והוי כאלו כתיב בגופה ומותר מדאורייתא אכילה שלא כדה"נ מלבד הנ"ל יש לדחות דבריו מש"כ להדיא דמשכחת שלכדה"נ כגון שעירב בו דבר מר והמעיין היטב בדברי הרמב"ם בהלכות יס"ת ובהלכות א"מ נראה להדיא דבכה"ג ליכא הנאת החיך ע"כ לא לחייב משום אכילה אבל עכ"פ הנאת מילוי המעיים יש גם באכילת דבר שנתערב בו מרירות א"כ בב"ח שאסור בהנאה אסור מצד הנאת מעיו אף כשיש בו תערובות דבר מר ע"כ נראה שנכון כמו שכתבתי דמה דלא חזי לאכילה גם מדאורייתא אין עוד בכלל או"נ והעושה מלאכה בתיקון אוכל כזה עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה דאך אשר יאכל כתיב והרי זה כיון דאסור מדרבנן לא יבוא לידי אכילה ואף לשיטת רש"י לקמן דף י"ב דלמ"ד דאמרינן מתוך מותר אף שלא לצורך כלל ור"י סובר התם דאמרינן מתוך אשר ע"כ אמר שם הבערה ובישול אינה משנה לב"ה שסובר דאמרינן מתוך גם בבישול מ"א ביו"ט ליכא איסור מלאכת יום טוב הרי כבר הקשו שם בתוס' על רש"י דא"כ אמאי יש חיוב באופין מיום טוב לחול למאן דלא ס"ל הואיל וצריכים לזה שמביא שם במג"ש שדעת רש"י דלא אמרינן מתוך אלא קודם סעודת יו"ט שאז מותר לבשל לצורך יום טוב והתירה התורה בלא פלוג כל מלאכת בישול אף שלא לצורך כלל וכן בשארי מלאכות יו"ט אבל אחר הסעודה דליכא עוד צורך יום טוב בבישול אפי' לבו ביום לא אמרינן מתוך ע"כ באופין מיום טוב לחול (שמפרש רש"י ז"ל במס' פסחים דף מ"ו דמיירי באופה לאחר הסעודה) אי לא מטעם דהואיל דהוי חיוב מלקות על מלאכת האפי' כן תורף דבריו. ומינה דאחר שאסרו חז"ל משקי' שזבו ביום טוב בגזירה דלמא יסחוט תו לא מש משכחת במלאכת סחיטה שיהיה מותר ביום טוב כיון דלא חזי ליו"ט מצד אד"ר ובאפס מציאות היתר במלאכת סחיטה לצורך לא שייך עוד במלאכה זו לומר מתוך אף קודם סעודות יו"ט (ז) ובמקום אחר ביארתי שבשיטת הירושלמי בדעת ר"י דאמרינן מתוך שהותר לצורך הותר אפי' שלא לצורך כלל אין חילוק בין קודם סעודה או לאחר סעודה וראיה לזה מדאי' בירושלמי ביצה פ"א ה"ג ר' חי' בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביום טוב ולר"ש בן לקיש לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד ע"כ ומדלא הזכיר בירושלמי שבשלו ואכלו ס"ל דעל כל בישול נבילה ביו"ט פוטר ר"י אף במבשל אחר סעודות דלא צריך אז לשום בישול אף דהיתירא באותו יום עכ"ז פוטר ר"י משום מתוך הרי שדעת הירושלמי בשיטת ר"י דמלאכה ששייכי ביו"ט לשם צורך או"נ אינו כלל בכלל איסור מלאכת יו"ט וכן מורה לשון הירושלמי שהותר מכלל בישול ביום טוב כלומר שלא נאסרה כלל מלאכת בישול ביו"ט וע"כ מקשה התם בירושלמי אלא מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביום טוב אבל בתלמודא דידן נראה דאף לפי' רש"י ז"ל דמצד מתוך מדאורייתא אף שלא לצורך כלל אין הטעם דאותו מלאכה שאפשר להיות לצורך יום טוב לא נאסרו כלל ביו"ט אלא דנאסרו רק כיון שהותר לצורך או"נ הותר גם שלא לצורך ובתנאי בזמן שיש היתר לצורך או"נ דהיינו קודם סעודת יום טוב וז"א אלא במלאכת בישול ואפי' וכדומה שאחר הסעודה אין עוד צורך לאותן המאכלות ע"כ לא שייך אז מתוך וכן מורה להדיא דברי רש"י שם בביצה דף י"ב ע"א בד"ה ש"מ דכ"ע יש הוצאה ליו"ט אלא שמה"ת הותרו לצורך וב"ה ס"ל דכיון דהותרו לצורך הותרו מה"ת לגמרי כנ"ל ע"כ הרי שדעת רש"י דאף למ"ד דאמרינן מתוך לא אמרינן שיצאו מכלל שם מלאכה ביו"ט ולא כן נראה מדברי הירושלמי בשיטות ר"י. (ח) בדברי הקודמי' בקונטרס זה דבתערובות יבש ביבש דשיל"מ דל"ב צריכין לסברת רש"י ז"ל דעד שתאכלנו כו' ועלתה לי ליישב קושיא עצומה שמקשה בשעה"מ בפ' ט"ו מהמ"א שבתוס' מס' נדרים פ"ב הנודר מן הירק כתבו וז"ל ותנן השביעית אוסרת בכ"ש והא דאבעי' לן לעיל אי גידולי היתר מבטלין העיקר דשביעית י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא עכ"ל הוא תמוה דהרי בנדרי' אמרינן דמשום דל"ב גידולי' אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם וא"כ גבי שביעית דלא בטל ברוב משום דהוי דשיל"מ אמאי מבטלין והניח בצ"ע ומלבד קושי' השעה"מ הנ"ל מהא דנדרי' בלא"ה אינו מובן דברי התוס' הנ"ל דהא כל עיקר דינו של רב אשי בדשיל"מ בין תערובות לח בלח או יבש ביבש לפימ"ש לעיל אדרבה דבתערובות יבש ביבש חמיר יותר דאף שלא במינו אינו בטל לדעת ר"ת כשהוא דשיל"מ ונ"ל לומר בכוונת התוס' שדעתו דרק לפי טעמו של הר"ן דבדבר שיש לו היתר לאיסור אכילה שבו הוי עם ההיתר של מינו מב"מ מכל צד דמקרי שביעית בזמן הביעור דשיל"מ אף דצריך לבערו מן הבית ולהניחם בחוץ מ"מ עי"ז שמכניסו לחוץ מותר גם הוא באכילתו ע"כ שפיר קרוי איסור אכילה דשביעית דשיל"מ ובכה"ג עשאוהו חכמי' כמב"מ אליבא דר"י ממילא בתערובות פירות שביעית מב"מ יבש ביבש דאף לר"י מיבטל בטל מב"מ יבש ביבש דלא הוי דמיון דדם הפר אין למנוע הביטול אף בדשיל"מ שאני ביצים דאף יבש ביבש שייך טעמו של רש"י ז"ל דעד שתאכלנו כו' ומטעם זה יש דיעות דבמאכל מתקלקל לא מקרי דשיל"מ ביארתי דזה הוא לפירש"י וע"כ דעת התוס' דבשביעית שאין היתירו כ"א שהניחו בהפקר מחוץ לביתו לא הוי דשיל"מ היכא שצריכים לטעמו של רש"י אבל לח בלח גם בשביעית מקרי דשיל"מ כיון שיש עכ"פ היתר לאיסור אכילה שבו ע"י הפקר והנחה לחוץ מביתו ומשם בידו ליקח ולאכול לכל רצונו כמ"ש השעה"מ שם בשם הרמב"ן דמקרי שפיר דשיל"מ דליהוי דינו מדרבנן מב"מ לר"י אבל בנדרי' דמקרי דשיל"מ כיון דמצוה הוא לאתשולי ויכול למתשל וישוב להיתר בלי שום צורך הפסד אינו בטל אפי' יבש ביבש מטעם שכ' רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול אכול אותו בהיתר גמור ע"י שאלה וא"ש הכל ובמקום אחר ביארתי שהן אמת שגם הר"ן כתב במס' ביצה ובמס' ע"ז שהיכא שיש הפסד לא מקרי דשיל"מ בארתי במקום אחר כוונה נכונה בדברי הר"ן אבל עכ"פ י"ל שדעת התו' נראה דהיכא דשייך טעמו של הר"ן דהוי כמב"מ אף דאיכא הפסד אף דהיכא דמאכל מתקלקל ל"ב כמו לר"י מב"מ:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה