אור ברסלב
ברוך טעם שער א › דין א

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער א · דין א

שער א

בדין ביטול איסורים היתר בהיתר כגון חמץ קודם פסח ושארי דברים כיוצא בהם אי בטל

פרק ראשון

הנה הר"ן בתשובותיו סי' נ"ז כתב אם החטים מותר לטחון כח מבוקעת עם שאינו מבוקעת ויש לחוש בזה משום מבטל איסור לכתחלה הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה ומ"מ אפילו לדבריו באם מבטל בעודו היתר לא שמענו שיהיה אסור כל שנתבטל בזמן התירו. אבל יש בכאן שני ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר. ובפ' בתרא דע"ז מוכח כן ה"נ בזמן היתירם יש לדון ולומר שאין מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא דהוי מבטל איסור לכתחלה ע"כ דברי הר"ן. ויעויין בס' תמים דעים שטעם הסוברים דהיתר בהיתר לא בטל ילפינן לה מדין מצות שאין מבטלין זא"ז. ומקור הדין הוא בזבחים דף ע"ח אמר ר"ל פגול ונותר וכו' שבללן וכו'. מ"ט איסורין מבטלין זא"ז עוד בדף ע"ט דאמר ר"א כשם שהמצות אין מבטלין זא"ז כך איסורין אין מבטלין א"ז מאן שמעית לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הילל דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בב"א ואכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ופוסק הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פ"ה כר"א ומקשים עליו דהא ר"א למד דינו מהילל ובפסחים מסיק דרבנן פליגי עליו ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. ומעתה א"א להחליט ולומר דאין איסורין מבטלין זא"ז ולחייב ע"ז מלקות. ויעוין ברמב"ן פסחים שהקשה על ר"א היאך מביא ראי' מהילל ורבנן פליגי עליו ומדחיק לומר דבאמת גם מרבנן מוכח רק הילל אמר בהדיא דין הכריכה. ולפענ"ד נראה לישב בפשיטות דהנה התוס' הקשו דמנ"ל דמצות אינן מבטלין זא"א דלמא שאני הכא דגלי קרא דכך יהיה מצותן ולפענ"ד לא קשה מידי דשפיר מוכח מהילל דזו סברא חיצונה דמצות אינן מבטלין זא"ז דאל"כ למה הי' כורכן ביחד, ואי משום דגלי קרא ז"א דהא פסקינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכאכילה חדא חשיבא כמבואר בלבוש וט"ז בהל' פסח ואי מצות מבטלין זא"ז יש לומר דכונת הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בתוך אכילת פרס אבל לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז ומדהי' אוכלן בב"א ש"מ שזו היה להם לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז והיה עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול בתוך א"פ. ורבנן פליגי עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות ומרורים יאכלוהו שיאכלנו בב"א. אבל על מה שהיה להילל לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז מסתמא לא פליגי עליו רבנן כל כמה דלא מצינו דפליגי בהדיא (א) וא"ש פסקא של הרמב"ם דפסק כר"א. ור"ל שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז יכול לסבור כאביי דכבא"פ לאו דאורייתא. גם אפילו לשיטת התוס' בנזיר ובפסחים דאביי ג"כ ס"ל דכבא"פ דאורייתא אך לא ע"י תערובות א"כ ליכא ראי' מהילל כקושיית התוס' דשאני הכא דגלי קרא. אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. וכ"ת למה היה אוכלן בב"א היה לו לאכול בתא"פ כנ"ל ז"א. דהא כזית בכא"פ ל"ד אבל ר"א מסתמא ס"ל כר"י רבי' דכזית בכא"פ דאוריי' א"כ שפיר מוכח מהילל דמצות אין מבטלין זא"ז וכנ"ל. ועוד יש לתרץ דומה קצת לאופן שכתבנו דהנה התוס' מקשים בזבחים דלמא אכל הילל הרבה מכ"א ויש עכ"פ כזית טעם מכ"א ומתרץ בה"ז עפ"י דברי המרדכי שכתב לתרץ דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה אבל מרוסק מחזיק טפי וכתב בה"ז דעכ"פ יותר מג' זתים אינו מחזיק אף מרוסק ולא קשה קושיית התוס' דהא לא היה יכול לאכול בב"א יותר מג' זתים עכ"ד בה"ז והיינו לפי הגירסא שברא"ש פרק ע"פ כורכן ואוכלן הנ"ל צ"ל שלא היה לפניהם רק הגירסא שלפנינו כורכן בב"א ואוכלן בב"א. ולהתוס' אבל עדיין י"ל שאכילה לא היה בב"א כ"א כורך בב"א ואוכל מהם בתוך א"פ ושפיר הקשו התוס' דלמא לקח מכ"א הרבה, ולפי גירסת הרא"ש א"ש תירוצו של בה"ז. ולפי"ז מיושב קושיית התוס' הנ"ל שהקשו דשאני הכא דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. ז"א דהא אין כאן גילוי כלל די"ל דכוונת הכתוב שיאכלוהו כרוכים אך לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז. אולם יאכל בתוך א"פ ויקח מכל מין הרבה בכדי שלא יבטל אחד את חבירו ומדהי' אוכלן בב"א לא היה יכול לאכול מכל מין הרבה ש"מ דאין מצות מבטלין זא"ז אבל לר"ל דסובר דכזית בכא"פ ל"ד עכ"פ ע"י תערובות לשיטת התוס' ממילא לא שמעינן דבעלמא אין מצות מבטלין זא"ז דלעולם איכא למימר דמבטלין ושאני הכא דגלי קרא כקושיית התוס'. וכ"ת דהא לא גלי הכא כלל די"ל דלקח מכ"א הרבה ואוכלן בתא"פ ז"א דהא לר"ל כזית בכא"פ ל"ד. היוצא לנו מזה דלר"ל ואביי שסוברין דכזית בכא"פ ל"ד ולא מוכח מהילל סוברין דמצות מבטלין זא"ז וממילא היתר בהיתר בטל ולר"א ור"י כזית בכא"פ דאו' מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר לא בטל וקצת הוכחה לזה מדברי הגמרא נזיר דף ל"ז א"ל אביי ממאי דהאי משרת להיתר מל"א דלמא ליתן טכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא קא קשי' לי' כל הלין תיובתא הדר אמר ליתן טכע"ק בתר דשני ליה א"ל דלמא ליתן טכע"ק. ולכאורה מאוד יפלא איך נהפך אליו הסברא מהיפוך להיפוך בלי שום טעם וראי' כלל ומאי חידש לו התרצן ס"ס מעיקרא היה לו לסברא דבכל איסורין י"ל המל"א ומתוך זה הרבה להקשות על ר"ד. ולבתר דמשני לי' ר"י מקשה עליו דלמא גם בנזיר אין להיתר מל"א אך לטכע"ק אולם לדברינו הנ"ל א"ש דהנה בחולין דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אפילו ליכא נ"ט נמי. ופירש"י דהחידוש הוא דכל חד באנפי נפשי' שרי והוא נגד סוגי' גמרא פסחים דחידוש הוא אי תרו ליה כלו יומא בחלבא שרי. והנה לכאורה י"ל זה. דלפי מה דאיתא בחולין כי אתא רבין אמר ר"י מלוח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דר' אבין ליתא דהאי פנכא כו', והנה הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין כבוש כמבושל וכתב האחרונים דלכך לא הזכירו דהא דרבין לא נדחה רק במליחה ולא בכבוש א"כ לפי"ז לא הוי חידוש דתרו כולא יומא ושרי דהא כבוש אינו כמבושל לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהאי לחודא שרי. אך באמת ז"א דאף אם כבוש אינו כמבושל מ"מ יש מציאות בליעה מעט מעט בכבישה כדאיתא במתניתין בע"ז דף כ"ט נודות הנכרים דלכך מפרש רש"י שהכניסה לקיום ורבינו אשר שם מפרש ששוהא מע"ל דהנה רש"י לשיטתו דלא אמרינן כבוש רק בחומץ וציר ואינו אוסר רק במכניסו לקיום ונבלע עכ"פ במשך זמן מרובה והנך רואה דגם למ"ד כבוש אינו כמבושל מ"מ בולע מיהת במשך הזמן מעט מעט. וע"כ צ"ל כן לשיטת הסוברים שאין כבוש רק במשך שלשה ימים תקשה להו מדברי הגמ' דאי תרו ליה כולא יומא בחלבא שרי א"ו אף שאינו כמבושל מ"מ בולע במשך הזמן וכן נראה מדברי התוס' בחולין ד"ה חדוש הוא דכתבו אע"ג שנבלע החלב בבשר אע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו. ודברים אלו הם אך למותר כי בקצרה הוי להו לומר דכבוש כמבושל. גם קשה דהא מטעם כבוש גם החלב מקבלת טעם בשר והם לא כתבו רק שנבלע החלב בבשר א"ו כוונתם דגם למ"ד דל"א כבוש כמבושל מ"מ בשר הנשרה בדבר צלול שאף שהצלול אינו מקבל טעם מהבשר מ"מ הבשר שואב בתוכו ומקבלת בליעה מהצלול שדרכו להמשיך מעט מעט לתוך הבשר כאשר החוש מעיד. ונמצא שפיר החדוש מה דתרו כולו יומא בחלבא דשרי דשפיר בולע מיהת בדלא כבוש כמבושל. ותקשה לרש"י ז"ל דל"ל לפרש החדוש בכל חד באפי נפשי' שרי:. אמנם נ"ל לומר דלפי מה דאיתא בג' דע"ז דף ע"ג כי אתי רב דימי אמר ר"י המערה יי"נ מחביות לבור כו' וכתב שם הר"ן דבהא נקטינן כוותי' דאיסור שאינו אוסר במשהו שאפילו עבר עליו כל היום קמא קמא בטל וראב"ד ז"ל ס"ל שאף שנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר מותר דכבר נהפך איסור להיתר. והרמב"ן ז"ל פליג עליו וס"ל דחוזר וניער והנה אביי ס"ל בבכורות דכ"ג דאף בטומאה אין אומרים דחוזר וניער וא"כ שפיר י"ל דאביי ס"ל כבוש אינו כמבושל. הגם שבמשך הזמן מקבל מעט מעט מ"מ קמא קמא בטל והוא אינו חוזר וניער וא"כ ליכא חידוש בב"ח דתרו כולה יומא שרי משום דכבר נתבטל כנ"ל לכך הוצרך לפרש דחידוש דכל חד לחודא שרי אולם כ"ז לפי הס"ד אבל לפי מה דמתרץ רבא דרך בשול אסרה תורה (ב) א"כ כל כמה דלא נתן טעם הוי היתר ממש ולא בטל הוי שפיר חדוש בב"ח דאי תרו. ואי דכבוש אינו כמבושל מ"מ בלוע מעט מעט ואי דקמא קמא בטל ז"א דכל כמה דלא נותן טעם שם היתר עליו והוי היתר בהיתר ולא בטל. וא"כ לפי"ז י"ל דאביי קבל מרבא דדרך בשול כו' והחידוש דהאי לחודא שרי לא נחשב לחידוש כקושיית הגמרא מכלאים ומשום הכי הקשה שפיר לר"י שם בנזיר היינו לפי מה דס"ל לאביי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא ולא מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז די"ל דש"ה דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר בטל וא"כ הוי ילפינן שפיר טכע"ק מבב"ח דלאו חידוש הוא ואי דתרו כולא יומא כו' כבוש אינו כמבושל ואי דבולע מעט מעט קמא קמא בטל דהיתר בהיתר נמי בטל. אולם לפי מה דמתרץ לי' שם דכזית בכא"פ דאור' א"כ מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז והיתר בהיתר לא בטל א"כ בבב"ח חידוש הוא דתרו כולא יומא שרי ואי דכבוש אינו כמבושל מ"מ בולע מעט מעט ואי דקמא קמא בטל הא היתר בהיתר לא בטל. וא"כ ליכא למילף טכע"ק מבב"ח ושפיר הוקשה דלמא לטכע"ק הוא דאתא ודו"ק. וא"כ לפי הנ"ל יהיה מוכח דגם רבא ס"ל דהיתר בהיתר לא בטל:

פרק שני

אך כל זה לפלפולא בעלמא אבל באמת מפשטא דגמרא דאמר אביי מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' ואמר רבא שאני בבב"ח דדרך בשול אסרה תורה וא"כ לס"ד דאביי דלית לי' הך סברא קשה היאך יש מציאות ביטל לכל בב"ח הא היתר בהיתר ל"ב (ג) ואף דאיכא ס' לא ליבטל. דהנה הש"ך י"ד סי' רצ"ט מביא בשם רבינו אשר לחלק מהך דכלאים לבב"ח דהתם בב"ח אינו אסור אלא מחמת שיתן טעם והלכך כשבטל הטעם בטל האיסור ובאמת במחילת כת"ר לא דק היטב בלשונו וכצ"ל כמו שהובא הרא"ש שם בט"ז ס"ק א' שכתב בזה"ל. דל"ד לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אסור שאין בו נ"ט דש"ה דדרך בשול אסרה תורה. דלא מקרי בב"ח בלי נ"ט ע"כ. היוצא לנו מדבריו דבב"ח דהקפידה תורה בדרך בשול ע"י נתינת טעם וכל זמן שלא הגיע לידי נותן טעם לא חל עליו שם בב"ח מעולם. אבל שאר היתר בהיתר שלא מצינו שהקפידה התורה על אופן זה אך כשמגיע היתר זה להיתר אחר בתערובות מיד נאסר כמו כלאים דלא מהני שום בטול וא"כ לאביי דגם בב"ח לא ס"ל דדרך בשול א"ת א"כ ראוי להיות כמו כלאים דלא יהיה שום בטול אלא ע"כ צ"ל לאביי דס"ל דהיתר בהיתר מהני בטול ושאני בכלאים כמו שכתבו הראשונים וא"כ כיון דרבא לא פליג ע"ז מה"ת לן לחדש ולומר דרבא ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב ונשוי פלוגתא בכדי. אולם באמת י"ל דאביי ג"כ ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב והא דמהני בטול לבב"ח י"ל כסברת עט"ז שמביא הש"ך בסי' הנ"ל וז"ל ול"ד לבב"ח דקיי"ל שבטל דהתם טעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו אין כאן מקום מיוחד לאסור והוי כאלו נאבד מהעולם אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירים אותו לא שייך בטול ע"כ. ומה שהקשה הש"ך עליו א"כ אמאי יבש ביבש בטל בבב"ח תמי' לי דמאי יבש ביבש שייך בבב"ח דאם נאסר החתיכה של בשר מחלב הוי לגבי שאר חתיכות שנתערב עמהם כמו שאר אסורים כמו שכתב הש"ך בעצמו בסימן צ"ד. ולפענ"ד נראה להסביר שני התירוצים הנ"ל של רבנו אשר והעט"ז שייכים בפלוגתת אביי ורבא במסכת ע"ז לענין מב"מ אי אזלינן בתר טעמא או בתר שמא דלפי דעת רמ"א בסי' צ"ח למאי דפסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא אם שוה בשמא אף שאין שוה בטעמו בטל ברוב מדאורייתא כדין מב"מ ואם אין שוה בשמא אף בשוה בטעמא בטל בס'. הרי דלרבא אין תלוי בהכרח הטעם שנוכל לומר כסברת העט"ז. אבל אביי דאזיל בתר טעמו ובאיסור שאסור במשהו במין במינו מיד ששוה בטעמא אסור לעולם דלא שייך לומר שהוא כנאבד ואינו בעולם כיון שלא פגמה טעמא כמבואר שם בע"ז בדברי התוס' אבל בב"ח שאינו שוה בטעם שפיר י"ל דבטל בס' כיון שכבר נחלש הטעם והוי כלא הי' וכסברת העט"ז והכי דייקא דברי רש"י בכמה מקומות בחולין דף צ"ח ד"ה בס' מפרש אף כי לא יהיב טעמא מ"מ בעינן ס' לבטולי' וד"ה שניהם לא למדוהו כו' ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית מילף ואפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא אפשר לומר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמיר ואמרו טעמא לא בטיל עכ"ל רש"י ז"ל ולמידן מזה שביטל ששים אינו כלל כדי שיבוטל הטעם רק לבטל האיסור שנתערב וכשיש ס' אף שמרגישין הטעם ל"ל בה דהוי כטעם של היתר רק דרבנן החמירו לאסור אף ביותר מס' כשמרגישין הטעם. ודבר זה נכון מאוד לפי שיטת רבא שסובר דלא אזלינין בתר טעמא כ"א בתר שמא. וגם בדף צ"ז ע"ב ד"ה ואמור רבנן בס' כתב רש"י ז"ל בזה"ל בפרק בתרא דע"ז פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס' בין בב"ח בין בשאר איסורים. לכאורה דבריו בין בב"ח בין בשאר איסורים מיותרים המה. אולם רש"י ז"ל כיוון בזה לתרץ מה שקשה על רבא. דבא לתרץ דברי רבנן שפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא ומתרץ רבא דתרווייהו צריכי דהיתירא בטעמא ודאיסורא בט' ולכאורה קשה ל"ל לרבא זה הא בלאו הכי תרווייהו צריכי לשיטת רש"י ז"ל ס' וטעמא בדליכא ס' אסור אף כשאין מרגישין הטעם וכשמרגישין הטעם אסור אף בדאיכא ס' אבל לפי הנ"ל ניחא וי"ל הא דאסור בפחות מס' אף בדליכא טעם הוא דווקא בכל איסורין משום שצריכים לבטל האיסור גופא ואינו מתבטל בפחות מס' מלבד יבש ביבש שבטל ברוב אבל בב"ח לסברת רבא לשיטתו שאמר דרך בשול א"ת כשאינו בא לכלל טעם ליכא ההחלת איסור ולא צריך לבטולו וממילא כשליכא טעמא אף בפחות מס' מותר וכיון שאמרו רבנן סתמא בס' משמעות גם בב"ח לכך צריך רבא לומר דזה איירי היכא דליכא קפילא ולזה דייק רש"י ז"ל וכתב בין בב"ח בין בשאר איסורי' דלולא בב"ח לא הי' קשה דפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא כנ"ל. וגם מדברי רש"י דף צ"ח ד"ה דמדאו' כו' כ' כלומר אי לאו מהאי גמרינין ומשווינן בטול טעמא כו' ברובא הו"ל לבטולי' וכו' ולקמן בדברי רבא מפרש דל"ל טכע"ק. ולכאורה קשה דכמו דלאביי דסבירא ליה דטכעק"ד מבב"ח גמרינן ואפ"ה אי לאו מהאי גמרינן היינו מז"ב ה"א דברובא בטל א"כ כמו כן לרבא י"ל דטכעק"ד רק דברובא בטל ולמה חילק לנו בפירושו בין אביי לרבא אולם לדברינו הנ"ל א"ש דלכאורה קשה מה כתב רש"י ז"ל דאי לאו מהאי גמרינן הו"ל לבטוליה ברובא הא אית לן לאגמורי מבב"ח ולאביי דלא ליבטיל ברוב. אך ז"א די"ל דשאני בב"ח כיון שהוא היתר בהיתר לא הי' כלל לבטולי' כמו כלאים ואעפי"כ בטל כשאין מרגישין הטעם כסברת העט"ז הנ"ל אבל בשאר איסורא הגם שטכע"ק מ"מ מתבטל ברוב וכל זה לאביי אבל לרבא דס"ל דמבב"ח ליכא למיגמר טכע"ק ואי ס"ד דס"ל לרבא טכע"ק ע"כ דמילף לי' ממשרת וגע"נ וא"כ משם נוכל ללמוד ג"כ שאינו בטל ברוב וע"כ הוצרך רש"י לומר דל"ל לרבא כלל טכע"ק. עולה מזה שאינו מוכרח מדברי אביי שיסבור היתר בהיתר בטל דשפיר נוכל לומר דלא בטל. ואי תקשי לא הי' ליבטל בב"ח כמו כלאים י"ל כסברת העט"ז הנ"ל:

אך לכאורה קשה אם נימא דסבירא לי' לאביי דהיתר בהיתר אינו בטל ובב"ח כשאין מרגישין הטעם שפיר בטל דהוי כאלו נאבד מן העולם וכסברת העט"ז הנ"ל א"כ קשה מדוע אמרו רבנן בקפילא דהא אין עכו"ם נאמן במסל"ת באיסור דאו' כבר צווחו הפוסקי' בזה והש"ך תירץ דסבירא להו להנך פוסקי' דמהני קפילא דטכע"ק לאו דאו'. ולכאורה קשה דהא בב"ח דוודאי טכע"ק דאו' למה סגי בקפילא. וכבר עמד בזה הפלתי. ולכאורה י"ל דקדירה שבשל בה חלב לא הוי מדאו' וכן מדיוק דברי רש"י בע"ז דס"ח שכתב כגון חלב שנפל לקדירה וסובר רש"י דדוקא בב"ח ממש הוי דאורייתא אבל לא בתבשיל מקדירה ש"ב דבב"ח חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו אם בשאר איסורין אין טעם כעיקר דאו' ובפרט אם נימא דלכך לא ילפינן מגע"נ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וכעין זה כתב הפלתי והוי מתורץ בזה גם קושיית התו' על רש"י שם אך באמת עדיין לא נח לי בזה דרש"י גופא פירש לרבא דל"ל טכע"ק דהוי נזיר וגע"נ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. א"נ קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ להסברא ראשונה דגע"נ אינו חידוש וקדירה ב"י לא פגמה כלל א"כ בב"ח דטכע"ק גם בקדירה אסורה וקשה למה סגי בקפילא. וגם קשה איך למד רבא ממאי דהורה ר"י בכילכת באילפס לדין בב"ח. אמנם אי נימא כסברת הרא"ש הנ"ל דבלית בה טעמא לא התחיל האיסור כלל י"ל דהא ידוע דברי התוס' בחולין דף יו"ד דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע החזקה. וא"כ לכאורה בכל נפילת איסור שבתוך תבשיל י"ל שמעמידין התבשיל בחזקת היתר אך באמת הא גם להאיסור יש חזקת איסור שעדיין לא נתבטל וכמו שיתבאר לקמן באריכות בשם תשובות מהר"ל אולם בב"ח דעדיין לא הי' שם איסור. כלל דאם לא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור ובפרט בקדירה של חלב לפי המבואר בת"ה בשם המרדכי דאין בלועה אוסרת בליעה ואין איסור רק בתבשיל. וכיון שיש להתבשיל חזקת היתר מותר מה"ת רק כיון דאיתרע חזקה אסור מדרבנן ודמי ממש בב"ח בזה לשאר איסורין שאין בהם טכע"ק מדאורייתא ודו"ק:

אולם כ"ז לרבא דס"ל דרך בשול א"ת וכל היכא דלא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור מעולם שייך שפיר חזקת היתר וכנ"ל אך לאביי לפי דברינו לעיל דס"ל דהיתר בהיתר אינו בטל ול"ל דדרך בשול א"ת ומה שבטל בב"ח כשאינו נותן טעם הוא מחמת שנחשב כאלו האיסור נאבד מהעולם כסברת העט"ז א"כ שפיר יש להעמיד האיסור בחזקתו הראשונה שלא נאבד עדיין מן העולם ולא נתבטל וא"כ למה מותר בטעימת קפילא וא"כ צריך לומר דס"ל לאביי היתר בהיתר בטל ומ"ה בדליכא נ"ט לא התחיל האיסור כלל וכמו לרבא כנ"ל דהא בטיל לי' בס' כמו שפירש רש"י דיליף מז"ב וא"כ יש להיתר חזקת היתר לכך סומכין על הקפילא נמצא מוכח מזה שע"כ סובר אביי דהיתר בהיתר בטל:

אולם י"ל דגם לאביי אף שנאמר דס"ל דהיתר בהיתר לא בטל היינו טעמא דבטל בס' דהוי כנאבד מ"ה וכנ"ל מ"מ יש להעמיד על חזקת היתר כיון דאנו אין באים לדון רק על הבשר והוא לא נאסר רק ע"י נ"ט יש לו חזקת היתר שלא קבל טעם חלב ובאור דבר זה יתבאר בפרק שלפנינו:

פרק שלישי

ולפי מה שהעליתי יבואו על נכון דברי התוס' בחולין (דף צ"ט) ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת אם טכע"ק ד"ת מה פריך בפ' אלו עוברין גבי ב' קופות א' חולין וא' תרומה ולפניהם ב' סאין כו' וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כבא"פ ל"ד תקשי לי' נמי אמאי אמרינן שא"א כיון דטכעק"ד ונ"ל דהתם איירי במינו ע"כ. ולכאורה תמוהים דאכתי קשה משתי קדרות ולפניהם ב' מדוכות תבלין שהם מבשא"מ וכבר הקשה זה בש"ה. ולכאורה עלה בלבי ליישב דרש"י בפסחים ד"ה היכי אמרינן שא"א. כתב בזה"ל היכי אמרינן שא"א ותלינין לקולא בעון מיתה. ונראה שכיון רש"י בזה לתרץ קושיית התוס' הנ"ל דבכזית בא"פ אם הוא דאורייתא יש בו עון מיתה. והיכי תלינן לקולא משא"כ טכע"ק אף אם הוא ד"ת דעת רש"י כדעת ראב"ד דאין לוקין עליו משום הכי תלינן לקולא אבל מ"מ אינו מובן כיון דהוא ס' השקול אף באיסור דאורייתא בעלמא בלא מלקות ספיקו להחמיר וא"ל שא"א ע"כ נראה לי שרש"י סובר כנראה מדברי התוס' ביבמות (דף פ"ב ע"א) ד"ה שני קופות דבשני קופות יש חזקה לחולין רק דלא אלימא כ"כ כמו בב' קופות וסאה א' דהתם יש חזקה לחולין אלימתא. אבל מ"מ גם בב' סאין יש חזקת חולין ורש"י לשיטתו שכתבו בחולין (דף קל"ד ע"א) ד"ה חלה וספק איסורו שיש בו עון מיתה והילכך לא סמכינן אחזקה כו' ולכך מקשה אביי שפיר א"א כבאפ"ד דכיון דעיקר חשש עון מיתה א"ל שא"א וספיקו לחומרא אף דאינו ס' השקול כיון דיש לו חזקת חולין הא רש"י לשיטתו דבעון מיתה לא סמכינן אחזקה משא"כ אי כבא"פ ל"ד אף אי טכעק"ד כיון שאין לוקין עליו שפיר תלינן לקולא בשאני אומר כיון דלא הוה ס' השקול דיש לחולין חזקת חולין והתוס' לשיטתי' דמסקי בשם ר"ת שם בתו' הנ"ל דלוקין על טכע"ק משום דאמרינן הדרא לאיסורא קמא כמו כן לחיוב מיתה לזה הקשו שפיר אף אי כבא"פ ל"ד כיון דטכעק"ד אמאי אמרינן שא"א כיון דגם על טכע"ק יש עון מיתה ובזה מקושרים מאוד דברי התוס' דהא לכאורה הי' להם להקשות זאת בתחלת דבריהם ולפי הנ"ל א"ש דבתחלה הי' אפשר לחלק כמו שחלקתי לשיטת רש"י באמת אבל כיון דסיימו כדעת ר"ת דגם על טכע"ק יש חיוב מלקות וה"ה חיוב מיתה שפיר הקשו כנ"ל אבל אחרי העיון נראה דבאמת אף בעון מיתה אזלינן בתר חזקה ועכ"ז מקשה אביי שפיר דא"א כבאפ"ד אמאי אחרינן שא"א אף שיש לחולין חזקת היתר. ואקדים דברי הר"ש פ"ז דתרומות מ"ו שכתב בזה"ל ועוד יש לפרש דאיכא למימר טפי תרי שא"א גבי שבילין משום דאוקמינן גברא בחזקת טהרה אבל קופות לא שייך חזקת היתר אם נפלה תרומה בחולין כו' יעו"ש. והנה לפי המבואר בתשובת מהרי"ל (סי' קס"ב) בזה"ל ועוד צריך עיון אי מהני הך חזקה דהך חתיכה לאידך דבכה"ג מחלק רב אשי בהמדיר רישא מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך כו' אך חזינן דלא אזלינן בשום דוכתא אלא בתר מילתא דאתיליד בי' הס' ולא אזלינן בנדה בתר חזקת טהרה כו' יעויי"ש כוונתו דלכך נדה מטמאה מפקידה לפקידה כל הטהרות שנגעו בה אף דלטהרות יש חזקת טהרה ויש ראי' מכמה מקומות שאינו מסייע הדבר שיש עליו החזקה לדבר שאין בו החזקה וכעין זה מה שפוסק הסמ"ג במצות ל"ת קל"ב ומובא במהרי"ל במחבת שנתבשל בה ביצים שנמצא בהן ביצה אסורה ויש ס"ס כמבואר שם שמכשירין המחבת וכל הבצים אסורים דבבצים לא שייך חזקה כיון דעכ"פ אחת מהן נאסרה והמחבת מוקמינן' אחזקה אבל חזקה דמחבת אינו מועלת נגד הבצים. והנה בס' איסור שנתערב בהיתר יש ספק באכילת תערובות משני פנים א' אם נפל איסור לתוכו כשיאכל כל התערובות יהיה נאכל גם האיסור עמו שנית שאם נפל האיסור ונ"ט בהיתר גם ההיתר נעשה איסור מחמת טכע"ק ומעתה י"ל דאי כבאפ"ד הרי אף בלא חשש נ"ט מהאיסור לתוך ההיתר בתערובות יש ס' על אכילת אותו תערובות אולי נאכל עצמות האיסור בתוך אכילת פרס ולא מועיל לו ביטול ברוב שיש בתערובות רוב נגדו שלפי כמה שיטות דין דכזית בכא"פ הוא אף יבש ביבש אף היכא דליכא כלל טעם ממנו ברוב ההיתר שבתערובות וכך הלכה דלא ניתנה התורה דין ביטל ברוב במבש"מ כ"ז שיש בו כזית בכא"פ והוי כאלו עומד בפ"ע בלא תערובות ואם כזית בכא"פ ל"ד אז אין החשש דלמא יאכל עצמות האיסור בכא"פ דהא האיסור כבר נתבטל ברוב מדאורייתא ועיקר החשש על ס' האיסור דלמא נתן טעם בהתערובות ואז גם ההיתר נאסר מחמת טכע"ק ונפקותא בזה הוא דאם כבא"פ ל"ד ועיקר הס' דלמא נאסר ההיתר מחמת טעם האיסור יש לנו לילך בתר חזקת ההיתר ואומרים שמעמידין ההיתר בתערובות על חזקתו הראשונה ולא קבל כלל טעם האיסור וכ"ת נעמיד האיסור בחזקתו ז"א דהא כבר נתבטל האיסור ברוב מדאורייתא ואף אם הי' וודאי איסור נתבטל ברוב דכבא"פ ל"ד ואין מציאות לאסור התערובות רק מחשש נ"ט בהיתר והרי להיתר יש חזקת היתר כנ"ל אבל אי כבאפ"ד ויש איסור על כל התערובות מצד חשש עצמות האיסור שיאכלנו בכא"פ וכיון שכן אין להתיר ס' זה מחמת חזקת היתר שיש בתערובות חלק היתר מלבד אכילת האיסור בתוך א"פ דהא אין מועיל החזקה מדבר אחד להשני שיש בו ספק אכילת איסור לתוך א"פ ונשאר גם לאיסור חזקת איסור לכך אסור כל התערובות ולפי"ז כך כוונת אביי בקושייתו א"א כבא"פ דאו' אמאי אמרינן שא"א ר"ל בשלמא לדידי דל"ל כבא"פ דאו' ונמצא עצמות האיסור נתבטל ברוב ואין החשש רק אם נתן האיסור טעם בהיתר אז יש להיתר חזקת היתר ואמרינן, שלא קבל טעם איסור ואמרינן מה שנפל חולין הי' אבל לרב דימי שסובר כבא"פ דאו' אז אנו באין לאסור התערובות מבלעדי הטעם דחשש עצמות האיסור שיאכלנו בכא"פ ואז אינו מועיל חזקת היתר כיון דגם מהאיסור חזקת איסור כנ"ל אמאי תלינן לקולא וע"ז מקשי' התוס' על אביי דבשלמא הקושיא מב' קדירות ומב' מדוכות לא קשה כ"א למ"ד כבא"פ דאו' דלמ"ד ל"ד אף אי טכעק"ד אין החשש כ"א אולי קבלו טעם ומיד שנולד התערובות אנו באים לדון על קבלת הטעם שקבל התבשיל שבקדירות מיד אנו אומרים שיש להיתר חזקת היתר וזה שנפל חולין הי'. אמנם הקושיא משני קופות וב' סאין תיקשי לך שפיר אף אי כבא"פ ל"ד כי שם עדיין לא נתבטל וליכא נ"ט כלל עדיין מהדבר שנפל להתערובות כי הוא יבש ביבש וכיון שאנו באים לדון על התערובות זה קודם הבשול או אפיי' אין מקום לומר שמעמידין ההיתר בחזקת היתר דהא באמת בעצמותו עדיין הוא בהתירו כי לא קבל עדיין האיסור רק שאעפי"כ א"א להתיר תערובות זה לבשלו דאז יבוא לידי נ"ט אי טכעק"ד ולזה אין מועיל חזקת היתר דכל חזקה שאנו דנין עליו אינו רק דעל מה שעבר אבל אין לומר מצד שהחזיקו ההיתר בהיתירו לא יבוא להלאה לכלל איסור וכיון דא"א לומר חזקה כה"ג תקשי לך שפיר אף אי כבא"פ ל"ד אמאי תלינן לקולא הא יש לאסור מחמת ס' איסור טכע"ק שהוא דאורייתא לכך תירצו התוס' דמיירי במב"מ ומתורץ קושיות הש"ה הנ"ל. היוצא לנו מדברינו אלה כיון דלא נאסר רק ע"י נ"ט מוקמינן לי' אחזקה שלא נ"ט ה"נ כאן בבב"ח כיון ששניהם היתר ולא נאמר רק ע"י נ"ט מוקמינן ליה אחזקה שלא נתן בו טעם לאסרו דניהו דהיתר בהיתר ל"ב מ"מ כיון שאינו אוסר רק ע"י נ"ט מוקמינין לי' אחזקה שלא נתן בו טעם ודו"ק, וא"כ אין ראי' מזה לאביי דהיתר בהיתר בטל די"ל דאינו בטל רק אם אין נותן בו טעם הוי כנאבד מן העולם כסברת העט"ז אך קשה איך למד אביי דבטל בס' מז"ב כדברי רש"י (דף ק"ח אך קשה איך אביי טעמא ולא ממשא דעלמא דאו' דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מה טעמא לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש כי ליכא נ"ט נמי פירש"י ד"ה אי חידוש הוא וז"ל דכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מז"ב דמשתרי כל כמה דליכא טעמא. וקשה הא ז"ב חידוש הוא ולקולא גמרינן מינה כמבואר (בדף צ"ח) וע"כ העליתי בחידושי ליישב זה דהנה הב"י ובט"ז א"ח (סי' תרכ"ו סק"ג) מבואר שם ב' תירוצים בשם המרדכי על ביטל סכך פסול וז"ל דקודם יו"ט שאינו אסור עדיין נתבעל ועוד הא דאין מבטל לכתחלה הוא מדרבנן והנ"מ במקום שנהנה אבל מצות לא ליהנות נתנו ע"כ ולפי תירוץ א' צריך לומר כשיטת הסוברים דהיתר בהיתר שייך בטול כיון שמבוטל בעודו היתר לא שייך בי' מבטל איסור ותירוץ הב' שייך גם להסוברים דהיתר בהיתר לא שייך בטול ומעתה י"ל מה דחשבינן בשול הזרוע עם האיל למבטל איסור לא הוי רק אי היתר בהיתר או איסור באיסור לא בטל דכבר הוכחתי בחידושי דבשעת בשול האיל עם הזרוע שהוא קודם התנופה והקטרת אימורים על שניהם שם איסור דכל כמה דלא מקטרא אימורים הבשר לא נתאכלו לבעלים ולקמן אדכר בזה הרבה. וא"כ לא נתבטל אז דהי' איסור באיסור והביטל אינו אלא מעת שהותר האיל לאכילה ואף דהביטול בא אז ממילא מכ"מ מיקרי מבטל בידים דהא באותו בשול גורם שיבוטל אח"ז א"כ לפי"ז י"ל דעיקר התירוץ הוא הא דבטל בב"ח אף כי ליכא נ"ט הוא כסברת הרא"ש שהבאתי לעיל דדרך בשול א"ת עיין לעיל פ"ב וא"כ לפי הס"ד דאביי דלא ס"ל דדרך בשול א"ת אמאי בטל בב"ח וע"כ צ"ל דלאביי היתר בהיתר או אב"א בטל וא"כ שפיר מפרש רש"י ז"ל דגמרינן מז"ב דז"ב לאו חידוש הוא לאותו ה"א דאין מבטלין איסור לא שייך רק היכא שהאיסור נהפך בעת הביטול להיתר משא"כ כשמרבין איסור מועט באיסור מרובה הגם דשני מינים הם מ"מ א"ז בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה הגם שמובטל מאיסורו הראשון וחל עליו השם חדש מאיסור שני מ"מ גם עתה שם איסור עליו וכיון שחל עליו אז ביטל שוב אין חוזר וניער גם בעת שהופקע האיסור מהרוב היתר המבטלו אחר התנופה והקטרה ואז גם האיסור נהפך להיתר כיון שכבר חל עליו שם בטול בעוד שהתערובות הי' אב"א ואז לא הי' בכלל אין מבטלין וכו' כעין מה שכתב הר"ן בתשובה הבאתיו לעיל לענין היתר בהיתר ולא מיקרי מבטל איסור באם בטל בעודו היתר כן ממש אב"א. לכך שפיר מפרש רש"י דגמרינן לי' מז"ב כן העליתי בחידושי ליישב שם דברי רש"י ז"ל א"כ לפי האמת אחר שנדחה דברי אביי (בדף ק"ח) ממילא קם לן' בז"ב חידוש הוא כסתמא דגמרא (בדף צ"ח) דלאביי ורבא ז"ב חידוש הוא וקשה מאי חידושו דלפי דברינו לעיל הא נתבטל בזמן איסור האיל א"ו דהיתר בהיתר ואב"א אין שם בטול עליהם. מתי יתבטל לאחר הקטרת אימורין שהותר האיל לאכילה הוי שפיר מבטל איסור אבל אי נימא דהיתר בהיתר בטל אין שום חידוש כלל. וא"כ לכאורה מוכח מזה דלא כסברת העט"ז דאי כסברתו קשה קושייתינו הנ"ל על רש"י דהיאך יליף אביי מז"ב הא חידוש הוא די"ל הבה"ת או אב"א ל"ב והא דמותר בב"ח כי ליכא נ"ט משום דהוי כנאבדין מן העולם:

אך אחר העיון י"ל גם מזה ל"ק והוא בהקדים לתרץ דברי רש"י בז"ב ד"ה חידוש הוא וז"ל דלכתחלה היתר נבטל איסור ובדברי רבא כתב וז"ל כדפרשתי דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן לידי כך בידים דזה שפת יתר הוא ונ"ל דהנה בע"ז (דף ל"ב ע"א) בקנקנים של נכרים דמותר לתת שכר כו' כתב הר"ן לתרץ דהא אין מבטלין כו' דין זה לא נאמר אלא במכוין לבטלו. והקשה בשעה"מ א"כ ל"ל להר"ן ז"ל בפסחים בסוגי' דקדירות בפסח ישברו לתרץ על קושיית התוס' שהקשו הא אין מבטלין כו' ותירץ הר"ן משום דהתירא בלע הא בלאו הכי לדבריו בע"ז ל"ק קושיית התוס' הנ"ל דהא אין מכוין לבטל ונ"ל לפי מה דמבואר בפסחים בסוגי' דא"א ולא קמכוין פלוגתא דר"י ור"ש וא"כ י"ל דסברת הר"ן בע"ז הוא אליבא דהלכתא דפסקינן כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. אבל לר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור ממילא אסור לבטל' איסור אף בלא מתכוין וא"כ בפסחים דאיירי הסוגי' לרב דס"ל כר"י לא היה יכול לתרץ דאין מכוין לבטל דהא לר"י דבר שאינו מתכוין אסור. לכך הוכרח לתרץ משום דהיתירא בלע וא"כ ממילא מיושב קושיית הנ"ל בסוגי' דז"ב אמר שם אביי לא נצרך אלא לר"י א"כ שפיר הוי חידוש הא דמבטל איסור. הגם שאינו מתכוין לבטל מ"מ לדידי' אסור דס"ל דדבר שא"מ נמי אסור. אבל אביי לשיטתי' שסובר הלכה כר"ש ליכא חידוש כלל בז"ב מ"ה יליף בב"ח מז"ב:

אמנם לפי"ז קשה לרבא שמחשב ז"ב לחידוש והלא גם הוא פוסק כר"ש וצ"ל דהתוס' מקשים אמאי מותר באפשר ולא קמכוין דהא הוי פסיק רישא וכתב הפ"י דפסיק רישא לא שייך רק כשעביד המעשה בידים משא"כ כשהנאה באה לו מאליו והוא אינו עושה המעשה לא הוי פסיק רישא וא"כ מש"ה גם לר"ש ז"ב חידוש הוא דהא הוי פסיק רישא ומדויק שפיר לשון רש"י ז"ל שכתב דלכתחלה מייתינא לידי כך בידים. ואביי לשיטתי' בשבת (דף ק"ב) גבי התולש עולשין דקעביד בארעא דחברי' שמפרש רש"י ז"ל כיון שאינו נהנה מותר גם בפסיק רישא. ומש"ה לדידי' ז"ב לא הוי חידוש והרבה יש להאריך בזה:

היוצא לנו בזה דאין לנו ראי' מוכרחת לדברי אביי דהיתר בהיתר בטל או לא דיש להראות פנים לכל צד:

פרק רביעי

אולם נ"ל להביא ראי' גמורה דהבה"ת ל"ב דהנה קשה לפי מה שהארכנו לעיל בדברי רש"י ז"ל משמע דהוא דרשא גמורה ז"ב ולא אסמכתא וקשה קושיית התוס' חולין (דף צ"ח) דמאי ראי' מז"ב הא התם הוי מב"מ יעו"ש ואולם אם נימא דהבה"ת לא בטל א"ש. בהקדים דברי הגמרא חולין (דף ס"ח ע"א) מהו לגמוע חלבו דהאי אבר היוצא חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי ה"נ ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה תיקו ע"כ וע"כ פסק רמב"ם ומובא בש"ע (י"ד סי' י"ד ס"ה) שחלב של אותו בהמה אסור לשתותו הואיל ובא מכלל האברים ויש בהם אבר אחד איסור והרי זה כחלב טרפה שנתערב בכשרה ע"כ וכתב המ"ל בפ"א מהלכות מו"מ וז"ל לכאורה ק' דאף דנימא דיש לחלק בחלב זה ובין חלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם בטול דאף דאבר מסייע הוויית דחלב מ"מ פשיטא שחלב נתהוה מרמ"ח אברים והו"ל כחלב טרפה שנתערב בכשרה דבטילה ברוב כו' א"ו דש"ה שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות מש"ה לא מהני ביטול שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ס' בבהמה כנגד אבר האסור כל החלב מותר וטעם תערובות בס' עכ"ד. ואני תמה על דבריהם דאי שייך בזה בטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור דאור' דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתירא וא"כ אין כאן כ"א איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא ולא איפשטא הו"ל למיזל לקולא כדין כל ס' דרבנן דאזלינן לקולא. א"ו דהכא לא שייך בטול כסברת רבנו משולם (דבריו המה במרדכי סוף מס' יעו"ש) ומדברי הש"ך י"ד (סי' י"ד) מסיק דאף אם אינו ידוע שיש ס' רק ספק ששים ג"כ מותר כיון דמב"מ בטל מה"ת ברוב אלא מדרבנן צריך ס' הו"ל ספק דרבנן לקולא. ע"כ יש קושיא על הב"ח שכתב דאם היה ס' בבהמה כו' דמשמעותו שצריך להיות ס' בוודאי ואמאי הא גם בספק ששים מהראוי ג"כ להתיר כדברי הש"ך הנ"ל ולתרץ כל הנ"ל אקדים דברי הפליתי (סי' ק"ב ס"ח) על הדין שם בשם המרדכי דהיכא שלא היה האיסור ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שהוא דבר שיל"מ כתב הוא ע"ז דין זה צריך עיון דאמת דכתב כן המרדכי וסמ"ג והיא בש"ע א"ח (סי' ש"כ) אבל לפי מה שכתב המרדכי סוף חולין בשם ר"ת על הא דיבמה שרקקה דם דא"א בלי צחצוחי רוק דהא לא בטל ברוב משום דאינו ניכר ולא שייך ביטול וא"כ משמע לכאורה ההיפוך כו' אך מהא דהאומר סלע בתוך כיס זה הקדש מעל במס' מעילה (דף כ"א) והקשו התוס' דלבטלי' ברובא וכתבו אע"ג דהוי דבר שיל"מ הא אינו אלא מדרבנן. והכ"מ כתב באמת הטעם משום דהוי דשיל"מ וקשה דהא אינו האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו דהוי הקדש תיכף מתבטל בכיס כו' מ"מ הוי דשיל"מ כו' עכ"ל:

אמנם אדרבא יש למידק מדברי התוס' שם להיפך דבמשנה שם במעילה איתא נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע. וז"ל התוס' תימה ולבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו' דקשה למה דייקו התוס' שנפלה כו' הא הקושיא שייך גם על דין האומר פרוטה בכיס זה הקדש נמי קשה שיבטל ברוב א"ו כדברי רבנו משולם הנ"ל. דהיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע ל"ב ואף שהי' בעולם רק שלא אסור עד שבא לתערובות לא שייך בטול כיון שבהתחלת התערובת היה היתר בהיתר ויעוין בל"מ הנ"ל שכתב בזה"ל ונראה דעיקר החלוק שכל דבר שתחלת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך בי' בטול והיינו דזב ויבמה כו' יעו"ש וא"כ לא הי' מקום להקשות על האומר פרוטה בכיס זה הקדש דבכה"ג לא שייך בטול דהא לא היה ניכר מעולם האיסור בפ"ע וע"כ לא הקשו רק על הדין שנפל פרוטה של הקדש לתוך כיסו ובזה היתה ניכר בפ"ע וא"כ א"ש מה שכתבו התוס' וכ"ת דשיל"מ כו' וכיון שהיה ניכר בפ"ע שייך דין דשיל"מ ומיושב קושיית הפליתי הנ"ל וגם קושיית הראשונה ג"כ ל"ק. דהמרדכי בשם רבינו משולם כתב להדיא דהיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע לא שייך בטול ברוב ומזה לא נשמע דגם בטול בס' לא יועיל דשאני בטול בס' בלח בלח דהוי כאין כלל איסור ואף מב"מ יש סברא לחלק אף בדאורייתא בדין בטול ברוב לבטול בס' כדמוכח כאן סוגי' דז"ב בדברי חדושי הרשב"א שכתב בשם הרמב"ן דמה דמקשה הגמרא ומאי חזית דגמרינן מהאי לגמור מהאי ולכאורה קשה ע"ז דלחומרא מקשינן. וכן הקשה בתוס' ד"ה מאי חזית הכוונה דנילף מתרווייהו מדם הפר נילף שלא יועיל בטול רוב במב"מ ומאיל נזיר נילף שמועיל בטול בס' עיי"ש גם שיטת רבא שסובר דמב"מ אזלינן בתר שמא לפי לשון רש"י במס' ע"ז (דף ס"ו) וכל מב"מ ובחולין (דף ק"ט) ד"ה ותו לא מידי שסובר דפלוגתא דאביי ורבא בכל איסורין מב"מ אי בתר שמא או בתר טעמא נראה דלרבא היכא דאינם שוים בשמא שדינם כדין מבשא"מ בס' ובמקום אחר הארכתי בזה ועכ"פ יש הוכחה לזה מדברי רמב"ן הנ"ל וגם לשון התוס' דב"מ (דף נ"ג ע"א) ד"ה מעילה דשם איירי במב"מ שבלח בס' ואמת שדברי התוס' שם פלאים המה. שפסק הלכה אינו כן עכ"ז עכ"פ יש ראי' מדבריהם שאין זר לומר כן ויש לחלק אף במב"מ בין בטול רוב או ס' וא"כ א"ש האי דינא דענבים המושכים יין לגיגית דמבוטל אף בלא ניכר האיסור בפ"ע. (ד) מ"מ יש אף בכה"ג בטול בס' וכנ"ל ומעתה מיושב קושית המל"מ הנ"ל דגבי חלב מאבר היוצא אינו מועיל ביטול ברוב כסברת המרדכי אבל מ"מ ביטול בס' מועיל וא"כ א"ש דברי הב"ח שצריך שיהיה בוודאי ס' דבספק ס' ליכא להתיר ול"ד לנשפך דשם מובטל מדאורייתא ברוב ולא צריך ס' רק מדרבנן מש"ה מקילין בנשפך כדין ס' מדרבנן לקולא משא"כ הכא גבי חלב ואבר היוצא דלא בטל ברוב מה"ת וצריך ס' מה"ת מש"ה לא מקילין בס"ס וכנ"ל וסרה בזה כל קושיית מל"מ הנ"ל וכמובן. והנה המל"מ בעצמו מביא שהרב מהר"מ אלפנדרע ז"ל כתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחלה בעודו בתוך האבר לא היתה מעורבת עם כל שאר חלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד כו' ונסתייע לחילוק זה ממה שכתבו התוס' בזבחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה שחט כו' שכתבו שם דדם פסול אינו בטל ברוב כו' דגזרינן גזירה במקדש ע"כ. ולמה לא תירצו דש"ה דלא ניכר האיסור מעולם כן תורף כוונת הרב הנ"ל אבל לפיענ"ד לק"מ דש'"ה כיון שנאסרו רגלים שיצאו חוץ לעזרה הוי שפיר ניכר האיסור בפ"ע וממילא גם המוץ שבתוכו עם הדם והשומן אסור. אבל באבר היוצא לפי פסק הרמב"ם דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת פשוט שגם בהמת בן פקוע אף שאין צריך שחיטה מ"מ בעוד חיותה בה אין עומדת לאברים ובפרט לשיטת הפוסקים דגם ב"פ צריכי' נחירה יעוין באס"ז ב""ק וא"כ הב'"פ שיצא אחד מאבריו לחוץ קודם שחיטת אמו כ"ז שהוא חי אינו עומד לאברים ואין חל כלל איסור אמה'"ת על האבר שיצא ומיץ היוצא מאבר הזה ונעשה חלב אינו נאסר משום אמה"ח אלא כשפירש ובא להכחל שאז עומד לצאת ויכול לחול עליו איסור אמה"ח והרי שם כבר החלב בתערובות שאר החלב וכיון שלא ניכר האיסור בפ"ע קודם שבא לתערובת לא שייך ביטול ברוב ונשאר קיים סברת מל"מ בלי השגה עליו מדברי התוס' דזבחים (דף כ"ו) הנ"ל וא"כ נכונים כל דברי הנ"ל ביישוב קושית המל"מ על חכמי אשכנז והנה ידוע דאיל נזיר אף שהיא שלמים ומותר לאכילת בעלים ישראל מ'"מ קודם הזריקה האוכל ממנו עובר בלאו וכמבואר בש"ס וברמב'"ם פי"א מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' ואין חילוק בין כהנים לישראלים ואף זר שאכל בשר קדשי קדשים קודם זריקה אינו חייב רק על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' שהוא לאוכל תודה ושלמים וקדשים חמורים קודם זריקה ואין חל קודם זריקה איסור זרות כמבואר שם ברמב"ם דין ח' וא"כ על כל פנים אין לחלק קודם זריקה בין האיל לזרוע ומדברי הט"ז (סי' שכ"ד ס"ק ט"ז) נראה דאיסור הזרוע לישראל אינו חל רק לאחר הבשול כלומר אחר התנופה ולמפרע חל גם על הטעם שנפלט ממנו להאיל. אמנם לפענ"ד נראה דרק קדשי קדשים התחילו הלאו לזרים מיד אחר הזריקה אף קודם הקטרה אבל בזרוע מן האיל דלעולם ליכא לזרים רק איסור הבא מכלל היתר שניתר רק לכהנים י"ל דקודם הקטרה אף איסור בעלמא ליכא מצד זרות כיון שעדיין אף לכהנים לא הותר לפי דעת התוס' במס' ביצה (דף כ' ע"ב) ד"ה מאי בינייהו מבואר כ"כ דלא מקטיר האימורין אסור בשר הקדשים קלים גם לבעלים. וכן כ' המל"מ פי"א מהל' מעשה הקרבנות ד"ד. ומביא ראי' מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' פ"ה דין ט' שכתב האימורין מתירין הבשר לאדם ע"כ הרי דקודם הקטרת האימורין גם האיל אסור לזרים ושוה לאיסור האיל והזרוע דשניהם אסורין לזרים לכהנים ולבעלים דלא שייך אז ביטול על הבליעה מזרוע בתוך האיל ובפרט לשיטת הרמב"ם דאיסורין אינן מבטלין זא"ז דסובר דחייבין על פגול ונותר וטמא שבללן. אף דאיסור טמא שהוא רק בלאו קיל מאיסור פגול או נותר מ"מ דעל כולן שם איסור לאכילה לא שייך בטול כמו כן י"ל דזרוע בשלה שאף אי חמיר איסורא לזרים קודם הקטרה יותר מאיסור האיל מ"מ כיון דעכ"פ גם על האיל יש אז איסור גם לזרים עד אחר הקטרה המאחרת מבשול ותנופה מדין הנ"ל כ"כ דלא מקטרא כו' אין התחלה שם ביטול טעם הזרוע והאיל עד אחר הקטרה דקודם הקטרה על שניהם שם האיסור רק שאיסור בזרוע חמור מאיסור אכילה שעל כל האיל ובאיסור המעורב לא שייך בטול כמו היתר בתוך היתר והתחלת הביטול לאחר הקטרה שאז מותר האיל לזרים והזרוע נשאר איסור לזרים ומהראוי שיהיה דינו של טעם מזרוע שנבלע באיל (ועוד היה ג"כ איסור) כדבר שנתערב ולא היה ניכר איסורו קודם התערובות דלא מבטל ברוב כ'"א בששים כנ"ל דמה לי אם היה שניהם מותרין בעת התערובות דלא הוי בו שום ביטול או אם היה שניהם אסורין בעת התערובות דג"כ לא היה שייך ביטול כנ"ל. וכיון דכשבא בתערובות לא החל הביטול ובעת שיש לדון על הביטול כבר הוי בתערובות עם ההיתר הוי כלא ניכר האיסור בפ"ע. לכך צריכין מדאורייתא ס' בז"ב אף שהוא מב"מ ושפיר יש למידן מינה בילפותא גמורה לדין ביטול בששים אף בשא"מ דלענין ביטול ששים עדיפא בשא"מ מבמינו כמובן. וא"ש שיטת רש"י ז"ל דסר מעליו קושיית התוס' הנ'"ל וסמך לדבר הנ"ל בישוב קושית מהר'"י אלפנדרע יש מדין ענבים המושכים יין לגיגית דענבים ניכרים בפ"ע ומ"מ לא נחשב לגבי היין שבתוכם כאלו הי' ניכר בפ"ע והטעם דכיון דכ"ז שהיין בענבים אין עליו איסור נולד ע"כ אין לנו לדון רק מעת שחל האיסור על היין דהיינו ביציאת מענבים תוך הגיגית ואז אין ניכר בפ"ע עכ"פ מוכח לפי דברינו אלה מדברי רש"י ז"ל דהבה'"ת א"ב

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה