ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן קלב
ברמ"א ביו"ד סי' של"ה פוסק דשונא של אדם לא יבקר חולה ולא ינחם אבל ע"ש ונעה"ג שלי שם דבספר חסידים סי' תקל"ז דחייב גם השונא ללוות המת שהי' שנוא לו ולהבין מ"ט ומה חילוק בין לויה לבין ניחום האבל ובקור חולים. ואמרתי דהוא ע"פ הלכה אחרת דהנה השכל הישר מסתבר דשונא לא רוצה לראות פני השנוא לו וכדכתיב לא תוסיף ראות פני ע"ש. וממילא מובן דהשונא נודר ואוסר על עצמו מלראות פניו אבל אקדים דאיתא בזוה"ק פ' בשלח על הפסוק לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם דדוקא מצריים חיים לא יראו אבל יראו את פניהם מתים א"כ מתבאר לדינא דהגם דאסור להנשבע שלא לראות פני איש לראותו ה"ד בחייו אבל במותו מותר. ולפיכך מראה המלוה את השונא הלכה החדשה דשבועתו הי' רק חל בחיי השנוא אבל לא אח"כ. ולפיכך לבקרו בחוליו אסור ודאי שמא החליט בחומר נדר ושבועה וכן לנחם האבל ודאי דאסור ג"כ דממנ"פ אם המת שמתאבלין עליו הי' שנוא לו הא אין כאן היתר הלכה החדשה דהא אין רואה המת ורק האבל ושמא שמח לאידו והוי צער להמתאבלים אבל לויה הוי הלכה הנ"ל דמפרסם הלכה הזאת ולפי"ז כשיהי' נחוץ לענין עגונה להכיר פני המת להעיד לאשתו מותר גם למי שאסר עצמו בשבועה מלראותו אפ"ה כשמת מותר. וכן מצאתי בספר תורה תמימה שמות פ' י"ד ס"ק ז' ע"ש: