אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה

חידושי אורח חיים

סימן א

שאלה בדבר השוחטים דסמילא. וזו תוכן השאלה כפי שנתברר אחר כל הגביות עדות. על ר' חיים יונתן בעצמו ישנן אלו הגב"ע. א) שנתברר מאדמו"ר שליט"א שזה כמה שנים שהיה כ"ק שליט"א בסמילא והיה כל השבוע ההוא קובלנות רבות על ר' חיים יונתן. ובעת צאתו לשלום בהיותו חוץ לעיר קצת קרא אליו את ר' חיים יונתן לעיני כל העם שהלכו לשלחו לברכה ואמר לו כהאי לישנא תדע שאני רוצה שתתן לי תקיעת כף שלא תשתה משקה משכרת כלל. ועל קידוש בשבת בבוקר אפשר אראה אופן בזה. ונתן לו ר' ח"י תקיעת כף על זה. ובעת אחזו כפו של ר' ח"י אמר לו טור אדומו"ר תדע שזה הת"כ הוא בתורת שבועה. ואם השיב לו ר' ח"י איזה דבר אם הן אם לאו אינו זוכר אדומו"ר ובפירוש זוכר אדומו"ר שלא היה דיבור קל מאופן איך יהיה אם יעבור על זה שתהיה שחיטתו אסורה ח"ו מזה לא היה זכר כלל ושום רמז. ע"כ הגב"ע הא'. ועתה הרי עברו כמה שנים ושתה בכל עת משקה משכרת בלי התרה. אם יש לפוסלו מלהיות שו"ב מחמת זה: ב) גב"ע שהיה מכשיר להקצבים במקולים כנהוג כמה שהיו כשרות אחר הבדיקה. ולא היה מגלה להנאמן דהטאקסע כמה כשרות נמצא. ועל ב' בהמות צוה בפירוש להנאמן שיכתוב שהם טריפות לעסק הטאקסע והוא בעצמו הכשירן בבדיקתו וגם נמכרו על כשר על פיו שאמר להקצבים בעת הבדיקה שהם כשרות. ועל השור של ר' ליב קצב אמר להרב ושנים מהקהל שהוא טריפה גמורה ולבסוף נודע שגם זה הכשיר בהבדיקה. ורק למען כחש דמי הטאקסע אמר כן. ואך אם נהנה ר' ח"י מזו ההעלמה ע"ז לא היה שום בירור. ואדרבה השו"ב ר' אלטער הגיד כי לפי הערך אם היה ר' ח"י מקבל מזה דבר מה היה יודע. והקצבים העידו בתו"ע שלא לקחו השו"ב פ"א מזו ההעלמה. ואך עשו זאת למענם שהם עניים. אם זה הוי כגניבה. ואם יש לפוסלו משו"ב מחמת זה הגניבה: ג) שכששאלו הרב ר' מרדכי ושנים שעמו על השור של ר' ליב שאלוהו בתו"ע באל"י והשיב טריפה ואח"כ הודה שבאמת היה כשירה והכשירו בעת הבדיקה, א"כ הרי י"ל שעבר על אל"י והעיד שקר ועבר על ל"ת. אם יש לפוסלו מלהיות שו"ב עבור זה. ע"כ הגב"ע שעל ר' חיים יונתן:

ועל השו"ב ר' אלטער ישנן אלו הגב"ע שהעידו שנים עדים נאמנים דהטאקסע. א' הר"ר ישעיה קאטארניק והב' ר' יעקב בר' ישראל שהזהירו אותו ובקשו ממנו שיכתוב אצלו כמה כשרות יהיו במקולין למען ידעו לתבוע דמי הטאקסע מהקצבים והבטיח להם ר' אלטער שיקיים בקשתם. ואח"כ שאלוהו ג' פעמים כמה יש כשרות והשיב איני יודע כי איני זוכר. ור' אלטער עצמו הודה לפנינו שכן היה שהבטיח להם מתחלה ואח"כ השיב להם כנ"ל. ועוד נתברר עליו וגם הודה מעצמו שעל העגל של ר' משה סומא בעין אחת הגיד ואמר בפירוש להנאמן דהטאקסע שהיא טריפה למען כחש דמי הטאקסע כי באמת כשר היה שהכשירו הוא עצמו בבדיקתו,. וגם התברר והודה גם הוא שהשבוע הראשונה מהתחלת ההעלמה לא היה ר' חיים יונתן בביתו והוא. בעצמו היה המתחיל בזה שלא לגלות האמת. אם יש לפוסלו לר' אלטער ג"כ מחמת זה ההעלמה וגם עליו אין מי שיעיד שקבל לעצמו פ"א מזה. אדרבה הקצבים העידו שלא קבל מאומה ורק למענם עשה זה כי הם עניים:

תשובה. מקודם נחלק החקירה של השאלה הראשונה אשר על ר' חיים יונתן לסעיפים מחולקים ואלו הם. א) ענין תקיעת כף מה הוא אם הוא חמור כשבועה ממש אם לא. ואם הוא כשבועה ממש אם מדאורייתא או מדרבנן כ"ז לענין שיהיה אדם מחויב לקיים תקיעת כף. ב) אם הת"כ שקבל ממנו אדומו"ר שליט"א אם הוא שוה ממש כמו אם נתן ר' חיים יונתן בעצמו הת"כ או לא. ג) אם עבר אח"כ על הת"כ הוי כעבר על שבוע או לא ואם עבר על דאורייתא או דרבנן: ד) אם יש סברא לומר שר' חיים יונתן לא מיקרי עובר מחמת שנאנס אחר כך שהצטרך מאוד לשתות לפי הרגלו. ה) אם יש לומר שיהיה נשאל לחכם ויתירנו אם עכ"פ עבר על איסור דהא שתה קודם התרה או י"ל דהא חכם עוקר את הנדר מעיקרו א"כ לא עשה איסור מעולם. בכל אלו הסעיפים נעיין בת"כ של ר' ח"י. וטרם אתחיל להגיד חוות דעתי בזה אשאל עזר מהחונן לאדם דעת שינחני במעגלי צדק למען שמו ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואזכה לאסוקי שמעתתא דא אליבא דהלכתא ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:

א על דבר סעיף הא' אם תקיעת כף דינו כשבועה ממש הנה הגם שהשו"ע (יו"ד סימן רל"ט סעיף ב') ובחו"מ (סימן פ"א סעיף כ"ח בהג"ה. וסימן פ"ז סעיף ל"ד) בכל המקומות ההם פסקו דת"כ הוי כשבועה ממש מ"מ לאו הלכה מוחלטת היא כי הרי בתשובות מיימוני שבסוף ספר הפלאה הביא דרק ר"ת מחמיר בזה משום שמחשבו לכריתות ברית. אבל כמה פוסקים ובראשם הרשב"א המובא בב"י (סי' רל"ט) חולקים ואומרים שרק משום שארית ישראל וכו'. ואל תאמר שדברי הרשב"א נדחין מההלכה מהאחרונים. הנה תראה שהקצות החושן (סימן פ"ז ס"ק ט') הביא זה שכמה פוסקים חולקים על ר"ת. ואך מקודם נראה שאדרבה מה שר"ת החמיר כ"כ בתק"כ מזה יצאו כמה קילות לענין תק"כ. היינו דנסביר לנו דברי ר"ת מה הוצרך לומר שהוא כריתת ברית. נלפע"ד דהיה קשה לר"ת מאוד איך נאמר דבר הנראה לעינינו היפוך הש"ס (שבועות דף כ"ו ע"ב) שבשבועה ונדרים צריכין להוציא בשפתים דוקא. ואם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתים אין בזה מיחוש מאומה כידוע ונפסק כן בהלכה פסוקה א"כ בתק"כ שנתן תק"כ לחבירו ולא הוציא מאומה בפיו מה מקום בזה אחר שלא דיבר בפיו. ולזה חידש ר"ת שהוא ככריתת ברית שכמו שעושין מעשה בידים וכה"ג דמועיל ה"נ מועיל תק"כ שעושה מעשה בידיו ותוקעה לחבירו. וא"כ שצריכין רק לבוא לסברא ההוא שהוא כריתת ברית מה יקר לנו דברי המהרי"ו (סימן קל"ז) דלא החמירו בתק"כ רק בנתן תק"כ לחבירו לעשות לו דבר לאותו אדם עצמו. ומסיים כנ"ל דסברא היא וגדולה היא אצלו לפי דהטעם הוא רק משום כריתת ברי עכ"ל. ולפ"ז כל תק"כ שנותנין לא לעשות דבר לאותו אדם עצמו לפירוש ר"ת דהחמיר רק משום כריתת ברית אדרבה יצא קולא גדולה מזה דאין בו משום שבועה כלל וכלל. ואך יש לבעל דין לומר דהרי הד"מ (סימן רל"ט) הביא המהרי"ו הזה וחולק עליו. הנה ראשית הד"מ עצמו נשאר שם רק בצ"ע ולא שהשיגו לחלוטין. ואך זה אנו רואין מה שחידש הגאון בעל קצות החושן (סימן פ"ז ס"ק כ"ט) דבר חדש בהחלט להלכה משם נדע שהקצות החושן תופס דברי המהרי"ו להלכה דהיינו שפוסק שם דתק"כ על דבר שכבר עבר לא הוי כלום משום האי סברא דתק"כ הא לא הוי רק כריתת ברית וזה לא שייך רק בהבטחה דלהבא אבל על שעבר לא שייך כריתת ברית ופסק להלכה כן א"כ כשפוסק זה הסברא דעל העבר לא הוי בתק"כ דבר מאומה מכ"ש דפוסק הסברא של המהרי"ו דתק"כ הניתן לא לטובת אותו האדם עצמו שניתן לו התק"כ לא הוי בו משום שבועה דהא לא שייך כריתת ברית כלל על דבר שאינו נוגע כלל לאותו האדם שנתן לו התק"כ א"כ יש לנו יסוד גדול מן הגאון הקצות החושן שסברת המהרי"ו הנ"ל היא אמיתית א"כ בנ"ד לא הוי דבר:

ב ואך יש לפענ"ד בעזה"י עוד דבר גדול ואמת להסביר דאפילו אם נחליט שהד"מ חולק לגמרי על המהרי"ו ונפסוק הלכה כוותיה ומחמת שהרמ"א בהג"ה (סימן רל"ט סעיף ב') פוסק כהמרדכי פ"ג דשבועות שהד"מ סמך על זה שמהמרדכי משמע דלא כהמהרי"ו אפ"ה יש בזה סברא אחרת דלכאורה צריך להבין למה העתיק הרמ"א שם בלשונו הקדוש הגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי צריך התרה. ואח"כ כתב הנותן תק"כ לחבירו ותלה בדעתו יכול למחול לו ואם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה לא יוכל למחול לו וצריך התרה עכ"ל. וקשה למה העתיק הרמ"א ב' הדינים אחרי שהמרדכי תלה דין השני בדין הראשון א"כ חדא מאידך יליף ושניהן למה לי. וגם צריכין אנו להבין מה סתם לנו הרמ"א ז"ל באמרו עשאו "דרך "שבועה ולא פירש לנו איך ומתי הוי עשייתו בדרך שבועה ואיך הוי עשייתו שלא בדרך שבועה. ואנחנו לעצמינו לא נדע מאומה בדבר סתום כזה. אלא יש בזה דבר גדול. דהנה על הקושיא הראשונה שהרי לא הוציא בשפתיו מאומה בתק"כ יש לנו הסבר חדש מהדרך שחידש הגאון בעל שבות יעקב (ח"ג סימן קנ"ב) שהחליט דצריך האדם עכ"פ לומר בלשונו כהאי לישנא אני נותן תקיעת כף. דהדבור הזה בעצמו שמוציא בשפתיו ובלשונו תקיעת כף זה הוי כשבועה קצת מלשון כל העמים תקעו כף עיי"ש. וא"כ זהו שחידש הרמ"א ז"ל הגביה ידו "ואמר פי' בלשונו ממש אני תוקע כפי לשמים דאז נהי דאין בזה משום כריתת ברית דהא אין כאן הבטחת דבר לחבירו ואם צדקת מה תתן לו אפ"ה יש עכ"פ תירוץ השבות יעקב דהוציא בלשונו ובשפתיו הריני תוקע כפי שזה הלשון הוא בעצם כמו לשון אני נשבע ודו"ק. ואז דייקא שייך הדין השני באם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה פי' שאמר בפיו הריני נותן תקיעת כף שאעשה דבר פלוני הגם שהוא דבר שלא שייך לזה האדם שנתן לו התק"כ אז לא יוכל למחול לו וצריך התרה והוא דבר אמיתי בעזה"י. וא"כ יצא לנו אשר באחת משתי אלה יהיה תק"כ שבועה או שיהיה דבר מועיל לאותו האדם עצמו שנתן לו התק"כ דאז הוי ככריתת ברית או שעכ"פ יוציא בדיבורו ממש הריני נותן תקיעת כף אבל באם לא היה כל זה כמו בנידון דידן שלא היה לטובת אדומו"ר עצמו וגם לא הוציא ר' חיים יונתן בשפתו א"כ אין בתק"כ זה שבועה:

ג עוד זה הנה תדע שהגם שהר"ת הוא המחמיר שבמחמירים בתק"כ והוא הראשון מכולם להגיד דתק"כ חמירא כשבועה אל יעלה על לב שהר"ת עצמו סובר שהוא ממש כשבועה ותטעה לומר כיון שממש הוא כשבועה הוי דאורייתא. לא כן האמת כי הנה זכיתי היום לראות שאלות ותשובות בנימין זאב ישן נושן הנדפס בשנת רצ"ט וז"ל שם בתשו' (סימן ר"פ) על ראובן שהבטיח לרופא בתק"כ שאם רפא ירפא את בנו יחידו ויתרפא יתן לו חמשים פרחים ונתרפא הנער מחוליו. ועתה הרופא מבקש מראובן החמשים פרחים וראובן מסרב לתתם ואומר שיתן לו שכר הראוי לו ולא מה שהבטיחו. והשיב וז"ל אם כנים דברי הרופא חייב עכ"פ לפרוע לו מה שהבטיחו דתקיעת כף הוי ככריתת ברית כדאיתא במיימון בתשובות השייכות לספר הפלאה והמרדכי פ"ג דשבועות והביאו ג"כ סמ"ג בלאוין (סימן רס"א) בשם ר"י שהשיב משם ר"ת וז"ל השיב ר"י "הבטחה בתק"כ היה אומר ר"ת שהיא ככריתת ברית והיה נראה להחמיר בה יותר מבנדר ושבועה והיה דורש מפסוק ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט. ואע"פ שלא מצינו בשום מקום מפורש שתהיה הנתינת יד תקיעת כף אלא אפשר להיות שהיה נתינת יד לישבע בס"ת מ"מ אפשר שתקיעת כף היתה שם. ואעפ"כ אם יש הפסד מרובה ומכשול רב בדבר שיבוא מתוך כך חוטב שיאכלו בשר תמותות שחיטות ולא לאכול בשר תמותות נבילות ויתירנה חכם כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו בה הדורות להחמיר בה יותר אלא להקל להמנע מעונש שבועה ועושין תקיעת כף עכ"ד. הרי מפורש בהדיא שר"ת "מדמה "אותו "קצת "כשבועה. דכן כתב דעושין תקיעת כף להמנע מעונש שבועה ולפ"ז ראוי לו לראובן להשמר גם מזה. וע"כ הנלפע"ד דהדין עם הרופא עכ"ל הבנימין זאב. העתקתיו כולו ראשית כי העתיק בלשון צח ונקי שורש דברי הר"ת שלם ונקי מכל שגיאה בלי טעות והג"ה כי בשו"ת מיימוני ובמרדכי שלפנינו הובא בלשון מגומגם מאוד. והשנית להראות תנא רבה כהבנימין זאב מעיד לנו אשר הר"ת בעצמו לא אמר מעולם שהתק"כ הוא ממש כשבועה אדרבה הוא כותב שהר"ת "מדמה "אותו "קצת "כשבועה ופשיטא דהוא רק דרבנן חומרא דר"ת ולא יותר. וגם זה בהבטחה של חבירו כדהתחיל בלשונו הבטחה בתק"כ ולא גבי שבועת ביטוי להרע או להיטיב. וגם מהפסק של הבנימין זאב שסיים לפ"ז ראוי לו לראובן להשמר גם מזה מבואר דלהבנימין זאב היה הדבר בפשיטות שזה רק חומרא דאי סלקא דעתין שהר"ת תפס תק"כ לשבועה ממש היכי נופל בשבועה ממש לשון ראוי בלבד הרי בשבועה כתיב לא ינקה וכל העולם כולו נזדעזע בשעה וכו' והוא יאמר בה לשון ראוי לו לקיים. אלא ודאי שזה פשוט לו שהוא מצד חומרא בעלמא א"כ פשיטא דגם בהבטחה של חבירו שהוא שייך לכריתת ברית ג"כ רק דומה קצת לשבועה ולא שבועה ממש. מכ"ש בענין ביטוי אין בה שורש שבועה בתק"כ ועכ"פ ודאי הוי רק דרבנן ולא יותר:

ד עוד יש דרך בתק"כ שבלעדו לא הוי תק"כ. ואקדים מה שיש לי פרפרת נאה בענין זה. הנה הידות נדרים (ריש סימן רל"ט) העמיד עצמו על דברי הד"מ הנ"ל שדבריו סתומים במה משיג על המהרי"ו. הלא אדרבה היכא שיש כריתת ברית בלא שבועה שפיר חילוק המהרי"ו במקומו ואין שום ראיה מהמרדכי דהמרדכי קאי כשיש נמי שבועה עם התק"כ עיי"ש דהעלה ביד שאול דע"כ גם המהרי"ו איירי כשהיה שבועה עם התק"כ דאל"כ פשוט דתק"כ בלא שבועה אינו מועיל. ולכן שפיר השיג הד"מ דנהי דכריתת ברית אין כאן שבועה יש כאן ויתחייב מצד השבועה עכ"ל היד שאול ולפענ"ד הנה בכאן לא דק פורתא. והד"מ השיג בפשיטות. דהנה כשאנחנו מעיינין שפיר בשו"ת מיימוני ובהמרדכי דפ"ג דשבועות הנ"ל הנה אנו רואין לשון באמונתו שקיבל "אמונתו שדיבר לו "באמונתו וכן הקצוה"ח בסימן פ"ז העתיק ג"כ לשון זה והלא אין פותר למו. יותר מזה הנה בספר רבינו ירוחם סוף נתיב ג' כתב וז"ל "וכל "זה "כשאמר "לו "באמונתו "כי "הוא "חמור "כמו "שבועה ועיין סמ"ע (סימן פ"א ס"ק נ"ה) העתיקו בקיצור. ומה פירוש לזה. אבל מצאנו ראינו במרדכי ספ"ק דבבא מציעא וז"ל ועל שטען ראובן שתקע לו באמונתו על ב"ד לכוף לשמעון לקיים אמונתו כי גדולה אמונתו שנשבע בהקב"ה באמונה שיש לו בהקב"ה וכשהוא עובר כופר בעיקר עכ"ל א"כ פשוט לפי הנ"ל דתק"כ צריך שיאמר להנותן לו התק"כ שנותן לו באמונתו פי' כמו שהוא מאמין בהקב"ה כן יאמין לו חבירו שיקיים לו הבטחתו וזה מרמז לו בהיד וא"כ שפיר השיג הד"מ על המהרי"ו דהרי ע"כ אמר לו באמונתו דאל"כ אין בזה התק"כ מאומה ואפ"ה הוצרך המהרי"ו דוקא שיהיה לתועלת זה האדם עצמו הניתן לו התק"כ. ועל זה שפיר הביא דמהמרדכי מבואר שחולק על זה דמה לי דרך שבועה של המרדכי ומה לי התקיעת כף באמונתו. ומדסובר המהרי"ו דגם באמונתו לא מועיל תק"כ רק באם היה לטובת זה האותו אדם עצמו משום דכיון דצרף תקיעת כפו א"כ מחשבו לכריתת ברית וכריתת ברית לא שייך רק בזה האדם הכורת עמו ולא בענין אחר. הרי כל זה הסברא שייך נמי כשיהיה שבועה ממש עם התק"כ ג"כ יאמר ודאי המהרי"ו נמי דין זה דכיון שצרף התק"כ להשבועה חשבה לכריתת ברית. וכריתת ברית לא שייך רק באם זה לטובת אותו האדם עצמו והרי המרדכי בהדיא חולק על זה. כן הוא השגת הד"מ וזה נכון מאוד בעזה"י וד"ל. עכ"פ יצא לנו עוד דבר חדש שמוכרח להיות אומר תיבת באמונתו כשנותן לו התק"כ. והגם שהסמ"ע ז"ל כתב דבזמנינו אפילו כשלא אמר הוי כפירש ואמר שתקע לו כפו באמונתו הנה ממהרי"ו מבואר שצריך לומר דוקא. והראינו שסברת זה הדבר נובע מהמקור שאז הי' כשבועה שנשבע באמונתו שמאמין בהקב"ה ואם עובר כופר בעיקר אבל כשלא אמר הגם שהסמ"ע ז"ל כותב דהוי כפירש אבל עכ"פ שבועה אין כאן כלל וכלל. וא"כ בנ"ד שר' ח"י לא אמר באמונתו אין כאן רמז דרמיזא דשבועה גם להד"מ ומכ"ש להמהרי"ו ודו"ק:

ה ועיין בחו"מ בש"ך (סימן ר"ז ס"ק כ"ז) שהביא דברי המהרי"ו ולא הביא שהד"מ השיג עליו כלל. מבואר שהש"ך תפס דברי המהרי"ו לעיקר. וכן הנתיבות הביא דברי הש"ך להלכה ובשם המהרי"ו. והגם שהש"ך הביא שם כמה תשובות הנה אני מצאתי עוד בשו"ת מהרי"ו מברונא (סימן רס"ב) העלה אות באות כהמהרי"ו דתק"כ הוי רק כריתת ברית וכל שלא היה לאותו אדם עצמו לא הוי כריתת ברית. ובפשיטות הרי לקח זה ר"ת מצדקיהו לנבוכדנצר ושם היה רק לאותו האדם עצמו וד"ל. א"כ אין ספיקו של הד"מ מוציא מידי ודאי של המהר"י מברונא והמהרי"ו והש"ך והנתיבות. ועל כולם יש לנו עמוד גדול פטיש החזק התומים ז"ל (בסימן פ"ז ס"ק כ"ט) דכתב דברים ברורים דתק"כ קל מאוד ופשוט לו מאוד שם דמלקות אין במציאות כלל בתקיעת כף וגם לא קרבן שבועה. ואדרבה ר"ת מחשבו רק ככריתת ברית בעלמא ומסיים שם בלשונו דאין בתקיעת כף ענין לשבועה כלל וכלל עיי"ש ותראה דברים ברורים ומפורשים. וענין החומרא הוא רק של ר"ת אבל הרי יש פוסקים רבים דגם התרה אין צריך תק"כ דהוי רק משום שארית ישראל וגו'. ועיין שו"ת חכם צבי (סימן מ"א) באמצע התשובה שכתב וז"ל מה גם כי אין שבועה זו אלא תקיעת כף ואיכא מאן דאמר אפילו התרה אינה צריכה ואין בה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה. ועיין נמי בספר צ"צ (סימן קפ"ה) שנהגו העם בתקיעת כף משום כריתת ברית. הרי כתב לשון "נהגו. א"כ השתא נספור נא הקילות. א) המהרי"ו והמהר"י מברונא והש"ך סימן ר"ז והנתיבות והקצוה"ח כולם סוברין דבעינן שיהיה לטובת אותו האדם עצמו. ב) שורש התק"כ בעינן שיאמר דוקא באמונתו בפירוש וכאן לא היה דבר זה וגם להסמ"ע קל עכ"פ. ג) היד שאול בסימן רל"ט החליט דרק דוקא כשהיה עם התק"כ שבועה. אבל תק"כ בעצמו אין מועיל כלל לכ"ע. ד) השבות יעקב הצריך שיאמר עכ"פ בפירוש בלשונו הריני נותן תק"כ. וי"ל דזהו נמי סברתו של הסמ"ע, (סימן פ"א ס"ק נ"ה) הנ"ל דהסמ"ע סובר נמי כהשבו"י א"כ יכול הסמ"ע לומר כיון שכן שאמר בפירוש הריני תוקע כפי קאי על אמונתו ג"כ והוי כמו שפירש באמונתו וד"ל. ה) התומים ז"ל הקיל מאוד בתק"כ שאין ענין תק"כ לשבועה כלל וא"כ הרי יש לנו לומר דכיון שי"ל דאין צריך אפילו לקיימו עכ"פ הוי רק דרבנן ולא סרך ד"ת כלל. ויתבאר לקמן בסמוך הנפקא מינה וכל זה לענין שיצטרך לקיים זה אין צריך לפני דגם דיבור בעלמא חייב אדם לקיים ולהיות קיים במאמרו. אבל לענין העבר פשיטא דלא עבר ר' חיים יונתן על איסור דאורייתא כלל גם אם היה נותן בעצמו התק"כ מבלי שיקדימנו פקודת האדמו"ר שליט"א בזה. אבל בכה"ג דנידון דידן יש לנו קולא אחרת לגמרי. ונקדים הסוגיא:

ו תנן (בפ"ג דנדרים דף כ"ז ע"ב) במשנה נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהוא תרומה וכו'. ועיין ב"י (סימן רל"ב) שכתב דבירושלמי מבואר דגם נשבעין ולא רק נודרין. ותמה הב"ח עליו למה לו מהירושלמי הלא במשנה זו ג"כ מפורש לב"ה אף לשבועה. ותירץ הש"ך בס"ק ל"א דהב"י חידש דאף נשבעין לשקר בשל עבר דבשעה שמוציא שבועה מפיו יוצאת לשקר אפ"ה נשבעין. ועיי"ש בדגול מרבבה שתמה על הש"ך וחולק עליו. ועיין ביד שאול סוף ס"ק כ"ג שהסביר לנו דברי הש"ך דבירושלמי מבואר לא תשבעו בשמי לשקר פרט להרגין ולמוכסין א"כ אות באות כהש"ך ופסק היד שאול דכן הלכה. והנה ע"ז המשנה הקשו שם בש"ס (דף כ"ח) והא נאסר וכו' ותירצו באומר בלבו היום. ורק אע"ג דדברים שבלב אינן דברים מ"מ באנס התירו. וצריך לבאר זה הדין דהלא כיון דבאונס הוא למה צריך כלל לחשוב בלבו היום והלא קיי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כ"ו) וגם נפסק ההלכה כן בשו"ע יו"ד (סימן רל"ב סעיף ט"ו). הנה קושיא כזו הקשה בהדיא המרדכי פ"ג דשבועות בשם רבינו מאיר ותירץ דהא דבסוגיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין מבואר דבעינן שיחשוב בלבו היום היינו מחמת דהתם לא היה אנוס כלל ואינם מכין ומייסרין אותו רק רצו לחטוף מידו פירות או כבר חטפו ומבקש שיחזירו לו אבל היכא שיש יסורים והכאות בטל הנדר והשבועה לגמרי דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס היכא דלבו אנסו כ"ש היכא שיש יסורים עכ"ל. ולכאורה יש לטעות ולומר דבעינן יסורי מיתה דוקא אם לא יחשוב בלבו היום. אבל שארי אונסין שלא להמית בעינן דוקא שיחשוב בלבו היום דוקא הנה תדע שזה טעות גמור. דהלא בהדיא מפורש בהמחבר סעיף ט"ו וז"ל מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע וכו' אין באותה שבועה ממש וכתב הרמ"א וכ"ש אם קיבלו מכח אונס מיתה. מבואר בהדיא דהמחבר קאי על יסורי חיים ולא על יסורי מיתה וכן מפורש להדיא לעיל ברמ"א סעיף י"ב וז"ל ולא מיקרי אנוס בשבועה אלא אם היה מגיע לו איזה רעה אבל לא אם לא היה מגיע לו טובה עכ"ל הרי דלא מפיק רק מניעת הטובה אבל כדי שלא יהיה מגיע לו שום רעה איזה דבר רע שתהיה אפילו אם לא היה בזה צד מיתה כלל וכלל ח"ו ג"כ בטלה השבועה משום דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ועוד ראיה מוכרחת דלא בעינן כלל יסורי מיתה דהלא יסורי מיתה אדרבה מגרע טובא די"ל אגב אונס דמיתה גמר ומקני. עיין ש"ך ס"ק מ"א וכן החליט ביד יוסף ס"ק ל"ג דלא כהגר"א מווילנא וזה ברור. ועוד ראיה מוכרחת דהרי קיי"ל בכל התורה כולה יעבור ואל יהרג לבד מע"ז וג"ע וש"ד וא"כ אם היה בהמרדכי יסורי מיתה למה לו להביא מהכתוב האדם בשבועה והלא וחי בהם ולא שימות בהם הוא הכתוב ע"ז. אלא ודאי דבשבועה ונדרים דלמדין מכתוב האדם בשבועה פרט לאנוס קאי על שום אונס כל דהו בין יסורי הגוף בין אונס ממון סך מרובה שיוכל להשאר בעוני ועירום דחשבינן בריש נדרים (דף ז' ודף ס"ד) מהארבעה שחשובין כמתים. והא פשוט דכה"ג א"צ בלבו לחשוב כלל רק הא דנודרין וכו' הנ"ל דבעינן שיחשוב לא היה כלל וכלל אונס דהיו חוטפין רק מעט פירות שאין בהם שם אונס כלל רק הפסד מועט, ועוד אראה לך שדבר זה כל כך פשוט שא"צ ראיה כלל דהא מנין הביא זה רבינו מאיר שבהמרדכי הנ"ל הלא עיקר ראיתו מהא דאמר רבא בש"ס שבת הדור קבלוה בימי אחשורוש. והקשה ר"י מה הוצרך רבא לומר דהדר קבלוה בימי אחשורוש דוקא ולא אמר דהדר קבלוה בערבות מואב ששם לא כפה עליהם ההר כגיגית ולא היה אונס מיתה שלא אמר להם אז שם תהא קבורתכם וקבלו התורה בשבועה ואלה. ותירץ ר"י דלכן הוכרח רבא לומר רק בימי אחשורוש ולא בערבות מואב דבערבות מואב נמי היו ישראל אנוסים על השבועה דיראו מפני הקב"ה שאם יסרבו לא יכניסם לארץ ישראל ומכאן דן רבינו מאיר דינו שכשמייסרין האדם ומשביעין לו אין ממש באותה שבועה. א"כ הרי מפורש בהדיא דאין צורך לאונס מיתה כלל לבטל השבועה דהא כל שורשו נובע מהשבועה שהיה בערבות מואב שלא היה בה ממש עדיין מחמת שהיו אנוסים והרי בערבות מואב לא היו אנוסים מחמת נפשות מענין מיתה כלל כאשר כתב ר"י ז"ל בעצמו דרק היו יראים שמא לא יכניסם לארץ ישראל וזה מפורש שהוא אונס ממון. ואפילו למה שהוסיף רבינו מאיר על דברי ר"י וכתב נמי ושמא יניעם במדבר אבל עדיין מיתה אין כאן. א"כ מפורש דברינו הנ"ל. דהא על זה גופא סיים המרדכי דלא בעינן כה"ג כלל שיחשוב בלבו היום. הרי דבאונס איזהו ג"כ לא בעי שיחשוב בלבו היום רק עצם השבועה והנדר בטל ממילא ואין בו ממש כלל:

ז הנה הואיל דאנא בענין ההוא יש לי להציג הברקה נכונה ויובן לך מה שהארכתי קצת בסעיף ו'. הנה עיין בנימוקי יוסף פ"ג דנדרים בסוגיא דנודרין להרגין הנ"ל וכתב שם וז"ל ומיהו הא דאמרינן דאין נשבעין לשקר הוא להצלת ממון אבל להצלת נפש נשבעין אפילו בשקר אם אי אפשר בשום צד בלאו הכי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש עכ"ל שם. כוונתו מפורש דהא דבעינן שיחשוב בלבו היום הוא רק להצלת ממון אבל להצלת נפשות לא בעי לחשוב בלבו היום א"כ הרי דברי הנימוקי יוסף ההם סותר לגמרי לדברינו שהרי מפורש לכאורה בדבריו להיפוך לגמרי דרק לפיקוח נפש ממש לא בעי לחשוב בלבו היום מחמת שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. אבל לאונס אחר צריך לחשוב בלבו היום. אבל יתורץ לנו דברי הנימוקי יוסף ז"ל בטוב טעם ודעת ולא יסתור ח"ו הנימוקי יוסף לדברי כל הפוסקים והמפרשים שהבאתי. דהנה נסביר דברי הש"ס דאמרו ז"ל האדם בשבועה פרט לאנוס איך מוכח מזה הפסוק פרט לאנוס ולכאורה אין פירוש לזה. ואסביר בעזה"י דברים אלו בהסבר נכון וחזק עיין שו"ת מהרי"ט (חלק א' סימן קל"ד. קל"ה) שכתב וז"ל תדע שיש חילוק בין אונסים דעלמא לאונסים דנדרים. דאונסים דנדרים אינן כשאר אונסים בשאר איסורים דאמרינן בהו רחמנא פטריה. שצריך שיהיה בהם האונס גדול שאי אפשר לו בענין אחר אבל בעניני נדרים שהם איסור הבא ע"י עצמו אנו הולכין בהם אחר אומד דעתו ואין לנו אלא מקומן ושעתן עכ"ל המהרי"ט. ועיין בקהלת יעקב להגאון. מהר"ר יעקב ישראל אלגאזי ז"ל במענה לשון ח"ב לשון חכמים מערכת אל"ף סימן פ"ז הביא ג"כ דברי המהרי"ט ההם. וא"כ שהסביר לנו המהרי"ט דלכן בשבועות ונדרים לא בעינן אונס גדול יצא לנו שדברינו הנ"ל דלא בעינן אונס מיתה כלל הן הן גם דברי המהרי"ט. ואך הרווחנו עוד שכעת אנו יודעין טעמא דמילתא משום דשבועות ונדרים הם קלים בערכם דאדם בודה איסורן מלבו. והוא כסברת התוס' בתמורה בסוגיא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני עיי"ש. ואינן דומין לכל עבירות שבתורה שהקב"ה בעצמו אסרן ולא תלוי ברצון האדם וד"ל. וא"כ מה מאוד נמלצו לחכינו דברי הש"ס הנ"ל דילפי מפסוק האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דכיון דהאדם בדה מלבו איסור זה בשבועתו ולא הקב"ה אסרו בעצמו וכאשר אומר הכתוב לכל אשר יבטא האדם בשבועה א"כ ודאי הדין צריך להיות פרט לאנוס איזה אונס שיהיה וזהו כפתור ופרח, והנה ידוע המשנה שבועות שתים שהן ארבע שתים להבא להרע או להיטיב שהן ארבע דמרבינן עוד, שתים לשעבר והן דברי ר' עקיבא (בשבועות דף כ"ה). ואמרינן (שם דף כ"ו ע"א) אמר ר' יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל דברו יצא לשעבר שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו. ופירש"י בשעה שתשבעו לא תצא לשקר. והיינו הכתוב לא תשבעו בשמי לשקר ומבואר הסברא דשבועה ונדר הוי איסור שאדם בודה מלבו שייך רק על הני שתים דלהבא שבלא דבור האדם לא היה מחויב כלל לקיים ורק הוא בדה אותן מלבו. אבל בלשעבר שוב הוי איסור שבועה לשקר ככל העבירות כולן שבכל התורה כולה. דהקב"ה אסר לאדם לשבוע לשקר והוא פשוט וברור: והנה הקדמנו לעיל ריש סעיף ו' דברי הב"י שהביא הירושלמי דגם שבועה שרי להרגין ולמוכסין והקשה הב"ח הא מפורש במשנתינו. ומה שתירצו הב"ח והיד שאול דבירושלמי נתחדש דגם לשעבר נשבעין להרגין לשקר כמ"ש הירושלמי לא תשבעו בשמי לשקר פרט להרגין וכו' דאפילו כהאי שבועה שבשעה שנשבע יוצאת מפיו לשקר ג"כ שרי. והרי כה"ג ליכא לן סברת המהרי"ט הנ"ל דהוי ממש ככל האיסורין שבתורה. ולכן מוכרח בודאי לחשוב בלבו איזה דבר שלא תסתור השבועה ודו"ק. וא"כ מה מאוד נכון דברי הנימוקי יוסף די"ל שהוא סובר ג"כ כהש"ך והידות נדרים ולא כהדגול מרבבה דאפילו לשעבר ג"כ נשבעין לשקר. ולכן כתב שפיר כהאי לישנא דהא דאין נשבעין לשקר פי' ובעינן דוקא שיחשוב בלבו דבר מה הוא רק להצלת ממון אבל להצלת נפשות נשבעין אפילו בשקר. פי' גם על לשעבר ובכה"ג ודאי מוכרחת הסברא רק משום שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. וזה נכון מאוד בעזה"י:

ח נחזור לדברינו דלאסור עליו איזה דבר ולקבל על עצמו איזה קבלה כיון דהוי שבועה דלהבא שאדם בודה אותה מלבו לא בעינן אונס גדול רק איזה אונס שיהיה מבטל השבועה לגמרי מכל וכל ואין בה ממש. וגם לא צריך אפילו לחשוב בלבו היום וכנ"ל. ושורשו ומקורו של דין זה נלקח מהש"ס דשבת שרבא לא חישב השבועה והקבלה של ערבות מואב עד ימי אחשורוש וכפירוש ר"י ור"מ די"ל משום דלא הוי קבלה מחמת שיראו ונאנסו פן לא יכניסם לארץ ישראל ויניעם במדבר. והרי ברור כשמש שישראל אז לא ידעו כלל בירור הדבר שאם לא יקבלו את התורה לא יביאם לא"י בבירור כי מי עלה בהר ה' ומי שאל להקב"ה דבר זה. רק שכן חשבו ישראל בלבבם בדמיונם פן יהיה כן. אבל שום איש לא ידע דעת הקב"ה שבבירור יהיה כן רק מורא עלה על ראשם ופחדו פחד. ואפ"ה חשבו הפוסקים כולם זה לאונס והעמידו בזה דברי רבא וא"כ ה"נ בנ"ד פשוט וברור די"ל שר' חיים יונתן פחד מפני אדומו"ר שליט"א פן יסרב לעיני כל העם על רצונו ולא ירצה ליתן לו התק"כ יעבירנו מחזקת שחיטתו וישאר בלי מקום פרנסה. הגם שיכול להיות שלא היה ולא עלה על דעת אדומו"ר כלל דבר זה להעבירו גם אם לא היה מתרצה ליתן התק"כ אפ"ה הרי הקב"ה ג"כ יכול להיות שלא היה מונעם מארצם אפ"ה הוי פחד דמיונם אונס. ה"נ פחד דמיון ר' חיים יונתן ג"כ אונס ואין בשבועתו שבועה גם אם היה שבועה ולא רק תקיעת כף:

ט ואך אם יבוא מי לערער ולומר שזה חלוק מהתם דהתם הרי יראו פן יניעם במדבר ופחדו מפני רעה אבל הכא פחדו לא היה רק שמא לא יהיה שו"ב ולא יהי' לו פרנסה אפשר זה הוי כעין מניעת טובה לבד דכבר הקדמנו דברי הרמ"א (סימן רל"ב סעיף י"ב) דבעינן דוקא שלא יהיה מגיע לו רעה דייקא. ולכן אעתיק לפנינו דברי המהרי"ק (שורש קס"ו) כפי שהביאו ההגהת מרדכי פ"ג דשבועות. כי הב"י והרמ"א הביאוהו בקיצור מאוד. וז"ל שם על ראובן שנשבע לאביו שלא ישא שלא ברשותו ובטרם שבועתו מסר מודעה לבטל שבועתו באמרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו לילך בעבורו למקום פלוני אם ימאן לישבע לו ע"ד זה. והשיב אין כח במודעה לבטל שבועתו. ואע"פ שפסק ר"מ שאין שום ממש באותה שבועה שנשבעו לחבריהם שדחקום מחמת שבאונס היתה נלפענ"ד דהכא לא חשוב אונס כיון שאין עושה עמו רעה רק נמנע מלהיטיב לו אין זה אונס. והקשה אח"כ על זה מדברי ר"י הנ"ל דלכן לא אמר רבא דהדר קבלוה בימי משה בערבות מואב משום דחשוב אונס שהיו יראים שמא לא יכניסום לא"י אלמא דקרי אונס מניעת הטובה. ותירץ שם שני תירוצים חדא דבאמת הוסיף ר"מ על דברי ר"י וכתב דשם יראו פן יניעם במדבר ולא הסתפק בדברי ר"י שמא לא יכניסם לא"י דזה לחודא הוי רק מניעת הטובה ולכן הוסיף ושמא יניעם במדבר דזה הוי פחד עונש רעה. ואח"כ במסקנא תירץ המהרי"ק בתירוץ בתרא וז"ל ועוד י"ל פשוט דאפילו לדברי ר"י בעצמו ג"כ ניחא ולא דמי לדברי ר"י דהתם שאני אחרי שכבר ניתנה להם הארץ למורשה ועליהם נאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו'. ואם לא היה מכניסם היה חשוב אונס. דפשיטא דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו חשוב אונס כדמוכח מההיא פרדיסא בפרק (חזקת הבתים דף מ') וה"נ כאילו היה נוטל הקב"ה מהם מה שזכו בו כבר. והיינו דקאמר שהיה להם לכנוס בה לאלתר כלומר והוי כאילו זכו בה כבר. ומשום הכי חשוב אונס אבל מי שהוא עושה דבר מפני יראתו שמא ימאן אביו מלעשות לו טובה שהוא לא זכה עדיין באותה טובה כלל כיוצא בנידון דידן לענ"ד נראה שאין כאן שום אונס וזה פשוט לכל מבין ע"כ תוכן דבריו של המהרי"ק. הנך רואה אות באות איך שדבריו ברור מללו אשר סובר לעולם התירוץ של ר"י בלבד בלא ההוספה של רבינו מאיר ג"כ ניחא דהפחד היה רק שמא לא יכניסם לארץ ולא שמא יניעם במדבר. ורק משום דהוה כאילו זכו בה כבר לכן חשוב שפיר אונס מי שעושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו א"כ בנ"ד נמי כיון שר' חיים יונתן כבר היה מוחזק בחזקת שו"ב בעיר סמילא מאז כמה שנים מרובים וזה חשוב חזקה ויש כמה פוסקים שחזקת שו"ב היא ככל השררות והמינויים שבתורה ככה"ג ומלך וכיוצא שאין מורידין אותו ממנה. רק בסיבה שהדין יחייבנו להעבירו ועיין בשו"ת מבי"ט דפוס לבוב חלק ג' סימן ר' לשון ההסכמה וז"ל להיות שההלכה רווחת שכל מי שיש לו איזה מינוי הן מלך הן חכם הן חזן הן שוחט הן מוהל בנו עומד תחתיו כדאיתא בספרי על פסוק למען וכו' עכ"ל. ועיין נמי בשו"ת גנת ורדים חלק יו"ד כלל ג' סימן ח' דפוס קוסטאנטינא הוא דף קכ"ו עמוד ד' דהביא בשם הרשב"א דשוחט ומוהל שווין הן לחזן בזה עכ"ל ועיין בשו"ת שמו משה דף ל"ה ריש עמוד ג' ודף ל"ו שהביא בשם רינופי"ל שהביא בשם הרשב"א להדיא שחזקת שו"ב היא ככל השררות שמוריש לבניו אחריו. ודלא כשו"ת שם אריה שהאריך לחלק שוחט מש"ץ ואישתמיטתיה דברי הרשב"א ההם. וכן תמצא בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן רכ"א. וא"כ כיון שע"פ שורת הדין פסקינן שאין מעבירין שו"ב מחמת שרגיל להשתכר דלא פסקינן כהבית הלל בזה כידוע א"כ שפיר חשוב יראת ר' חיים יונתן לאונס גמור ובטלה השבועה לגמרי אפילו שבועה ולא רק תק"כ. ויש בכאן בנ"ד הקל וחומר של רבינו מאיר מה התם שהקב"ה אנסם לקבל התורה הקדושה שכשיקבלו יש שכר שאין הפה יכול לדבר מ"מ חשוב אונס כ"ש בנידון דידן. ועיין עוד בשואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן ד' דכתב ג"כ דכל שהיה פחד אצלו אפילו היה טעות לגמרי אפ"ה לא חשוב תו שבועה. וגם בזה נדחה דברי הרב ר' שלמה יואל שאמר לי שכיון שהדין נותן שישבע שלא לשתות כידוע בתב"ש א"כ לא חשוב אונס כשכופין לאדם לקיים מצות השם. הנה עתה נראה איך שטעה מאוד דהא התם מה הוי דהקב"ה היה אונסם לפי דעתם לקיים מצותיו ואפ"ה חשבו כל הראשונים אונסם אונס. ועוד דהוי כנשבע לקיים המצוה דלא חלה השבועה כלל כידוע בש"ם (שבועות דף כ"ז) וכשלא קיים אח"כ ג"כ לא עבר על שבועתו. והוא פשוט ואין להאריך בזה. כ"ז העלונו גם אם נחליט שר' חיים יונתן לא חשב בלבו היום כנ"ל. ועיין גם בנקודות הכסף סימן רל"ב דהרי יש שיטה אחרת דבדיעבד אפילו רצו רק לחטוף פירות מעט ממנו ולא חישב בלבו היום ג"כ שרי עיי"ש שבזה תירץ הסתירה הנ"ל דהתם בדיעבד והכא לכתחלה. אבל גם מלבד זה מי יודע שלא חשב ר' חיים יונתן בלבו לאיזה דבר שמא חישב בלבו שעה אחת דהרי כה"ג גם באונס קל מאוד ג"כ סגי הגם שאדומו"ר סבר בדעתו על זמן רב. וכידוע בטיב הלכה הזאת ועוד יש כאן סברא לומר דהרי מצינו בדברי הצמח צדק להגאון מליובאוויטש חלק יו"ד סימן קצ"ו שחידש דבר חדש על דרך המהרי"ט הנ"ל שהבאתי. רק הצ"צ לא הביא זה בשם המהרי"ט ואמר מעצמו דבעבור שהוי רק איסור הבודה מלבו י"ל דיכול לומר סבור הייתי שאוכל לקבל ועכשיו אין אני יכול לקבל. וזה נחשב לאונס להיות כנדרי אונסין דלא יצטרך התרה עיי"ש בדינו וה"נ יכול ר' חיים יונתן לומר סבור הייתי שאוכל לסבול ועתה איני יכול לסבול. וא"צ לקיימו:

י עוד יש בכאן הערה יקרה ונכונה. ומוכרח להאריך קצת. עד כה הארכנו רק לענין אם מחויב לקיים התק"כ אבל לענין שנרצה להחמיר עליו ולומר דעבר התק"כ בזה יש מה לדבר. הנה (בש"ם שבועות דף כ"ו ע"ב) איתא איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא. פירש"י היכי משכחת לה שוגג אי דידע בשעת שבועה שנשבע לשקר מזיד היא. אי דלא ידע פי' ששכח וסב שלא אכל והוא נשבע שאכל או להיפך ששכח וסבר שאכל ונשבע כן ואח"כ נתודע שלא אכל אנוס הוא. עיין רש"י ריש פרק שבועת העדות. ועיין תוס' (דף ל"א ע"ב) ד"ה ואין שהעתיקו פי' בקונטרס בריש פירקין "ששכחו העדות ודו"ק. א"כ נלמד לע"ע מפירש"י זה דשכחה הוי אונס והרי (בביצה דף ט"ז ע"ב) פירש"י ד"ה שמא יפשע שמא ישכח אלמא דשכחה הוי פשיעה ולא אונס. ועיין שו"ת יד יוסף סימן ר"ב שהביא שיטות בזה הפרט אי שכחה הוי פשיעה. ומקורו הוא במג"א (סימן ק"ח) ועכ"פ לא עמדו כולם כלל הרי מרש"י הזאת דשבועות מבואר להדיא דשכחה הוי אונס. אמנם החילוק נכון דרש"י ג"כ מחלק כמו שחילק המהרי"ט הנ"ל שהבאנו לעיל דבשבועות כיון דהוא בדה מלבו לא הוי שכחה פשיעה רק אונס. ותסבור דכאן היה באופן שבדה מלבו ודו"ק עכ"פ נחזור להנ"ל דהש"ס חקר רק על שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה. והנה יש בכאן קושיא גדולה וחמורה למה לא הקשה וחקר הש"ס גם על זדון שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה מי אומר דמזיד הוא אם העדים אומרים אי אפשר למשל הם אומרים שאכל והוא נשבע שלא אכל מנא ידעו דבמזיד הוא שמא שכח וסבר שלא אכל ואלא דהוא בעצמו מודה הרי אין אדם משים עצמו רשע והיכי משכחת לה שילקה על זדון שבועת ביטוי וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו הביאו הר"ן פ' כל הנשבעין על שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אי איכא עדים הקרובים למלוה או ללוה דמתרו ביה דילמא אישתלי ולאו מזיד הוא אי דהודה מעצמו אין אדם משים עצמו רשע ה"נ קושיא זו יש להקשות על זדון שבועת ביטוי דלשעבר אבל באמת קושיא זו נמצאת בבעה"ת (סוף שער מ"ב) הביאו הטור (חו"מ סימן פ"א סעיף ל') שהקשה כן ותירץ שכל שבאו העדים שלשקר נשבע אין ספק שמא שכח שאכל מוציא מידי ודאי וא"כ שפיר מקשה הש"ס רק על שגגת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה וא"כ לדברי בעה"ת כל שיש עדים שעבר האדם על שבועתו הוי עליו שם עובר. אבל מה נעשה אשר כל הראשונים חולקין על הבעה"ת בזה ודבריהם בנויים על יסוד הש"ס וכתובות דף ל"ג) אימת אתרי בהו אי מעיקרא אמרי אישתלין עיי"ש. והרי הר"ן בפרק כל הנשבעין תירץ על הרשב"א הנ"ל דיש לומר דמשכחת לה בהיה העדות בזמן קרוב כל כך שאי אפשר לתלות בשכחה עיי"ש ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעה"ת הנ"ל דיש לומר דבשבועת ביטוי בזדון משכחת לה כגון למשל שזה חצי שעה יש שאכל והוא נשבע שלא אכל דאי אפשר לתלות בזמן קרוב כזה בשכחה ובודאי מזיד הוא וז"ב. אבל היכא שיש לתלות בשכחה כגון שזה יומים עברו מזמן אכילתו וכיוצא ודאי תלינן להר"ן ז"ל ג"כ. והנה (בחו"מ סימן ל"ד בש"ך ס"ק ח') פוסק כן שלהר"ן ז"ל ודאי דעובר על שבועה נמי י"ל שכחתי באם יש זמן כזה שיוכל לתלות בשכחה ולא כהרשב"א ז"ל שברמ"א שם סעיף ה'. וא"כ בנידון דידן מי אומר שעבר ר' חיים יונתן על שבועה כלל במה ששתה גם קודם ההתרה הא ע"פ הדין יש לנו לומר שמא שכח התק"כ לגמרי וגם אדרבה מדנשבע בפנינו כעת שלא נתן תק"כ מוכח בפירוש ששכח ואדרבה כן הוא הדין לתרץ האדם ולאוקמיה אחזקת כשרות ולא לנטות ולומר שעבר ויצא מחזקת כשרות:

יא ולא עוד אלא שיש לומר שגם להרשב"א המובא ברמ"א סעיף ה' הנ"ל י"ל ג"כ סברא חדשה דע"כ לא פליג הרשב"א רק על הענין שנעשה את האיש חשוד לשבועה דייקא לפרט זה שהשכנגדו ישבע ויטול בזה סובר הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לשכחה כיון שיש ברירה לצאת מן הספק למה נאמר ששכח השבועה. אבל לא לענין לעשותו חשוד לשארי ענינים. דכך כתב המהרי"ט ז"ל בחלק אהע"ז סימן מ' אות באות וסיים שם אבל לפסול את האדם מחזקתו ל מיפסיל אלא בדבר הברור כמו לענין עונשין דבעינן התראה להבחין בין שוגג למזיד ובשעת מעשה דאלו מקמי הכי יכול לומר אישתלין עכ"ל וא"כ בנ"ד שרוצין לומר שר' חיים יונתן עבר על שבועה ויצא מחזקתו. נהי שיתברר לפנינו אי"ה בחקירה ב' בבירור גמור דגם העובר על שבועה לא נפסל לשחיטה כלל. וגם להר"מ ז"ל הגם דנפסל לעדות מחמת שעבר על שבועה ע"פ מה דקיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס דוקא אפ"ה גם בדיקת סכין לא בעי אפילו להר"מ עצמו עיי"ש אפ"ה עכ"פ יצא מחזקת כשרותו דאינו רשע ועכשיו תרצה לומר שעבר על שבועה ונעשה רשע ונפסל לעדות עכ"פ כידוע דהעובר על שבועה פסול לעדות באם עבר בקום ועשה על פי הכרעת הריב"ש המובא שם (בסימן ל"ד) גם בשבועה דלהבא עיי"ש א"כ ודאי הלכה כהמהרי"ט דכה"ג גם הרשב"א מודה דתלינן ע"פ ד"ת ששכח השבועה ולא נפסילנו לעדות ולא נוציאנו מחזקת כשרות ולא כהבעה"ת הנ"ל:

יב אך יש לי לפענ"ד לומר לכאורה עוד דבר חדש להיפוך דעד כאן לא מצינו בדברי הראשונים שידברו מן ענין השכחה לענין שבועה רק דתלינן שעצם המעשה שכח למשל שאכל ושכח וסבר שלא אכל ונשבע אח"כ לפי דמיונו באמת. או להיפוך. וכמו כן שבועת העדות פי' שאנן אמרינן ששכח הדבר שראה להעיד עליו ולכן כשהשביעוהו שיבא ויעיד אמרינן ששכח ונשבע מש"ה באמת שאינו יודע העדות או ששכח הפקדון אבל באם כבר נשבע על איזה דבר ואח"כ עובר על שבועה דנימא ששכח עצם השבועה זה לא אמרינן ולהסביר דבר זה, הוא אחרי שמצינו בש"ס (ריש פרק כל הנשבעין) דלכן לא רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלירמי אנפשיה כדאיתא בתוס' (שם דף מ"ה ע"ב) ד"ה כי. שמע מינה דבשבועה אדם נותן לב שלא לעבור עליה ושלא ישבע לשקר א"כ י"ל נמי כשאדם נשבע אפילו על להבא אפ"ה תמיד הוא נותן לבו להיות זהיר ברוחו שלא יעבור עליה ותמיד היא לנגד עיניו ולא ישכח אותה. ולכן אם אח"כ אנו רואין שעבר על השבועה לא תלינן כלל כה"ג ששכחה כי מסתבר שמסתמא זכרה היטב ולא שכחה. ומה שמצאנו בהש"ך (סימן ל"ד ס"ק ח') באם נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואח"כ לא פרע דגם בזה י"ל ששכח היינו שי"ל ששכח הזמן פרעון למשל שנשבע לפרוע בר"ח כסלו י"ל שסבר שר"ח כסלו יהיה ביום אחר וד"ל אבל לומר ששכח השבועה עצמה הוא דבר רחוק מאוד. ובזה י"ל פרפרת נאה דהריב"ש (בסימן שי"א) שהכריע דאדם נפסל בשבועה דלהבא בקום ועשה דלא כרש"י לא יחלוק כלל על הרמב"ם וסברת מהרי"ט כנ"ל דתלינן בשכחה וא"כ יוקשה איך פסלו הריב"ש לעדות הרי י"ל ששכח השבועה ואלו במה שהסברתי נוחה דהפוסקים הראשונים לא אמרו רק דיש לתלות השכחה בעצם המעשה אבל עצם השבועה לא ישכח ומש"ה כשעבר בשבועת ביטוי דלהבא פוסק שפיר הריב"ש דנפסל לעדות מחמת זה הסברא דעצם השבועה לא שכח מסתמא:

ג אך נהי דסברא היא אבל מה נעשה שהריב"ש עצמו בסימן שד"מ לא כתב לחלק בכך ושם מבואר דגם עצם השבועה אמרינן ששכח שחקר שם באם נשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרע לומר שלא נעשה חשוד בכך חדא דהוי בלהבא ויש שיטה דבלהבא לא נפסל. ועוד אפילו לר"ת דנפסל גם בלהבא הרי אפשר שכשעבר הזמן לא נזכר מן השבועה עכ"ל. הרי לא כתב הריב"ש שמא שכח הזמן וסבר שאין זה זמנו וכתב בפירוש שלא נזכר מן השבועה הרי שסובר שעצם השבועה ג"כ יכול לשכוח. והא דנפסל לעדות גבי עובר על שבועת ביטוי דלהבא לדידיה והרי נאמר שמא שכח השבועה הנה ע"כ לפ"ז יצא הדין בבירור שיצריך הריב"ש שעדים יעידו בו ויתרו בו ויזכירו לו השבועה ותוך כדי דבור יעבור אז נפסל ע"פ. וכאשר כתב בסימן שד"מ דהעדים מזכירין לו שפיר וד"ל. אבל בלא"ה לא כי גם עצם השבועה יכול לשכוח. וכן כתב הראש יוסף למהר"י אישקאפ"ה (הלכות עדות סי' ל"ד סוף אות כ') וז"ל אבל נ"ל דאפילו אם ראו העדים שהיה לו ממון באותה שעה שהיה זמנו עכ"ז אין לפוסלו לעדות ולשבועה משום דאיכא למימר דשמא שכח שלא היה עליו שום שבועה דשכחה מצויה וכדברי הריב"ש סימן שד"מ עיי"ש עכ"ל. א"כ הרי יצא לנו הלכותינו דלפסול את האדם אזי תלינן בבירור בשכחה גם עצם השבועה אם לא היכא שהתרו בו העדים והזכירוהו. א"כ בנ"ד שלא הזכירוהו אדרבה הוא צועק שלא נתן התק"כ נהי דאנן ידעינן דנתן תק"כ אבל עכ"פ סימן הוי ששכחה וע"פ ד"ת יש מקור ויסוד נאמן לזה שוב ודאי תלינן ששכח. אחר כותבי את זה מצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן כ"ז כתב סברא יקרה דהיכא דאחרים העירוהו להשבועה ודאי יש לומר ששכחה עיין שם:

יד ומלבד כל הנ"ל הנה אם נבוא לחוש בו שמא עבר על התק"כ להוציאו מחזקתו על דבר מה הנה יש בכאן ענין אחר עוד. היינו ההתרה שישאל לחכם ויתירנו. וקיי"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ לא עבד איסור מעולם ולהסביר דבר זה דלכאורה מה יועיל התרה לפרט זה הרי אנן תפסינן שעבר במזיד דאלו לפי הנ"ל שתפסינן שעבר בשוגג ששכח השבועה לא מצרכינן להתרה דנא נפסל אדם לעדות ולדבר מאומה כשעבר עבירה בשוגג כידוע. אלא ע"כ אנו רוצין לומר דגם אם עבר במזיד ג"כ לא מגרע דהא נעקר האיסור. הרי לכאורה מופרך הדבר דעכ"פ ראינו שפקר בעת שהיה אסור לו א"כ ראינו שלא חש לבו לעבור על רצון קונו ונחשד מזה לעבור עוד א"כ על זה מה יועיל התרה. הנה אראה לך דאפילו כה"ג נמי מועיל התרה שכיון שמתירין לו השבועה שוב עומד בחזקתו וכשרותו כמקודם כאשר אברר מש"ס ופוסקים. תמן איתא בש"ס (שבועות דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על הככר שלא יאכל ועבר ואכלה נשאר ממנה נשאל עליה אכלה כולה אינו נשאל עליה דהא כבר עבר לגמרי ושם (בדף כ"ח ע"א) אמימר אמר אפילו אכלו כולה נשאל עלי' אי בשוגג מיחסר קרבן אי במזיד מיחסר מלקות. והיא הלכה פסוקה בטושו"ע (יו"ד סימן רל"ח סעיף כ') כאמימר דגם עבר ואכלו כולו אפ"ה נשאל עליו וכתב הש"ך (ס"ק כ"ד) וז"ל נשאל עליו ונפטר משבועתו שהחכם עוקר השבועה מעיקרה וכאלו לא היתה עכ"ל. הרי חזינן דאפילו אם כבר עבר במזיד והיה חייב מלקות והיה בכלל הרשעים לגמרי כדקיי"ל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות נפסל לעדות ומשכחת לה להרמב"ם והר"ת שסוברין בשבועה דלהבא ג"כ נפסל לעדות וכהריב"ש וגם אפילו התרו בו העדים והזכירוהו השבועה דלא תלינן שוב בשכחה וכנ"ל אפ"ה כל שהלך אח"כ אצל החכם והתירו בלי שום תשובה אחרת ג"כ נפטר ומתכשר לעדות וכל העדות שהעיד עד כה נמי כשרים. אלמא דהתרה של חכם מועיל גם לזה. ואפילו לדברי השו"ת שער אפרים סימן ע"ב שהוכיח מדברי התוס' גיטין בסוגיא דנודרת דבזמן הזה דליכא מלקות אם עבר ואכלו כולו שוב אין היתר לעוקרו למפרע בהתרת החכם עיי"ש אפ"ה בנ"ד הרי אדמו"ר לקח אצלו התק"כ על ימים רבים ולא פירש כמה א"כ סתמא לעולם משמע כ"ז שיהיה שו"ב א"כ פשוט הרי הוי כנשאר לו עוד עדיין מהככר דלכ"ע גם לרבא נשאל עלי' וכמו שאמרו בש"ס מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא אהניא ליה נמי שאלה אכזית קמא. ה"נ כך מיגו דמהניא לר' חיים יונתן שאלה על ימים ההם אהניא ליה שאלה נמי על ימים הראשונים וזה ברור. וכה"ג איתא בשו"ת הרא"ש לכלל ז' סימן ד') אות באות וז"ל ועוד הא חכם עוקר הנדר מעיקרא וכשיתירו את החרם הוי כאילו לא היה חרם מעולם וכן נזיר ששתה יין ונטמא למתים ואח"כ נשאל על נזרו אין לוקה כאלו לא נדר מעולם. אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל. ועיין תוס' (גיטין דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו ודו"ק. וכן פסק השו"ת חוות יאיר סימן קכ"ט וסימן ק"ל בהדיא דאין עליו שום עונש אפילו בידי שמים ועיין בהשמטותיו שם. והעיקר הלא הוא ט"ז מפורש (בסימן שכ"ז) גבי חלה עיי"ש שהאריך בזה וכן הלכתא. וא"כ כשהתירו אדומ"ר הותר לגמרי למפרע. והנה לכאורה יצטרך ר' חיים יונתן לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר אם אנו רוצין לסברת התרה דחכם ע"פ מה דאיתא בסוגיא (דנדרים דף כ' ע"א) א"כ לא הרווחנו לכאורה בזה הסעיף. אבל באמת הא ליתא חדא דזה הוא בפירוש הלכה פסוקה דרק בנדר דאורייתא בבירור אבל בנדר דרבנן לא וכדאיתא בר"ן שם בש"ס ובטושו"ע יו"ד (סימן ר"ח סעיף ב') בהדיא. וא"כ הרי בררנו דתק"כ כה"ג לא הוי רק דרבנן. ועוד דהלא שם (בסימן ר"ח) הגיה הרמ"א דעבר במזיד דוקא עיי"ש וא"כ מבואר דבשוגג לא קנסינן ליה שינהוג איסור כימים שנהג היתר. ואך הלא באמת דבריו דהרמ"א הם היפוך דברי רש"י ז"ל (שם דף כ') ד"ה ועבר על נזירותו "דכסבור "בטעות "נדר ואח"כ בא לשאול א"כ משמע דבשוגג נמי זה הדין וכן מבואר ברמב"ם (פרק ד' מנזירות הלכה י"ג) ואיך יאמר הרמ"א ז"ל היפוך דברי רש"י ורמב"ם והן באמת בהגהות יד שאול ציין לעיין במל"מ וכוונתו ודאי לקושיא זאת אמנם מצאתי בשו"ת בית שלמה חלק יו"ד סי' ג' בהג"ה מבן המחבר שהאריך בזה דרש"י ורמב"ם לשיטתייהו דכל עבר בש"ס מפרשינן דקאי נמי על שוגג. אבל התוס' (בשבת דף ל"ח) סוף ד"ה עבר ושהה וכן כתבו (בדף מ"ג) דעבר במזיד משמע ולא בשוגג וחידש דהרמ"א לשיטתו דפוסק כהתוס' דעבר במזיד משמע דוקא. וא"כ אנן קיי"ל כהתוס' והרמ"א דעבר במזיד משמע. ולפ"ז כיון דבררנו דתלינן ששכח השבועה הרי הוי שוגג אזי א"צ כלל לנהוג איסור כימים וכו'. וגם אפילו לא שכחה הא י"ל עכ"פ הוא בעצמו טעה וסבר דתק"כ לא הוי שבועה כלל. וטעה בהרשב"א לומר שמא כהרשב"א דבתק"כ לא הוי רק משום שארית ישראל וכו' ולא יותר א"כ ודאי הרי רק שוגג הוא ולא קנסינן ליה. ובפרט לפי כל הטעמים האחרים הנ"ל שיש בעזה"י בכולן טעם לשבח. דאפילו התרה אין צריך פשיטא דעכ"פ לא קנסינן ליה:

טו עוד זאת מוכרחין לבאר דכפי שבררנו דאין כאן לתא דאיסור ד"ת בבירור רק דרבנן הנה הדרך פשוט לנו דאין אדם נפסל מחזקתו דכשרות בעבור מה שעבר על איסור דרבנן והוא מפורש בר"מ (פרק ז' מהלכות מאכלות אסורות) ובטור שו"ע (יו"ד סי' ס"ד) דטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אין מעבירין אותו כמו, באם נמצא אחריו חלב. והחילוק ביניהן הוא רק דחלב הוא איסור דאורייתא לכן מעבירין אותו וחוטין וקרומים הוי רק איסורין דרבנן לכן אין מעבירין אותו. וכן פירש בהדיא הה"מ טעם דבר זה. וכן העבודת הגרשוני סימן ט"ו דין זה וטעמו. עיי"ש. והרי יוקשה הלא הר"ם ז"ל עצמו הוא עצמו המחדש השיטה שלו דבזמן הזה א"י וחו"ל וסוריא כולם שווים לדין דבעינן שיהיה הטבח מוחזק בחזקת כשרות מיוחדת ולא סגי ליה בחזקת כשרות סתם של כל ישראל וכאשר יתבאר בארוכה אי"ה להלן בדברינו בחקירה ב' וג'. אם הוא רוצה למכור בשר שלו לאחרים דחשידי על לפני עור לא תתן מכשול ואפ"ה לא כתב להעביר הטבח מחזקת כשרותו המיוחדת בזה שנמצא אחריו חוטים וקרומים אלמא דפוסק להלכה דהעובר על איסור דרבנן לא אבד בזה החזקת כשרות שלו ולא עוד אלא דהלכה זו דאין מעבירין אדם מחזקת כשרותו בעבר על איסור דרבנן נפסק נמי במהריב"ל בשו"ת (חלק ב' סימן פ"ו) להדיא ובאחרונים הלא תראה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה חלק א' סימן ק"ח וכתב שם דהגם דהפר"ח ביו"ד סימן קי"ט חולק וסובר דהיכא דיש חימוד ממון מעבירין אותו גם בעבר אדרבנן אפ"ה הפרי תאר שם קיים דברי המהריב"ל דאפילו כה"ג ג"כ אין מעבירין וכן פסק השו"ת שם אריה חלק יו"ד סימן ה' עיי"ש, וכיון שכן הרי סגי בקבלת דברי חבירות לבד שיאמר אשר מעתה יהיה זהיר בזה וילמדו אותו ויזהירוהו ולא יותר:

טז הן אמת ידעתי דיבא הבע"ד ויאמר איך אמרתי כללא בזה והלא בהדיא מפורש בתומים סימן ל"ד ס"ק י"ב דהעובר על איסור דרבנן איתרע החזקת כשרות שלו והביא האורים ותומים שם שכן מצא להדיא בשו"ת פני משה חלק ב' סימן ק"ה דהעובר על איסור דרבנן אבד חזקת כשרות שלו וכן מסייע לו התומים מהחשוד על השבועה בעבר איסור דרבנן אע"ג דשבועה הוא ד"ת ש"מ דאיתרע חזקת כשרותו ונחשד לאיסור תורה א"כ הרי יש שיטה גדולה החולקת על הנ"ל וסובר דבעבר על איסור דרבנן ג"כ נפסל מחזקת כשרותו. אבל תדע אשר כשתעיין היטב בדבריי במה שערכתי לפניך בחקירה השנייה והשלישית באריכות והסברה כדת של תורה הנה תבין כל אלה לפניך ולא יטרידך מאומה. וכאן אציג לפניך רק בקיצור נמרץ. דהנה תדע אשר הגם שהגאון ר' ליבוש באלחווער בספרו שם אריה שם בסימן ה' העיר באמת בדברי השו"ת פני משה ההם אבל ה' יודע האמת איך שלא דק כלל בזה ולא ירד כלל בזה לעומקה של ההלכה וכתב רק כהקורא בתורה ולא כיוון לבו והיינו אדרבה היאומן כי יסופר כי יבאו הפני משה והתומים ויחלקו על הלכה מפורשת הנ"ל שהוא בר"מ וטושו"ע להלכה פסוקה. וכן הרי המהריב"ל הוא פוסק מובהק בכל מקום והמה יחלוקו על זה בלי ראיה כלל. עכ"פ היה לו להשם אריה להסביר איך הוא בכחו של הפני משה לחלוק ואיך נעשה אנן. והוא רק זכר דבריו ושתק. ולזאת אראה לך שהכל ניחא. והנני להקדים לך דאם כפום רהיטא שהפני משה חולק הלא לא לבד על זה ההלכה הנ"ל דטבח שנמצא קרום הוא חולק הלא על הלכות גדולות וקבועות ומפורסמות בש"ס ופוסקים בכמה מקומות הוא חולק לכאורה והיינו הרי התוספתא המפורשת דהחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה והוא תוס' מפורש (בב"מ דף כ"ד ובחולין דף י"ב) וכן הוא ש"ס ומשנה מפורשת ומקרא מפורש דהגונב וטובח חייב ד' וה' אע"ג דבעינן שחיטה ראויה וכו'. וכן הוא רשב"א מפורש בתשובה ור"ן בתשובה. וכן הוא דברי רמב"ם אות באות דהפסול לעדות כשר לשחוט. וכן הוא מפורש בדבריו (בפרק י"א מהלכות עדות) דעד אחד נאמן באיסורין אפילו רשע גמור. וגם איתא כן במחבר (ביו"ד סימן ב' סעיף ו') דהפסול לעדות ג"כ כשר לשחוט. והכל משום השורש והיסוד הגדול דהמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. והטעם דנהי דאבד כשרותו בדבר אחד לא אבד חזקת כשרותו לדבר אחר וכ"ש מדרבנן לדאורייתא. וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דגם מדרבנן אבד חזקת כשרותו לעבור גם על איסור תורה. הרי הוא היפוך התורה ח"ו. אלא הדבר נכון ופשוט דגם הפני משה והתומים ודאי יודו ג"כ לזה ולא יחלוקו ח"ו על דברים ברורים ומפורסמים. אלא הוא מחמת שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"א מהלכות עדות הלכה ז') "דאימת "האיסורים "על "הרשעים "ואין "אימת "ממון "עליהם. פי' דלכן פסלה התורה הקדושה את הרשע לעד כדכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ולא פסלן לאיסורין משום דכל העובר איסור שעל ידו נעשה רשע הנה שוב החליטה חכמתו ית"ש ששוב לא יהיה מדייק בממון ובודאי יעיד שקר כי אין הממון של חבירו נחשב בעיניו שיעיד האמת. אבל באיסורין גם אם נעשה רשע אפ"ה שקר לא יעיד בהן. ורק אם היו צריכין באיסורין עדות היה פסול מחמת דאין רשע עד אבל כיון שעדות לא צריך רק אמיתית הענין א"כ מש"ה נאמן גם רשע דהא גם הוא אינו מעיד שקר באיסורין אם לא נחשד עדיין על זה האיסור ממש. וא"כ הרי שפיר ניחא דהפני משה והתומים הלא אמרו דבריהם לענין עדות ממון התם שפיר גם אם עבר על איסור דרבנן ג"כ אבד חזקת כשרותו פי' דהרי גלוי וידוע בכל הש"ס דכל העובר על דרבנן נמי רשע מיקרי כדאיתא בנדה ריש פרק כל היד. א"כ כיון שנקרא רשע הא אין אימת ממון על הרשעים לכן איתרע חזקתו ויעיד שקר כדמפורש בר"מ. אבל לאיסורין מאי ענין לזה גם אם עבר על איסורי תורה ממש כל שלא שייך האיסור שעבר לזה האיסור שאנו רוצין להאמינו אמרינן ודאי דנאמן להעיד עליו ולומר כהלכה עשיתי. ובדין היה דהיה צריך הר"מ והטושו"ע (בסימן ס"ד) לומר דגם אם עבר הטבח על איסור תורה ג"כ נאמן עדיין ואין מעבירין מחמת הכלל הנ"ל. רק דאם נמצא אחריו חלב הרי הוא נחשד בפירוש לזה הדבר עצמו פי' דכל עיקר חזקת כשרותו שהוצרך הר"מ (פ"ח מהל' מ"א הלכה ז') בטבח הוא דלהוציאו מהחשד דסוריא וחו"ל הוי לדידיה כסוריא דחשידי למכור חלב וטריפה. וא"כ כיון שנמצא אחריו חלב הרי אנו רואין דבזה גופא יצא מחזקתו ולכן מעבירין אותו. ע"כ כתבו דבחוטין וקרומים לא יצא מחזקתו פי' שעדיין לא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול דשאני זה כיון דהוי רק דרבנן ואמרינן דעדיין בחזקתו דלא יעבור על לפ"ע לת"מ למכור איסורי דאורייתא דמדרבנן לדאורייתא לא חשדינן. ובאמת לולא דבריהם היינו אומרים דכיון דחזינן דלא חש למכור איסורי דרבנן הרי הוה כחשוד לאותו דבר ממש ואבד חזקתו באיסור דלפני עור. ובאמת י"ל דהן הן דברי הפר"ח הנ"ל בסימן קי"ט. ורק העבודת הגרשוני והמהריב"ל וסייעתם לא ס"ל זה דעכ"פ לא נחשד על דאורייתא להאכיל ולהכשיל לאחרים באיסורי ד"ת כל שלא ראינוהו שהכשיל אחרים בדאורייתא וכן הלכתא א"כ מעתה כיון שלא נחשד כלל מעולם רק על התק"כ דבררנו דהוי רק דרבנן לכל הפוסקים סגי ליה בקבלת דברי חבירות ולא יותר ואין להתעקש ולומר דעכ"פ הרי גם המהריב"ל והעבוה"ג והשואל ומשיב והשם אריה כולם יודו דבמילתא דרבנן עבר חזקתו אם עבר על איסור דרבנן דרק לדאורייתא לא נחשד א"כ כיון דבבדיקת הריאה יש כמה וכמה ענינים שהם אסורים רק מדרבנן א"כ יהיה עכ"פ נאסר לבדיקת הריאה שמא יקל בהן אחר שזלזל באיסור דרבנן הנה לפי הבירור שבררנו זו ההלכה עתה הנה אין נוה לדבר מזה. דהענין הוא דבאיסורין לא יהיה נחשד כי אם שיהיה נחשד באותו דבר ממש אז מדין חשוד הוא דאין נאמן עוד ובשלו דוקא. וא"כ הרי כלל גדול הוא לנו דבעינן דוקא שיעבור על זה הדבר שאנו רוצין להאמינו אז לא יהיה נאמן בשלו אבל אם נחשד על איסור ממין אחר לגמרי לא נחשד על מין אחר כי הלכה פסוקה היא דהחשוד ומומר לדבר אחד נאמן להעיד על דבר אחר. א"כ הרי לפ"ז הא דנראה מדבריהם דעכ"פ לדרבנן עבר חזקתו היינו למין אותו דבר שעבר לענין למכור לאכול היכא שיש חשש איסור דרבנן ולא יותר אבל לענין אחר לגמרי גם אם עבר אדאורייתא לא אבד מחזקת כשרותו דמקודם לזה הדבר שלא מענין שעבר. ורק הבאנו דברי המהריב"ל והעבוה"ג דאפילו לזה הדבר ג"כ נאמן אדאורייתא כיון דלא עבר רק אדרבנן לא אבד חזקתו לדאורייתא גם במין איסור אחד וד"ל. ועוד די"ל דהמהריב"ל והעבוה"ג יסברו דגם במין איסור זה גופיה ובשלו אפילו לדרבנן נמי לא אבד חזקתו. והראיה דהא לא העביר העבוה"ג את הטבח כלל והאמינו עוד ולמה לא חשש דילמא עתה ימכור עוד הפעם בשר שלא הודח ג' ימים. וכן השם אריה שלא העביר השו"ב שזלזל בבדיקת הריאה ופסק דסגי בקבלת דברי חבירות ולא חשש שמא לא יבדוק עוד כראוי בבדיקת הריאה אלא ודאי כיון דהוי רק דרבנן סגי רק בקבלת דברי חבירות ולא חיישינן כלל כה"ג על להבא ואמרינן דהוא עומד בחזקתו הקודמת ממש כל שילמדו אותו ויזהירו אותו. וא"כ ק"ו בנ"ד של ר' חיים יונתן שהוא נמי רק איסור דרבנן וגם הוי עוד מעלה דהוי רק מין איסור אחר לגמרי דמה ענין שבועה לשחיטה ובדיקה וד"ל. הנה הדבר יצא מכל הנ"ל דלא מיבעיא לבדיקת פנים וחוץ דודאי דנאמן בלי ספק ואיה"ש יתבאר להלן בארוכה. אלא אפילו לבדיקת הסכין נמי נאמן ובאופן שיתבאר. ומכ"ש לשחיטה שבודאי ישחוט כדת וכהלכה גם בשלו ודו"ק. ובשל אחרים אין ספק עיין לקמן:

עתה אבוא נא בעזה"י על החקירה השניה על שני השוחטים על ר' ח"י ור' אלטער בענין דההעלמה דהנואקסע. הנה חקירה זו תתחלק לנו לג' סעיפים. א) אם זה הוי גניבה כלל דהא צריכין אנו לידע אם המה כשרים לעדות אם לא ולא רק לענין להיות שוחטים פשוט אם הם לא נעשו בזה פסולים לעדות. ב) אם נפסלו להיות שוחטים. ג) אם נצריכם בדיקת סכין אם לא. בכל אלו הסעיפים נעיין במעט שכלנו בעזר החונן לאדם דעת:

א על הענין הראשון אם הם כשרים לעדות. הנה חקרנו היטב בכל העדים ולא שמענו משום אדם שיאמר שהשו"ב נהנו מזו ההעלמה פ"א. והשו"ב בעצמם הגידו בשבועה ואמרו כי לא קבלו מאומה ח"ו. ותירצו עשייתם זאת שעשו כן רק למען טובת הקצבים כי המה עניים והקהל לא יתרוששו [וכפי האמור בש"ס תמורה גמירי דצבור לא מיעני] וטעו וסברו כי אין בזה עולה. כן השיבו לפנינו. א"כ הרי למה נחזיק מעצמנו ריעותא לומר דגם גנבו הם לעשותן גנבים ולהוציאם מחזקתם. וכבר כתבו כל הראשונים והובא גם ברמ"א (חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ג) דאין פוסלין את האדם מחזקת כשרות שלו רק בראיה ברורה. ועיין במשנה למלך (פ"ד מהלכות מלוה) א"כ מן הסברא והדין לא נוכל לומר שנהנו גם הם מהגניבה אחר שלא ידענו זה. רק זה נאמר שעכ"פ עברו השו"ב על לפ"ע לת"מ דהרי בלעדן לא היו הקצבים יכולים להעלים והוי כמושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא. וא"כ נציע מקודם מקור הדין אם אדם עובר על לפ"ע לת"מ אם נפסל לעדות. הנה מקור הדין הוא בש"ס (ב"מ דף ע"ב ע"א) שטר שכתוב בו רבית אינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ וחכ"א גובה הקרן וכו' והקשו בתוס' שם אמאי גובה את הקרן לרבנן והא העדים פסולין שעברו על לא תשימון עליו נשך. ותירצו דלכן לא נפסלו העדים דלא תשימון לא משמע להו לאינשי דהוא נמי על העדים רק על המלוה והלוה ולכך כשרים. וכן פסק המחבר (בחו"מ סימן נ"ב) כהתוס'. אולם הרמב"ן ז"ל חולק על התוס' בזה וס"ל דאם היה רבית מפורש בשטר נפסלו העדים וכן דעת הנימוקי יוסף בב"מ שם כהרמב"ן ולא הביאו כלל הסבר דלא תשימון לא משמע להו וכו' עיי"ש. ופסק הש"ך (בתו"מ ריש סימן נ"ב) דהוי ספיקא דדינא. והנה קשה מאוד למה דברו התוס' וגם הרמב"ן רק מאיסור דלא תשימון וכל אחד תורתו בידו לזה יש היתר דלא משמע ולזה לא. והרי יש בכאן איסור אחר דודאי משמע להו. היינו שעוברין העדים על לפ"ע לת"מ. אבל באמת בסוף פרק איזהו נשך הקשו התוס' על הש"ס למה לא חשב את הלאו דלפני עור בעדים ג"כ ותירצו דלא פסיקא ליה להש"ס דהא לפ"ע לא שייך רק באם לא היה מלוה לו בלעדן דומיא דתרי עברי דנהרא (בע"ז דף ו') עיי"ש. והנה לפ"ז מבואר דהתוס' ז"ל סוברים בפירוש דאם לא היה מלוהו בלא העדים היו הכדים עוברים בודאי משום לפ"ע לת"מ. ורק אם נפסול את העדים מחמת זה לא ביארו התוס' וי"ל דעתייהו לכאן ולכאן. אמנם הכנה"ג בהגהות הטור (חו"מ סימן ל"ד) ביאר בהדיא דאם לא היה מלוה לו בלא העדים נפסלין העדים משום שעברו על לפ"ע לת"מ עיי"ש:

ב אמנם המל"מ (פ"ד מהל' מלוה הלכה ו') בדפוס בארדיטשוב דף קס"ז עמוד ג' ד"ה כתב וכו' העלה שם דהגם דיש עוד כמה פוסקים סוברים בזה כהכנה"ג דנפסלין העדים מחמת לאו דלפ"ע לת"מ אפ"ה כיין שהחינוך החליט דאין בלאו דלפ"ע מלקות דהוי לאו שאין מעשה ואין לוקין עליו ולכן כיון דאין לוקין לא הוי פסול העדים שעברו על לפ"ע רק פסול דרבנן ולא פסולים מדאורייתא כיון שלא עבדומעשה ולא שייך מלקות מלקות עיי"ש שהחליט כן להלכה. א"כ כיון דזהו הלכה מוחלטת לפנינו גם ברמ"א (חו"מ סימן ל"ד סעיף ב') דעבר עבירה שאין בה מלקית לא נפסל רק מדרבנן ועיין פ"ת שם שהביא עוד כמה פוסקים שפסקו כל להלכה א"כ לעולם הלכה כן דהעובר על לפ"ע לת"מ פסול רק מדברי סופרים:

ג והנה הגם שהרמב"ן ז"ל והנימוקי יוסף הנ"ל בבבא מציעא ברבית חילקין על התוס' ולא סבירא להו דלא משמע לאינשי לא תשימון בעדים מ"מ וכי יחלוקו על עצם הסברא דהיכא דלא משמע לאינשי לא נפסלו. זה ודאי גם הרמב"ן ונימוקי יוסף מודו דאטו לא יודו דעיקר התראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למדד. ומ"ה לחודא יצא לו להרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות עדות הלכה א') הדין דבכל עבירה שיש אופן כל דהו לומר דשגג או דימה שאין בה איסור אז צריכין התראה דוקא ואפילו ראוהו קושר או מתיר בשבת דמפורש בהל"ט מלאכות אפ"ה אמרינן דשמא סבר שדבר הזה מותר. או עוד שמא שכח שהיום שבת עיי"ש. ובודאי יודו הרמב"ן והנימוק"י ג"כ לזה. אלא דהרמב"ן והנימוק"י סוברים דברבית משמע לאינשי ולא כהתוס' דסברי דלא משמע. אבל היכא דבאמת י"ל באופן קרוב דלא משמע לאינשי ומדמין שאין איסור בעבירה זו אז כ"ע מודו דצריכי התראה דוקא ואם לאו לא נפסל גם אם עבר עבירה שיש בה מלקות וכ"ש עבירה שאין בה מלקות. ואפילו האדם עצמו אח"כ שלא טעה ואדרבה ודאי ידע ואפ"ה עבר במזיד אפ"ה לא נפסל ע"פ עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. ועיין במל"מ (דף קס"ז ע"ד) שמסתפק בזה. ועיין בשו"ת חוות יאיר (סימן ק"ד) אבל אנן פסקינן להלכה גם בזה דאין הוא מהוה האיסור אפ"ה אינו נאמן לומר שידע דעכ"פ אין אדם משים עצמו רשע. עיין דברי אמת להגאון מהר"י בכר דוד בקונטרס ד' ל' הוכיח להלכה כן ועיין ברכי יוסף אות ל"ב. ועיין בס' ארפא דרבנן להגאון אלגאזי סוף אות י"ז. ובאמת לא אבין מהו הצורך להאריך ביה. הא מטעם קרוב אמרו אין אדם מע"ר דאדם קרוב אצל עצמו א"כ הא קרוב פסול להעיד גם היכא שאינו מהוה האיסור כידוע ואיך יש להסתפק כלל דיהיה הוא נאמן על עצמו אחר שהוא קרוב לעצמו יד"ל. איך שיהיה עכ"פ סוברין אנו להלכה דאינו נאמן על עצמו מכ"ש היכא שאומר שטעה שניחוש אנן לומר שידע ולמד מסתם ולא טעה להא ודאי לית מאן דחש לה וד"ל. א"כ הלא בכה"ג הא האריך המשנה למלך לעיל מזה בריש עמוד הג' דהיכא דלא נפסלו העדים רק מדרבנן אז יש ב' פרטים אם י"ל מצוה קא עביד אז אפילו איכא חימוד ממון רק שיש לומר שטעה אז אפילו מדרבנן כשרים. ויש עוד אופן שני באם אין חימוד ממון אז אין צריך לומר שסברו מצוה קא עביד רק בי"ל שטעה נמי כשרים אפילו מדרבנן א"כ הכא נראה אנן בנידון הטאקסע הרי ע"פ שכל האנושי ידוע דיש כמה וכמה אנשים דמורי התירא בזה מחמת שסברי דאין בזה איסור כלל דכיון דהוי רק גזירה על בשר כשר לעשות ממנו מכם וגם רואים לאיזה תכלית הממון הילך שלא יש מזה תועלת נכון ורובו מתמעט לדברים שאין צורך בהם מש"ה מדמין מדעתם שאין שום איסור כלל להעלים הטאקסע א"כ כאשר ביארנו דלפני עור אין בו מלקות ופסילין רק דרבנן א"כ כיון שאין כאן חימוד ממון וי"ל שטעו ובפרט שי"ל שאמדו בדעתם דמצוה קא עבדי כשרים ודאי גם מדרבנן. ובזה הנה הרווחנו עוד מה שהיה לכאורה לומר עליהן דעברו איסור אחר של תורה היינו כפי שכתב הספר המצות להרמב"ם ז"ל מצוה רצ"ז ובחינוך מצוה רל"ז דאם כובש עדותו הרי הוא בכלל לא תעמוד על דם רעך. וע"כ דכוונתם הוא על עד אחד דנהי דבעד אחד ליכא משום אם לא יגיד בדיני אדם עיין בש"ם (ב"ק דף נ"ו) מ"מ יש בו משום לא תעמוד על דם רעך ועיין גם בר"מ (פרק א' מהלכות רוצח הלכה י"ד) שכתב שם או שידע בעכו"ם אי באנס שבא על ישראל או שראה ליסטים באים עליו. כפל לשונו לומר דבין שבאין על מסקי נפש בין על עסקי ממון עובר על לא תעמוד עד"ר. א"כ אם היו מגלין השו"ב להקהל כמה כשרות יש הרי היו בודאי גובין מהקצבים דמי הטאקסע ע"פ השו"ב וא"כ אפילו כשאמרו לא ידענו נמי עברו על ל"ת עד"ר. אבל לפי שביארנו הרי גם בל"ת עד"ר אין בו מלקות דהא אין בו מעשה וכידוע. וא"כ חזר הדין דאין נפסלין רק מדרבנן וא"כ כל שטעו וגם סברו מצוה קא עבדי אין חשש גם מדרבנן. [אחר כותבי זאת מצאתי דהגם דהמשכנות יעקב והשער משפט סוברים דעובר בכובש עדות ממון משים ל"ת עד"ר אבל השואל ומשיב מהד"ת חלק ב' סימן ק"י הפליא דברור כשמש דאין עובר בממון משום ל"ת עד"ר כלל ע"ש]:

ד ומה שאמרו לי בשם הרב דעיר סמילא דחקר קצת לומר דר' חיים יונתן עצמו עבר על אם לא יגיד והוא מצד זה פסול לעדות. הנה לא אוכל להאמין זה חדא דזה אי אפשר כלל דהא ע"כ העובר על אל"י כשר לעדות ודאי כידוע בנתיבות המשפט דהעובר בעשה לבד כגון שלא נטל לולב או לא ישב בסוכה וכיוצא היא הלכה מוחלטת דכשר לעדות גם מדרבנן בלי ספק עיין ברכי יוסף אות י"ב. והרי העובר על אל"י ג"כ עבר רק על עשה כידוע ואיך יעלה על הדעת לומר דפסול בזה לעדות. ואף אם אמר הרב הרי אמר רק מחמת שהעיד ר' חיים יונתן להיפוך ואז לא שייך דעבר על אל"י דזה היה נופל לומר כשאמר איני יודע אבל כיון שהעיד ההיפוך א"כ הרי העיד שקר. וזה עכ"פ ניתן להאמר אבל לא לדינא כלל דממנ"פ איך ידעינן שהעיד שקר בזה שאמר טריפה. הוא עצמו אינו נאמן לומר שקר העדנו כידוע דאין חוזר ומגיד ורק צריך לשלם מה שהפסיד. ועדי הזמה שידמו אותו שיהיה נעשה עד זומם לא היו כאן. ואלא תאמר דהרי נתן אמתלא על מה אמר טריפה וא"כ אתה מחשבו לעד אחד באיסורין לבד דמועיל בו אמתלא. דאלו בעדות ממון גם אם יתן כל אמתלאות שבעולם אחר הגדתו שהגיד אינו מועיל להיות חוזר ומגיד. לא מיבעיא דב' עדים ודאי אין חוזרין ומגידין בכל אמתלאות שבעולם כמפורש (בסנהדרין דף מ"ד ובכתובות דף י"ח ובטוש"ע חו"מ סימן כ"ט) אלא אפילו עד אחד המעיד לענין ממון ג"כ אינו יכיל לחזור ולהגיד אפילו באמתלא כדאיתא בד"מ (סוף סימן כ"ט) שהביא דעת הריב"ש דרק בשטר. ועיין (סוף סימן מ"ו) בחו"מ ברמ"א וכתב שם הסמ"ע אבל ע"פ אינו יכול לחזור ולהגיד. והש"ך שם ס"ק קי"ט חולק גם על עד אחד בשטר והלכתא כן דאין יכול לחזור ולהגיד אפילו בשטר ואפילו באמתלא עיין ריב"ש שם ודו"ק. וא"כ ע"כ מדאתה אומר עליו שמועיל לו אמתלא דמזה נתברר לך אחר האמתלא שמעיקרא העיד שקר. א"כ אתה אומר עליו שר' ח"י הוא רק עד אחד באיסורין דבזה שפיר מועיל אמתלא. א"כ כיון שבאת לזה דהוא רק ע"א באיסורין הלא שוב דבר זה לומר על ע"א באיסורין שעבר על לא תענה ברעך עד שקר זה מביא לידי גיחוך. דמלבד מה שיתבאר להלן אי"ה בדברינו בטוב טעם ודעת באריכות דאין בע"א באיסורין ענין כלל וכלל לעדות דהא גם עבדים ושפחות נאמנין. אלא פשוט דמזה גופא שאתה אומר שנאמן באמתלא לחזור מדבריו הראשונים [וזה ודאי אמת כדאיתא (ביו"ד סוף סימן א') בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא טריפה וחזר ואמר שהיא כשרה] א"כ מזה גופא מוכח נמי דע"א באיסורין אין ענין כלל לעדות דאלו היה דין עדות בזה לא היה נאמן לחזור בו גם באמתלא וד"ל. באופן שמזה שהעיד ר' חיים יונתן קודם ואמר טריפה וחזר והסביר דבאמת השור כשר ודאי דלא נפסל לעדות ואין להאריך כלל בדבר פשוט כזה:

ה עתה נשים עין על הסעיף ב' בזה החקירה אם הם כשרים להיות שוחטים מחמת זו ההעלמה. הנה נקדים לזה הדבר לשון הרמב"ם (פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה ט"ו) וז"ל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה על כל ישראלים ואפילו הרשעים מהם עכ"ל והעתיקו המחבר (סימן ב' סעיף ו') והוסיף שם דאפילו סכין אין צריך לבדוק לו גם להרמב"ם. והנה מוכרחין אנו להסביר בטוב דברים ההם איך הוא נאמן על השחיטה בינו לבין עצמו ולא צריכין כלל לבדוק לו סכין. הלא הא כל עיקר הטעם דאדם נאמן לשחוט ולהוציא מחזקת איסור אמה"ח הוא משום דע"א נאמן באיסורין גם באיתחזק איסורא כל שבידו לכ"ע. ולהרמב"ן ורשב"א וראב"ד גם באינו בידו עכ"פ נהי דבזה עד אחד נאמן אבל לא עדיף משנים בממון וערוה התם שנים דוקא הכא אחד אפילו אשה מהימנא אבל כיון שנפסל לעדות מחמת רשעתו א"כ כיון שהוא פסול להעיד איך הוא מעיד. והנה נקדים דדברי הרמב"ם הנ"ל הם נמי דברי הרשב"א בתשובה (סימן ת"ל) הביאו הב"י (סימן קי"ט) וז"ל מי שהוא מפורסם באחת משאר. עבירות שבתורה נאמן הוא בשאר איסורין דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה זולתי בעכו"ם ושבתות וכו' וכ"ש במה שאינו בידו שנאמן על של אחרים ומה שאמרו הגזלנין פסולין וגזלן דאורייתא אפילו בלא הכרזה. ההוא לעדות דעלמא שצריך עדים כשרים דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אבל באיסורין שאף עבד ושפחה כשרים בהם אפילו מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר עכ"ל הרשב"א. וכמו כן הוא דברי הר"ן בתשובה (סימן כ"ה) וז"ל וששאלת אם בעל עבירות נאמן להעיד באיסורין. תשובה, לאותו דבר שאין חשוד בו אין ספק שנאמן אא"כ הוא מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה. אבל להעיד חשוד באותו דבר שהוא חשוד בו לאחרים הנה קיי"ל הלכה כרשב"ג דנאמן על של חבירו. הלכך ישראל חשוד בעבירה מן העבירות נאמן להעיד לאחרים כ"ז שאין נוגע בשום הנאה לעצמו באותו העדות גם באותו דבר עכ"ל וכן הוא לשון הנימוקי יוסף פ' זה בורר (דף כ"ז) וז"ל ולאביי לא טעמא וכו' אלא דרחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד. אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסליה. עכ"ל והנה הגם שהראשונים ז"ל כולם כתבו כן כנ"ל אפ"ה יש לנו לראות אם גם בהש"ס מבואר זה. הנה יש להראות דדבר זה מפורש הוא בש"ס (ב"מ כ"ד ע"ב) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו משום מציאה כרשב"א ומשום שחוטה כר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ובא ומצאן שחוטין ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. ואוקימנא בשמצאן בבית וכתבו התוס' בד"ה הרי דהוא הדין נגנבו ואע"ג דעבר על לאו דלא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה. ובתוספתא תניא בהדיא אבדו או שנגנבו. והכא נקט אבדו אורחא דמילתא עכ"ל התוספות. אם כן הרי מפורש זה בתוספתא. ולדברי התוס' גם הש"ס דילן מודה לזה דהעובר עבירה דגניבה אפילו הכי אינו נעשה בזה פסול לשחיטה ורשאין לאכול משחיטת גנב ואפילו גנב כמה פעמים דהא מסתמא אם נגנבו מן גנבים הרי אתה אומר שגנבים גנבום. א"כ הרי אותם גנבים מכבר הם בשם גנבים. דהיינו שגונבים מה שיכולין לגנוב דאיך נאמר שאנשים כשרים שלא גנבו מעולם פתאום למען אותם התרנגולים נעשו בפתע פתאום לגנבים הא לא יעלה על הדעת אלא פשוט אם נגנבו אזי ע"י גנבים שמקודם נגנבו ואפ"ה לית מאן דחש לה. וכשרים אחר השחיטה ולא חיישינן שמא נתנבלו בשחיטתן אלמא דגם רשע לגניבה לא חשוד לשחיטה וסומכין עליו. אבל מה אעשה שגם כל אלה מצאתי וטעמא דמילתא לא מצאתי. ועדיין יוקשה טעמא מאי הא רשע הוא ופסול להעיד ואיך הוא מעיד. ועוד הנה תגדל התימא דגם הר"מ ז"ל יסבור כן דאפילו בדיקת סכין לא צריך. דהיינו להקדים למה לא העתיק הר"מ ז"ל נגנבה כמו התוספתא והוא נקט בלשונו (פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה ח') רק אבד לו גדי או תרנגול ולא נגנב:

ו הנה לכאורה יש בזה סברא ישרה על פי הסברא שמצאנו במשנה למלך (פרק ג' מהלכות שגגות הלכה ז') בדפוס בא"ד הוא דף רע"ב ע"א דהשתמש בסברות התוס' בעירובין דיש חילוק בין הא דמומר לדבר אחד לענין להיות מזה מומר לדבר אחר אז הוא חלוק מן המומר לאותו דבר עצמו להיות נעשה מומר לזה הדבר עכ"פ. דהתם בעינן שיהיה רגיל דוקא ולא סגי בפעם א' והכא גם בפעם א' נחשד לאותה עבירה להיות מומר עליה לענין שאין מביא קרבן על אותה עבירה ומסיים המל"מ שם דסברתם הלזו היא מתיישבת על הלב דודאי יש לחלק בין כשהוא משומד לדבר אחד ואנו רוצין לעשותו מומר לדבר אחר אז בעינן שיהיה רגיל ומועד כך אבל לאותו דבר שראינו נחשד בו סגי בפעם א' דהא עבר עליה לעינינו עכ"ל. א"כ בזו הסברא היקרה י"ל נמי עוד דנהי מזה שהוא גנב יהיה נחשד אצלינו לדבר אחר זה לא אמרינן אבל בזה הדבר שגנב ונחשד בו חיישינן יותר פי' כשם דלהתוס' כל שהוא נחשד לדבר אחד חיישינן גם לזמן אחר אע"ג דלא הועד לזמן א"כ חזינן לדידהו הא דלא נחשד בדבר אחר היינו רק לזמן אחר אבל לאותה רגע שעובר בה זה נחשד גם לדבר אחר וכך לי זמן אחד ודבר אחר כמו דבר אחד וזמן אחר ודו"ק והיא סברא יקרה בעזה"י. ויש סמוכים עוד לזה מהא דהנמצא במחתרת אין לו דמים דסופו כשיעמוד בעה"ב נגדו יהרגנו ג"כ. והרי מי לא יודע דשפיכות דמים חמור מגניבה אפ"ה כל שהוא בזמן העבירה האמת אזי בזמן ההוא הוא חשוד גם לעבירה אחרת. ולכן באותה רגע ממש שגנב הגדי חיישינן שפיר שמא לא שחטה כראוי כי אז נחשד גם לדבר אחר. ובזה יחלוקו הרמב"ם עם התוספתא דהר"מ ז"ל יסבור דבשעת העבירה נחשד גם לדבר אחר והתוספתא תסבור דלא נחשד. ועוד יש להסביר יותר דהיינו כל אחד ואחד לשיטתייהו דהמל"מ שם הוכיח דהרמב"ם והתוס' הן ממש סברות הפוכות עיי"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דעל זמן רגע העבירה זאת איזה שתהיה הוה כמו מומר לע"ז ושבתות כמו התם נעשה מומר לכל התורה כולה גם על זמן אחר כן נמי בזמן שעובר העבירה הוי לאותו הזמן כמומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה וא"כ נוכל לומר דלעולם לא תלינן בגנבים מוחזקים ורק אמרינן שגנבן אחד מן הכשרים. ורק הרמב"ם לשיטתו שם שסובר דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה גם בפעם א' ולכן גם באותו רגע של כל עבירה הוי מומר לכל התורה כולה בפעם א' נמי. ולכן שפיר השמיט נגנבה דכיון דשחטה בעת הגניבה ממש הוי שחיטת מומר לע"ז דקיי"ל שחיטתו פסולה. אבל התוס' לשיטתייהו דסברי דאפילו מומר לע"ז לא נעשה בזה מומר לכה"ת כולה עד שיהיה רגיל ומועד לכך ולא בפעם א' וא"כ הוא הדין לדידהו דעל אותה רגע שנעשה חשוד לכה"ת כולה נמי לא הוי בפעם א' ולכן לא חיישינן בגניבה נמי נהי דע"כ שחטה בעת הגניבה אפ"ה כיון דלא הורגל בכך לא חיישינן עוד. וזה לכאורה נכון:

ז אבל הנה אראה לך איך שיש מקור גדול ממקום אחר להראות איך שמפורש הוא שהחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה גם לאותה הרגע שגנב וגם הרמב"ם עצמו ע"כ ודאי יודה לזה. וי"ל שמזה לקחו כל הראשונים הנ"ל. הנה בש"ס (ב"ק ע' ע"א) במשנה. השוחט ונמצא טריפה או השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ר' שמעון פוטר בשני אלו. ובש"ס (שם דף ע"א ע"א) מאן חכמים ר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופרכינן בשלמא עכו"ם ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא אבל השוחט בשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת שחיטתו כשירה עיי"ש כל הפלפול. ושם (דף ע"ח ע"ב) במשנה השוחט ונתנבלה בידו פטור מד' וה' עיי"ש הלכה פסוקה. והביא כל זה הר"מ (פרק א' מהלכות גניבה הלכה ט"ז) וז"ל הגנב שגנב וטבח הרי זה משלם ד' וה'. ועוד שם (בפרק ב' מהל' גניבה הלכה ח') השוחט ונתנבלה בידו משלם תשלומי כפל בלבד ועוד שם בפ"ג הלכה ב') גנב וטבח ביוהכ"פ אם לא התרו בו משלם ד' וה'. הנה אם איתא דכל שגנב ונעשה רשע ועבר על לא תגנוב נעשה חשוד לעבור על נבילה ואינו שוחט כראוי וכהלכה א"כ חיוב ד' וה' דאמר רחמנא היכי משכחת לה נימא כיון שגנב שוב לא שחט כראוי ונתנבלה בידו והוי שוב שחיטה שאינה ראויה דלא שמה שחיטה דפטור לכ"ע מארבעה וחמשה ונהיה מוכרחין רק או שיטבח ע"י אחר או שיעמוד אחר על גביו ויתן לו סכין בדוק ויראה השחיטה מתחלה ועד סוף וכל כי האי מילתא חדתא היה צריך הש"ס והר"מ להודיע לנו ולא לסתום דבר כזה אלא ודאי מכאן מוכחא טובא דהיא הלכה פסוקה ומוחלטת דהחשוד על הגניבה ולא רק פעם אחת אלא אפילו גנב הרבה פעמים נמי לא נחשד על השחיטה. ואפילו באותה רגע של הגניבה דהא מהתם מוכח האי מילתא דהרי גם הגונב הרבה פעמים והלך עוד פעם וגנב וטבח חייב גם אז לשלם ד' וה' ש"מ דגם אז שחיטתו כשרה ואפילו הרמב"ם פוסק כן. מזה נקטו כולם דגם רשע נאמן. ועל כן מוכרחין אנו לבוא לתירוץ פשוט כפשוטו דודאי גם הר"מ ז"ל סובר נמי כהתוספתא והא דנקט הוא רק "אבד לו גדי הוא פשוט דידוע לנו דרכו בקודש של רבינו הר"מ ז"ל דבכל ספר היד הראה גדולתו ועמקות חכמתו שלא ערבב כלל שני ענינים בהלכה אחת רק כל ענין וענין על מקומו יבוא בשלום וא"כ אם היה מביא בהלכה זו גם נגנב היה מערבב שני ענינים שמוכחא דין הידוע וגם דין דגנב לא חשוד שאין זה מקומו כאן רק בהלכות עדות או בסדר מי הכשרים לשחיטה שמבואר לקמן בזה הפרק בהלכה י"ד וט"ו וכן באמת עשה זה שבהלכה ט"ו דיבר בדרך כלל לא לבד על הגנב רק על כל מי שפסול לעדות באיזה עבירה של תורה שחיטתו כשירה א"כ הוי גנב נמי ודאי בכלל. וא"כ למותר היה שהיה מביא בהלכה ח' נגנב הגדי וד"ל וזה אמת ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה