אור ברסלב
ברוך טעם שער א › דין ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער א · דין ג

דין ב

בדין דשיל"ט בנתערב בא"ם

פרק ראשון

הנה הרשב"א בתשובה המובא בכ"מ בפ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ה' י"ב שכתב דמה שכתב הרי"ף בפ' גה"נ בפלוגתא דרב ולוי בריחא מילתא ואמר דהא דאמר רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי הוא דריחא עכ"פ במשהו הוא ולא בטל בדשיל"מ ויש להרי"ף ראיה מדברי ר"א הנ"ל דדשיל"מ לא בטל אף במבשא"מ כו' יעוי"ש והר"ן בנדרי' (דף נ"ב ע"א) מאריך בזה דמוכח מדברי המשנה שם שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור דהא דדשיל"מ לא בטל אינו אלא במינו ומתניתין איירי במבשא"מ אבל לשיטת הרי"ף ז"ל שסובר דדשיל"מ אף בא"מ ל"ב קשה עליו ממתניתין הנ"ל דהא במס' נדרים (דף נ"ט) איתא בהדיא דקונמות כיון דמצוה לאיתשולי עלייהו הוי לי' כדשיל"מ כנ"ל יעויי"ש. ועל דברי הרמב"ם שכתב בזה"ל יראה לי שאפילו דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר כתב בהשגת הראב"ד אמר אברהם משנה שלימה היא וכוונתו על משנה הנ"ל ומדחה בכ"מ דנדרים לא מקרי דשיל"מ ודבריו נפלאים דהא הר"ן מחזק דבריו בדברי הגמרא (דף נ"ט) דקונמות מקרי דשיל"מ עוד יש לי להקשות לכאורה דבמס' ע"ז (דף ע"ג) רבי יוחנן וריש לקיש דאמרו תרווייהו כל איסורים שבתורה בין במינם בין בשא"מ בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. דבמינם במשהו ושלא במינם בנ"ט כו' אלא טבל מ"ט ומשני כהתירו כך איסורו כו' ואיתא בתוס' ד"ה טבל בזה"ל ותימא דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו משום כהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל דשיל"מ אף באלף ל"ב כו' וי"ל דצריכי תרווייכו דאי ליכא אלא חד טעמא דדשיל"מ ה"א דדוקא היכא שהבעלים בעיר כו' יע"ש ולפי שיטת האלפסי הנ"ל אכתי קשה אמאי סתמו ר"י ור"ל דטבל שלא במינם בנ"ט הא היכא דהבעלים בעיר הוי דשיל"מ ושלא במינם נמי לא לבטיל ובר"ן לאלפסי שם במס' ע"ז מוכיח בהוכחה זו דדשיל"מ בא"מ בטל. וליישב קושיא הנ"ל אקדים מש"כ הר"ן שם בנדרים שהטעם דדשיל"מ ל"ב משום מב"מ יעוי"ש וברש"י במס' ביצה (דף ג' ע"ב) ד"ה אפילו באלף ל"ב ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל כו' אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול ע"כ יעוי"ש וכבר האריכו האחרונים והמציאו סברות אינם מוכרחות דמ"ט יהא חילוק בתערובות בדבר שיל"מ בין במינו בין בשא"מ לטעם רש"י הנ"ל וכמעט מצד הסברא לפי טעם רש"י היה ראוי להחמיר יותר בתערובות דשיל"מ מבשא"מ כמו שהאריך הפ"י בסוגיא דידן ומה שמתרץ בזה אינו מחוור לפי דברי הש"ך ביו"ד סי' קל"ב דדענין דשיל"מ מב"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ובזה נדרי' גם דברי הדרישה שכתב כעין טעמא של הפ"י ע"כ לפי טעם רש"י ז"ל לא לזר יחשב דעת הרי"ף שסובר דבאמת דשיל"מ ל"ב גם בא"מ דאחמור רבנן עד שיאכל באיסור ע"י ביטול יאכל בהיתר אבל היכא דלא שייך טעמא של רש"י וצריכים אנו לטעמו של הר"ן אין מקום לומר דלא בטל אלא במב"מ ואף דמצד שיל"מ הוי כהיתר בהיתר מ"מ בעצמות התערובות הוא מבשא"מ מה"ת לא לבטיל. ופשוט לדעתי עוד דסברת רש"י לא שייכי רק אם נאמר דלא בטיל יהיה אפשר לאכול בהיתר ולא יהיה בו צורך בטול האיסור ולכאורה גבי תערובות טבל בחולין לא שייך טעמא של רש"י דהא איתא במס' מנחות (דף ל"א) דהיכא שנתערב טבל בחולין אין להפריש ממקום אחר אלא מטבל דרבנן והטעם מבואר שם דמיד כשנתערב הטבל בחולין נתבטל והוי כחולין ולא שייך כלל חיוב הפרשה מדאורייתא רק מדרבנן וכשיפריש מטבל דאורייתא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור. לפי"ז מה הועילו חכמים בתקנתן דלא לבטיל ויפרוש עליו הא איסור דאורייתא שבתוך התערובות אינו מופקע כלל ע"י הפרשה דהא מדאורייתא הוי מן הפטור על החיוב ולולי שבאמת מועיל הביטול ליפקע האיסור דאורייתא ואין בתערובות רק טבל דרבנן ע"כ מועיל הפרשה בטבל דרבנן ועכ"פ אין תועלת בהפרשה זו נגד איסור טבל דאורייתא ואינו מופקע רק ע"י ביטול ואין היתר נגד איסור דאורייתא אף אחר ההפרשה רק מצד הביטול והרי לפי דברי רש"י טעם החומרא שהחמירו רבנן שלא לבטיל רק כדי שלא יאכל איסור ע"י ביטול ובתערובות טבל לא הועילו כלום (א) ולפי הנחה זו שבאמת לא שייך טעמא של רש"י ז"ל בתערובות טבל. והא דאיתא בירושלמי משום דהוי דשיל"מ לא אתי שפיר אלא לפי טעמו של הר"ן וממילא אין שייך לומר דלא בטל אלא כשהתערובות הוא בעצמותו מב"מ. אבל היכא דשייך טעמו של רש"י באמת אף בא"מ ל"ב ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל על הרי"ף מדברי ר"י ור"ל שסוברים דטבל בטל בא"מ די"ל דהרי"ף סובר כטעם הר"ן וכטעם רש"י הנ"ל וגבי פת שאפאה עם הצלי דשייך טעמו של רש"י הילכך מחמיר גם בא"מ משא"כ בטבל דלא שייך טעמו של רש"י רק טעם הר"ן הנ"ל וזה הטעם לא שייך רק במב"מ ואם נאמר דלטעם הר"ן דהוי כמב"מ אין לחלק בדשיל"מ בין אם שיכול להיות המתיר בלא טורח והוצאות או לא יש לפקפק על מה שכתבתי דאם בטבל הדשיל"מ הוא רק מטעם הר"ן ממילא ראוי שיהא בו דין דשיל"מ אף כשאין הבעלים בעיר ונשאר קושית התוס' הנ"ל דלמה לי הטעם דכהתירו כך איסורו ת"ל דהוי דשיל"מ. (אמנם באמת גם הר"ן בעצמו כתב בפרק השוכר דבמקום הפסד הוי כדבר שאל"מ) ודע דגם אם לא נאמר רק טעמו של רש"י יש מקום ליישב שצריכים לטעם הגמ' דכהתירו כך איסורו ויש תועלת גם בטעם של הירושלמי שהוא דשיל"מ דביו"ד (סי' ק"י ס"ק ז') איתא דכל מה שאינו בטל מדרבנן דבר חשוב וכדומה וכן דשיל"מ אם יפול א' מהם לים מותר הנותר ותולין דאיסור הוא הנפל וש"ך בס"ק ז' חולק ע"ז ודעתו דרק בדברים החשובים וכדומה מועיל נפל א' מהם לים דספיקא לקולא אבל בדשיל"מ דאף בספיקו החמירו אף בנפל אחד מהם לים אסור ומעתה נ"ל אף בטבל לא מקרי דשיל"מ דהא להאיסור תורה ליכא תועלת בהפרשה מן הפטור וכנ"ל מ"מ כיון שמטעם כהתירו כך איסורו אסרוה רבנן בתערובות ועשאוה כטבל מדרבנן ולגבי אותו טבל מדרבנן ישל"מ בהפרשה ממקום אחר מטבל דרבנן ושפיר מקרי דשיל"מ לענין שאם יפול אחד מהם לים נשאר התערובות באיסורו ולכאורה י"ל דאיכא ראיה לדעת הש"ך הנ"ל ללישנא דירושלמי שמובא בתוס' הנ"ל והוא בפרק ו' דשבועות ובפרק ו' דנדרים וז"ל הירושלמי זה הכלל שהי' ב"ש אומרים משום ר"י כל דשיל"מ כגון טבל והקדש ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מב"מ בכ"ש ע"כ ואם נאמר כדעת הש"ע דאף בתערובות דשיל"מ אם נפל אחד מהם לים הותר בתערובות קשה דהא בנפל א' מהם לים אינו מותר רק כשיש בתערובות שיעור בטל רק מדרבנן א"כ ע"כ מתירים בנפל אחד מהם לים א"כ אף בטבל הוי דשיל"מ ולא בטל מ"מ היה צריך לידע כמה שיעור בטולו בס' או בק"א או במאתים כדי שאם יהיה בתערובות כזה ויפול א' מהם לים יהיה מותר ובפחות מאותו שיעור יהיה אסור אף בנפל אחד מהם לים ומלשון הירושלמי שאמר לא נתנו חכמים שיעור נ' דכיון שאין להם ביטול מחמת דשיל"מ אין תועלת כלל בנתינת שיעור א"ו כדעת הש"ך הנ"ל דבדבר שיל"מ אינו מותר אף בנפל אחד מהם לים ע"כ לא נתנו בהם חכמים שיעור על תערובות טבל ושארי דברים שיל"מ:

ולפ"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל וליכא סתירה מדברי הירושלמי ודברי תלמודא דידן דטעם הגמרא דבהתירו כך איסורו הא מצריך צריכי דבלא טעם זה לא היה מקום לטבל שיהיה לו דין דשיל"מ מטעם הנ"ל אבל לאחר שאסרו חכמים התערובות מטעם זה דכהתירו כך איסורו הרי הרי הוא טבל דרבנן ומקרי דשיל"מ דהא יכול להפקיע איסור דרבנן זה ע"י הפרשת טבל דרבנן וא"כ אף בנפל אחד מהתערובות לים ג"כ אסור כמו כל דבר שיל"מ שאסור אף בדרבנן ותו לא היה נ"מ בנתינת שיעור בביטול טבל ולזה מדייק הירושלמי כל דשיל"מ כגון טבל כנ"ל לא נתנו בהם חכמים שיעור:

פרק שני

ובסיגנון דברים הנ"ל שהמצאתי דלדעת רש"י דטבל לא הוי דשיל"מ יש להוסיף עוד דגם בקונמות יש סברא לומר דהיכא כל מה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות לא הוי דשיל"מ לטעם רש"י הנ"ל דבשבועות (דף כ"ז ע"ב) איתא אמר רבא נשבע על הככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליו אכלה כולה אין נשאל עליו אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליו אם בשוגג מחוסר קרבן אם במזיד מחוסר מלקות ע"כ הרי אף לאמימר היכא דליכא קרבן ולא מלקות תו ליכא בשאלה וגדולה מזו דעת הראב"ד בת"ד המובא בשעה"מ דבאכלה כולה במזיד ולא התרו בו דליכא מלקות ולא קרבן תו אינה בשאלה אעכ"ו היכא דכל החתיכה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות ונתבטל מן התורה מדין ביטול בשיעור בטולו ואין מקום עוד שיהיה חלות השבועה בוודאי ליתא בשאלה ואף אם ישאל לא עשה ולא כלום ואין ההיתר לאיסור הקונם רק מצד שנתבטל בתערובות ולא היה לרבנן להחמיר מצד דשיל"מ שיהיה התערובות אסור עד שישאל דהא אף אם ישאל לא ויהיה היתר אכילת האיסור שבתערובות רק מצד שנתבטל וכנ"ל ע"כ צריכים אנו בזה לטעמו של הר"ן דהחכמים גזרו שיהיה נחשב כל איסור שיהי' לו היתר כהבה"ת לענין איסור דהוי כמב"מ ולא יבוטל אם גם בעצמותו הוא מאותו מין שנתערב בו והוי מב"מ מכל צד כמו שמסביר הר"ן שם בנדרים וכיון שכן גבי קונמות א"א לומר טעמו של רש"י רק טעמו של הר"ן הנ' ע"כ פשוט שבא"מ מבטיל. ולפי"ז לק"מ על הרי"ף ממתניתין דנדרים דבקונמות דלא שייכי טעמו של רש"י רק טעמו של הר"ן לכך במבשא"מ בוודאי בטל ומעתה י"ל כמו שכ' הר"ן דמתניתין מיירי בא"מ ומיירי ג"כ שכל מה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות כמשמעות לשון המשנה אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בנ"ט אסור כלומר שנפלה כולה לתבשיל וכיון שלא נשאר שיהיה מקום חלות השאלה בטל במבשא"מ וכנ"ל:

ועפ"י דברים הנ"ל יש ליישב דברי הירושלמי בפרק ו' דנדרים אלו נדרים מאי את עביד להון כדשיל"מ או כדבר שאל"מ מסתברא מתעבידנא כדשיל"מ דתנינין תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו לא מכאן ולהבא כנ"ל יעיי"ש ומפרשים דאי הוי אמרינן דאין החכם עוקר למפרע לא הוי דשיל"מ ולכאורה אינו מובן טעמו של דבר דהא מובן דדשיל"מ ההיתר בא לאחר זמן כמו חדש ומוקצה ודומיהן ומה לי אם עוקרו למפרע או לא ואף אם החכם אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא מה"ת לא יקרא דשיל"מ ואדרבא הסברא הוא להיפוך דיותר מסתבר שיהיה נקרא דשיל"מ אם היה ההיתר בא בעקירה מכאן ולהבא אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דהירושלמי סובר שנדרים לא מקרי דשיל"מ רק היכא שנשאר עוד דבר מן הנדור שעדיין לא נתערב ומועיל השאלה לענין מה שנשאר ואינו בתערובות תיעקר הנדר למפרע מכל וכל מחמת דהוי לי' כנשבע על הככר ונשאר ממנה כזית ונשאל עלי' ומועיל גם למה שכבר נאכל וכן מפורש ברש"י מס' שבועות שלכך בנשאר כזית מועיל השאלה אף על מה שאכל משום דהחכם עוקר הנדר למפרע וכמו כן מועיל גם לעקור איסור הנדר למפרע על מה שבתערובות משא"כ אי הוי אמרינן דאין החכם עוקר למפרע אלא מכאן ולהבא לא היה תועלת בהתרת הנדר בנשאר אלא על מה שהוא בעין ואינו בתוך התערובות ולא היה מקרי מה שבתוך התערובות דשיל"מ לכך הוצרך הירושלמי לומר מסתברא דעבדינן לי' כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרא וביותר יובנו הדברים האלה להמעיין במש"כ הר' לנדרים (דף כ"ז ע"א) בדין נדר שהותר מקצתו ולדעת הסוברים דהיכר שיש תועלת בידי שמים על איסור שבועה שכבר עליו אף דליכא חיוב מלקות ולא קרבן מועיל שאלה אף שאין לו עוד דבר מדבר שנאסר בשבועה ובקונם וכדמוכח מדברי הר"ן בחידושיו בסוגי' דנודרת במס' גיטין במה שמתרץ שם על קושיא דהתוס' ותידור שלא תאכל ככר זה ותאכלנו בפנינו יעויי"ש מקומו יש לתרץ באופן אחר אף לפי טעמו של רש"י לבד קושית הר"ן שמקשה שם על הך מתניתין דנדרים (דף נ"ב) מהא דאיתא שם בנדרים (דף נ"ט) דקונם פירות האילן שאסור בחלופיהן ובגידוליהן יעו"ש די"ל דהקונם יין זה ונפל לתבשיל לא הוי דשיל"מ מטעם שכתבתי דכיון דנפל כולו לתערובות ונתבטל אין מקום עוד למתשיל ואם ישאל לא עשה ולא כלום ובפרט דלא שייך בכה"ג סברת הגמרא שם (דף נ"ט דכיון דמצוה לאתשולי דהא אין כאן לא סרך מצוה ולא שם שאלה ומה שעבר עבר אבל בקונם פירות וזרען הרי עבר על איסור הקונם במה שנהנה בזריעתן ולא גרע מכל מוכר איסור הנאה אף שמותר בדמיהן מ"מ רבע עליו עונש על מה שעבר ומכר וגרם לעצמו הנאה מדבר האיסור שהוא באזהרה מן התורה בכל איסורי הנאה וכמו כן בזורע איסורי הנאה אף שמה שיצמח מהם מותר מ"מ הא עבר בידים שגרם לעצמו הנאה באיסורי הנאה מה לי אם לוקח דמים בעד איסורי הנאה דאעפ"י שאין דמיהם אסורין כדאיתא בירושלמי קדושין ומובא בר"ן ובריטב"א ובחדושי הרשב"א בסוגי' דמכרן וקדש בדמיהן מ"מ עבר על איסור הנאה במכירתו וכ"כ בזורע איסורי הנאה שתיכף בשעת הזריעה נשבח הקרקע שלו ונתעלית בדמי' מכפי שווי' קודם הזריעה. סברא זו יש להוכיח מדברי התוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) ד"ה ותנן נמי שכתבו בזה"ל אור"י דרבנן דמתניתין הם ר"י דפ' כל הצלמים א"נ מתניתין דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחי' ורחמנא אמר ולא ידבק בידך מאומה והא דשרי הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה הוא כו' ע"כ והקשיתי דהא כשיהיה נעשה זבל יהיה זה דרך הנאתן וכדמוכח מהא דתנן פרק כל שעה לא יסיק בו תנור וכירים שהטעם משום דאפרן אסור ומקשה בפ"י ובשעה"מ בתחלת יסודי התורה דהא הוי שלא כדרך הנאתן דאין דרך הנאת פת להסיק בו תנור וכירים ותירצתי דהכל הוא לפי שעת הנאה כשמסיקין האיסור באותן גחלים דהא כבר נעשו גחלים ואין דרך הנאתן באותן הגחלים כ"א בהסקה כמו כן כשנעשה בו חמץ זבל שאז דרך הנאתן בזיבול השדות לפ"ז קשה על דברי התוס' למה כתבו התוס' למה כתבו התוס' דכשנעשה זבל הוי שלא כדרך הנאתן וכו' וצ"ל דהתוס' נחתו לסברת הפ"י שכ' דגבי חמץ אין לחוש מה שיהיה שיעשה זבל ויצמיחו השדות דהא זה לא יהיה כ"א לאחר הפסח רק קושי' התוס' הוא כיון דסופו להיות נעשה זבל לגרום צמיחת הזריעה הרי הוא כמתהלה מן החמץ בפסח אף בעוד שלא נעשה זבל וע"ז א"ש מה שתירצו דהוי שלא כדרך הנאתן דהא בעוד שהחמץ בקיומו ולא נעשה זבל אין דרך הנאתן לעשות ממנו זבל לשדות ובעת שיהיה נעשה זבל ויהיה דרך הנאתן בזיבול השדות יהיה כבר אחר הפסח הרי סמוכין לדברי הנ"ל מה שכתבתי דבזורע פירות שאסר ע"ע בקונם עבר בזריעתו על איסור קונם וכיון שכן אף שכבר נעשו גידולים ונתבטלו הפירות שנאסרו בקונם מצד רבוי הגדולים עליהן עכ"ז ישנו בשאלה למפרע כדי שיפקיע א"ע מעונש איסור הנאה שעבר בזריעת הפירות שאסר ע"ע בקונם לכך מקרי דשיל"מ משא"כ באוסר על עצמו יין ונפל כולו לתבשיל כיון שנתבטל אין מקום עוד למתשיל על איסור הקונם אמנם א"כ צריכין לומר דהך סיפא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין לא קאי רק ארישא דמיירי בקונמות איסור הנאה אבל לפי פי' הר"ן וכאשר מורה פשטות משמעות לישנא דמתניתין קאי על המציעתא קונם שאני אוכל וגם על הרישא וגבי קונם שאני אוכל ליכא איסור הנאה ואין על הזורע רק עבירת איסור בעלמא שבזרועתו בטל איסור וקשה להמציא שמחמת איסור בעלמא יהיה בידו למתשיל אף אחר שכבר נתבטל וא"כ אין מקום לדברי אלה והנכון מה שתירצתי באופן הראשון בצירוף טעמו של הר"ן לשל רש"י ז"ל:

פרק שלישי

ובענין הנ"ל יש לחדש עוד דבר דבפסחים (דף כ"ז ע"ב) איתא בעאי מיני' רב"ח מר"ח תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפו בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה דמה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף ל"ב ומקשה בתוס' ד"ה הקדש תימא מאי חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ על חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפי' מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה עכ"ל התוס' ולכאורה אינו מובן קושית התוס' דהא דעתם כמו שכתבו במסכת ביצה (דף ל"ז ע"א) (ודף ל"ח ע"א) דדשיל"מ אינו בטל אינו אלא במינו אבל בא"מ בטל ולכאורה שבח העצים בפת הוי כמבשא"מ וצ"ל שדעת התוס' דכמו מים ומלח לגבי עיסה הוי לענין דשיל"מ כמו במב"מ כיון שבזה נתקן העיסה כ"כ לענין שבח עצים בפת כיון דעי"ז נגמר אפיית הפת הוי כמב"מ לענין דשיל"מ וא"כ לשיטת האלפס דלא נחית לסברת התוס' דמים ומלח הוי כמב"מ וכמש"כ הרשב"א בתשובה שמדברי ר"א דמשני גבי מים ומלח דהוי דשיל"מ הוכיח האלפסי דאף בדשיל"מ אף בא"מ ל"ב שפיר י"ל דשבח עצים בפת הוי כא"מ רק שעכ"ז קשה גם לדידי' קושית התוס' הנ"ל דהא לדעתו דשיל"מ אף בא"מ ל"ב אבל לפימ"ש דמה שסובר האלפסי דאף בא"מ ל"ב אינו אלא היכא דשייך טעם רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול איסור תאכלנו בהיתר גמור בלי טורח ביטול אבל היכא דלא שייך טעם זה של רש"י וצריכים אנו לטעמו של הר"ן אין מקום לומר דלא לבטיל שלא במינו מעתה י"ל דגם בהקדש שמקרי דשיל"מ ע"י פדיון דלא שייך טעמו של רש"י כיון דכבר בא ההקדש בתערובות ונפקע קדושתו מצד הביטול אין תועלת עוד במה שפודה אח"כ דהא כבר פקעה קדושת ההקדש והוי לענין דין דאורייתא כאלו הוי חולין גמור ואין פדיון לחולין ומה שחשבינן גם להקדש דשיל"מ אינו אלא מטעמ של הר"ן דלא שייך אלא בתערובות מב"מ משא"כ כשנאפה הפרי בעצי הקדש שהוא מבשא"מ ולא שייך בזה להחמיר מצד דשיל"מ אלא מצד חומרא דתקדש ועד"ז בכל תערובות דהקדש במין בשלב"מ דלא מבטיל הוא רק מצד חומרא נוספת בהקדש דאי רק משום דשיל"מ היה לו להתבטל עכ"פ בשא"מ ואחר שהבינותי בדברי הראשונים דמיתי לסתור הראיה שהבאתי בסוגיא דמנחות (דף ל"א) וחשבתי דרק גבי תערובות מעשר בחולין אין תקנה להפריש ממקום אחר רק מטבל דרבנן דמטבל דאו' הוי הפרשה מה"ח על הפטור דהא המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דמה שיש בהפרשה יותר משיעור חיוב המעשר נשאר טבל וכשרוצה להפריש מעשר מטבל הטבול מדאורייתא לפטור בו גם הטבל שנתערב בחולין צריך להוסיף באותו מעשר שיהא בו גם שיעור מעשר על הטבל שנתערב ואותו ההוספה היא מחיוב על הפטור דהא הטבל שבתערובות כבר נתבטל ממנו שם טבל מדאורייתא משא"כ בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרות את כל הכרי וגם מותר להרבות בהפרשת תרומה ובלבד שישאר דבר מה מהכרי חולין ע"כ יש סברא לומר דאף מטבל הטבול מדאורייתא אפשר להפריש תרומה שיפטור אותו כרי וגם את הטבל דרבנן דהיינו הטבל שבתערובות:

אמנם אחר העיון מצאתי באס"ז לב"מ דף מ"ג ד"ה וז"ל התוס' משם מבואר מדברי ר"ת שמקשה קושית התוס' הנ"ל שבמס' ע"ז דלמה לי טעמא דכהתירו כך איסורו ת"ל דהוי דשיל"מ ומתרץ ומשכח שאין לו מתירין כגון שאין מצוי' לו לקנות מן השוק טבל דרבנן ומטבע דאורייתא אינו יכול להפריש דהוי מן החיוב עה"פ כדאיתא במנחות (דף ל"א) כן תורף דברי ר"ת שם הרי להדיא שדעתו דגם ע"י תערובות תרומה גדולה בחולין אין תקנה בהפרשה מטבל דאורייתא כ"א מטבל דרבנן ודינו בזה כדין תערובות מעשר בחולין ור"ל שסברתו דכשמפריש תרומה גדולה מטבל דאורייתא שיפטור בו גם את הטבל דרבנן הוי חלק א' מאותו הפרשה לתרומה על הטבל דרבנן אותו חלק הוי מה"ת עה"פ ונשאר בטבל ע"כ אף בתרומה גדולה שבטבל דרבנן אין תקנה כ"א ע"י הפרשה משאר טבל דרבנן שוב ראיתי שמפורש כמו כן בר"ש מס' חלה פ"ג משנה יוד אם נתערב טבל הטבול לתרומה גדולה לרוב חולין ומפרישין ממקום אחר צריך שתהא ההפרשה מטבל דרבנן יעויי"ש ולחזק מה שכתבתי דבטבל המעורב בחולין לא שייך לומר לענין איסור דאורייתא עד שתאכלנו ע"י בטול תאכלנו בהפרשה דהא כבר נעשה כחולין גמור מדין ביטול ואין תועלת עוד בהפרשה ואם מפריש עלי' הוי מדאורייתא כאלו לא עשה ולא כלום כמפריש חולין מתוקני' על חולין מתוקני' נ"ל ראיה ברורה ע"ז מדברי הר"ן פרק השוכר במס' ע"ז בסוגיא דטבל מב"מ במשהו שכ' בזה"ל וא"ת הא טבל דשיל"מ הוא כו' תי' ר"ת כשאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו לפי חשבון עסקינן מאי אמרית יפריש מיני' ובי' כלומר ממעורב זה הא ליתא שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו שנמצא מפריש מה"פ עה"ח אלא היה צריך להפריש נגד כולו כאלו היה הכל טבל וכל כה"ג שמפסיד יותר מדינו לאו דשיל"מ מקרי ועוד דאפשר דאפילו בכה"ג לא סגי לפי מה דאמרינן לכל אין בילה חוץ כו' הלכך איכא למיחש שמא בזה שיפריש שיש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון הלכך כל שאין לו טבל ממ"א שיפריש עליו לפ"ח אין לו תקנה ולא הוי דשיל"מ ומש"ה הצריכו הכא לטעמא דכהתירו כך איסורו עכ"ל (ב) וקשה לכאורה דהא מדאו' חיטה א' פוטרת את כל הכרי ובדבר לח טיפה אחת פוטרת א"כ בדברים שיש בילה יש עכ"פ תקנה נגד איסור טבל דאורייתא ובלא הפסד כלל דבהפרשה מעט מן התערובות יש בו חלק מן הטבל ואותו חלק פוטר מדאורייתא את כל הטבל שבתערובות ואף דמדרבנן צריכין להפריש א' מחמשי' מ"מ וכי בשביל שלענין דרבנן לא מקרי דשיל"מ כיון שיצטרך לבוא לידי הפסד בהפרשה מרובה עכ"פ מה שיכולים לעשות בלי הפסד ויופקע ע"י איסור טבל דאוריתא עלינו לעשות דלגבי זה הוי שפיר דשיל"מ בלי הפסד אדרבא עוד ירויח שלא יצטרך להפריש לפי חשבון טבל המעורב בו כי נגד איסור דאורייתא די בהפרשה דבר מה (ואף בדבר שאין בילה דעת הר"ש במס' חלה פ"ג מ"ח בזיתי ניקף שרוצה להפריש מן התערובות דורכי' לעשות בהן משקה ויש בילה יעויי"ש. גדולה מזו דעת הרמב"ן במלחמות ס"פ כ"ש דלכך מקרי חמץ דשיל"מ משום דמדאורייתא מותר החמץ לאח"פ ואף שמדרבנן אסור לאח"פ כדר"ש שקנסא קניס מ"מ לא קניס ר"ש להקל עליו. הגם שהר"ן שם מדחה דברי הרמב"ן הנ"ל מ"מ אינו ענין לגוונא דהכא שיש לעינינו תקנה להפקיע איסור דאו' בלי הפסד וכל מה שאפשר למיעבד מה"ת לא לעביד אמנם לפי דברי הראשוני' א"ש דלהפקיע איסור דאו' כלא תועלת כלל מצד ההפרשה כיון דכבר נעשה כחולין גמורים אין שם תרומה על מה שמפריש והא דאמרינן גבי טבל המעורב דהוי דשיל"מ ע"י הפרשה הכוונה לדעת הר"ן בנדרים המובא לעי"ל שחכמינו ז"ל נטו להחמיר לדברי ר"י להחשיב כל איסור שיל"מ בעודו בעין אח"כ כשבא לתערובות מב"מ הוא כתערובות הבה"ת ואין לו ביטול מדרבנן וממילא יש ע"י זה בתערובות זה איסור דרבנן ואיסור דאו' באמת נפקע כבר וסר מכל וכל ועכ"ז יש איסור מדרבנן (בתערובות שאינו בטל) מחמת שחשבוהו כתערובות מב"מ מכל צד כעין תערובות דם עולין בעולין ונגד איסור זה דרבנן יש תקנה לגבי תערובות טבל בחולין ע"י הפרשה ויעויין ברמב"ן במלחמות הנ"ל שמדייק להדיא דתערובות חמץ מקרי לכך דשיל"מ כיון שבעודו היה חמץ בפ"ע היה לו מתירים אם היה נשאר עד לאחה"פ ולא נחית לסברת הרז"ה דמקרי דשיל"מ משום דעתה שכבר הוא בתערובות מותר להשהותו ולאחר הפסח יהי' מותר גם לר"ש דהא ר"ש לא קניס בתערובות מזה נראה דעיקר הסברא לדעתו לדון כפי מה שהי' קודם התערובות וכ"כ כאן בתערובות טבל בחולין דקודם שנתערב היה על טבל זה שם היתר שהיה עומד להיות מתוקן ע"י הפרשה. ע"כ כשבא לתערובות הוי כאלו בא היתר להיתר לתערובות ואינו בטל מדרבנן וישל"מ עדיין מותרים בהפרשה מטבל דרבנן ממ"א. וכשאין לו ממ"א ורוצה להפריש מיני' ובי' צריכים הפרשה כנגד כולו כאלו היה הכל טבל ויבוא לידי הפסד ולכך לא הוי דשיל"מ ותו לא קשה מה שהקשיתי לעיל דעכ"פ מייתר בהפרשה מועטת להפקיע איסור דאוריי' דהא כבר הקדמתי דנגד איסור דאוריי' אין במעשה ההפרשה שום תועלת כיון שכבר נתבטל ישוב להיות חולין ובסיגנון זה נראה שגם באוסר ע"ע בקונם דבר מה ונפל כולה בתערובות אע"ג דלענין איסור דאורייתא של קונם ליכא תועלת בהתרה כמש"כ לעיל דהא כבר נפקע איסור הקונם מכל וכל ועל מה תחול ההתרה מ"מ דכיון שקודם שבא לתערובות היה לו מתירין ע"י התרת חכם מקרי מחמת זה דשיל"מ ומדרבנן לא נתבטל בתערובות ועל אותו איסור דרבנן מועיל ההתרה:

פרק רביעי

עוד יש לי ללמוד מדברי הרמב"ן במלחמות פ' כ"ש הנ"ל דלדעתו דהא דדשיל"מ ל"ב אינו מטעם של רש"י דעד שתאכלנו דהא קודם שבא החמץ להתערובות לא היה אפשר להשהותו עד אחה"פ וגם לטעמו של הר"ן א"א לומר בשיטתו של הרמב"ן דהא חמץ בפסח אף שיל"מ אם היה נשאר ממילא עד אחר הפסח מ"מ כיון שאסור להשהותו עד אחה"פ ומוטל לבערו בפסח אינו נקרא בשם היתר הרי אסורה עליו בחיוב ביעורו מן העולם וגדולה מזה צדד בשו"ת צמח צדק סי' למ"ד דביצת מוקצה שהוא ג"כ טריפה כשנתערב יש סברא לומר לדברי הר"ן הנ"ל דמבטל איסור מוקצה כיון דאין שם היתר על הביצה אלא מחמת איסור טריפה גם מדברי רבינו חיים כהן המובא במרדכי פרק כ"ש תקע"ג שכתב בזה"ל דבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דשיל"מ כ"ש דבר שאינו בעין כ"א טעמא בעלמא ע"כ. וקשה דהא תערובות חמץ לא ישוב לאיסורו לשנה הבאה כיון שהתערובות יהיה בפסח לשנה הבאה ככל תערובות חמץ שנתערב קודם זמנו שאינו חוזר וניעור כמבואר במרדכי פ' הנ"ל דין תקנ"ד ותקנ"ה ע"כ נראה שדעת רבינו חיים כהן הנ"ל כהרמב"ן הנ"ל דדשיל"מ לא מקרי אלא אם יש היתר לאיסורו כשהוא בעין ולכך לא מקרי חמץ דשיל"מ דהא בעינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה ובזה יש לפרש כוונת המרדכי במה שמסיים כ"ש דבר שאינו בעין כ"א טעמא בעלמא דלכאורה אינו מובן מה ענין זה לזה ונראה שמה שכ' שאינו בעינו אלא טעמא כוונתו להדין שכ' המרדכי פ"ק דשבת דין רנ"ט (מובא ביו"ד ס"ס ק"ב בהגהות רמ"א ז"ל) בגיגית מלאה ענבים שמושכי' יין בשבת לתוך היין שהוא מערב שבת נתבטל ולא הוי דשיל"מ כיון שלא היה האיסור ניכר ולדעתי הטעם בזה כמו שכתבתי לעיל דלא הוי עליו שם דשיל"מ קודם שבא לתערובות כי בעודו היה בענבים לא היה עליו שם איסור ולפי דברי האחרוני' הנ"ל עלתה לי ליישב בדרך אחר בפשיטות דברי הירושלמי שהבאתי לעיל דלכך מקרי נדר דשיל"מ משום שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו ולפי גרסת הירושלמי שמובא בר"ן לאלפסי בפ' השוכר משום הירושלמי ר' אומר אינו עוקר אלא מכאן ולהבא ותולה הירושלמי אי קונמות מקרי דשיל"מ או לא בפלוגתא דת"ק ור' דלר' שסובר אינו עוקר אלא מכאן ולהבא לא מקרי דשיל"מ ותמוה מאוד כמש"כ לעיל דהא ר' בעצמו סתם במתניתין באשה ששאלה מים ומלח כו' הרי הוא כרגלי שתיהן ומסיק רב אשי דהטעם משום דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב ולפי שיטת רוב הפוסקים אינו קרוי דשיל"מ רק מחמת שיכולה להניחה עד לאחר יו"ט הרי להדיא דדבר שיש לו היתר לאח"ז מקרי דשיל"מ ועד"ז מקרי הקדש וחדש דשיל"מ ע"כ נ"ל שלדעת הרש"י שמפרש טעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום טעם דעד שתאכלנו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר ולא נחית לטעם הר"ן י"ל פשר דבר דהיכא שאין האיסור נפקע למפרע רק מעת זמן ההיתר ואילך אין עליו שם היתר כ"ז, שהוא באיסורו דהא אף כשמגיע ההיתר לא יהיה רק מאז והלאה אבל באיסור שיש לו מציאות היתר לאפקיע למפרע האיסור כאלו לא היה גם בזמן איסורו הוי כשעת ההיתר כיון דאין עליו איסורו ברי שאפשר לאפקועי מעיקרא ובכה"ג י"ל דמניעת ביטולו היא כטעם הר"ן דהוי כתערובות היבה"ת אבל כשאין לו היתר אלא מעת הגעת זמן ואילך לא שייך טעם הר"ן כ"א טעמו של רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול המתן עד שתאכלנו בהיתר בלי צורך ביטול ולכך מיחשב תחומי' מוקצה וחדש וכדומה דשיל"מ ולפי"ז גבי תערובות איסור קונמות לפי מה שכתבתי לעיל אם נתערב כל מה שאסר ע"ע לא מועיל עוד השאלה להפקיע האיסור דאוריי' דהא כבר נתבטל מה"ת וליכא עוד איסור שבועה ואין להחשיבו לדשיל"מ מטעם עד שתאכלנו כו' כנ"ל וצריכים אנו לטעמו של הר"ן בצירוף דברי הרמב"ן הנ"ל דכיון דקודם שבא לתערובות הי' לו היתר מקרי דשיל"מ והוי כתערובות הבה"ת ולפי דברי הנ"ל אין שם היתר רק איסור שיכול להפקיע מעיקרו למפרע וא"ש דברי הירושלמי דלמ"ד הזקן עוקר את הנדר מעיקרו מקרי נדרים דשיל"מ ואינו בטל בתערובות אבל רבי שסובר דאינו בטל רק מכאן ולהבא לא מקרי נדרים דשיל"מ הן לטעם הר"ן והם לטעם רש"י ז"ל ולהת"ק דזקן עוקר נדר למפרע מקרי דשיל"מ מטעם הר"ן ממילא יש לחלק בין תערובות מב"מ לתערובות מבשא"מ אבל היכא דשייך טעמו של רש"י אין חילוק בין תערובות מב"מ לתערובות מבשא"מ וא"ש דברי הרא"ש בפ' גה"נ מש"כ גבי פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח משום דהוי דשיל"מ ולפי דברי הנ"ל שהוכחתי מדברי המרדכי בשם רבינו חיים כהן דלא מקרי דשיל"מ אלא אם היה היתר לאיסור קודם שבא לתערובות אבל אם לא היה עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב רק כשבא לתערובות ישל"מ כגון חמץ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לא מקרי דשיל"מ כשהוא בעיני' אף חמצו של עכו"ם שמותר לאחר הפסח מ"מ הרי ישוב לאיסורו לשנה הבאה ע"כ גם כשבא לתערובות לא מקרי דשיל"מ אף לפי מה שהוא עתה בתערובות לא ישוב לאיסורו לשנה הבאה. יש ליישב קושית הט"ז בסי' שכ"ז סק"ב שמקשה שם על הסמ"ג שפסק שאם נתערבה חלה אחר הפרשה ישאל עלי' שא"כ אמאי אמרו בפ' הנודר מן הירק דלכך בטלה תרומה באחד ומאה ולא מקרי דשיל"מ כיון דלאו מצוה לאתשולי עלי' מ"ש מכל דשיל"מ דקי""ל בסי' ק'"ב דאם המתיר בידו לעשות בלי הפסד הוי דשיל"מ ה"נ בתרומה הא עכ"פ בידו לילך ולשאול לת"ח אע"פ שאינו מצוה או שכ"ז שאינו מתחרט מעיקרא ולאו מצוה לאיתשולי שיהיה לו עי"ז פתח חרטה אין בידו לשאול אבל לדעת הסמ""ג שמחמת שנתערב הוי עי'"ז פתח חרטה ע"כ יכול לשאול גם בתערובות תרומה נימא דאף בק"א לא לבטיל משום דהוי דשיל"מ דכיון שאינו בטל יש לו פתח חרטה ויכול למתשיל כן תורף כוונת הט"ז (ודברי נקה"כ בהשגותיו על דברי הט"ז הנ"ל אינו מובן כלל) אבל לפי סברת רבינו חיים כ"ץ הנ""ל מיושב שפיר קושית הט"ז הנ""ל דלא נקרא דשיל'"מ רק היכא שעליו שם דשיל"מ בעודו הי' בעינא קודם שבא לתערובות וגבי תרומה כיון דלאו מצוה לאתשולי לא היה עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב ובפרט דאין נשאלין על הקדישות כ"א ע""י הדחק וכמו שכ' הנקה"כ רק שלא הועיל בזה לדחות קושית הט"ז שקושייתו דעתה שכבר נתערבה התרומה הרי אף הדחק לפנינו ויכול למתשל עלי' אך לפי דברי רח"כ הנ"ל א"ש דכיון שלא היה מקרי דשיל'"מ קודם שבא לתערובות כנ'"ל מבטיל בטיל בתערובות:

ועד"ז יש לתרץ גם קושיא הראשונה שם שמקשה הט"ז בזה"ל ותימא המתניתין בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין ירקבו משמע דאין להם תקנה דא""כ ליתני התקנה כו' וא"ל דמיירי באופן דאין שייך שאלה הא ליתא דבפ' הנודר מן הירק מייתי מתניתין זאת ודייק עלה הא אם נפלה למאה תעלה הא הוי דשיל"מ כיון שאפשר בשאלה כו' ע'"כ ונ""ל דלכאורה קשה מאי מקשה הגמרא הא הוי דשיל"מ הא משכחת לה כגון שכבר אכל ויהיה אפי' רק כזית מן החולין שנתקנה ע"י הפרשת תרומה זו ואם ישאל על התרומה יהיה למפרט אוכל טבל וצ""ל שאף בכה"ג כיון שאם עבר ושאל על התרומה יפקע איסור התרומה ומקרי התרומה דשיל"מ וגדולה מזו נשמע מדברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל דחמץ בעין בפסח אף שאסור להשהותו ומחיוב לבערו בפסח מ'"מ כיון דאם עבר על מצות ביעור ומניח את החמץ עד אחה"פ יהיה אז מותר ומקרי דשיל"מ וא"כ מקשה הגמ' שפיר דאף בגוונא שכבר אכל חלק מה מן החולין שנתקנה ע"י תרומה זו מ"מ ישנו על התרומה שם דשיל""מ ולפי"ז לק"מ קושית הט"ז דמה ששנה במתני' פחות ממאה ירקב משכחת לה כנ"ל דכבר אכל מן החולין ואינו יכול לשאול משום שיהיה עליו למפרע עון אכילת טבל לפי שיטת הרב אלפסי הנ"ל דאתיא מדברי הרא"ש בסוגיא דמים ומלח דדשיל"מ אף בא"מ לא בטיל י""ל כוונה נכונה בדברי רש"י במס' ביצה (דף ד' ע"א) רב אשי אמר לעולם ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל""מ וכל דשיל""מ אפי' מדרבנן ל"ב ומפרש רש""י דכי היכא דבבטולה מחמירין מהאי טעמא בספיקא נמי מחמירין מהאי טעמא ע'"כ ומדקדקים המפורשים דעיקר חסר מן הספר דהא דדשיל"מ ל"ב אפי' בדרבנן כבר אמורה לעיל אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף ל"ב כו' וצקדים לזה הנחת פשיטות שלטעם הר"ן אין מניעת ביטול בדשיל"מ אלא במינו אבל כיון שהטעם משום דהבה"ת לא מבטיל אין סברא לחלק בדין דשיל"מ בין אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן אבל ז"א אלא לענין ביטול בתערובות אבל לענין ס' איסור אף שיש לו מתירין מה"ת לא יהיה ספיקא להקל ככל שאר ספיקא דרבנן ולטעם של רש"י דמניעת הביטול בדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו' אין לחלק במינו ובשא"מ אבל הי' מקום לחלק בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן דאפשר לומר דעד שתאכלנו לא שייך אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא חשו חז"ל על אכילתו בתערובות ע"י ביטול ואם גם מדרבנן חשו להחמיר משום עד שתאכלנו פשוט הסברא שכמו כן להחמירו בספיקא וכדברי רש"י הנ"ל שמשוה להנך ב' חומרות להדדי ולס"ד בגמרא שם שהקשה א"ה אימא סיפא כו' סברי דמניעת הביטול בדשיל"מ הוא מטעם הר"ן שמהאי טעמא אף איסור דרבנן אינו בטל בתערובות אבל ספיקא מותר ולא נחתו לטעמו של רש"י למנוע הביטול בדשיל"מ משום דעד שתאכלנו וס"ד שרק במב"מ ליכא ביטול בדשיל"מ וכל דשיל"מ דקאמר היינו הן בדאורייתא והן בדרבנן מטעם הנ"ל ע"כ היה קשה דלמה יהא אסור ספיקו דס' דרבנן לקולא. אבל רב אשי לשיטתו שמשני גבי מים ומלח שאינו בטל משום דשיל"מ נשמע מזה תרתי דאף שלא במינו ובדרבנן לא בטל מזה מוכח דאף בדרבנן החמירו חז"ל מטעם דעד שתאכלנו כנ"ל וה"ה להחמיר מטעם זה אף בדרבנן בס' דשיל"מ ולזה כוונת רב אשי הו"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב כלומר בין במינו ובין שלא במינו וגם בדרבנן ל"ב:

פרק חמישי

ועתה אבאר דברי רב ספרא ואביי יתיישב קושית התוס' בד"ה הנ"ל ויובן ג"כ קושית מהרש"א למה מקשה רב ספרא רק מנבלה בשחוטה ואליבא דמ"ד מב"מ ל"ב לקשי מכל איסורין ואף למ"ד מב"מ בטל ונ"ל דהא דהוי פשיטא לאביי לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין י"ל דאתיא ליה מדברי הספרי המובא ברש"י לחולין (דף צ"ט ע"א) ד"ה שיתבשלו דהא דתרומה בטל בא' ומאה למדו חז"ל בלמוד גמור לדעת רש"י ולתוס' שם דרך אסמכתא מפסוק כל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל בתוכו ה"ה מקדשו ובתרומת מעשר משתעי קרא שהיה א' ממאה וקאמר שאם חזרו לתוך התשעים ותשעה מקדשתן מכאן אמרו תרומה במאה עם האיסור אסורה במאה והוא מותרת ע"כ הרי להדיא שאף דהתרומה או תרומת מעשר שייכים לכהנים ואין לבעלים בהן רק טובת הנאה בעלמא מ"מ בטלים במאה ואחד ונשמע עכ"פ דאיסור שהוא בממון שאין לו תובעין בטל בתערובות דתערובות תרומה מתרומת מעשר מקרי ממון שאין לו תובעין דאף שצריך להרים מפני גזל השבט הלא מבואר ברש"י דבכורות (דף כ"ב ע"ב) שיכול ליתן הממון לכהן ואף שלדעת התוס' שם צריך ליתן דוקא סאה מהתערובות וכן דעת הר"ש בפ"ה דתרומות מ"ב ז"א אלא מצד תקנת חכמים וכאש"כ הר"ש שם א"כ ממנעו ולא יהבי דמי אבל מעיקר הדין אין לכהנים שום חלק בעצמות התערובות שיש בו עירוב התרומה בא' ומאה ואינו כשתוף כלל על אותו התערובות על חלק מאה ואחד והכל של הבעל והוא כעין מים ומלח שבעיסה שהכל הוא של בעלת העיסה והאשה ששאלה מים ומלח אין לה חלק כלל בתוך העיסה רק שיש לה תביעת דמים או מים ומלח אחר תמורת המים ומלח שהשאילה. וגם בעל המאור מפרש ממון שאין לו תובעין היינו שאינה יכולה לתבוע המים ומלח בעצמו. ולפי גירסתו ופירושו נראה שדעתו דאם נתערב נבילה שיש לה בעלים אין להבעלים לתבוע חלק בהתערובות כשיעור בשר הנבלה שהיה להם ונפל בתערובות כ"א כשיעור דמי שווי' ואפשר להסביר שכן שורת הדין דבפ"מ יו"ד (סי' ק"ט) במש"ז מביא דברי מהרש"א דכל איסורים מסתמא מפקיר להו הבעלים ומתמה הפ"מ דז"א אלא באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה לבד מה"ת יהיה מסתמא הפקר הא ביד הבעלים למוכרן ונ"ל שיש נ"מ בתערובות היתר של אחד בהיתר של חבירו ובין תערובות איסור של אחד להיתר של חבירו לענין חלק זכות בגוף התערובות עד"מ שיתערב מדה יין בשל היתר בב' מידות יין היתר של חבירו הוי כאלו שותפו יחד בכל אותו התערובות ושייך לזה מדה אחת ולשני ב' מידות שתהא כעין חלוקה בעצמות היין ואין ביד של ב' מדות לסלק את חברו בדמי שווי' של מדה אחת אבל אם נתערב מדה יין של סתם יינם שאסור בשתי' הסברא נותנת שבכה"ג אין ביד של סתם יינם לתבוע מדה יין מתוך התערובות דהא כשהיה יינו בפ"ע היה אסור וע"י התערובו' נהפך להיות היתר גמור אף בשתי' ואין על הבעל יין כשר ליתן לו רק דמי שווי' של מדה סתם יינם ודמי ממש לסאה תרומה שנפלה במאה חולין שמבואר מתוך דברי רש"י שהבאתי לעיל שאין הבעלים מחוייבים ליתן לכהן סאה מתוך התערובות שנעשה חולין ושוה יותר מתרומה אלא פוטרים א"א בנתינת לכהן דמי סאה של תרומה וההפרש שיש ביתרון שויו של חולין נגד תרומה שייך לבעל התערובות ולא לכהנים ואף לדעת התוס' והר"ש הנ"ל אין הרמות עצמות סאה אחת אלא דרך תקנה כנ"ל או מצד גדר לקדושת תרומה כמש"כ התוס' במס' בכורות הנ"ל לפי"ז היכא שנפל דבר איסור של אדם א' בשל חבירו הוי כממון שאין לו תובעין כיון שאין תביעה רק על דמי שזוי' של איסור וא"ש אליבא דאביי כל דמבטל איסור דאין צריכין לחוש למה שהאיסור היה של אדם אחר דמיד שבא לתערובות אין לבטל האיסור תביעה על עצמותו ונתבטל שפיר אבל מנבילה בשחוטה שפיר הקשה רב ספרא לאביי ואקדים מה שתירצתי כבר קושית הקדמונים דכאן אמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה והיאך חלק על רב שנשמע מדבריו דנבלה בשחוטה הוי מב"מ כדאיתא בחולין דף ק' אוקי רב אמורא עלה ודרש כיון שנ"ט בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ותירצתי דבחדושי הרשב"א על חולין (דף ק"ח ע"ב) ד"ה ואפשר אי' בזה"ל ועוד כיון דסבירא לן הכא אפשר לסחטו אסור והבשר עצמו חזר כנבלה גמורה אין כאן שום היתר כנ"ל עיי"ש וכן מורה דעת הרמב"ן שמובא בהרא"ש בהלכות חלה דאם נתערב דגן באורז ויש בו טעם דגן יוצא מצות אכילת מצה באכילת כזית א' מן התערובות דכיון דטכע"ק נחשב כל הכזית כדגן ועד"ז כשנבלע מנבלה בשחוטה טעם ממין שנחשב כעיקר דהיינו במבשאמ שוה השחוטה להיות כעצמות הנבילה כדברי הרשב"א הנ"ל שמדייק וכתב כנבלה גמור לפי"ז קשה לכאורה על רב חסדא שאמר שא"א לשחוטה שתעשה נבלה הא אפשר לשחוטה שחשוב להיו' כעצמות הנבלה כשמקבלת טעם גמור מן הנבלה אמנם אחר העיון לק"מ דבתוס' מס' בכורות ת דף כ"ב ע"א) ד"ה הנך אי' בזה"ל ול"ד לשאר איסורין שהוא בנ"ט דלא אתמר טכע"ק לענין טומאה וכן נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד ע"כ הרי דלענין טומאה לא שייך טכע"ק וא"ש דברי רב חסדא דאמר נבלה בטלה בשחוטה דמיירי לענין טומאה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ע"כ הוי לענין זה מבשא"מ אבל לענין איסור אכילת נבלה וטעמו אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי לענין איסור זה מב"מ ושפיר אמר רב אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דנבלה בשחוטה לא הוי כמבשא"מ אלא לענין טומאה לבד דלטמא א"א לשחוטה שתעשה נבלה:

היוצא מזה דאף לרב חסדא שסובר נבלה בטלה בשחוטה מ"מ לענין איסור ליכא ביטול ואסורים כל התערובות משום איסור נבלה ובכה"ג יי"ל דמצי בעל הנבלה לתבוע חתיכה אחת מתוך התערובות דכשם כשנתערב הבה"ת של אחד בשל חבירו נעשו כשותפים בכל התערובות כ"א לפי שיעור חלקו כמ"ש לעיל כ"כ בתערובות דבר איסור של אחד בדבר איסור של חבירו וכן בתערובות נבלה בשחוטה דהא מחמת התערובות נשתנו כל החתיכות שבתערובו' להיות אסור באכילה משום נבלה ולא פקע רק טומאת נבלה שאין קפידא בזה מענין שיווי החתיכה שאינה עומדת רק לאכילת עכו"ם או כלבים ועפי"ז נכון לפרש שזה הי' כוונת רב ספרא דאקשה לאביי דלפי דברי אביי דאתיא לי' מבטול תרומה בא' ומאה לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו חובטין והיכא שיש לו תובעין סובר אביי שגם איסור אינו בטל דא"כ (היכא דיש לו תובעין לא לבטיל) אמאי סובר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה כיון שאינו בטל לענין איסור אכילה יש לבעל חתיכת הנבלה זכות תביעה על חתיכה א' מן התערובות כדין שותפות וממון שיש לו תובעין כזה אינו בטל בתערובות לאביי כיון דממון שיש לו תובעין הוא א"ו דלא כאביי ואין לחלק בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין והא דבטל תרומה בא' ומאה אין הטעם משום דאין לו תובעין דאף אם יש לו תובעין ג"כ בטל בכה"ג כיון שאין האיסור של התרומה באה מצד הבעלים יהיה ממה שיהיה תרומתו תרומה ואם הכהן מפריש תרומה מתבואה שלו קדושתו כתרומה מתבואת הישראל לכך אין לדררא דממונא ושם בעלים שייכות למנוע בטול האיסור שאינו תלוי בהן אבל בהאיסור שביתה דהאיסור הוא מצד שביתת הבעלים שמקום שביתת הבעלים שם הוא קניית שביתה בכל אשר להם בין יש לו תובעין ובין אין לו תובעין:

ובסיגנון הנ"ל בפשיטות יותר י"ל דאביי שהמציא לחלק בין ממון שיש לו תובעין למד זה מדין ביטול כל האסורים בהיתר שלא מצינו בהם חילוק בין שהם של אחד או של שני בני אדם ע"כ הטעם כיון דבתערובות איסור בהיתר אף שהאיסור היה של אדם אחר מ"מ אין בעל ההיתר מחויב ליתן לו חתיכה א' מהתערובות כשיעור איסור שהיה אלא נותן דמים וכמו שכן שורת הדין בסאה תרומה שנפלה למאה חולין כנ"ל וע"כ הוא כממון שאין לו תובעין וע"ז הקשה לו רב ספרא דא"כ גבי נבלה בשחוטה דיש לו תובעין כנ"ל לא לבטיל:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה