אור ברסלב
ברוך טעם שער א › דין ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער א · דין ב

דין א

מין במינו דלא בטל לר' יהודא אי טעמא משום גזה"כ אבל לא מקרי כלל נ"ט. או טעמא הוא כיון דלא נאבד הטעם במינו ל"ב וכאלו עומד בעינו, ונ"מ לדידן בכמה דברים שיבואר בפנים:

פרק ראשון

הנה הרשב"א בחידושיו חולין (דף צ"ט) בסוף ד"ה אמר רבא וז"ל דמב"מ גזה"כ הוא וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר ותדע דהא לאו משום טעמא הוא דהא במשהו מיתסר ואע"ג דלית בי' כדי נ'"ט כלל ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא עכ"ל ובריטב"א (דף צ"ח ע"ב) ד"ה אי הכי כ' וז"ל והא דאמרינן דלר"י מב"מ לא בטיל כבר פרשנוהו בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומיא דדם הפר ודם השעיר עכ"ל וכן כתב הדרישה והפני יהושע במס' ביצה. והנה לכאורה נראה דזה תלי' אי ילפינן טכע"ק ממשרת דמשמעות הכתוב הוא דאיתעביד לי' כולא איסור כמבואר בדברי רש"י ז"ל בפסחים וא"כ גם במב"מ דנרגש טעמו אתעביד לי' כולה איסור ואם ילפינן מגעולי מדין ליכא למילף רק שאין בטל והיינו במין באינו מינו שנרגש הטעם הוי כהכיר איסור אבל במב"מ בטל ברוב כמבואר בחידושי רשב"א אי לא מגזה"כ ויש להסמיך דבר זה מדברי רבינו יקיר במס' ע"ז שכתב לתרץ אליבא דר' שמעון שסבור כל שהוא למלקות צריכין משרת להיתר מלא"ס בתערובות דלא אמרינן בתערובות כ"ש למלקות:

א וקשה ע"ז מהא דאמרינן בשבועות מדמצריך ר"ע צירוף בנזיר ע"כ אינו סובר כר"ש כ"ש למלקות הא אף אי סובר כר"ש מ"מ צריכין צירוף דבתערובות ל"א כ"ש למלקות. וכבר הרגישו רבים בקושי' זו ולפי דברינו הנ"ל יש ליישב זה ואקדים לשון המשנה בנזיר פ"ז עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר"ע אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב מדקאמר ר"ע אפילו מבואר שמודה לדברי ת"ק וכפירוש משנה אחרונה ומוסיף עוד שגם בשרה פתו חייב על כזית וקשה הא הת"ק מיירי ביין בעין. ואם נאמר ר"ע סובר כ"ש למלקות לא צריכין בבעין אף שיעור כזית דבכ"ש חייב וא"כ לא יתכן מה שאמר ר"ע אפילו דמשמעותו דמודה לדברי ת"ק אבל זה יש לדחות דבפסחי' דף מ"ד ע"ב מקשה הגמרא ר"ע טכע"ק מנ"ל וכתב פ"י בזה"ל משמע דפשיטא לי' לתלמודא דרע"ק אית לי' טכע"ק דאו' וא"כ יש לתמוה טובא על פירש"י דלקמן בסוף הסוגיא שכתבו ואף למאי דקי"ל כרע"ק דמשרת דנזיר להיתר מלאי"ס אפ"ה י"ל טכע"ק אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי כו' וכן הקשה מהרש"א נלפענ"ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע"כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טכע"ק כרבנן דברייתא דלעיל או היתר מצטרף לאיסור בשרה פתו ביין כרע"ק דמתני' וא"כ לפי"ז ע"כ שאותו ששנינו בריש פרק ג' מינין דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין ע"כ איירי אפילו ע"י שריית ענבים במים שיש בהם טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא"כ לפי"ז י"ל מדקאמר רע"ק אפילו משמע דמודה בקמייתא לת"ק דמשנה א"כ ממילא משמע דרע"ק אית לי' טכע"ק ואית לי' נמי המל"א מש"ה מקשה שפיר מנ"ל כו' עכ"ל פני יהושע מעתה י"ל דלמאי דס"ד דגמרא דרע"ק סובר כ"ש למלקות לא הי' קשה עליו מלשון אפילו דקאמר כו' די"ל דגם הת"ק מיירי בתערובות יין דהיינו בשרה ענבים במים ורע"ק מוסיף אף בשרה פתו ביין ופליגי בדין המל"א שת"ק סובר דלא אמרינן המל"א ומשרת אתי לטעכע"ק דהיינו בשרה ענבים במים ויש בו טעם יין כיון שיש בו טעם יין הוי ככולו יין. כמ"ש רש"י בפסחי' (דף ע"ד ע"ב) ד"ה ויש בעין בזה"ל חייב בכזית מהן והוא לא משום המל"א הוא אלא משום דאתעביד לי' כולה איסור אבל המלא"ס לא ילפינן מיני' עכ"ל ורע"ק סובר טכע"ק ילפינן מגיעולי מדין ומשם ליכא להוכיח דהיתר מהופך להיות איסור מחמת טעם האיסור שבו מ"מ מודה רע"ק לדברי ת"ק בשרה ענבים במים שחייב בכזית מהן דאף דלא אתעביד כולה איסור מ"מ יש לחייבו מדין המלא"ס דהא סובר דמשרת אתי להמלא"ס ולדידי' מצרפין גם חלק היתר שאין בו כלל בליעתו מן האיסור ולזה אמר אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב והיינו שמצרפין גם להחתיכה מפת שלא בא לתוכן מן היין כמ"ש רש"י שם בפסחים ד"ה מפת ומיין וכו' ואלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן עלי' וכו' ע"כ יעו"ש. היוצא מזה דאם נימא דרע"ק סובר כר"ש כ"ש למלקות א"א לפרש בדברי רע"ק מה שאמר אפילו שרה כו' כ"א כמו שכתבתי ומיירי שלא נבלע מן היין רק במקצת מן הפת שאכל והנה בחידושי ריטב"א לחולין (דף צ"ח ע"ב) איתא בזה"ל ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובות אבל כשהוא מופרש בעינא הוי וודאי אסור וכל היכא דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשוב עכ"ל ופשוט י"ל סברא זו גם בדברי רבינו יקיר הנ"ל אליבא דר"ש דאף שלדבריו היכא שהאיסור בתערובות מודה ר"ש דלא אמרינן כ"ש למלקות מ"מ ז"א רק היכא שאין האיסור רוב בתערובות אבל היכא שהאיסור הוא רוב כמאן דאיתא בעינא חשוב ואמרינן בי' כ"ש למלקות ולפי הצעות אלו מיושב קושיית העולם הנ"ל. דהא לפי מ"ש מיירי רע"ק שלא פשט היין בכל הפת וכיון שכן ע"כ צ"ל שבמקום שנתפשט היין היין רבה על הפת שנבלע בו דאם אינו רבה אף דהוי מחצה על מחצה הרי כשמצרף לזה חלק הפת שלא נתפשט בו היין יש בפת רוב נגד היין וא"כ קשה למה מחייב רע"ק מטעם המל"א הא לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור היכי דנפישי היתירא כדאיתא בנזיר (דף ל"ז ע"ב) בשלמא לדידי דאמינא משום המל"א כגון דנפישי חולין כו' ועיי"ש. א"ו שיין שמובלע בחלק הפת שיעורי' שוה לשיעור כל הפת דהיינו כפי מקצת הפת שנתפשט שם היין עם מקצת שלא נתפשט בו שם היין ולכך סובר רע"ק דהמלא"ס וכיון שכן הרי במקום הפת שהיין בלוע בו יש יין מרובה על חלק הפת שמה במקום הבלוע וכיון שהיין מרובה חשוב כבעין וכסברת הריטב"א הנ"ל ושייך בו שפיר כ"ש למלקות כמו בבעין גמור. ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף. ותירץ רבינו יקיר אליבא דר"ש א"ש דלר"ש שסובר דילפינן טכע"ק מגיעולי מדין לא אמרינן דהיתר אתעביד כולו איסור כמש"כ לעיל ואצטרך משרת להמלא"ס היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת דמצד טכע"ק לא הי' חייב רק מדין המלא"ס דהא שווין בו היין עם הפת ואין היתר מרובה לדחות דין המלא"ס ואין האיסור מרובה שיהי' נחשב כבעין ומדויק בזה מש"כ רבינו יקיר דלר"ש אצטרך היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת וא"ש אבל לרע"ק א"א לומר כן דאי בכה"ג מה הוסיף על ת"ק דהא הת"ק סובר דמשרת קאי על טעכע"ק ולדידי' אתעביד כולו איסור ומחוייב בחצי זית פת ובחצי זית יין מטעם טכע"ק ולא צריך להמלא"ס א"ו דרע"ק מיירי שנשאר חלק מפת שלא נתפשט בו יין וכדברי רש"י שהבאתי לעיל א"כ ע"כ היין מרובה על חלק הפת במקום שהוא בלוע בו וכנ"ל והוי כבעין ושייך בו דין כ"ש למלקות ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף ועפי"ז א"ש דברי הגמ' בשבועות דכ"א דאחר ת"ש הנ"ל מדברי רע"ק עצמו איתא ועוד תנן שבועה שלא אוכל כו' ר"ל אמר אי אתה מוצא כו' ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל כ"ש נמי א"ו ש"מ בעלמא כרבנן ס"ל. וקשה לי מאוד וכי לא אלמ' ראי' ראשונה דהביא מדברי רע"ק עצמו שהצריך להוסיף ראי' שני' מדברי ר"ל, ולפימ"ש א"ש דהתוס' פסחים (ד' מ"ד) ד"ה אלא מאי המלא"ס כתבו דלר' אליעזר דדרש כל מרבינן המלא"ס אף היכא שההיתר מרובה וא"כ עדיין מקום לומר דר"ע סובר כ"ש למלקות והא דבעי צירוף הוא משום שהוא בתערובות ומיירי שהיתר מרובה דאי לא הוי האיסור כאלו הוא בעינא מ"מ סובר רע"ק בהמלא"ס אף דנפישי היתירא משום דסובר דדרשינן כל כמש"כ התוס' בפסחים דף מ"ה ע"ב) ד"ה משום דרע"ק דריש כל בפ' התערובות אמנם כבר העלה המהרש"א ז"ל דלר' יוחנן דלא אמר דין המלא"ס כ"א באיסורי נזיר ואליבא דרע"ק ע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' (בדף מ"ג) ד"ה מאן שמעית דאף מאן דדריש כל בעלמא י"ל דהכא לא דריש וא"ש הת"ש בסוגי' דשבועות מדברי רע"ק בעצמו הוא דווקא אליבא דר"י ס"ל דהיכא דנפישי היתירא לא מצטרף היתר לאיסור וא"כ ע"כ רע"ק איירי דבמקצת הזית יש יין יותר וכנ"ל אבל עדיין הי' מקום למבעי' אליבא דר"ל דאפשר אינו מודה בזה אליבא דר"י וסובר דדריש כל גם לענין המלא"ס אף דנפישי היתירא וא"כ י"ל דרע"ק סובר כר"ש ושאני גבי נזיר שהוא ע"י תערובות ומיירי שאינו רוב ביין דלא הוי כבעין. ולזה הצריכה הגמ' להביא ראי' מדברי רשב"ל בעצמו ובסיגנון זה יש ליישב קושית הרב הגאון ר' בעריש ז"ל שהקשה על רב אשי דמסיק בפס' דהוי נזיר וחטאת ש"כ הבאים כאחד והוא בעצמו אמר בזבחי' דאיצטריך יקדש דלא ניתי עשה ונדחה ל"ת ולפ"ד א"ש דהא לכאורה קשה בלא"ה דהא קיי"ל כל היכא דיכולין לקיים שתיהם אינן דוחין וא"כ יקדש דאתי להמלא"ס שפיר יכול לקיים שתיהם ולהוסיף על האיסור ובנפישי היתירא ל"א המלא"ס. אולם לפי שיטת בעל המאור הלכה כר"א דדריש כל וי"ל דהמלא"ס אפי' בנפישי היתירא. וא"כ שפיר פריך הגמ' דניתי עשה כו' אבל הכא בפסחים דסוגי' אזלא אליבא דר' יוחנן דלדידי' אין המלא"ס בנפישי ההיתר כנ"ל וא"כ ממילא לא דחי עשה דיכול לקיים שניהם. ולהוסיף בשעת לעיסה דבר מה מהיתר וש"ק רב אשי דהוי ש"כ הב"כ ודוק. היוצא לנו מזה דזה הדין דמב"מ במשהו אי אסור מגזה"כ אי מיקרי נ"ט תלי' בזה אי ילפינן טכע"ק מג"מ או ממשרת:

פרק שני

אך י"ל דאף אם נלמוד מגיעולי מדין י"ל דטעמא לא בטל כמו שהביאו בתוס' ע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל וז"ל יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו ל"א בי' נותן טעם לפגם (ב) דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף כו' ואין ראי' מכאן ועוד דמשהו מב"מ אינו טעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל יעוי"ש. וברא"ש ז"ל כתב בזה"ל לא נהירי דניהו דהחמירה בהן תורה לאסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן אבל כשהוא פוגם פקע איסורא כדילפינן מנבלה לקמן (דף ס"ו) ועוד כו' יעוי"ש וכדי להסיר קושית הרא"ש על הי"מ הנ"ל נ"ל דוודאי לא עלה על דעת הי"מ הנ"ל היכא שהטעם בעצמו הוא לפגם שיהי' אסור באיסורין שאיסורו במשהו דהא זה פשוט כיון שנפגם אין שם עליו דנבלה שאינה ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה אמנם דבריהם על דברי הגמרא כל שבהנאתו בנ"ט לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט לשבח אלא לפגם מותר שהכוונה בזה שאף היכא שהאיסור מצד עצמו הוא לשבח מקרי איסור הרי הוא בכלל שם נבלה הראוי' לגר מ"מ היכא שאינו משביח בטעמו את התבשיל שטעמו הוא פוגם אפ"ה התבשיל מותר דלגבי תבשיל לא מיקרי טעמו טעם. דלא אמרה תורה טכע"ק לאסור בתערובות רק היכא שהטעם לשבח באותו התערובות ולא כשפגמו ואף שהאיסור בעצמו הוא לשבח כי לא נפסד ולא נתקלקלו מ"מ כיון שאין בהתבשיל שבא לתוכו תועלת טעם דהא לתבשיל טעמו פגום לא מיקרי נ"ט ואין בכלל טכע"ק וכן מבואר בטוש"ע (סי' ק"ג) יעו"ש מחלוקת הש'"ך ופ"ח היכא שהטעם אינו לשבח ולא לפגם בתבשיל וע"ז דעת י"מ דבכה"ג היכא שמשהו אסור דהיינו מב"מ למ"ד דל"ב ואף דליכא אלא משהו ואין ממנו טעם בתערובות ע"ז לא הקפידה תורה שיהיה כדי ליתן טעם כמו כן כשהוא בעצמותו לשבח רק שאין משביח בטעמו את התבשיל ואף גם פגמו מ"מ אוסר התבשיל דהא ע"י הפגם זה אין האיסור לעצמו יוצא מאיסורו. ובכ"מ שהוא בתערובות עומד הוא באיסורו רק שאין עליו לענין התערובות שם נ"ט כי אין ממנו טעם לשבח בתערובות ומה בכך הא גם משהו אוסר שהוא ג"כ אינו בנ"ט זו דעת הי"מ ושפיר פרשו לשיטתם קושיית הגמ' מזה הכלל וכו' ובזה מסולק מהן קושיית הרא"ש הנ"ל ולהך לא דחו התוס' דברי הי"מ רק דמה שכתבו דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל כו' כיון שהטעם שוים אבל לפגם הטעם בטל כו' כוונתם דלא מקרי מב"מ רק היכא שהטעמים שוים משא"כ כשהטעם איסור פוגם בתבשיל לא הוי לגבי התבשיל ההוא מב"מ בטל עכ"פ בשארי בטולים כמו אינו מינו ויותר נ"ל דהתוס' ס"ל דברי ריטב"א הנ"ל דבמב"מ מקרי טעמו נרגש והוי כאלו נ"ט כנ"ל וכן מורים דבריהם ביבמות (דף פ"א ע"ב ודף פ"ג ע"א) ד"ה ר' יהודא שכתבו דדוקא בדבר לח מתערב א"ל לר"י דל"ב כו' וכתבו שם בזה"ל דסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ונ"ב וכו' ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאלת"ה התם נמי מתוך שומן מתרככין ונ"ט זה בזה א"כ כשהוא אופה אותן יתנו טעם זה בזה עכ"ל נראה שסוברין במב"מ אף במשהו מקרי נ"ט והיינו דאף שהמשהו אינו מצד עצמותו בנ"ט מ"מ כיון שהוא בהיתר שהוא מינה וחיך אוכל יטעם הכל יחד מקרי נ"ט וזה דלא כדברי הרשב"א הנ"ל ולסברא זו אין מקום להי"ש הנ"ל שבתוס' הנ"ל במס' הע"ז דאין לדמות נ"ט לפגם למשהו דשאני משהו שבמב"מ שהוי כנ"ט כיון שנשאר משהו בטעמא מצרפת לטעם השוה לה בתערובות מין ההיתר משא"כ בנ"ט לפגם שאין עליו שם נ"ט דהא פוגם לתבשיל ועיין בראב"ן (דף קנ"א ע"ב) שמפרש בדברי רב חולין (דף ק') כיון שנ"ט בחתיכה אותו הטעם אינו כ"א משהו כו' וכ' עוד בזה"ל וראי' לדברי הי"מ מהאי דז"ב בין למ"ד בס' הוי בין למ"ד בק' הוי הרי אינו נותן טעם יותר ואעפי"כ אמר רבא עלי' לא נצרכה אלא ליתן טכע"ק דבקדשי' אסור כו' ש"מ דאפי' משהו נותן טעם קרוי נ"ט כו' סברא הוא דכל מב"מ אפי' נותן טעם משהו קרוי נ"ט שהרי אינה בטל כו' עכ"ל. ונראה שכוונתו כנ"ל ועיין לשון הריטב"א בחידושיו חולין (דף ק') סוף ד"ה אוקי רב אמורא. היוצא מדברי הנ"ל דיש מחלוקת בין הפוסקים למ"ד מב"מ ל"ב אי הוי שם טעם עליו כשהוא מב"מ או אין שם טעם מחמת שהוא רק משהו ורק גזה"כ הוא כדברי הרשב"א ובמה שפירשתי דברי הי"מ הנ"ל מתורץ מה שמקשי' העולם דלפי דבריהם דמה שנ"ט לפגם שווים א"כ לא אתי שפיר דברי הגמ' ע"ז (דף ס"ח ע"ב) ועכברא בשכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותי' כו' יעו"ש. איך אפשר לומר שסובר בנ"ט לפגם בא"מ אסור דהא למ"ד נ"ט לפגם אסור לא נלמוד רק מג"נ סובר דאף קדירה ב"י פגמה וע"כ הצריכה התורה הגעלה והרי לרב שסובר דמב"מ ל"ב א"א למילף דנ"ט לפגם אסור מגיעולי מדין די"ל דלכך הצריכה התורה הגעלה משום דלמא מבשל דבר שהוא מינו עם הבליעה בכלי ובמב"מ נ"ט לפגם אסור דלא גריעי ממשהו אבל לפי דברינו הנ"ל לק"מ דהי"מ מודים היכא כשהטעם פוגם בעצמו אי נ"ט לפגם מותר גם בדברי האוסרים במשהו נ"ט לפגם כזה אינו אוסר דהא אין עליו כלל שם איסור אף בפני עצמו וכיון שהבליעה בקדירה פגמה אף משום בשול מינו לא היה צורך הגעלה אם לא דנ"ט לפגם אסור. ואין להקשות דהא דמ"ד מב"מ ל"ב ולפי סברת הרשב"א דגזה"כ הוא אף אי טעם לאו כעיקר א"א ללמוד טכע"ק מג"נ דלמא לעולם טעם לאו כעיקר וצורך ההגעלה היתה משום בשול מב"מ וצריך לומר דמ"ד מב"מ ל"ב וסובר טכע"ק באמת לא יליף טכע"ק מגיעולו מדין רק ממשרת א"כ איך אפשר לומר דרב סובר דנ"ט לפגם אסור ויליף לי' מגעולי מדין ע"ז י"ל דאף לשיטתי' שסובר דמב"מ ל"ב לא איתא דין טכע"ק רק ממשרת ומשם א"א ללמוד דין נ"ט לפגם מ"מ דין האיסור נ"ט לפגם יכולין ללמוד אף שלשיטתי' מגעולי מדין וע"י זה א"א לדחות שהיה הגעלה משום מב"מ דהא לענין נ"ט לפגם אין לחלק בין מב"מ בין מין בשא"מ כנ"ל היכא שהטעם בעצמו פגום. ואי היה מותר משום דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אף במינו לא היה איכפת לן דהא כבר שם היתר עליו קודם שבא לתערובות מינה וכיון שנשמע מגעולי מדין דנ"ט לפגם שם איסור עליו נשמע ממילא אחרי שידעינן ממשרת שטעכעק"ד בא"מ שגם נ"ט לפגם אוסר:

פרק שלישי

גם מדברי רשב"ם בתוס' חולין (דף ק"ח ע"ב) נראה שסובר כשיטת התוס' ביבמות וסייעתם דבמ"ב מקרי נ"ט גם במשהו ובזה יוסרו מעליו קושיית התוס' שם כפי מה שאבאר וזה"ל הגמ' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר כזית כו'. א"ר בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא וכו' והקשו התוס' שם מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד דמב"מ א"ב צריך תרי ששים. ס' לרוטב לבטל חתיכת נבלה וס' בחתיכת היתר לבטל הרוטב. וקשה לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב וכו' עד א"ו כיון שהחלב הנפלט מהבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם הבשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מב"מ וכו' עד מכאן יש להוכיח תבלין הבלועין מחלב או מדם ונפלו לקדירה מתבטלין בס' ואע"ג דנ"ט אפילו באלף מותר דאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן. וקשה הא יש לחלק בשלמא לענין דין מניעת בטול מב"מ שפיר יש סברא לומר כיון שלא נאסר רק מאינו מינו אינו חמיר מן האיסור דלא יהיה כח הבן יפה מכח האב כמ"ש הרשב"א אבל היכא שנרגש טעם הנאסר בתוך התערובות כמו בגוונא דלעיל שנרגש הטעם בתבלין י"ל דלא שייך בזה סברא הנ"ל שלא יהא חמור מן האוסרה דאין זה בגדר חומרא דהא גם האוסרה אותו בנ"ט כ"כ הנאסר כיון שנעשה נבלה מה"ת שלא יאסר כ"ז שלא מורגש טעמו והרי זה דומה לדבר שטבעו להטעים עד ששים שקבל טעם מאיסור כחוש שאין בטבעו להטעים רק עד ל' האם נאמר שגם הנאסר ממנו לא יאסר רק עד שלשים. הן אמת שבס' חות דעת (סי' צ"ב) פסק כן אבל לא מצאתי לו חבר. ואף אם כן הוא קשה כיון שהסברא לחלק תו ליכא הוכחה לדין הנ"ל מדברי הגמ' כאן גדי א"ת אמנם אם נאמר שסובר הר"י בעל התוס' שגם מב"מ מיחשב טעם דהא עוד טעמו בו אף בתערובות א"ש הוכחה הנ"ל ודמי דין תבלין הבלוע מן האיסור כמו חלב הבלוע בבשר שאינה אוסרת בחלב אך שטעם חלב הנאסר נרגש בחיך האוכלין ודינו כנ"ט בחלב שביורה אף שאינו ניכר בפ"ע מ"מ בטלה משום דדיינינן ליה כדין הבשר שנאסרה ממנו וה"ה בתבלין הבלוע מאיסור וא"כ לפי"ז יש ליישב גם שיטת הרשב"ם שהוא נמי סובר בזה כסברת הר"י דהטעם נרגש במינו אף במשהו ורק הוא סובר כשיטת אחיו ר"ת שסובר דמדאו' מבוטל איסור בס' ומותר אף שמורגש טעמא. ורק מדרבנן שאסור בנ"ט יותר מס' כן מבואר בס' מנחת כהן חלק א' פ"ג ובפ"ה בשם ר"ת שמובא בטור (בסי' צ"ח) יעויי"ש ובמקום אחר בארתי שכן דעת רש"י כמבואר מדבריו (דף צ"ח ע"א) ד"ה שניהם לא למדוהו דמז"ב יכולין ללמוד דמבוטל בס' ולה כא דיהיב טעמא, רק מדרבנן אתמור ואמר טעמו ל"ב ופשוט דל"ק א"כ אמאי מב"מ בטל בס' הא ידעינן דיהיב טעמא ביותר מס' מצד שהוא מב"מ ז"א דהא מדאורייתא מב"מ בטל ברוב. וצורך ס' אינו רק מדרבנן שגזרו אטו א"מ לכך אין להחמיר יותר מבשא"מ שמן הסתם בטל בס' ומעתה י"ל דלמ"ד דמב"מ ל"ב א"א לומר דלכך ל"ב לפי שנשאר בטעמו עד אלף ויותר דאי משום זה אכתי היה לבטל בס' כמו א"מ שמבוטל בס' אף שיהיב טעמא ביותר מס' וא"כ ע"כ גזה"כ הוא וממילא י"ל היכא שנאסר משום א"מ לא חמיר מן האוסרה והגזה"כ לא היה רק במב"מ כשהאיסור הוא מצד עצמו, ולא כשהוא הנאסר מהאיסור שא"מ כ"ז על דין דאורייתא דמועיל ביטול ס' אף היכא שנ"ט ביותר מס' אבל אחרי שרבנן החמירו בא"מ שלא יועיל ס' היכא שהאיסור נ"ט ביותר מס' י"ל שהסברא נותנת דלמ"ד מב"מ א"ב מה"ת היכא שנאסר דבר שהוא מב"מ בתערובות מדבר שא"מ יהא אוסר התערובות מדרבנן מצד שטעמו הוא בכל התערובות דאף דדיינינן כפי האוסרה שהיא א"מ מ"מ כיון שהאוסרו אוסר עד מקום שטעמו מגעת אף ביותר מס' כ"כ יש להנאסר ממנו לאסור עד מקום שטעמו מגעת והרי תערובות הנאסר היא ממינו ומגעת בטעמו בכל התערובות וכנ"ל ומהיכי תיתי דלא יאסר מדרבנן כמו במבש"מ כשנותן טעם ביותר מס' ולכך הצריך רבינו שמואל ור"ת אחיו ז"ל כמבואר בר"ן ובריטב"א ובעל התרומה ב' פעמים ס' דהיינו מדרבנן כמו בא"מ היכא שהאיסור נ"ט ביותר מס' וכיון שכן מצאתי יישוב למה שהיה קשה לי לשיטת הר"ש ור"ת שסוברים דאף הנאסר מאינו מינו לא מבוטל במינו למ"ד מב"מ ל"ב. א"כ אף בכלים קטנים לא היה מועיל הגעלה בכלי מדין למ"ד מב"מ ל"ב דהא סתם בשול הוא במים ואם נתבשל בשר איסור בקדירה נאסרו המים שנתבשל האיסור בהם ונבלע בקדירה וכשמגעילין במים אף שיש ס' במי הגעלה לא מבוטל דהא הוי מב"מ וחוזרין ונבלעין שוב בקדירה וקושיית התוס' (בדף ק' ע"ב) לשיטת ר"ת אינו רק מכלים גדולים ועיי"ש שהעלו במסקנא דבאמת לא הגעילו רק כלים קטנים ולפי הדעתי קשה מ"ד מב"מ ל"ב ואף לכלים קטנים לא הי' הכשר בהגעלה אבל אם נאמר כמ"ש שהר"ש ור"ת לא הצריכו ב' פעמים ס' רק מדרבנן מצד שהטעם מתפשט ביותר מס' אבל לדין דאורייתא מודים שאין הנאסר אוסר אף במינו יותר מהאוסרו שהוא א"מ ול"ק מכלי מדין:

וסעד גדול לדברי הראשוני' מ"ש לחלק בין מה שאומרים שלענין מב"מ אזלינן בתר האוסרים ובין דין מלח ותבלין מצאתי בדברי הסמ"ג הלכות מא"ס מל"ת קל"ט שמתחלה מביא דעת ר"ת שהוצרך ב"פ ס' וכ' ע"ז ואומר רבינו יצחק שחילוק גדול יש ביניהם כו' אבל ברוטב נ"ל אין להחמיר בו יותר ממה שהיה כולה נבלה שהיה בטל בשא"מ כו'. מלשון זה נראה שנוטה דעתו לדעת הר"י ואח"ז כתב ובס' תרומות (סי' י"ג) פוסק בתוך כך שמלח הבלוע מדם כו' ורבינו יצחק בן אברהם ור"ש חולקי' עליו בדבר ואומרי' דמאחר שהמלח נימח עם הדם כולו נתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עמו יש לשער כאלו הדם כולו מלח. ומביאים ראי' ממה שאנו אומרים בפ' גה"נ (דף צ"ט) ר"י אומר רביעי' ציר דגים טמאים צריך סאתי' של ציר טהור לבטלו ולמה צריך כ"כ והלא אין החומץ והמלח שבציר אוסר אלא מחמת שמנונית דג טמא והשמנוני' היה בטל בס' אלא מאחר שהחומץ והמלח והשמנוני' מתערבים יחד ומוליכין את האיסור עמהן ויש לנו לשער כאלו השמנוני' כולו חומץ ומלח כו' עכ"ל ומתורף דבריו אלו נראה שתפס בזה לשון הריב"א והר"ש שחולקין על בעל התרומה בדין מלח הבלועה מדם והיינו שאינם חולקי' רק על מה שהמציא ספר התרומה בדין מלח כו' אבל עם כ"ז נוכל לומר שמודים לדברי הר"י במה שמחולק עם ר"ת בדין מיב"מ וסובר שלענין דין מב"מ לא בטל אזלינן בתר האוסרין רק במלח הבלוע מדם הדין כאלו הדם כולו מלח משום דהא יש טעם של המלח בתערובות השמנוני' של הדגים טהורים שבציר טהור. והנה לכאורה אפשר לומר דבסברא זו עצמו אם בנאסר דעביד לטעמא הולכין בתר הנאסר או רק בתר האוסר שאין עביד לטעמא פליגי ר' יהודא עם ר' יוסי בתרומות פ"י משנה ח' דר' יהודא דמצריך שם סאתים ע"כ סובר דאזלינן בתר הנאסר ואוסר עד היכן שטעמו מגעת ור' יוסי שמיקל שם לבטל בששה עשר סובר דאזלינן בתר האוסר שהוא השמנוני' עצמו של הדג שאינו אלא זיעה בעלמא וכלה טעמו בתערובת ששה עשר הן אמת שהרמב"ם סוף פ"ו מהל' מא"ס פוסק כר' יהודא ואף שאין לנו כלל היכא דר' יהודא ור' יוסי פליגי כמאן הלכה. אחז בזה הרמב"ם דברי ר' יהודא להלכה מצד הכלל דהלכה כדברי המכריע ולפי פירוש הרמב"ם שם במשנה דעת הת"ק דציר אוסר עד תתק"ס והוי דברי ר' יהודא הכרעה בין דעת ת"ק דמחמיר טובא ובין דעת ר' יוסי דמיקל ביותר וכן כתוב בלח"מ אבל לפי פירוש הר"ש דרישא דמתניתין לא איירי מדין ביטול ציר רק מדין ביטול דג טמא עצמו שהוא ברי' אין בפלוגתא לענין ביטול ציר רק דברי ר' יהודא ור' יוסי ולפי הכלל שבכל הפלוגתא אזלינן בדרבנן להקל. אפשר לפסוק בזה כר' יוסי וכמו כן בדין מלח ותבלין הבלועים מדם. כיון דאין דנין בזה רק מצד חנ"נ שהוא לשיטת הר"י ובעה"ת רק מדרבנן בשארי איסורין יש להקל כר' יוסי דלא ניזל בתר הנאסר דעביד לטעמא רק בתר האוסר. ודע לפי מה שבארו הריב"א והר"ש הנ"ל דטעמא של ר' יהודא משום דבמלח וחומץ נעשה נבלה מן הציר מוכח דאף באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ דהא ציר דגים אינו אלא מדרבנן וע"כ לא החמיר ר' יהודא דלא לבטל כלל כדין מב"מ כדאיתא בחולין (דף צ"ט) שאני ציר כו' והרי לכאורה מכאן סתירה לדברי פ"ח בי"ד (סי' צ"ב ס"ק י"ז) אמנם בלא"ה קשה מכאן לשיטת הר"ן שסובר דבמדומע ומחומץ שאינו דרך בשול ל"א חנ"נ וכמו כן להסוברים דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ וביותר קשה לשיטת רבינו אפרים שסובר דל"א כלל בשאר איסורין ודו"ק

פרק רביעי

אולם באמת תירץ זה שכתבנו על הרשב"ם לא אתי שפיר דלפי מה דמבואר בדברי התוס' וז"ל וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמא חתיכה של היתר נ"נ מדרבנן וצריך ס' כנגד כולה וכו' עד א"כ מ"מ מדרבנן החלב עצמו נאסר הרי דעיקר קושייתם הוא מדרבנן וא"כ עכ"פ מדרבנן הו"ל לאסור ולרב משמע דחלב מותר לגמרי ועל זה לא שייך תירוצי הנ"ל ולכן נ"ל לתרץ באופן אחר ע'"פ שנקדים הדקדוק על התוס' דלפום ריהטא קשי' למה להו דנקטו קושייתם בהקדמה דמדאורייתא מותר ורק מדרבנן חנ"נ הלא אם מדאורייתא חנ"נ אלימא קושייתם ולכן נ"ל דלפירש"י (בדף צ"ח ע"ב) ד"ה דמדאורייתא כו' וברובא ה"ל לבטולי מבואר דאף אי טכע"ק לאו דאורייתא מ"מ כיון דעכ"פ "פ הטעם בפ"ע אסור כנלמד מהטמאים לאסור צירן ורוטבן א"כ אף בתערובות אינו ניתר כ"א עכ"פ בבטול רוב וכן ביאר הריטב"א בחידושיו ממילא צ"ל לפי"ז דאף אי טכע"ק לאו דאורייתא מ"מ אוסר במב"מ למ"ד מב"מ ל"ב דכיון דליכא ביטול הוי כאלו היה בפ"ע ונשאר באיסורו והוא טעם לפי האמת לדעת רש"י שפוסק טכע"ק לאו דאורייתא ופוסק ג"כ שמב"מ ל"ב ונאסר מצד הטעם וא"צ למ"ש הרשב"א בזה בסוגי' דז"ב דגזה"כ במב"מ והשתא דאתינן להכא י"ל דרבא גם כן סובר טכע'ק ל"ד ומ"מ א"ש דברי רב בחולין (דף ק') בחתיכה של נבלה כיון שנ"ט בקיפה ובחתיכות כו' משום דשם הוא מב"מ וכיון שכן שפיר ס"ד דגמ' לומר אליבא דבשר א"ת ולא חלב. ול"ק הא עכ"פ החלב נאסר מטעם איסור בשר די"ל דרב סובר טכע"ק ל"ד בא"מ ומועיל לו ביטול ברוב ואין להקשות דאכתי החלב שנבעלה בבשר נאסרה מטעם הבשר ושם באותו החתיכה ליכא ביטול רוב דאדרבא הבשר הוא הרוב נגד החלב שבתוכה לזה י"ל דבלא"ה אינו מובן קושית הגמרא חלב נבלה הוא דלמא גם באוכל אמרינן שמועיל קישור לצרף הבליעה ועם מה שבקדירה לבטל טעם הבשר וכדברי ראב"ן שבמרדכי פרק גה""כ שמובא בהלכות (סי' קפ"ג). ומה שמחלק שם בין בלוע באוכל לבין בלוע בכלי אינו מובן ועכ"פ לא ברירה בזה להקשות. אמנם לשיטת הפר"ח (בסי' צ"ח ס"ק כ"ח) כיון דטעכ"ד אף בדאיכא ס' כשיש טעם אסור מדאורייתא א"כ בב"ח דטכע"ק א"א שיהיה ביטול מצד קישור דמה בכך הא הקישור אינו מועיל אלא שיהיה בין הכל ס' ועכ'"ז בתוך החתיכ' במקום שפוגעים יחד החלב עם הבשר יש נ"ט להבשר והחלב דשם שהחתי' כ"ז בולעת ואינה פולטת דהיינו בעוד לא נח מרתיחתו וכשנח הוא שפולטת ומתפשט טעם הבשר ובב"ח טכע""ק דאורייתא ובמקום שיש טעם לא מועיל ביטול ס' ומקשה הגמ' שפיר חלב נבלה הוא וע"ז משני שפיר גדי א"ת ולא חלב ולא הוי איסור בב'"ח גבי החלב ואין לאסרה רק מצד שהבשר אסרה כמו כל בשר איסור ולזה י"ל דטכע"ק ל"ד בשאר איסורים ומותר היכא שיש ביטול ברוב וכאן הרי יש רוב חלב מצד הקישור שמצטרף כל החלב שבקדירה להחלב שנבלע בבשר ומבוטל ברוב את טעם הבשר הפוגע בחלב הנבלע בחתיכה ואף שיש שם בתוך החלב טעם הבשר מבוטל ברוב כמו כל טעם שמבוטל ברוב למ"ד טכע"ק ל"ד ואין לאסור החלב דשם רק מדרבנן דמדרבנן טכע"ק אינו מבוטל ברוב ולזה י'"ל כיון שאין האיסור רק מדרבנן תו לא אמרינן בזה מב'"מ ל"ב כפי י"מ לעיל (דף כ"ט ע"ב) על דברי הגמ' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דבאיסור דרבנן ל"א מב"מ ל"ב ודברי רבינו שמואל שמצריך ב'"פ ס' א"ש לפי המסקנא שסובר דהלכתא טכעק"ד ולא הי' מקום לקושיית הר"י לכך הקדים הר"י דדין חנ"נ בשארי איסורים אינו אלא מדרבנן וא"כ ע"כ מוכח דגם בדרבנן מב"מ ל"ב דאל"כ לא אתי שפיר דברי רב גבי ח"נ כו' ולא דברי ר"ש שמצריך ב'"פ ס' א"ו דגם מדרבנן מב"מ ל"ב וכיון שכן מקשה הר"י שפיר דא"כ גם כאן גבי חלב נימא כיון שעכ"פ נאסרה מדרבנן בתוך החתיכ' דהקישור לא מועיל לענין איסור דרבנן דאף שיש מצד הקישור ביטול מ"מ כיון ששם יש הרגש הטעם אסור מדרבנן דטכע"ק הוא עכ"פ אסור מדרבנן ולכך הוצרך הר"י להקדים דין חנ"נ אינו אלא מדרבנן והשתא דאתינן להכי דעיקר קושי' הר"י על יסודו תחלה דחנ"נ בשאר איסורין אינו אלא מדרבנן וא"כ א"ש דברי הרשב"ם והר"ת אחיו שהמה סוברים דחנ""נ בשאר איסורים הוא מדאורייתא כדמוכח מדברי התוס' לעיל (דף ק') בסוף התוס' ד""ה כשקדם וסילקו במה שמפלפלים בהגעלת כלי מדין וכן מבואר מדברי פ""ח (סי' נ""ב) וממילא י"ל כשיטתייהו דבאמת מדרבנן מב""מ ל""ב והוא שמצריך ב'"פ ס' א""ש משום דגם בשאר איסורי' חנ'"נ מדאורייתא וטכע'"ק דאורייתא ודברי הגמ' גדי א"ת ולא חלב א'"ש דלאותה ה"א היינו אומרים דבשאר איסורין טכע"ק ל""ד ולא הוי לחלב שבתוך החתיכה רק איסור דרבנן דהא יש כאן הבטול ברוב ע'"י הקישור וא""א לאסרו רק מדרבנן וליכא למימר עוד גבי אותו החלב דלא אתי לבטל מצד מב"מ דבאיסור דרבנן מב"מ בטל:

ועפי"ז יש ליישב דברי רש"י מ"ש בד'"ה גדי אסרה תורה כו' ואפילו היה בבשר שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ס"ל לרב דחלב מותר עכ"ל דלכאורה אינו מובן דא'"כ אמאי אמר רב כזית בשר שנפל וכקושיית התוס' בד""ה גדי כו' אבל לפי הנ"ל י""ל דמ""ש רש""י ס"ל לרב דחלב מותר הכוונה דמדאורייתא מותר. אבל מדרבנן באמת אסור ולכך תפס רב דינו בכזית בשר כו' כבכה"ג החלב מותרת אף מדרבנן דאף שהחלב שנכנסה להבשר נאסרה שם מדרבנן מ""מ כשחוזרת להחלב שביורה מבוטלת בס' דבאיסור דרבנן מב"מ בטל:

אמנם היות מבואר בר""ן וחידושי ריטב""א ושארי ספרי הקדמוני' דגם לר'"ת אחז שיטת ר"ש אחיו להצריך ב""פ ס' ולשיטתן א"א לתרץ כנ"ל דהא לפי דברי המנחת כהן בשער התערובות פ"ג פ"ה דעת ר"ח המוזכר ביאר (בסי' צ'ח) אף שטכעק""ד מ"מ מותר מדאורייתא כשמבטל בס' אף היכא שמורגש הטעם ואינו אסור אלא מד""ס א"כ אם נאמר לשיטתי' שסובר סברת מקישור מאי מקשה הגמ' חלב נבלה הוא הא אף בב"ח דטכעק'"ד מ""מ מועיל ביטול. וע'"י הקישור חלב הבלועה בהבשר עם החלב שבקדירה יש ס' נגד הטעם הבשר ואין כאן התחלת איסור על החלב. אבל אציע תחלה דברי רש"י ז""ל הסותר זא"ז וביישובן כאשר אבאר מתורץ גם שיטת ר"ת ובתירוץ יותר מרווח:

פרק חמישי

בדף צ"ח ע"א ד"ה שניהם לא למדוהו כ' רש"י ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצי למילף אפי' היכא דיהיב טעמא כו' אפ"ה רבנן אחמרו ואמרו טעמא לא בטל ע"כ הרי מפורש שלא כדברי הפר"ח הנ"ל לדעת רש"י דע"י ביטול ס' מותר אף כשמורגש טעם האיסור ומלשון רש"י ז"ל בסוגי' דידן ד"ה אי חידוש מסיים רש"י גמרינן לי' מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא ע"כ מבואר דבאיכא טעמא אסור אף ביותר מס' וליישב סתירה שבדברי רש"י נ"ל דחילוק יש בדין הנ"ל היכא דאיכא ס' ואעפ"כ יהיב טעמא בין כל איסורין ובין בב"ח דבכל האיסורין כשיש ביטול ס' נהפך להיות היתר מהאיסור ולכך אינו אוסר עוד בטעמא דהוי כטעם הבא מן ההיתר ה"ז דומה לביטול יבש ביבש לשיטת התה"ד שמובא בש"ך סי' ק"ט והוא גם דעת הראב"ן כמפורש דבריו בספרו בסוגי' דחנ"נ דיבש ביבש בא"מ צריך ס' מדאורייתא הרי אף שעומד בפ"ע וטעמו בו מ"מ חוקי התורה שיהי' הביטל בס' ונהפך להיות היתר בביטול זה ולכך אין עוד איסור בטעמו משא"כ בב"ח שהוא תמיד הבה"ת וצירופן אוסר מצד הטעם וכל עיקר איסור בב"ח הוא מצד הטעם אשר ע"כ רצה אביי ליליף מבב"ח דטעכע"ק וע"כ אף כשיש ס' מ"מ כשנרגש הטעם הוי בב"ח דאין לומר שס' פועל שיבוטל החלב או הבשר ז"א דהא היתר בהיתר לא שייך כלל ביטול כמו בכלאי' וכדברי התוס' והרא"ש שמובא בט"ז וש"ך י"ד ריש הלכות כלאי' ולכך סובר רש"י דאין להתיר בב"ח רק כשלא יהיב טעמא משא"כ בשאר איסורין ומיושב שיטת ר"ת הנ"ל דלשיטתו בכל האיסורין מועיל ביטול ס' אף שמורגש הטעם משא"כ בבב"ח ולכך מקשה הגמרא חלב נבלה הוא. דא"ל מצד קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה יש ביטול ס' לבטל טעם הבשר וז"א דמה בכך הא מ"מ הבשר יהיב טעמא באותו מיעוט החלב כשנכנסה להבשר והיכא דאיכא טעמא אינו מועיל גבי בב"ח ביטול ס' וע"ז משני הגמרא גדי א"ת ולא חלב ואין לגבי החלב דין איסור בב"ח רק שרוצים לאסור החלב מצד טעם בשר איסור שנאסר תחלה הבשר ואוסר בטעמו אותו החלב שבא לתוך החתיכה כמו כל איסורין שאוסרי' בטעמם ונגד זה מועיל ביטול ס' אף היכא שמורגש הטעם ואמרינן שמועיל קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה שבצירופן יש ס' נגד טעם הבשר שפוגע בחלב שמתוך הבשר ומבוטל אף שהטעם מורגש כדברי ר"ת לשיטתו שמועיל ששים אפילו היכא דיהיב טעמא ואף שכבה"ג מ"מ אסור מדרבנן תו ליכא למימר גבי' דין מב"מ לא בטיל כנ"ל וכדי שלא יקשה דא"כ למה מצריך ר"ת ששים בחתיכות נגד הרוטב דהא לפי הנ"ל בלאו הכי אין הרוטב נאסרת מהחתיכה של האיסור כיון שמוקשרת עם הרוטב שבקדירה גם אם מורגש הטעם בטל מה"ת לשיטת ר"ת הנ"ל אקדים עוד דדין זה אם מב"מ מדרבנן בטל אי לא הוא פלוגתא דאמוראי דלשיטת הר"ן דדבר שיל"מ לא בטל הוא מטעם דהוי מב"מ ולדברי רב אשי ביצה דדשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב בע"כ צ"ל דגם בדרבנן מב"מ ל"ב אבל לשיטת החולקי' על רב אשי שלא פחתו לתרץ כדבריו בשילהי ביצה י"ל שסוברי' דבאמת בדרבנן לא שייך דין דשיל"מ וכנ"ל מדברי הפר"ח סי' ק"י ובשע"ה הלכות יו"ט שפליגי בזה אמוראי וכנ"ל ומעתה י"ל דמה שמצריך ר"ת ב"פ ששים הוא לפי המסקנא דקיי"ל כרב אשי וא"כ אף בדרבנן מב"מ ל"ב אבל לפי ס"ד דגמ' דגדי א"ת ולא חלב הוי אמינא דרב קאי לשיטת הסוברי' דבדרבנן מב"מ בטל וכנ"ל וא"ל דלכאורה בפשיטות לס"ד דגדי א"ת וכנ"ל הוי אמרינן דרב ל"ל טכע"כ בשאר איסורין וליכא גבי מבשא"מ רק איסור דרבנן וא"כ לא צריכי לדברי האריכות הנ"ל. אך ז"א כלל דגם אם טכע"ק ל"ד אסור כשהוא בפ"ע מלמוד דהטמאי' וכנ"ל לאסור צירן כנ"ל וכמו כן כשהוא בתערובו' שוה דהוי כאילו בעין כע"ש לעיל בשם הריטב"א וא"כ גם אם טכע"ק ל"ד מ"מ החלב שנבלע בכזית בשר נאסרה מדאו' וכנ"ל וכיון שנאסרת מדאו' חוזרת ואוסרת החלב שביורה מצד מב"מ אולם לפימ"ש א"ש דהכא שאני דמקושרת עם החלב שביורה להיות עכ"פ ביטול טעם הבשר שלא יהי' נחשב כאלו הוא בעינא ולא נשאר רק איסור דרבנן ובדרבנן מב"מ בטל. אבל לעיל גבי חתיכה נבלה דאמר רב מב"מ ל"ב י"ל שלא הי' שום התחלות ביטול כלל ומיירי שנתנה חתיכה נבלה טעם בחתיכת בשר מקודם ולכאורה יש ראי' לדברי הנ"ל מקושי' הגמ' בסוגי' לימא פליגי אדרבא דאמר רבה מו"מ וד"א סליק כו' והכוונה על דברי רבא בהקומץ רבה דף כ"ג גבי מנחת כהני' כו' וכמ"ש התוס' וקשה דלמא שאני התם שהכל בתערובות א' שבתוך הקומץ שמן דידה ושמן הקומץ שנתערב בתוכה ואמרינן אף שיש בשמן מב"מ מ"מ בטל השמן בתוך קומץ הסולת מצד סילק אבל כאן בחתי' שנתנה טעם בחתי' ויש רוטב בקדירה אם נאמר כסברת התה"ד דמה שנבלע באוכל לא חשוב כמקושר למה שבתוך הקדירה והוי כנפרד ממילא יעו"ש י"ל דבכה"ג לא אמרינין סליק כנ"ל ואין כח ברוטב לבעל טעם הנבלה שבתוך חתיכת הבשר כיון שלא חשוב כמקושר (ג) וכעין סברא זו יש דומיא במה דאיתא בתוס' מס' ע"ז דף, נ"ו ד"ה אבל כו' יעו"ש דהיכי שהמינו נפרד לא אמרינן סליק ועלה בלבי לתרץ דא"ש לפי שיטת התוס' והרשב"א בחידושיו כאן שמחליט שאף למ"ד אפשר לסוחטו אסור אינו רק כשהולך משהז מן האיסור ופליט הבלוע מן החתיכה שנ"נ לתוך חתיכות הכשרות ומה שצריכין לדין סליק ול"א בפשיטות שמיד שבאה הפליטה מבשר הנבלה לתוך הרוטב נתבטלה. שם מתרץ הרשב"א כיון שגם מחתי' כשרות יצא מוהל לתוך הרוטב הוי מוהל זה עם מוהל בשר איסור מב"מ ולכך צ"ל סליק. וא"כ דמי ממש לתערובות המנחות דגם הכא הכל בתערובות אחד אבל לשיטת הקדמוני' ורש"י בסוגיא ד"ה אמר רב דלרב היכא דנ"נ אוסר שאר חתי' אפילו בלא רוטב דהוי כנבלה ממש שאוסרת בעצמותה חתיכות שהן בתוך הקדירה כשהם חמים בלועים זה מזה אף בלא מציעת רוטב כמבואר ברשב"א לשיטת רש"י וכך כתב הר"ן סוף פרק כה"ב דאם אפשר לסחטו אסור והוי בב"ח כל החתיכה כאיסור מגופה ולא מצד בליעת דבר אחר פולט עם הבלוע בשארי החתיכות אפילו בלא רוטב יעויין בש"ך א"כ קשה קושייתי הנ"ל דל"ד לדברי רבא גבי תערובות המנחות דשם הכל בתערובות אחד משא"כ הכא שאנו באין לדון שהרוטב תבטל הטעם המובלע בחתיכת היתר שנבלע בהם בלי מציעת הרוטב ואין לאותו בליעה שייכות עם הרוטב לפי סברת תה"ד דנגד בליעה באוכל ל"א שיצטרף מה שבקדירה לבטל ועלה בלבי שלכך נד רש"י מפירוש התוס' במה שכתבו שקושיית הגמ' מדברי רבא גבי מנחות דלרש"י לשיטתו אין דמיון לשם כנ"ל והבנת הגמרא אינו רק על דברי רבא לעיל לענין חתיכה נבלה שנתנה טעם בחתיכות שאמרינן גם בזה דין סליק והטעם בזה כדברי הנ"ל שגם הבלוע באוכל דאמרינן דהוי כמקושר למה שבקדירה שייך שפיר סילק כמו במנחות וא"כ קשה כנ"ל מה מקשה הגמרא חלב נבלה הוא הא ע"י הקישור יש לבטל טעם הבשר וצ"ל כמו שכתבתי דכאן שיש הרגש טעם בב"ח שבא לתוכה אין תועלת בביטול דאכתי כ"ז שהחלב מובלע בבשר יש טעם בב"ח אבל בח"נ שנתנה טעם בחתיכות כשרות ליכא כלל דין טעם דהא הוא מב"מ שפיר מועיל קישור הרוטב שבקדירה לבטל בס' הבליעה מן החתיכה הנבלה לתוך חתיכות הכשרות:

פרק שישי

ולפי דברי הנ"ל צ"ע ליישב דברי הראב"ן ומרדכי פ' גה"נ שמתרץ דלכך בקדירה שבשל בה בשר אם בשל חלב בנ"ט ולא אמרינן שהחלב שנכנס תחלה בדופן הקדירה נעשות נבלה וחוזרת ואוסרת החלב שבתוך הקדירה משום שהבליעה עם החלב שבתוך הקדיר' מבטלין בשר הבלוע בדופן. וקשה מה בכך שיש ביטול מ"מ יש טעם בב"ח בתוך דופן הקדירה וכהתחלת דבריו בעצמו שכתב בזה"ל הלא החלב הנבלע בקדירה נ"ט להרוטב שנתבלע בה כו' יעויי"ש והיכא שמורגש טעם לא מועיל ס' ולדעת הראב"ן בעצמו בספרו דף קנ"א קנ"ב ע"א היכא שיש טעם ביותר מס' אסור מדאו' ואיתא שם ולכך הגריסין של התרומה שנתבשלו בעדשי' כשטועם כהן טעם גריסין בעדשים אע"ג שיש בעדשים אחד ומאה אסורים דעדשים לזרים דטעכ"ע והו"ל העדשים כתרומה ואין כאן היתר לבעל כן תורף דבריו שם ומסיק עוד שם דטכע"ק בא"מ הוא מדאוריית' א"כ קשה כנ"ל אמנם בלא"ה סתירה מוכרחת לדברי הראב"ן שבמרדכי הנ"ל למה שמצינו בס' הראב"ן שבדף י"ג ע"א דין כ"ב מבואר להדיא להיפוך וזה לשונו שם (על דין כף בשר שנתחב לחלב) ואם שהתה הכף בחלב עד ששבעה מבליעה והקיאה חלב שבלעה לחלב שבקדירה אוסר כל החלב שהרי החלב שבלעה חלב של נבלה הוא והוי מב"מ עכ"ל:

ואחרי שצדדתי ליישב סתירה הנ"ל ולא עלתה לי אמרתי להעלות מה שיש לפלפל בדברי הראב"ן לפי מה שמובא מדבריו במרדכי בשערי דורא דיני ביטול דלכאורה דברי הראב"ן ובמרדכי בעצמם כסותרים זא"ז שנחית להתיר משום דאין בלוע אוסרת בליעה (ד) ובשע"ד הנ"ל הביא הדברים באריכות שאתי' לי' מדין טהרה בלועה שאינה מטמאת טומאה בלוע כדאיתא בפרק בהמה המקשה ולבסוף מסיים במרדכי שההיתר הוא מצד צירוף מה שבתוך הקדירה עם היתר הבלוע לבטל איסור הבליעה ובלא"ה קשה איך מביא ראי' משם הא מצינו לכלל מונח דאין להשוות איסור לטומא' אמנם די"ל רק בדרבנן ומטעם אפושי טומאה לא מטמאינן אבל לענין דאו' י"ל דילפינן איסור מטומאה ומצאתי כן בנוב"י חלק יו"ד ס"י ויש לי לפלפל בזה בדברי התוס' אכ"מ ולפי"ז לא הועילה ראי' הראב"ן שבמרדכי לסברתו בדין בליעת איסור והיתר שאין אוסרין זא"ז כמו שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה רק שלא יהי' איסור דאורייתא ואכתי נוכל לומר דלמא אכתי מדרבנן אוסר איסור בלועה להיתר בלועה ולזה הוצרך לסברת השני שמתחבר ההיתר שבכלי מדם הבלועה ההיתר לבטל הבלועה ותו אין להקשות דמה מועיל הביטול כזה הלא מ"מ בתוך הכלי נותן האיסור טעם לתוך הבלוע וכשיש נ"ט לא מועיל ביטול ס' י"ל שהראב"ן שבמרדכי כשפסק הוראה זו הי' הולך בשיטת הפוסקים דמדאו' מועיל ביטול ס' אף היכא דיהיב טעמא וליכא בכה"ג רק חומרא דרבנן. וי"ל דע"כ לא החמירו חכמי' רק באיסור דאו' משא"כ הכא דבלא"ה ליכא התחלת איסור דאו' בזה דהא מדאו' אין לאסור בלוע איסור היתר בלוע. הן אמת שבב"י סי' קי"ב כתב דאף באיסור דרבנן אסור היכא דלטעמא עבידי וראיתי למה שאמרו בחולין דף ו' לענין תערובות למאי דמותיב עלה מדתני והנותן לשכנתו כו'. שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי כו' יעויי"ש אבל ז"א רק בדבר דעבידי לטעמא שהוא עיקר וכמ"ש ברש"י לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר ולכן אוסר בדמאי אף שבדמאי א"צ ביטול ס' על טעם. שלא גזרו טעם דמאי וכן כתב הפר"ח ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ד' וא"כ ליכא הוכחה הנ"ל לענין איסור דרבנן היכא שיש ס' נגדו ומינכר טעמו שיהי' אסור דאפשר דיהי' לגדור במה שאסרו ובפרט עד ס' דמלתא דלא שכיח הוא ובסיגנון הנ"ל י"ל ע"ד מה שהקשיתי עוד על דברי ראב"ן שבמרדכי שלפי דבריו לכך מועיל טעימה בקדיר' של בשר שבשל בה חלב ול"א שנעשה החלב שנבלע תחלה בקדירה נבלה משום שנצטרף החלב שבקדירה לבטל טעם הבשר וקשה הא כנגד כל הכלי צריכין לשער כנגד כולה משום דלא ידעינין כמה בלע. וממה שאין נרגש טעם הבשר בתוך החלב שבתוך הקדירה אין ראי' שלא נשאר עוד מבלוע בשר בתוך הכלי דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם וכיון שכן אין ראי' ע"י טעימת הקפילא שיש ס' בחלב נגד כל בליעת הבשר שבכלי דביטול בס' צריך שיהי' נגד הבשר שנפלט מן הקדירה לתוך החלב וגם נגד טעם הבשר שנשאר עוד בתוך דופני הקדירה שהי' בתחלה יחד עם החלב שנבלע בתוך דופני הקדירה ויכול להיות שאין ס' בכל החלב נגד הבשר הבלוע אבל לפי הנ"ל א"ש דלכך הקדי' הראב"ן שמדאורייתא ליכא איסור כלל דילפינן מטומאה (שיהי' טעם ביותר מס') כשם שהטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שיהי' בלועה כך אין איסור בלועה אוסר היתר הבליעה דלדידן דאו' ילפינן איסור מטומאה ואף אם נאמר שמדרבנן אוסר איסור בלועה בהיתר בלועה לזה מועיל צירוף שבקדירה שיהי' דין ביטול דבאיסור דרבנן מועיל הגעלה אף לכלי חרס לפי דעת בעל העיטור שמובא בטור י"ד סי' קכ"ח עיי"ש ומלבד זה הלא הראב"ד פסק דבאיסור דרבנן משערין מאומד ומנכין בשיעור כמות החרסית שבדופני וא"צ ס' רק נגד המשוער מה שנבלע בהן מן האיסור ונגד זה יכול להיות ס' בתוך מה שבקדירה ואף אם ניחשב לספק הוי ספיקא דרבנן היוצא לנו מכל הנ"ל דעכ"פ מפשטות דברי הרשב"ם ז"ל נראה שנוטה לסברת הריטב"א בתוס' ביבמות דמש"ה מב"מ לא בטיל משום דהטעם מורגש ומש"ה ס"ל דהולכין בתר הנאסר וכנ"ל ונ"ל דבדין זה תליא הספיקא דאיסתפק הפ"מ בפתיחה להלכות תערובות אם חצי זית חלב וחצי זית שומן נפלה לתוך ס' אי בטל או לא דתליא בזה דלמ"ד דמב"מ הוי כנרגש הטעם אף באלף ורק דגזה"כ הוא דמב"מ בטל ברוב וא"כ בנתערב בא"מ ניהו דאיכא ס' נגדו כיון שמרגישין הטעם עכ"פ ל"ב ולמ"ד דמב"מ לא מקרי הרגשה רק משום גזה"כ לא בטל לר"י א"כ לדידן בכה"ג שבאמת אין האיסור נרגש בעצמותו רק עם ההיתר בטל אף בא"מ והר"ן במס' ע"ז פרק השוכר כתב בפשיטות בכה"ג דבטיל וגם כנראה דעת הראב"ד דס"ל דאין חוזר וניעור אף בנ"ט א"כ הרי קשה לכאורה ניהו דאינו חו"נ הא מ"מ נרגש הטעם האחרון בהצטרפו עם הראשונים אלא וודאי דס"ל דזה לא מקרי נ"ט כיון שבעצמותו אינה ראוי' לתת טעם:

פרק שביעי

ובארתי בזה דברי המרדכי על רש"י שסובר דאין דין כבוש כ"א בחומץ וציר הא מדברי דתרו לי' כולא יומא בחלב' נשמע דאף בלא חומץ וציר אמרינן כבוש וגם במשנה זיי"ן פרק ז' דשבועות ורד חדש יש ראי' לדין כבוש ועיין במרדכי מס' ע"ז שמאריך בזה עוד קשה לפי הסוברים דר"י ל"ל כבוש כמבושל כדברי רבין בשמו (ועיין בחולין דף קי"א) ואף דאביי אמר דהא דרבנן ליתא ז"א רק לענין דין מליח כרותח א"כ אמאי מקשה הגמ' במס' נזיר דף ל"ז אליבא דר' יוחנן הא בב"ח חידוש הוא אי תרו ונ"ל דלכאורה קשה למ"ד כבוש אינו כמבושל הא נראה בחוש דכשהוי בשר בדבר צלול מקבל בלוע ועיין בתוס' בסוף ד"ה חידוש הוא יש ליישב עפ"י דברי הראב"ד שמקשה לשיטתו שסובר דאמרינן קמא קמא בטיל אף כשנתוסף איסור במבשא"מ וטעמא מורגש א"כ אמאי אוסרין באיסור שנפל בתבשיל היתר נימא קמא קמא בטיל ומתרץ דבבשול נתפשט האיסור בכל הקדירה בב"א ולפי"ז י"ל דלמ"ד כבוש אינו כמבושל אין הכוונה שאין הכבישה גורם פליטה אלא הכוונה שאין הפליטה והבליעה בב"א כמו בבישול וממילא שייך בי' קמא קמא בטיל ולכך אינו אוסר ומעתה א"ש הא דחשבינן בב"ח לחידוש דאף שבכל האיסורין ליתא דינא דכבוש מ"מ בבב"ח הי' מן הדין שיהי' אוסר גם ע"י כבישה דכיון דלא אסרה תורה רק דרך בשול שהוא כשיש נתינת טעם הוי בב"ח היתר בהיתר כ"ז שלא הגיע לכלל נ"ט כמו שמסביר הרא"ש ומביא בט"ז יו"ד סי' רצ"ט ס"ק א' ועיי"ש ובהיתר בהיתר לא שייך בטול וליכא למימר בי' קמא קמא בטיל וכ"ז לפי המסקנא דאסיק רבא דדרך בשול א"ת אבל לס"ד דאביי שלא נחית לזה וסובר שבב"ח הוא כמו שאר איסורין וילפינן לדינו מז"ב לפי פירוש רש"י לא הי' לו להחשיב לבבב"ח לחידוש מצד דין כבוש דהא קמא קמא בטיל לכך הוצרך לפרש בשיטת אביי דהחידוש הוא מחמת שכ"א בפ"ע היתר וכיון דאתינן להכא יש ליישב קושיית המרדכי ממשנה דורד בהקדים שהרב אלפסי כתב דאף דפסקינן דריחא לאו מילתא הוא מ"מ אסור בפת שאפאו עם צלי לאכלו עם כותח מטעם שהוא דשיל"מ ומקשה הר"ן הא בבא"מ אף דבר שיל"מ בטל. אמנם לפי הדרישה ביו"ד סי' ק"ב סק"ג והפ"י מס' ביצה דף ל"ז ע"א בד"ה בא"ד וי"ל שלכך מבא"מ בטיל אף בדשיל"מ משום דכיון דביותר מס' ליכא נ"ט כלל א"כ הוי כאלו הכיר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי כו' יעוי"ש ל"ק קושיית הר"ן דאף דריחא לאו מילתא הוא וחשוב כמשהו מ"מ כיון שנרגש לא שייך לומר בי' דהוי כנסתלק מן ההיתר. דהא מרגישין הריח ולכך לא בטיל מצד שיל"מ אף בא"מ ומעתה י"ל לחדש דבר דאף שהר"ן להרב אלפסי בפ"ד מס' ע"ז מחליט בפשיטו' דכשבישל כזית בשר כשר וזית בשר טרפה בס' זיתים של היתר שמותר התבשיל אף שנרגש טעם הבשר טריפה. ז"א אלא היכא שהאיסור הוא מחמת טעם. ע"כ היכא שלא הי' באיסור לבדו כדי נ"ט לא חשיב טכע"ק אבל היכא שמניעת הביטול ראוי' להיו' מצד דשיל"מ שאוסר בכ"ש והתירו בא"מ אינו רק מכיון שנבטל טעם בא"מ הוי כאלו הוסר האיסור ואינו כלל. ע"כ היכא שיש היתר בתערובות שהיא ממין האיסור שנפל בתבשיל ומחמת ההיתר ההוא נשאר קיים טעם המשהו של האיסו' שהוא ממינו. אין ביטול אותו משהו אף בא"מ כשאיסור ההוא הוא דשיל"מ. דאף שבעצמותו ליתא בנ"ט מ"מ הא מטעם מניעת ביטול אינו מחמת נ"ט רק משום דהוא דשיל"מ ואוסר אף במשהו רק שאלולי ההיתר שהוא מחזיקו שלא יפקע טעמו בהתערובות של א"מ הי' בטל אף שהוא דבר שיל"מ משום שהי' כאלו אינו כלל משא"כ כשנצטרף בתערובות עם ההיתר א' חצי זית היתר וחצי זית איסור שהוא דשיל"מ בנ"ט זיתים של היתר מין אחר. מהראוי לומר שהחצי זית איסור דשיל"מ לא מובטל אף בא"מ כי הוא דשיל"מ. ולא שייך בי' כאלו אינו ומעתה א"ש דגם דין כבוש שייך בדשיל"מ לאסור אף בא"מ דהא לפי דברי הנ"ל מה שמותר כבוש בשאר איסורי' הוא מחמת דאמרינן קמא קמא בטל ונעשה היתר וזה לא שייך היכא שאיסור הוא דשיל"מ דהא אף דנתבטל טעמו קמא ושב להיות היתר מ'"מ נקודה אחרונה של האיסור שהוא מאותו המין כשמגיע לכדי נ"ט אוסר התערובות לא מצד טכע'"ק רק משום דשיל"מ שאיסורו במשהו ואף שנתערב בא"מ הרי מ"מ מורגש טעם מאותו משהו מצטרף לההיתר של מינו ולא שייך תו לומר דהוי כנחלק לגמרי מהתערובות א"כ תו ל"ק מהמשנה דורד דהא שביעי' מקרי דשיל"מ לענין ביעור כדאמר בנדרים דף נ"ח ע"א ודו"ק:

פרק שמיני

ומדברי רב אלפס בג"ה בדין ריחא מילתא כתב בזה"ל ועוד דכי דדייקא למימרא דרב משכחת לי' דשייך בהאי מימרא דלי' דאמר דלי' דאמר בהדין פרקין אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנ"ט בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר"י דאמר מב""מ ל""ב כו' ורבנן פליגי עלי' דרי"י וקיי"ל בכל איסורין בס' ואפי' נתערב גופו של היתר בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' עכ"ל מה שמשוה איסור מב""מ במשהו עם דין ריח א""ש בפשיטות לפי (ה) לשון הגה"מ המובא בד"מ סי' ק""ח שכתב בזה"ל אף דריחא לאו מילתא הוא היינו דוקא לענין דלא מחשב נ"ט מ"מ משהו מיהו איכא ומעתה י"ל שהאלפסי סובר כדברי הרשב"א הנ"ל במב"מ שהוא במשהו ליכא שום נ"ט כיון ששב למשהו ואחרי שעכ"ז אוסר בתערובות מב"מ הרי שיש שם איסור על דבר שאינו נ"ט כמו כן יש איסור בריחא שהוא ג"כ בעצמותו משהו רק דלא מחשב נ"ט:

ובדרך פלפול י"ל בסגנון הנ"ל ובאופן אחר ויתורץ מה שמקשה הר"ן על האלפסי דהא אביי סובר דמב"מ בטל בס' ועכ"ז סובר דריחא מלתא הוא כרבי דאפשר לומר להיפוך דרב אלפס סובר דמב"מ היכי דשוה בטעמא הוי שפיר כנ"ט דהא טעמו של האיסור נשאר מחוזק בטעמו של היתר שהוא ג"כ מינו ובצרופו מורגש גם טעם האיסור הגם שאינו אלא משהו ואין ללמוד ממנו לריחא שהוא משהו אבל אינו נותן טעם רק ריח וכדברי סמ"ק הנ"ל ומה שהשוה אותם רב אלפס להדדי אינו רק אליבא דהלכתא דפסקינן כרבא דמב"מ הוי השווים בשמא אף שאינם שווים בטעמא ובכה"ג בוודאי לא מקרי נ"ט דהא בא בתערובות בא"מ א"ו גזה"כ הוא שמב"מ יאסרו במשהו אף שאינו בנ"ט כמו כן י"ל לענין ריחא מילתא ואף שאינו בנ"ט מ"מ הרי יש משהו איסור א"כ לשיטת רבא שסובר דמב"מ אזלינן בתר שמא י"ל דרב לשיטתי' אזיל ולית הלכתא כוותי' אבל אביי לשיטתו' שסובר דמב"מ אינו רק בשווים בטעמא א"א לומר דרב לשיטתי' דלדידי' א"א לילף דין ריחא ממשהו דמב"מ במשהו במב"מ מקרי נ"ט כנ"ל משא"כ ריחא א"ו שסובר רב דריח חשיב כטעם ע"כ סבר אביי כוותי' אף שפליגי עליו בדין מב"מ וסובר דמב"מ בטל אבל לדידן א"ש לומר דרב לשיטתי' וממילא כיון דלא פסקינן כוותי' במ"ב גם בריחא לא סברינן כוותי' אולם בתוס' יבמות מבואר בהדיא דאף למ"ד דאזלינן בתר שמא הוי מב"מ דל"ב משום דהוי כאילו נרגש. וז"ל שם דלר"י דלא אמרינן דמב"מ לא בטל רק בלח בלח או קמח בקמח כשמתרככין ונותנין טעם זב"ז א"כ כשיאפו אותן יתנו טעם זב"ז וכתבו שם דבריהם א"ה לרבא שמב"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ונראה שסברתם דאף על משהו שם נ"ט יש רק דבמבא"מ התירה התורה בבטול ס' ובביטול זה פקע שם האיסור משא"כ במב"מ דליכא שם ביטול אף במשהו באלף הוי בנ"ט אף שהוא א"מ עם התבשיל מצד הטעם מ"מ כיון שהוא מינו בשמא וליכא בו דין ביטול אוסר האיסור אף במשהו ומקרי נ"ט וכן מוכרח לומר להעומדים בשיטת התוס' בע"ז שחולקים על הי"מ הנ"ל ותופסי' להלכה דאף דלדידן דאזלינן בתר רבא דבמ"ב אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא מ"מ נטל"פ מותר במ"ב ולכאורה קשה דבשלמא לאביי יש לחלק בין משהו טעם במ"ב השוה בטעמו ובין נטל"פ וכמ"ש התוס' דשאני טעם משהו באלף כיון שהטעם שוה אבל מה נאמר לדברי רבא דפסקינן כוותי' שמב"מ אפי' אינם שווים בטעמם רק בשמא א"ו דצ"ל כנ"ל דזה כלל מונח דכל היכא דליכא שם ביטול מדאו' מחשב המשהו נ"ט וכאשר מסביר כן בבאור הראב"ן שציינתי לעיל אבל על נטל"פ א"א לומר בשום פנים שיהי' עליו שם נ"ט לתבשיל כיון שפוגם התבשיל:

ובאמת לפי מה שבארתי, דברי התוס' ביבמות הנ"ל אין ראי' מדבריהם דלרבא דאזיל בתר שמא יהי' הטעם דמב"מ ל"ב משום נ"ט. דהנה דברי התוס' לכאורה סתומי' שמתחלה כתבו דמיירי קמח בקמח והקשו ע"ז דא"כ לרבא דאזיל בתר שמא גם קמח חיטים וקמח שעורי' מקרי מב"מ. וא"כ נראה שחזרו מדבריהם הראשוני' ובאמת לא איירי שם בקמח בקמח. וא"כ קשה קושייתם הראשונה דאי בתערובות חיטי' בשעורים אמאי בטל והא נכרים המה ומפרש מהר"ם מלובלין דמיירי בתערובות חטי' ובחטים בשעורי' אף במינכרי' מ"מ שייך ביטול לענין הטעם וגם הפליתי בסי' ק"ט מביא דברי מהר"ם הנ"ל ומה שמפלפל שם אינו מובן. אמנם לפי פי' מהר"ם מלובלין קשה לשון הגמרא בביצה הרי שנתערב כו'. יאכל הלה וחדי מה חדוה יש לענין הטעם ועל הטעם לבד ליכא דין תביעת ממון ואם נדחוק ונאמר דיש תביעת ממון בעד ההנאה מהטעם א"כ למה באמת פשיטא להגמרא שם דקב א' חיטים בעשרה קבין שעורי' של חבירו מבטיל בטל משום דהוי מבשא"מ מה בכך דאינו מינו הוא כיון דאיכא טעם המורגש באכילה אמאי לא ישלם מה שנהנה ומה שנראה מדברי הפליתי לתלות זה בדין טכע"ק אי מדאו' אי לא לא מחוור בעיני' אמנם האמת יורה דרכו שעל פליטת טעם ליכא כלל תביעה דלא מישתרי לי' כלום ולא עשה בידים ודבר שאין בו ממש הוא. ודברי הגמ' יאכל הלה וחדי מתפרש כפשוטו על עצמות החיטי' ותוס' לא חזרו כלל מדבריהם הראשוני'. דהתם מיירי בקמח בקמח וממה שהוסיפו בדבריהם ועוד נראה וכו' דקמח בקמח בצונן מקרי יבש ביבש ולא לח בלח אלא כשהוא חם ונ"ט. מיושב מה שהקשו דלרבא דאזיל בתר שמא אף קמח חיטי' וקמח שעורי' לא הוי מכ"מ דיש (ו) סברא פשוטה לומר דרבא לא אזיל בתר שמא אלא היכי שתערובות מצד עצמו הוא לח בלח לא משגיחינן בטעם אם שוי' או לא משא"כ קמח בקמח דעצמותו הוא יבש ביבש דדינו להיות בטל אף במב"מ ואין למנוע הביטול רק מצד התפשטות הטעמי' דנין אותן בלח בלח ומחמת שהוא חם ונ"ט דינו כלח בלח במב"מ דל"ב אבל בקמח חיטין וקמח שעורי' כיון שעקרו יבש ביבש והטעם מבשא"מ שפיר מיבטל בטיל וא"צ לשלם דמי הקמח:

פרק תשיעי

ועפ"י מה שכתבנו יתיישב מה דקשה שם בסוגי' ר"י אימר לא תעלה ופירשו התוס' בד"ה ר"י לטעמא בשנימוחו ונעשה כלח בלא דיהיב טעמא בתערובות ולכאורה קשה לי דאיתא בזבחי' (דף צ"ז) יקדש להיות כמוה שאם פסולה הוא תפסל ואמאי ניתי עשה ונידחי ל"ת ומתרץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת דמקדש ורב אשי מתרץ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובתוס' מסכת עירובין (דף ח' ע"א) ד"ה מתן ד' כו' איתא בזה"ל וא"ת ליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דל"ד כלל לכלאי בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל. ולכאורה דברי התוס' תמוהים דלפי דבריהם מה מקשה הגמ' הנ"ל על אם פסולה היא תפסול ואמאי ניתי עשה ונידחי ל"תדהא כשבא ע"י פשיעה ליכא דין דחיי' ומה לי פשיעה בתערובו' מתן ד' במתן א' או פשיעה בבליעת קדשים פסולים מתוך קדשים כשרים. ולכאור' עלה על דעתי לומר כיון דעיקר סברת התוס' דהיכא דבא ע"י פשיעה ל"ד לכלאי' בציצית י"ל דלא בעינן דומיא דכלאים בציצית אלא בדחיית עשה לל"ת דהא ל"ת חמירה מעשה כדאיתא ביבמות (דף ה') ולא אתיא דחייתו אלא מכלאי' בציצית לכך בעינן ממש דומה לו אבל איסור חצי שיעור בעלמא שהוא קיל מעשה כדאיתא בתוס' מס' שבועות (דף מ"ג) מסברא חיצונה ידעינן שתדחה מפני עשה דחמיר דוחה קל וכעין זה נשמע מדברי התוס' פסחים דף נ"ט ע"א דבחמיר נגד קל איכא דחיי' אף היכא דליכא בעידני' והיינו מטעם הנ"ל דהא דבעינן בעידנא אינו אלא משום דבעינן דומיא דכלאי' בציצית דמיני' ילפינן דחיית עשה לל"ת אבל בחמור נגד קל ל"צ למילף מכלאי' בציצית א"כ י"ל אף היכא דבאה ע"י פשיעה ליכא דחיי' וכדברי התוס' הנ"ל מ"מ מקשה הגמ' שפיר על אם פסולה הוא תפסול דליתי עשה ולידחי ל"ת דהתם ליכא איסור רק פחות משיעור ונגד איסור דח"ש אלימא עשה דאכילת קדשים כשרים. אבל לכאורה א"א לומר כן דהא בפסחים (דף נ"ט) מסיק הגמרא דמחוסר כפורים בע"פ מותר להקריב קרבנותיו אחר התמיד כדי שיעשה פסחו דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה קשה לכאורה לדברי רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אמאי נידחית עשה דהשלמי' שהוא עשה שבמקדש וצ"ל דרק ל"ת שבמקדש אינו נדחית אבל עשה דמקדש נדחית מפני עשה דחמורה א"כ קשה מה מתרץ רבא שם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דהא לפימ"ש לעיל דגבי בליעת קדשים פסולי' כיון דליכא אלא פחות משיעור קלה נגד העשה דאכילת קדשים וא"כ גם במקדש כה"ג נדחית ומה ראי' יש מפסוק דעצם לא תשברו בו דשם באנו לדחות ל"ת גמור אלא ע"כ צ"ל כיון דבקדשים המלא"ס ע"כ אף דבבליעת איסור ליכא שיעור שלם מ"מ כיון שמצטרף ההיתר לאיסור הוי כשיעור שלם של איסור והוי ל"ת גמור א"כ נשאר קושיא הראשונה מה מקשה הגמ' ניתי עשה ונידחי ל"ת הא בבא ע"י פשיעה ל"א דחיי' ומה שתירצתי לעיל דהוי כאן חמיר נגד קל ליתא דהא כיון דהוי מצי למימר אף דבליעת איסור ליכא שיעור שלם מ"מ כיון שמצטרף ההיתר לאיסור הוי כשיעור שלם של איסור ואיכא ל"ת גמור ולא קולא. וצ"ל דבלא"ה יש קולא לפי מה שמבואר בס' ט"א במס' ר"ה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה הרי עובר על בל תוסף בהוכחה מריש יבמות דכל איסורין שישנן בהיתר ע"י שאלה חשובה קולא ויכולין לומר לפימ"ש התוס' שם בזבחים בקושית הגמ' ואמאי ניתי עשה הוא רק על שבולע בקדשים שנפסלו ע"י פסול בזריקה עיי"ש בתוס' מס' כריתות (דף י"ג) מבואר דקדשי' שנשחטו ונזרקו כהלכתן ליתנייהו בשאלה ונשמע מזה דאם לאו כהלכתן דאם לא נזרקה דמי' כהלכתן אף שכבר באו לעזרה ונשחטו איתנייהו בשאלה א"כ איסור קדשים פסולים שנבלעו בקדשים כשרים הוא קיל מחמת דעודנו יש בשאלה וקדשים כשרים שקבלו הבליעה ליתנייהו בשאלה דהא נשחטו ונזרקה דמם כהלכתן והוי שפיר העשה שיש באכילתן חמורה מאיסור שיש מצד פסולי המוקדשין שנבלע ומקשה הגמ' שפיר ואמאי ניתי עשה ונידחי הל"ת ועשה דחמורה דוחה ל"ת דקולא אף היכא שבאה ע"י פשיעה ע"ז מתרץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש ואתיא לי' מדכחיב ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומשם יש למילף דל"ת שבמקדש אין נדחית אף מפני עשה דחמירה דהא משכחת גבי שבירת עצם שהוא צורך באכילת המוח ניקום עשה דפסח שיש בה כרת ואפ"ה אינו נדחית אבל עשה דמקדש נדחית מפני עשה דחמירה ממנה דמועצם לא תשברו לא שמעינן רק דל"ת שבמקדש אינו נדחית (ז) וכפי הנחה הנ"ל קשה מסוגי' דידן כאן ביבמות אמאי סובר ר"י דחתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורים דלא תעלה לפי תירוץ הגמ' דמיירי בנימוחה ור"י לטעמי' שסובר מב"מ ל"ב מה בכך והא ליכא הכא מאיסור חתיכה חטאת טמאה בתוך התערובות כזית בכא"פ דהא נתערב בתערובות לח בלח אחר שנימוחו תוך מאה החתיכות ובכל האכילה כא"פ מחתיכת חטאת טהורה ליכא בו של חתיכת טמאה כ"א דבר מועט. והמלא"ס לא שייך הכא כיון שהיתר מרובה הרבה על של איסור כמבואר במס' נזיר (דף ל"ז ע"א) דל"א המלא"ס רק כשאיסור נפישא מהיתר או עכ"פ מחצה על מחצה וגם עשה דמקדש לא שייך הכא דלא נאמרו רק על המלא"ס א"כ אף דלר"י מב"מ ל"ב ואוסר במשהו מ"מ ע"י משהו זו לא נעשית היתר כאיסור רק שמונע אכילת ההיתר מצד בליעת האיסור המשהו שאינה מבוטלת במינו מ"מ ההיתר בעצמו בהתירו עומד ועדיין עליו מצות עשה דאכילת חטאת וקשה דניתי עשה דאכילת חטאת ולידחי איסור שיש מצד הבליעה וא"ל כיון דבא ע"י פשיעה ליכא דחיי' דכבר הוכחנו לעיל דחצי שיעור שהוא איסור בעלמא נדחית מפני עשה אף שבא דחי' ע"י פשיעה ותירוצו דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לא שייך הכא כיון שהיתר רבה על האיסור לא שייך המלא"ס ולא הוי רק איסור בעלמא ותירוצו דרב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ג"כ לא שייך הכא דהא רב אשי בעצמו סובר בפסחי' דף מ"ה דיקדש אתי להמא"ס א"כ ליכא עשה דיקדש רק היכא דשייך בי' המלא"ס ונעשה שיעור שלם משא"כ הכא. וכדי ליישב קושיא זו אקדים דברי רש"י שם בזבחים ד"ה אמאי שכתב בזה"ל אמאי תפסול משום האי פורתא ולכאורה אינו מובן כוונת רש"י בזה בפרט לפי מה שבארתי לעיל דאף בבליעת איסור לא הוי רק פחות מכזית מ"מ כיון דהיתר מצטרף לאיסור הוי בכזית איסור ונ"ל ליישב דלכאורה קשה מקשה הגמ' וניתי עשה ולדחי ל"ת הא קדשים פסולים מצותן בשריפה א"כ איכא עשה ול"ת ל"ת דאכילה ועשה דשריפה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וליישב קושי' זו צריכין לחדש ולומר דאף דילפינן מיקדש להמלא"ס ז"א אלא לענין אכילה דכיון שיש איסור אכילה בפחות משיעור מועיל היתר מצטרף לעשות שיעור שלם אבל לענין מצות שריפה נותר שאינו מ"ע אלא בכזית כדמוכח ממשנה ומסוגיא דפסחי' (דף מ"ט) י"ל דבפחות מכזית אף מצוה בעלמא ליכא מדאורייתא ודמי לחצי שיעור דאיסור דילפינן מכל חלב בכל האיסורין שבתורה ולא לענין מ"ע ובפרט לפי ס' הש"א ס"י דבחמץ פחות מכזית ליכא חיוב ביעור מדין חצי שיעור והסברא דחזי לאצטרופי לא שייך רק לענין אכילת איסור שאכילה מצטרפת בכדי א"פ ואם אכל חצי זית ובתוך כא"פ אוכל עוד חצי זית אגלאי מלתא שהוחל עליו איסור אכילה והעונש על מה שאכל מתחילה ועד סוף השלמת הכזית וסברא זו לא שייכא לענין חיוב ביעור חמץ עיי"ש וכמו כן י"ל כאן לענין חיוב שריפת קדשים בחוה"מ דבפחות מכזית ליכא כלל מצוה מן התורה בביעור דהא לענין ביעור ליכא כלל דין צירוף בכא"פ כעין גבי אכילה דשייך בי' צירוף א"פ וממילא לא שייך לענין ביעור דין המלא"ס רק שאם הדין שהבליעה פחות מכזית אוסרת הבשר הקדש כשר ומופסל לאכילה וממילא גם אותו הבשר הכשר נידן בשריפה מחמת שאינו עומד לאכילה אבל כשאפשר להתיר באכילה מצד דחיית עשה לל"ת לא אתנגד לזה רק מ"ע דשריפה שיש על בליעת איסור שחייבת בשריפה וי"ל דהיכא שאין איסור הבליעה בעצמו רק פחות מכזית אין באכילת בשר קודש שבא בו אותו בליעת איסור חצי שיעור בטול מצוה דשריפה דהא באיסור לא הי' שיעור לחיוב מצות שריפה נמצא שפיר קושית הגמרא דניתי עשה ולדחי הל"ת כלומר היכא דהבליעה היא פחות מכזית איסור שלענין חיוב שריפה לא שייך המלא"ס וממילא אין כלל מצות שריפה לאותו הבלועה רק איסור אכילה ושמצד פסולה נגד זה די בעשה דאכילת קדשים לדחותה ולזה מדייק רש"י שפיר אמאי תפסול משום האי דאם הבלוע הוי כזית שלם שחל עליו מצות שריפה לא הי' יכול מצותו עשה דאכילת קדשים לדחות משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה:

והנה בא"ח סי' תמ"א ס"א איתא בזה"ל תערובות חמץ עוברים עליו בב"י וב"י וכתב המג"א בזה"ל כתב המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך כא"פ וזה עיקר וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתן חייב לבער ואפשר שאע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל המ"מ ונראה לי דאם נתערב מב"מ כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחלה כמו שנ' ביו"ד (סי' צ"ח) מכש"כ דשרי להשהותה מדאורייתא אבל מבשא"מ אע"ג דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על א אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא כו' עיי"ש עכ"ל מג"א שם ס"ק א' ופשוט לדעתי דבריו של המג"א הנ"ל ולפי מה שהביא המג"א דבריהם כן הדין גם לענין מצות שריפת קדשים פסולין שנתערבו שאם יש בתערובות דין ביטול האיסור ממילא ליכא חיוב בשריפה אבל היכא שהאיסור אינו בטל אף דליכא חיוב באכילה מחמת דליכא כזית איסור בכא"פ מ"מ נשאר חיוב מ"ע דשריפה כיון דעכ"פ יש כזית מאיסור בתוך התערובות וצריכין לקיים בו מצות שריפה וגם זה פשוט דאף היכא דשייך דחיית עשה לל"ת אין על האיסור שם היתר כי לא הותר כלל רק שאיסור שבו נדחה מפני צורך קיום העשה:

וכעין זה נשמע מדברי התוס' ברכות (דף י"ט ע"א) לפי זה א"ש דברי ר"י שסובר דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה לא תעלה ולטעמא אזיל שסובר דמב"מ ל"ב דאף דעל כל זה ליכא חיוב באכילה כיון דליכא כבא"פ. מקרי לענין איסור אכילה חצי שיעור ואיסור כזה שהוא קל יכול להדחות מפני מ"ע דאכילת קדשים וכהנ"ל מ"מ כיון דלא מבטל תערובות מב"מ להיות כהיתר ממילא מצטרף כל האיסור שבתערובות לענין חיוב שריפה ולכך אסור לאכול התערובות דאין עשה דאכילת קדשים דוחה עשה שיש מצד תערובות החטאת טמאה שחייבת בביעור דמאי אלימא האי עשה מהאי עשה ובפרט הכא שיש מלבד עשה דביעור גם איסור חצי שיעור דאכילה וגם כל צורך דיחוי' בא ע"י פשיעה דאם לא היה נתערב הי' יכול לקיים מצות עשה דשריפה ומצוה דאכילת קדשים בלא שום דחי' כלל. ולדעת המ"מ שהביא המג"א שלא נטה לדעת הא' הנ"ל אין מקום ליישב קושית הנ"ל אבל י"ל שהמ"מ אינו סובר כפי' התוס' רק כפירוש רש"י ז"ל דמאי דמתרץ הגמרא כשנמחה כלומר שנימוח ושוב אינה ראויה להתכבד ואצ"ל שנימח ונעשה דבר לח רק שחתיכה מחמת ריסוקה אבדה חשיבותי' ומ"מ בפ"ע הוא רק דלר"י אף ביבש ביבש מב"מ לא בטל וכיון דבפ"ע הוי לענין איסור אכילה שיעור שלם במקום אחד וממילא א"א לומר דניתי עשה וידחי משום די"ל דכיון דהדחי' באה ע"י פשיעה וגם דהוי ל"ת שבמקדש ושוב אין העשה יכול לדחות:

כל הנ"ל כתבתי לפי שנמשכתי לדברי הפליתי בסי' ק"ב ס"ק ו' שכתב שפשטות כוונת הגמרא בשנימוחה נראה דהיינו שנימוח כולה כלומר שנעשה כמו קיפה ורוטב עבה ע"כ היה פשוט בעיני דכשנתערב עד"ז חחיכה אחת נימוחה במאה חתיכות הרי ליכא כזית בכא"פ אבל באמת א"א לפרש כן דהא רבא מתרץ רישא באיסור לאו וסיפא איסור כרת ואי מיירי בשנימוחה דליכא ממנה בתערובות כזית בכא"פ כרת מאי עבידתי' א"ו דצריך לומר דאף להתוס' דאי לא נימוח לא הוי לח בלח ומבטל גם לר"י מ"מ לזה שיהיה לח בלח די אם נמחה כל כך שיהיה בא ממנה משיכת טעם לתוך התערובות ואין צריכים להעמיד שנימח החתיכה לגמרי וכיון שכן א"ש תירוצו של רבא סיפא איסור כרת ומשכחת שפיר כרת כשיש כזית שלם באותה החתיכה שנימח ויש באכילת טומאת הגוף כרת אמנם עכ"ז אין לכאורה בזה עדיין ישוב למה שהקשיתי לעיל לפי התוס' דאף דלר"י מב"מ ל"ב מ"מ הא ליכא בתערובות לח בלח דהיינו בטעם שנמשך מחתיכה שנימוחה לתוך התערובות שיעור כזית בכא"פ ואיסור דחצי שיעור י"ל לדחות מפני עשה דאכילת קדשים ואי משום איסור כזית שיש בחתיכה עצמה קשה הא החתיכה בעצמותה הוי כיבש בתוך התערובות וביבש גם לר"י מבטל אף במב"מ וליכא לאסור ולמנוע קיום מצות עשה דאכילת חטאת הכשירות לא מצד טעם החתיכות שנבלע מהם דהא אף שאינו בטל מצד שהוא לח בלח מ"מ ליכא מהטעם שיעור כזית בכא"פ ולא מחמת עצמות החתיכה שהיא בטילה לגמרי בתערובות כדין יבש ביבש ואין שם איסור רק על מה שנמשך ממנה דרך נתינת טעם לתוך התערובות ובהטעם ליכא כזית והחתיכה בטילה כדין יבש ביבש וא"כ ליכא עשה דשריפת קדשים והדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי האיסור דחצי שיעור כו'. אולם לפי מה שביארתי דברי התוס' לעיל דאם נותן טעם גם החתיכה אינה בטילה אתי שפיר ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה