ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים
סימן א
כתב הטור וז"ל ואחר אשם יאמר יהי רצון. ואחר חטאת לא יאמר דאין חטאת בא בנדבה עכ"ל. והוא פלא ואין פותר לנו. הא דמחלק בין אשם לחטאת. הלא ידוע הדבר ברמב"ם בפירוש המשניות בהקדמתו למסכת זבחים עיי"ש דכל הקרבנות כולם היו נחלקים רק לארבעה מינים ואלו הן חטאת. ואשם. שעולה. ושלמים. וכתב שם עוד דהחילוק בין חטאת ואשם לעולה ושלמים הוא דחטאת ואשם אינן באין לעולם בנדר ונדבה. אלא על חטא ידוע. ועולה ושלמים פעמים באין לחובה ידועה ופעמים המה באין בנדר ונדבה עיי"ש. והוא דבר ידוע בכל התורה כולה דבזה חטאת ואשם דומין זה לזה וא"כ אם לא אמרינן יהי רצון אחר חטאת משום דאינו בא בנדבה גם אחר אשם נמי לא נאמר. ולזה בא הב"י ז"ל והביא בשם מהרי"ן חביב דלהכי אחר אשם אמרינן משום דאשם בא בנדבת נזירות (שאם נטמא הנזיר הוי בקרבן טומאה שלו שתי תורים או שני בני יונה א' לחטאת וא' לעולה וכבש בן שנתו לאשם] כדאמרינן בש"ס (נדרים דף יו"ד ע"א) חסידים הראשונים היו נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן עכ"ל הב"י. ונעויתי משמוע שאגת להקת אדירים המפרשים האחרונים על רבינו המשביר שהביא ראיה לסתור לדבריו דהא בש"ס נדרים איתא בהדיא שם קרבן חטאת. וא"כ אם הטעם משום נדבת נזירות היה צריך להיות דגם אחר חטאת יאמר ועכ"פ אשם וחטאת שווין בזה. וע"ז באתי אני הצעיר ליישב דברי הטור ולפרש דכוונת הב"י הוא לדבר אחר לא כאשר דימו הם בהשגתם ובודאי נהירא ליה להב"י דשם חטאת נקט. דהנה היאך למדו הם בכוונתו דמסתייע מהש"ס דנזיר מביא קרבן הלא על זה לא הו"ל להביא מש"ס הלא מקרא מפורש דין הנזיר וקרבנותיו מה המה ומה חידש מהש"ס. ועוד הלא איך יכול להיות שיפרש הב"י דברי הטור משום דאשם בא בנדבת נזירות. הלא בהדיא מפורש בש"ם (זבחים דף קי"ז ע"א) ת"ר כל שנידר ונידב קרב בבמה ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה. נזירות קריבין בבמה דברי ר' מאיר. וחכ"א לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד ולא נזירות. ושם ע"ב איתא במאי קא מיפלגי ר"מ וחכמים ר"מ סובר נזירות ישרות הן ופירש"י בשם שעל ידי הנדר של הנזירות באין הקרבנות משו"ה כשם דעיקר הנזירות הוא נדר כך הקרבנות נמי הוי נדר ונדבה משו"ה קריבין בבמה. וחכמים אומרים נזירות חובה הן ופירש"י אע"ג דעיקר הנזירות הוי נדר אפ"ה הא לא אסר עצמו רק ביין ותגלחת וממילא נתחייב בקרבנות. ועוד איתא שם דע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן אלא בעולה ושלמים של נזירות אבל בחטאת ואשם כ"ע מודו דחובה הוויין ואינן קריבין בבמה ולהלכה נמי נפסק כן עיין במשנה למלך (פרק א' מהל' ק"פ הלכה ג') ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט פלוגתא דא לפסקה. אך אמרתי בזה דבר נכון ומתקבל דשפיר עשה הר"ם ז"ל שלא הביאה דאזיל לשיטתו דהנה בש"ס (נדרים דף י"ג ע"א) איתא המתפיס בחטאת ואשם מיקרי מתפיס בנדור ומפרשינן שם בש"ס דלא דמי חטאת ואשם לבכור דבבכור כי לא מקדיש ליה בפירוש נמי מיתקדיש ממילא ואלו בחטאת ואשם בעינן דוקא שיקדיש בפיו לאמר הרי זו לחטאת ה"ז לאשם ועיי"ש פירש"י ותוס' והר"ן והרא"ש שפירשו כולם דברי הש"ס בהאי פירושא. אולם הרמב"ם ז"ל (בפרק א' מהלכות נדרים הלכה יו"ד) נדי ליה מהך פירושא ופירש הוא שם משום הכי הוי כמתפיס בנדור משום דחטאת ואשם באין בנדבת נזירות עיי"ש היטב א"כ קא חזינן דדעת הר"ם ז"ל להלכה דחטאת ואשם של נזירות מיקרי באין בנדבה ולא כהש"ס דזבחים דכ"ע מודים דחטאת ואשם שלו מיקרין חובה ומשו"ה הוי המתפיס בחטאת ואשם כמתפיס בדבר הנדוב לפירושו. וע"כ ידוע לו להר"ם ז"ל טעמו שהכריחו לפרש כן. יהיה מה שיהיה עכ"פ לא קשה מה שהשמיט ש"ס דזבחים לפסוק אם קרבו בבמה קרבנותיו של הנזיר ולפסוק כרבנן דהוא סובר דגם החטאת ואשם הוי נדבה וד"ל:
וזה אמרתי ע"ד הפלפול. אבל אחר העיון התבוננתי על מקומי וחפשתי בזכרוני בכל חלקי הר"ם. וראיתי אשר מאור עינינו הר"ם ז"ל השמיט לגמרי כמה אלפי אלפים הלכות מדיני הבמות שהיו נהוגין בישראל איך היה סידורן ומה היו מקריבין שמה. וכשתראה בעיניך לא תמצא אפי' חצי דבר בכל החבור הנורא שום רמז מזה. והכוונה היא לדעתי משום דהר"ם ז"ל אזיל בזה ג"כ לשיטתו שפוסק דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא ולא יהיה לנו לעולם במה אלא מקום המקדש אפילו כשיבוא גואלינו ב"ב. והוא לא חיבר רק ההלכות הצריכים אבל לא אלו שלא יצטרכו לעולם. והוא דבר אמיתי. וכיון שכן הלא שוב לא קשה נמי כאן מה שהשמיט פלוגתת ר"מ וחכמים בנזירות אי קרבי בבמה. עתה נחזור לענינינו עכ"פ לדידן דאנו פוסקין כהש"ס דחטאת ואשם של נזירות פשוט דהוויין חובה ומכ"ש על דעת הטור דאזיל בתר אביו דאביו פירש נמי הש"ס (נדרים דף י"ג) הנ"ל כפירש"י משום דבעינן בפיו ולא משום דבאין בנזירות כהר"ם הנ"ל ע"כ דסובר נמי דחטאת ואשם של נזירות חובה מיקרין ולא נדבה א"כ היאך י"ל פירוש הב"י על הטור דלהכי יאמר יהי רצון אחר אשם משום דאשם בא בנדבת נזירות. הלא אפילו בנזירות עצמו קרי להו חובה כש"ס הנ"ל בזבחים. ומכ"ש שיהיה שייך על אשם אחר דעלמא שם נדבה משום דבא בנדבת נזירות הלא א"כ יש לומר בזה המתפיס באשם מתפיס בנדוב. ולדידן לא הוה כן:
אך מה שנ"ל לפרש דברי הב"י על הטור על דרך ישר ונאה בעזה"י הוא דהנה תמן תנינן בשחיטת קדשים (זבחים דף ב' ע"א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת שאם נזבחו שלא לשמן פסולין ור"א אומר אף האשם ואנן לא קיי"ל כר"א בהא אלא גם האשם שלא לשמו כשר. ומפרשינן בש"ס הטעם דכשירין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן משום שנאמר ועשית כאשר נדרת נדבה אשר דברת בפיך ודרשינן אם כאשר נדרת עשית נדר ואם לאו נדבה עיי"ש. נמצא מוצא הדבר שכל הקרבנות כולם שאם נשחטו או שאר מד' מיני עבודות שלא לשמן כשירים הויין עכ"פ והווין נדבה חוץ מפסח וחטאת דפסולין. ושם בש"ס (זבחים דף ט' ע"ב) חטאת לשם חטאת נזיר פסולה דהני עולות הוי ולר"א שם גם חטאת חלב לשם חטאת דם פסולה. וכן פסק הר"ם ובפרק ט"ו מהל' פסולי המוקדשין) עיי"ש. והנה בזה דפסקינן דלא כר"א באשם הוא תלוי בפלוגתא דרב ולוי. דרב סבר בש"ס (מנחות דף ד' ע"א) דאשם נזיר שלא לשמו פסול משום דהוא חלוק משאר אשמות עיי"ש בטעמו. ולוי סבר בש"ס (זבחים דף קט"ו ע"א. מנחות דף מ"ח ע"ב) דגם אשם נזיר שלא לשמו כשר ועיין בר"ם (פרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ') דפסק הלכה כלוי. והנה בש"ס (נדרים דף ט' ע"א) תנן במשנה כנדרי כשרים לא אמר כלום משום דכשרים אינן נודרין אלא הן נודבין. ופרכינן בש"ס (שם דף יו"ד ע"א) נזירות מאי איכא למימר פי' כדברי הר"ן שם במשנה הנ"ל דבנזירות אין אנו יכולין לחלק כלל בין נדר לנדבה. וא"כ איך אנו אומרים דהאומר כנזירות כשירים דהוי נזיר ומשנינן ע"ז בש"ס שם דאתיא כר' יהודא דסובר שגם הכשרין נודרין כדתניא חסידים הראשונים היו נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן ומש"ה לא מיקרי הנזיר לאותו דבר כרשע כמו שארי הנודרין שמיקרין רשע לאותו דבר:
אחר כל אלה שפיר יצא לנו ממילא פשט דברי הטור הנ"ל על נכון דמחלק בין חטאת לאשם דבחטאת לא יאמר יהי רצון אם נתחייבתי דאין חטאת בא בנדבה. אין הכוונה שאין אדם מתנדב קרבן חטאת. דאלו כן גם האשם בכלל זה הוי דאין שום אדם יכול להתנדב קרבן אשם. אלא הכוונה היא דחטאת שלא לשמו לא הוי נדבה. דבאשם ומכש"כ בשארי קרבנות הרי שם נדבה עליהן ואלו חטאת שלא לשמו לא הוי נדבה. וזהו דאין חטאת בא בנדבה. ומשום האי טעמא נכון הטעם דאחר חטאת לא יאמר יהי רצון משום דהא ניחא אם נתחייב אבל אם לא נתחייב חטאת הרי הוי חולין בעזרה. ורק חטאת העוף באה על הספק כדאיתא בר"ם (פרק י"א מהל' שגגות) אבל לא קרבן אחר עיי"ש בר"ם. ואם תאמר הא יכול לומר בדרך ממ"נ אם לחובתי יהא לחובתי ואם לא נתחייבתי יה"ר כאלו נדבתי נזירות [ואנו טמאי מתים עיין בתשו' כנסת יחזקאל] ואני מחויב להביא חטאת. הרי אפילו יהיה כן נמי חטאת דם לשם חטאת נזיר פסולה כדאיתא בש"ס (זבחים דף ט') הנ"ל. וממ"נ הוי חטאת זה שלא לשמו. אבל אחר אשם שפיר י"ל יה"ר משום דאשם שלא לשמו כשר והוי נדבה ומשום הכי יכול לומר אם נתחייבתי אשם הרי לאשמי ואם לאו יה"ר כאלו נדבתי נזירות והרי כולנו טמאי מתים וחייב אני להביא אשם כידוע. ואלא מאי תאמר דההוא הוה אשם שלא לשמו. זה לא מגרע לנו דהא הרי קיי"ל כלוי דאשם נזיר שלא לשמו ג"כ כשר. וא"כ באלו הדברים לבדהן נצבו וגם קמו דברי הטור על מקומן הראוי. אבל מה שביאר לנו הב"י הוא דלא תקשה הלא איך יאמר בדרך ממנ"פ אם לאשמי אם לאשם נזיר הלא בנזיר אין חילוק בין נדר לנדבה כדברי הר"ן הנ"ל במשנה. וא"כ הרי קיי"ל כנדרי כשרים לא אמר כלום דאין הכשרים נודרין דהוי רשע לאותו דבר. וכקושית הש"ס שם. וא"כ איך יאמר יה"ר כאלו נדבתי נזירות הרי לכאורה הוא דמי לאומר יה"ר כאלו חטאתי וד"ל. על זה נכון מאוד מראה מקומו של הב"י מש"ס (נדרים דף יוד ע"א) דשם נמצא מבואר דבנזיר לא מיקרי רשע לאותו דבר דגם החסידים הראשונים הי' נודרין בנזיר כדי להביא קרבן. אלמא דזה ראוי וישר לעשות ויכול לומר אם לאשם הרי לחובתי ואם לאו הריני כאילו נדבתי בנזירות והוא לאשם נזיר ונהי דהוי שלא לשמו עכ"פ כשר הוי. וזה נ"ל נכון בסייעתא דשמיא:
סימן ב
נשאלתי לענין פרשיות של תפילין שנמצא כתוב הד' רבתי דאחד" נקלף הדיו מעל הקלף ועומד באויר ויש חלל הנראה לעינים בין הדיו שנתייבש כל כך ואין לו דיבוק להקלף אלא בראש הד' לצד שמאל ומעט ברגלו וכשהיו משימין קש קטן ודק בין הדיו העב להקלף היה נכנס בתוך החלל שבין הדיו להקלף וגם אין רישומו ניכר כלל על הגויל. היאך הדין אם מותר להכשירו ולהעביר עליו דיו ולא יפסלו משום שלא כסדרן והא בהא תליא אם זה מיקרי אות יכולין לתקנו. ואם צריך להתיקון דוקא אזי יפסול משום שלא כסדרן והיאך ניעבד בהו:
והשבתי לענ"ד נראה דיש לדון עליהם קודם תיקונם אם יש להכשירם. ואמרתי דהלא ידוע דאין כתיבה כשירה נקראת אלא כשהדיו כתוב על העור ממש ואינו נפרד ממנו כלל וגם שיכנוס הדיו בתוך הקלף זהו דוקא היא דרך הכתיבה. וכיון שהלמ"מ הוא שכותבין בדיו על העור כדאיתא במסכת סופרים א"כ בעינן שיהא הכתיבה בדרך זה. וקצת ראיה לזה הבאתי מהא דאיתא (שבת דף פ' ע"א) אמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט דבעידנא דמפיק לה לבתרייתא בציר לה שיעורא דקמייתא ופירש"י כיון שבעת הוצאת אות השני כבר נתייבש הדיו שבאות הראשון עיי"ש. והלא לכאורה קשה הא רש"י ז"ל סובר כאן בראש העמוד דהמוציא דיו יבש נמי חייב בשיעור הלח א"כ מאי גרע לנו שנתייבש אפ"ה יצויר שלא נבלע כלל הדיו בהנייר וכיוצא ורק נתייבש הדיו מנפשיה וא"כ למה פסק דינא דלעולם פטור אלא הטעם דממ"נ אם נתייבש ולא נבלע כלל ולא נחסר הדיו בכמה שהיה צריך לבלוע בדבר הנכתב לא הוי דבר לחייבו דהא לאו כתיבה היא כנ"ל דדרך כתיבה הוי שנבלע מהדיו לתוך דבר הנכתב עליו. ואלא דנבלע א"כ חסר ליה משיעורו כפירש"י הנ"ל ולא חזי שוב להצטרף וכמאן דליתא דמי ושוב לית לנו למימר כתיבתן זו הנחתן דממ"נ לא הוי כתיבה. ובזה יש ליישב מה שהיה קצת קשה לי למה נקטו בש"ס לישנא דהוציא אות אחת "וכתבה מה לי אם כתבה בדין חיוב הוצאה. הא יצויר אם הוציא דיו והניחה ברה"ר ע"ג מקום ד' הואיל דהסברא דנפטר הוא רק מצד יבוש הדיו כסברת רש"י הנ"ל וא"כ כתבה למאי נ"מ. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאל"כ יוקשה נהי דנתייבש אפ"ה יצויר שלא נחסר כלל רק מצד האויר והחום נתייבש והרי קיי"ל המוציא דיו יבש נמי חייב. לכן דייקו הם בלשונם לומר "וכתבה וא"כ נחוץ לסברא דכתיבתן זו הנחתן וא"כ ממ"נ אם נתייבש מצד הכתיבה הרי נחסר ואם מצד האויר והחום הלא לא הוי כתיבה ולא הוי הנחה נמי כנ"ל נכון ולפ"ז אלו הפרשיות הם פסולין דהא י"ל דאין זה דרך כתיבה. וכל זה הוא בדרך חידוד קצת. ונעתיק עצמינו לברר זה ממקום אחר. דהנה בפרק הבונה (שם דף ק"ד ע"ב) כתב ע"ג כתב פטור מאיסור שבת. ובגמרא שם אמר רב חסדא מתניתין דלא כר' יהודא דאי ר' יהודא הא אמר ר"י היה צריך לכתוב את השם וטעה בשם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו. וחכמים אומרים אין שם זה מן המובחר. ובירושלמי מבואר דחכמים חולקים על ר"י בכל הדברים ולאו דוקא משום זה אלי ואנוהו פסלו את השם אלא משום שהם סוברים דכתב ע"ג כתב אינו כתב כלל ולא שייך נמי לחייבו משום כותב והא דאמרי רבנן אין שם זה מן המובחר לא אמרו זה אלא לשיטת ר' יהודא עיין ב"י באהע"ז (סוף סימן קל"א) שהביא דברי הירושלמי:
והנה (בפרק ב' דגיטין דף י"ט) איתא איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. ומהו לעשות גבי גט על עדיו שלו לכתוב להם בסיקרא והם יחתומו בדיו א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ונפסק הדין בשו"ע (אהע"ז סימן ק"ל וסימן קל"א) דהיכא דנמצא הגט כתוב שלא לשמה אין תקנה להעביר עליו בקולמוס לשמה. דכתב על גבי כתב לא הוי כתב אפילו היכא שהכתב האחרון הוא מתקן יותר. ולא כרב אחא בר יעקב שכתבו התוס' משמו בפ"ב דגיטין דהיכא שהכתב האחרון מתקן כ"ע מודים דהוי כתב אלא כרב חסדא דלא מחלק בזה. ואפילו דיו ע"ג סיקרא הוי נמי ספק מגורשת לכל הדברים כדאיתא בב"י (שם סימן ק"ל) עי"ש:
והשתא ניחזי אנן מ"ט דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב ומה היא הסברא בזה. ואין לומר משום שהכתב העליון אינו ניכר משום שהכתב התחתון ביטלו הא ליתא דיוקשה אדרבה נימא דהכתב העליון מבטל להתחתון ועוד היכא שכבר נתיישן כתב התחתון ואז דבר ברור דניכר כתב העליון ואפ"ה לא הוי כתב וכמו דאיתא בש"ס דאפילו דיו ע"ג סיקרא ג"כ לא הוי כתב גמור רק ספק מגורשת. וא"כ אנו צריכין להבין מאי טעמא דלא הוי כתב העליון כתב גמור. ולא מצאתי ביאור דבר זה:
אך אמרתי דבר נכון ומתקבל וכללא רבתי בדין כתב ע"ג כתב דהנה הלא לכאורה יוקשה על דין זה מאוד. איך אנו פוטרין כתב ע"ג כתב מסקילה ומפני מה לא נדמה דבר זה להא דאמרו (בב"ק דף נ"א ע"א) אחד חפר בור עמוק י' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים והשלישי לשלשים כולן חייבין ואוקמינן לל"ק דכרבנן נמי אתיא דכיון דבראשון נמי היה שיעור מיתה קרינן בכולן והמת יהיה לו. וכן נפסק הדין בר"מ (פרק י"ג מהלכות נזקי ממון) ובשו"ע (חו"מ סימן ת"י) ולא אמרינן מאי קא עביד בתרא הא בלאו הכי אפילו בלא מעשיו הרי מת השור ממעשה ראשון לחודיה אפ"ה כיון דבמעשה שני נמי יש שיעור מיתה כולן חייבין וה"נ נימא כן כיון דכל אחד עשה שיעור שלם למה אמרינן דכתב התחתון הוי כתב יהיו שני הכתיבות בשם כתב ויצוייר שפיר דבמעשה שני נמי אפילו אם היה שיעור העמידה כדי שימחוק הכתב הראשון אז יעמוד האות מתיקון השני וא"כ למה נפטור אותו ודו"ק:
ועוד קשה קושיא רבתי ממ"נ אם אנן פסקינן כרבנן דכתב השני אינו כלום ונפטר מקרבן לעולם וכן גט שנכתב שלא לשמה לא מהני העברת קולמוס א"כ אנו סוברין דכתב התחתון הוי עיקר ומבטל לכתב העליון וכדפירש"י. א"כ היאך כתב הב"י (ביו"ד בסימן רע"ו) בשם הנימוקי יוסף דאם זרק זהב על גבי אות הנכתב בדיו דפסול ויגנז. ופסקו כן הש"ך והט"ז (שם בסימן רע"ו) אפילו בשאר הס"ת ולא באזכרות בלבד וכתבו הטעם משום דכתב העליון מבטל לכתב התחתון א"כ הוי תרתי דסתרי דלפ"ז הם סוברים כר' יהודא ולא כרבנן דכתב העליון עיקר. ולכן אמרתי בזה דהענין כך הוא לפענ"ד דהנה אם עושה דבר אשר בענין עשייתו יש איסור או אפילו אם היתר הוא אלא שיש נ"מ בשאר הדברים לענין איזה דבר אז בעינן שתהא המעשה נעשית באופן אשר דרכו של הדבר ההוא להעשות כן. כגון המוציא מרשות לרשות בעינן שיוציא כדרך המוציאין ולא בראשו או במרפקו רק אם דרך שלו להוציא כך. וכן אשה הרואה דם דטמאה היא בעינן דוקא שתראה כדרך כל העולם היינו שהדם יצא דרך רחמה ויגע בכותלי הרחם ולא יצא הדם עם שאר דבר כגון חתיכה או שפופרת וכיוצא. או יולדת שהתורה טימאה אותה בעינן שתלד כדרך כל המולידות ולא דרך דופן. וכן בכל דבר שיש מצוה בעשייתו כגון עשיית ציצית שיעשה כדרך עשייה ולא מהב"פ. וכן אכילת איסור או אכילת מצוה בעינן כדרך אכילה דוקא ושיגע בגרונו ויהנה ממנה. מלבד היכא שהתורה מיעטא להדיא. וזהו כלל אמיתי בתוה"ק. וא"כ לענין כתיבת ס"ת ותו"מ שצותה לנו התורה שיכתוב ס"ת ותו"מ כדרך כתיבה. ורק הלמ"מ באה ומיעטה לנו איזה דברים שיפסלו בהן אפילו אם הם דרך כתיבתן כגון סמים הצובעים אסור לכתוב בהם. ודוקא יכתוב בדיו. וכן בעינן קלף דוקא ולא דיפתרא וכה"ג. אבל בתחלת הדבר בעינן שתהא כתיבתן כדרך הכותבים וכדרך הכתיבה על זה האופן יהיו נכתבים גיטי נשים או ס"ת ותו"מ. והנה זה ידוע אשר אופן הכתיבה העיקר שהאות יהיה כתוב על הנייר ושיהא נראה לנו מבחוץ. זהו אופן הכתיבה. והנה לפ"ז בעינן נמי בדין כתיבת ס"ת ותו"מ או לענין הכותב בשבת. ולענין גיטי נשים ומגילה שיהא האות נכתבת על הנייר או על הקלף דוקא ולא יהיה מקודם שום כתיבה על הקלף כי אין זה דרך כתיבה לכתוב על הכתב רק לכתוב על דבר חלק. וכן בעינן להיפוך שיהיה האות כתובה ונראה לנו מבחוץ ולא יהא מכוסה בדבר עב שאינו נראה מבחוץ הכתיבה של האות כי אין זה דרך כתיבה שלא יוכל לקרוא את מה שכתב:
ולפ"ז אין שום תמיה כלל על הא דאנן פוסקין בכתב ע"ג כתב דפטור לענין שבת לדידן אפילו אם הכתב ניכר הרבה בדיו ע"ג סיקרא אפ"ה בחיוב קרבן ליכא וכן בגט נמי היא ספק מגורשת. ולכן ודאי דבס"ת נמי הוה אותו הדין דפסולה אע"ג דסיקרא לא הוא העיקר כתב אפ"ה הדיו הנכתב עליו למעלה נמי לא הוה כתב. וראיה לזה מדברי הר"ן והרמ"ה לענין מסרטין דבפ"ב דגיטין דכתבו דל"ל מסרטין בשריטה על הנייר דא"כ הוה חקיקה כתב ומבטל אח"כ כתב העליון אע"ג דבגט כתיב וכתב ולא וחקק אלמא דאין הא בהא תליא כיון דהוה כתב שאם יש לנו לומר הסברא הנ"ל דאין דרך של אדם לכתוב על כתב הנכתב יהיה איזה שיהיה ודו"ק. ורק עכ"פ בדיו ע"ג סיקרא דהדיו ודאי עדיף הוא מסיקרא לענין כל הדברים הן לגוף הכתיבה שהוא שחור וגם יותר מתקיים וכן לדין התורה יש כמה דברים שהדיו כשר והסיקרא פסול לכן יש סוברים לומר דזה ג"כ דרך כתיבה היא להעביר בדיו ע"ג כתב שאינו ניכר כל כך ומבטל הדיו להסיקרא אשר אין שמו נקרא עליו. ולכן עכ"פ ספיקא הוה ונפסלה לכהונה כיון דהדיו חשוב מאוד נגד הסיקרא. ודרך כל אדם לתקן את הנמצא כתוב אצלו בסיקרא ולהעביר עליו בדיו כדי שיעמוד ימים רבים. אבל אם העביר דיו על גבי דיו או סיקרא ע"ג סיקרא בזה אין סברא כלל ובודאי פסול מה"ת הוא. ולכן אינה מגורשת כלל אפילו לכהונה. וכן בשבת נמי פטור לגמרי הוא כיון דאין דרך כתיבה כלל בכך לכתוב כתב ע"ג כתב כזה כי לא נקרא כתיבה רק הכותב בדיו ע"ג נייר חלק. וכן אם האות מכוסה בזהב או בשאר דבר הפסול לכתיבת ס"ת ותו"מ אז גם האות התחתון נפסל מכשרותו ולא קשה קושיתינו הנ"ל. דאע"ג דאנו סוברין כתב התחתון מבטל כתב העליון אפ"ה יש לסבור נמי דכתב העליון מבטל לכתב התחתון ושניהם בחדא מחתא הם דטעמא מאי אמרינן דכתב התחתון מבטל להעליון לפי הנ"ל הוא משום דאין דרך כתיבה לכתוב ע"ג כתב ה"נ כתב העליון מבטל לתחתון משום דבעינן דרך כתיבה שיהיה האות נראה כדי לקרותו וזה ברור. ולכן לא יוקשה נמי מבור של שני שותפין דכולן חייבין דהתם לא בעינן רק שיעשה בור כדרכו כראוי וכיון שכן עשה גם השני אע"ג דבלא"ה היה מת אפ"ה כיון דבלאו הראשון נמי היה מת ע"י השני שחפר י' טפחים לכן שניהם שווים בזה. אבל הכא הראשון עשה כראוי והשני לא עשה כלום כי אין דרך כתיבה בכך. ומעתה לפ"ז ברור הוא הדין דאות הנכתב ואינו דבוק לקלף אלא רובו עומד מלמעלה ואויר בין האות להקלף אין זה דרך כתיבה ופסול:
אך זאת נסתפקתי אם זה אמרינן דוקא בתחלת הכתיבה או בעינן דוקא שיהא כדרך הכתיבה אבל בנידון דידן שבעת הכתיבה היה האות דבוק להקלף רק מצד יושן הפרשיות נקלף מהקלף אפשר לומר דכשר כיון דהאות שלם ואין שום דבר מפסיק בין הדיו להקלף. וכמו שאנו רואים חילוק הזה בין בשעת הכתיבה לענין אחר הכתיבה בדין מוקף גויל בשו"ע (או"ח סימן ל"ב) דהרב המאירי והרבה פוסקים סוברים דהיקף דגויל לא בעינן רק בשעת כתיבה ולא אחר הכתיבה. עיין בב"י (סימן ל"ב) ד"ה וא"ת דודאי ל"ד כלל דבשלמא דין ה"ג דלא ידעינן זאת מסברא רק משום דכתיב וכתבתם ודרשינן כתיבה תמה שיהא כל האות מוקף גויל בזה הוא דיש לחלק דע"כ לא רבי קרא רק בעת הכתיבה כיון דדבר זה לא תלוי בענין הכתיבה כלל דהא אנן חזינן דבגט דכתיב בו וכתב ובעינן נמי שלא יהא כתב ע"ג כתב וכל. חומרי דיני כתיבה אפ"ה לא בעינן גביה כלל דין היקף גויל. וכן אפילו בס"ת בפירוש כתב המרדכי בפרק הקומץ רבה דרק מלמעלה בעינן היקף גויל. אבל בזו השאלה ק דקא אתינא עלה מצד שאין זה דרך כתיבה נ"ל ברור דפסול גם אם נעשה כך זמן רב אח"כ דכמו בזרק זהב ע"ג האות פסול גם אם עשה כן זמן רב אחר הכתיבה מטעם הנ"ל דכיון דאינו דרך כתיבה מבטלו להתחתון ה"נ בזה הדין. ואל תשיבני למה כותבין על עור עוף טהור אע"ג דאית ביה נקבים ואין הדיו עובר על הקלף במקום האות הא ודאי ל"ק כנ"ל דכיון דכל עיקר הפסול הוא רק משום שאין זה דרך כתיבה א"כ בעור של עוף טהור כיון דהנקבים שבעור קטנים כל כך שיכולים לכתוב ולא יעבור הדיו ע"י הנקב שבו א"כ דרך כתיבה הוא לכתוב עליו. ושפיר ודאי כשר ויפה הוא הדבר הזה. ולפענ"ד נראה עוד לפוסלן גם מטעם אחר דכיון דאין הדיו מדובק להקלף רק שעומד באויר לכן יש לפוסלן מטעם שאין האות הזה מוקף גויל כלל. והא אנן פסקינן (בשו"ע או"ח סימן ל"ב) ובאחרונים שם שיש לחוש לחומרת הירושלמי שאם אין האות מוקף גויל כלל דהיינו שניקב האות כל תוכה ואין להצטרף כלל אז אנו פוסלין גם אחר הכתיבה עיין שם היטב. אם כן הא הכא נמי אין שום היקף גויל כלל בדבר זה כיון שעומד באויר. כנלפע"ד. והי' בזה שלום וה' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות. אור ליום ו' עש"ק ה' בלק תרכ"ה:
סימן ג
הרבינו יונה (בפרק ג' דברכות) הביא בשם מורו הרב נ"י דעל כל ספק תורה מברכין עליו. וכן כתב מרן הרב ב"י (או"ח סימן ס"ז) והביא דעת הר"מ ז"ל בזה כהרר"י. וכן הוא לכל הרואה ההלכה בדברי הר"מ ז"ל שפוסק ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והיינו ע"כ מטעם זה דמברכין על כל ספק תורה. וכן הט"ז (בסימן ס"ז ס"ק א') פשוט לפניו הטעם הזה. אבל נהירנא מה שכתב בזה הגר"א שכתב על הב"י ששגה ועל הט"ז שטעה. ובודאי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה מהקושיות הנוראות מההלכות הפסוקות כמה פעמים בשו"ע היפוך הר"י ז"ל. היינו (בסימן י"ז ס"ב) עיי"ש דטומטום ואנדרוגינוס חייבין בציצית אבל לא יברכו להתעטף. וכמו כן (בסימן תרפ"ח) ספק הוקף מימות יהושע בן נון קורין בי"ד וט"ו ואין מברכין אלא בי"ד. וכמו כן (ביו"ד סימן כ"ח) דכוי מספק חייב בכיסוי הדם אבל אין מברכין מספק. וכמו כן (שם בסימן רס"ה) דעל מילת קטן שנולד מהול אין מברכין וכן על מילת אנדרוגינוס אין מברכין מספק. והרי בתשובות פאר הדור להרמב"ם ז"ל הביא בסימן כ"ו ששאלו ממנו חכמי לוניל על זה והשיב הם אמרו מברכין על המצות (כידוע מתקנת עזרא שתיקן ויסד נוסח הברכות כולן הרי המה נחלקין רק על שלשה מינים היינו ברכות הנהנין. ברכות ההודאה. ברכות המצות. עיין בפ"א מהלכות ברכות] והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום ל"ת ומשום הכי כל מצוה שמסתפקין בעשייתה אם חייבין לעשותה אם לא אז אין מברכין עליה. וא"כ הרי בהדיא דעתו לא כהרבינו יונה. ועוד הוספתי נופך משלי מהא דאיתא בר"מ ז"ל (פרק יוד מהלכות גירושין הלכה ג') דאם גירש את אשתו בגט פסול או שהיא ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואין צריך לחדש בה נישואין ולהחזירה בברכות שבעה. וביאר הרב המגיד דודאי דחייב לקדשה שנית דהא ספק תורה הוא רק דהברכות אין צריך לברך משום דכל ספק ברכות להקל אע"ג דעושה בה מעשה שן ודמי לקורא ק"ש פעם שנית שאפ"ה אינו מברך שנית והוא היפוך דברי ר"י ז"ל. א"כ הדברים יפלאו על קושיות הגר"א. וגם שלפי דעתינו בעצמינו צריכין אנו להבין החילוק שבין ההלכה של ספק קרא ק"ש דחוזר ומברך ובין ספק קידושין דאינו חוזר ומברך. וממילא יתורצו כל קושיות הגר"א ז"ל עכ"ז:
והנלפע"ד דזהו החילוק ביניהן. דהנה כבר אמרתי דלכאורה יש לדייק ע דקיי"ל (פ"ק דפסחים דף ט' ע"א) בכל הסוגיא דספק בדיקה להקל משום דכיון דבדיקת חמץ דרבנן וספק דרבנן להקל עיי"ש ברש"י. וכן לשונות כל הפוסקים (באו"ח סימן תל"ט) נמי בסוג זה משום דבדיקת חמץ דרבנן והרי יוקשה למה לא יועיל חזקת בדוק גם אם היה ספק ד"ת. ודו"ק היטב שם ותראה שהקושיא חזקה. ואמרתי שם דהיינו טעמא דחזקת בדוק של הבית לא הוי חזקה אלימתא דמי בדקה הלא אדם בדקה וא"כ צריכין אנו לומר דיש חזקת בדוק להאדם היינו שהאדם יצא י"ח מ"ע של תשביתו. וא"כ בשלמא בחזקה דעלמא כשאנו מעמידין על החזקה הוא דאם נאמר להיפוך הרי אנו מרעין להחזקה. אבל בחזקת קיום המצוה הרי להיפוך יש חזקה דמעיקרא שלא קיים המצוה היינו בתחלת אור לי"ד יש חזקה על הכל שלא יצאו עדיין חובת תשביתו ודו"ק. ועוד מאן מפיס דנהי דקיים פעם אחת מצותו שלא יתחייב עוד פעם ב' ודו"ק. מש"ה רק מטעם ספק דרבנן מועיל חזקת בדוק. וד"ל. ולפ"ז יובן היטב גם בנ"ד דהנה בשלמא בכל המקומות ההם שהביא הגר"א מדין טומטום ואנדרוגינוס שחייבין בציצית בלא ברכה הוא משום דהא בשעה שנולדו אלו היה גם מאז ספק זה עליהם ואין להם חזקה דמעיקרא דחייבים בציצית. ודמיין להא דאמרינן בש"ס לכתובות דף י"ג ע"א וע"ב) מאן דמכשיר בה פוסל בבתה. ופירש"י שם דלהבת אין חזקת כשרות דמשעה שנולדה היא בספיקות. ועיין בפירש"י (קדושין דף ס"ו ע"א) גבי ינאי המלך דפירש ג"כ וז"ל אבל בנה זה הנדון הרי אין לו חזקת כשרות דהא מעידין על תחלת לידתו שהיתה בפסול. וגם אפילו למ"ד דסובר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אפ"ה יודה כאן דהא התם הוא משום דסובר דמהני חזקת האם להולד. אבל הכא לא שייך חזקת האב להטומטום והאנדרוגינוס. ועיין בשב שמעתתא שמעתא ו' פרק ט"ז וד"ל. ומשום הכי פטורים מברכה דאין חזקה דמסייע. וכן תדייק בכל המקומות ותראה שכולם ספיקות הן מעיקר הוויתן וד"ל. משא"כ ספק קרא ק"ש הרי יש חזקה דלא קרא דהיינו החיוב שיש בקומו ממטתו דאז ודאי חייב זה החיוב יש עליו עד דידע שיצא משו"ה ספק קרא חוזר וקורא עם הברכות וד"ל. משא"כ בספק גט יש חזקת א"א דלא נתגרשה ונהי דאינו ממעט באמת החזקה עד שנימא עליה שלא נתגרשה [משום דאיתרע שהרי ראו שנתן לה גט ודו"ק] אפ"ה לזה עכ"פ מועיל החזקה דא"א דיהא פטור מלברך דהא אין חזקת חיוב לברך. ובזה מסולקים כל הקושיות שהקשה הגר"א ז"ל. וגם מה שהקשיתי מהלכות גירושין ודו"ק והנה אחר כמה שנים נדפס ספר אבני שוהם על כללי הש"ס להרב ר' משה קנאביל מהאמעל ושם כלל א' הביא בשם המוצל מאש ובשם הישועות יעקב ח' או"ח סי' י"א ס"ק ד' בשם המהרי"ט ג"כ כסברא הנ"ל דחילוק גדול יש בין ספק חיוב מ"ע לספק איסורא והוא כאשר הסברתי ותה"ל כי כנים הסברות הנ"ל:
סימן ד
פתיחה להלכות שבת
להבין בטוב טעם ודעת החילוק שבין פסיק רישא ולא ימות למלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה נודע בשערים פלוגתת הרמב"ם והרשב"א וסייעתו. דהרמב"ם (פ"א מהלכות שבת) פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב. וכר' יהודא. והרשב"א וסייעתו פוסקין דפטור כר"ש. וצריך להבין לכל מר כדאית ליה. להר"ם צריך להבין אם סובר בדין פסיק רישא דחייב וסובר במלאכה שא"צ לגופה נמי דחייב היאך שיטתו בפסיק רישא ולא ניחא ליה דלכאורה לא גרע ממלאכה שא"צ לגופה דהא לא ניחא ליה הכוונה שאינו צריך לתכליתה ולא יותר. או דילמא דיש לחלק ביניהן. וכן להרשב"א וסייעתו הרי בודאי המה נפלאו דבפסיק רישיה חייב ובמלאכה שא"צ לגופה פטור הרי גם פסיק רישא אינו מתכוין ולא צריך לה. אפ"ה כיון דאי אפשר מבלעדי שתיעשה המלאכה חייב א"כ במלאכה שא"צ לגופה נמי נימא כן דע"כ המלאכה נעשית ולמה פטור. ולפענ"ד נראה דביאורי הענינים כך הוא דהנה עיקר הדבר שאסור מן התורה לעשות מלאכת מחשבת בשבת הוא משום כמאמר הכתוב וביום השביעי תשבות פי' מאותן המלאכות שאתה עושה מהן בחול תשבות מהן ביום השביעי וממילא בעינן רק אותן המלאכות שעושה אותן בחול בכוונה להשלים חפצו לאיזה תכלית רצונו. והנה נראה בכל פרטי עשיית מלאכה. הנה הזורע הרי מחשבתו והשלמת רצונו של האדם הזורע הוא שיהיה במציאות בעולם חטים ושעורים וחרצן וכדומה ויפיל אותם על הארץ הנחרשה ויתגדלו ויתרבו מזה מאה שערים. אבל אם לא היה החטים במציאות כלל לא היה נשלם חפצו ורצונו. וכמו כן המכבה שמבואר בש"ם (סוף פרק ב' דשבת) ענין מלאכת הכיבוי שצריך להפחם אז הוא חייב א"כ הרי רוצה שתהיה מתחלה הנר דולק והוא יכבנה ליהנות מהפחם וד"ל. וכיוצא בזה המה כל המלאכות. והנה ניחזי אנן ההפרש שבין פסיק רישא למלאכה שא"צ לגופה דפסיק רישא דמי לכל עושין מלאכה נכונה כמו הנועל פתח ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו הרי מתכוין הוא לנעול פתח שהוא פתוח ורוצה שיהיה כן וכל מגמתו משתווה למגמת המתכוין לצוד. התם כוונתו לנעול והכא כוונתו לנעול. וכמו כן החותך ראש העוף כדי לצחק בו את הקטן שהקטן רוצה בראש עוף החי וממילא רוצה הוא נמי במציאות הדבר שיהיה עוף ויחתוך ראשו ממש כמגמתו וכוונתו של השוחט עוף משא"כ מלאכה שא"צ לגופה הרי אם לא היה הדבר במציאות כלל הרי ג"כ היה נשלם חפצו ורצונו. ואך כעת שיש מציאות לדבר ההוא ממילא הוכרח לעשייה זו כמו המעביר קוץ ד' אמות ברה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. וכמו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה אם לא היה נצרך לו לעפר כלל היה נשלם רצונו וחפצו. אך אונס הצטרכותו לעפר הכריחו לזה. אבל לא שיהיה כן שלא יהיה לו עפר ויצטרך לחפור גומא ודו"ק היטב. משו"ה ס"ל להרשב"א וסייעתו דפטור דלא דמי לפסיק רישא דהתם עושה כסדר העושין ואלו במלאכה שא"צ הרי אונס דבר אחר הכריחו לזה. וכמו כן בין פסיק רישא דניחא לי' לפסיק רישא דלא ניחא ליה נמי י"ל החילוק הזה דבעושה פסיק רישא דלא ניחא ליה גרע ממלאכה שאינה צריכה דהתם עכ"פ בתר האונס שמכריחו רוצה הוא בתכליתה ואלו בפסיק רישא דלא ניחא ליה הרי סוף המעשה לא ניחא ליה כלל. אדרבה סוף המעשה היא נגד רצונו והיפוך מעשהו ובזה סוברים כ"ע כהערוך דפטור. ודו"ק היטב:
סימן ה
נשאלתי אם מותר לבדוק בשבת החטים אם הם כשירים לפסח כפי הדין המבואר (באו"ח סימן תמ"ב וסימן תנ"ג) אם יש לאסור משום שני דברים. א' משום טלטול מוקצה. ב' משום בורר. דהמנהג שמבררין החטים החמוצים ומונין אותן אם יש ס' בהכשרים נגד החמוצים דאז מתירין הכל ואם לאו אוסרים:
והשבתי על זה דהנה אם יש בזה לתא דטלטול מוקצה לפענ"ד נראה דליתא. דהא מבואר בטוש"ע (או"ת סימן ש"ח) דבאוכלים וספרים לא גזרו משום מוקצה. ורק דקיי"ל דבעינן ראויים לאדם. הלא מבואר הדין במשנה (שבת דף קכ"ו) חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן. ואין לומר דאכתי ניבעי הזמנה דהא התקינן תנן. הרי כתב הר"ן שם דהא דתני התקינן הוא דוקא בקש ובעצים דסתמייהו להסקה מש"ה בעינן בהו הזמנה אבל בשאר דברים הראויין למאכל בהמה וסתמייהו ג"כ לאכילה אע"ג דעומד לאכילת אדם ורק משום דאינו ראוי לאדם משום דאסור בשבת להכשירו אפ"ה הרי כיון שראויין כמות שהן לבהמה שוב מותרין לטלטל כדקיי"ל מוכן לאדם הוי מוכן לבהמה דלא כר' יהודא עיין בש"ס (במשנה דף קנ"ו ע"ב) וכן בשו"ע (סימן שכ"ד) והא דאיתא במג"א (סימן ש"ח ס"ק נ"ו) דאם הבשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו אסור לטלטלו דעומד לאדם למוצ"ש. הא לא איריא דהיינו היכא שרוצה לטלטלו ובשעת הטלטול דעתו עליו שיהיה לאדם. אבל אם בעת הטלטול מחשבו לבהמה ולעוף הדר הדין דנהי דהיה עומד לאדם ואיסור שבת עליו אפ"ה מוכן לאדם הוי מוכן לבהמה. וסברא זו כתבה הט"ז שם (בסימן ש"ח) ולפ"ז מותר לטלטל חטים בשבת היכא דמחשבן לבהמה ועוף אע"ג דחזיין לאדם ורק משום איסור הטחינה אינו ראוי לאדם אפ"ה כיון דמחשב להבהמה מותר לטלטל ומש"ה בנידון דידן דבודק חטים הרי אינו נוטל הרבה שלא ירצה להאכילם לעופות אלא מעט ואותו המעט יתן להעופות. ועיין (בסימן שכ"ד) במג"א שאותן הנותנים חטים להעופות בשבת שירה לאו שפיר עבדי משום דאין מזונותן עליו. והיינו בעופות מדבריות אבל בעופות בייתות מותר אלמא דשרי לטלטל חטים היכא דיתנם אח"כ לעופות. ודוקא שבבירור אינו נותן להעופות אבל היכא שי"ל בזה ראוי לבהמה אע"ג דמטלטל לצורך דבר אחר אפ"ה שרי כנלע"ד בזה להלכה. וכיון שמצינו היתר לזה ממילא גם איסור בורר ליתא דבורר לא שייך רק היכא שיש שם פסולת על הנברר או מין בא"מ אבל היכא ששניהם מין אחד הם ושניהם אוכל ושניהם ראויים לאדם ולבהמה רק שהנ"מ מזה לזה באיזה דבר הלכה מאי בורר איכא כאן. הדמיון לזה כמו אם נתערב באמצע השנה ככרות חמץ עם ככרות מצה פשיטא דמותר הוא לברור החמץ מתוך המצה לאכול ולא נאמר בזה בורר פסולת מתוך אוכל משום דבתוך הפסח יהיה זה הלחם אסור וזה מותר. דעכ"פ אין נ"מ מזה לזה כעת ושניהם הוי אוכל אחד. כן בנ"ד נמי. ועיין בטור ושו"ע בשם הרמב"ם דבשני מיני אוכלין ליכא משום בורר כנלע"ד להלכה ולמעשה. ודו"ק:
סימן ו
נשאלתי אם התפלל בתפלת שבת והתפלל הברכה האמצעית כנוסח הראוי אך בהחתימה סיים ואמר מקדש ישראל והזמנים אם יכול לחזור בו תוך כ"ד ולומר מקדש השבת. או דצריך לחזור לראש. ואמרתי הנה בשו"ע והאחרונים לא נמצא הדין הזה כה"ג ממש. אך להיפוך נמצא בתוס' (ברכות דף י"ב ע"א) בשם ר"ח דאם היה יו"ט וסיים מקדש השבת מהני תוך כ"ד לסיים מקדש ישראל והזמנים. ומובא (בשו"ע או"ח סימן תפ"ז) ופסקו שם דהיינו שהיה יודע שהוא יו"ט. רק שטעה בלשונו מועיל תוך כ"ד לחזור והוא לשון התוס' אחרי שהוא יודע שהיום יו"ט ולפ"ז י"ל דהיכא שהאדם בעצמו הוא מסופק. איך היתה ידיעתו בשעה שסיים הברכה יוכל לסמוך דבודאי היתה ידיעתו שהוא יו"ט. אך מצד דשבת תדיר ושגור בלישניה לומר מקדש השבת מזה נמשך טעותו. ומש"ה הוי שוב כמו ביודע בבירור שהוא היה יודע שהיום יו"ט שמועיל תוך כ"ד וד"ל. והשתא לפ"ז אם נרצה לפשוט בעיין בשבת הרי לכאורה דמי ליו"ט. אבל לפי דעתי י"ל דע"כ לא מדמינן אלא היכא שהיה יודע שהוא שבת. רק טעה בדבורו. אז הוי הדין כמו ביו"ט דמועיל תוך כ"ד. אבל היכא שהאדם בעצמו מסופק אם היה יודע בסיום הברכה שהיום הוא שבת. לא דמי זה ליו"ט דבשלמא ביו"ט י"ל כנ"ל דודאי ידע שהיום הוא יו"ט אך שיגרא דלישנא דשבת דתדיר נקטיה. אבל בשבת אדרבה יש ראיה דהיה סבור שהוא יו"ט. דאל"כ מנא ליה לטעות ולומר מקדש ישראל והזמנים. דרק שלש פעמים בשנה אומרים כן. וד"ל. והנה כל זה לפי הנראה מדברי התוס' והשו"ע דבעינן שידע שהוא יו"ט. אבל המג"א (שם בסימן תפ"ז ס"ק ב') מסיק דהלכה כרוב הפוסקים דאפילו בסבור שהוא שבת נמי מועיל תוך כ"ד. וא"כ פשוט דגם כאן נהי די"ל דהיה סבור בדעתו שהוא יו"ט אפ"ה מועיל תוך כ"ד. אבל עדיין אין שום ראיה. די"ל שאני הכא דקיי"ל דיו"ט איקרי נמי שבת אבל שבת לא איקרי יו"ט בשום מקום. אך לכאורה י"ל מאי ספיקא איכא. הכי גרע מהאל הקדוש והמלך הקדוש בעשי"ת דמועיל נמי תוך כ"ד. כמ"ש בא"ח סי' תקפ"ב אבל באמת נ"ל לחדש בזה קצת דע"כ לא מועיל אלא בשנוכל לומר התיקון אחר האמירה כמו האל הקדוש ולא צריך לבטל דבריו הראשונים. ומש"ה אם אמר ביו"ט מקדש השבת יוכל לסיים עוד וישראל והזמנים דהא יו"ט איקרי שבת. אבל הכא בנ"ד דשבת לא איקרי זמן כלל צריך לבטל דבריו הראשונים מש"ה נ"ל להלכה דצריך לחזור לראש בתורת נדבה. ולא מועיל תוך כ"ד. ולא דמי לאומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני. דהתם על הגילוי מהדבור היינו היאך היתה המעשה והכא הדבור צריך בעצם ודו"ק:
סימן ז
נשאלתי בכל מדינה ומדינה שיש פוזיטין מהקיר"ה והמה שטרות המלך. והעיקר המסחר הולך ע"י אותן השטרות וגם שמם נקרא סתם מעות. וכל אדם מקפיד עליהן שיהיו מונחים במקום המשומר שלא יקרעו ולא יומחק הנומערין מהם וכן השנה המצויין עליהם. אם יש בזה איסור לטלטל בשבת. ואיזה שם מוקצה מונח על זה אם מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס או מחמת איסור. כי יש נ"מ רבתי ביניהן כידוע. וזה תשובתי. הנה טרם אשובה אראה ציון כלולה בה פרטים רבים להודיע בענין זה:
הטור או"ח (סימן תקי"ח) כתב וז"ל מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן להסקה אבל לא בעצים שהן מוקצין והא איכא לאוקמי כר' שמעון. וסיפא בארזי ואשוחי דמודה בה ר"ש כיון דעומדין לבנין הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואיכא נמי לאוקמה כר' יהודא ובכל מיני עצים. ורישא בתבנא סריא דאית בה קוצי ואינה ראויה אלא להסקה. וזה תלוי בשינוי דעת הפוסקים בענין מוקצה עכ"ל. והקשה שם הב"י דאין זה מדרכו של הטור להביא מה שאינו נוגע לדינא אם כר"ש מוקמינן המשנה אם כר"י עיי"ש מה שתירץ. ולפענ"ד נראה לומר דדבר גדול השמיענו הטור בזה. דהנה בפירושו של ארזי ואשוחי יש ב' פירושים. א' פירש"י (בביצה דף ל' ע"א) דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת חסרון כיס דדמיהן יקרים. ב' פירוש הר"ן בשיטה מקובצת הנדפס מחדש המכונה בשם ברכה משולשת שם בחידושי הר"ן על שבת (דף קנ"ז ע"א) וז"ל שם מתוך שדמיהם יקרים אדם קובע להן מקום ומקצה אותן מדעתו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל. ראה נא דקדוק לשונו של רש"י דרק מחמת שדמיה יקרין מש"ה הוי חסרון כיס ולא פירש דאדם קובע להם מקום. והר"ן סיים דמשום דדמיה יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו. וניחזי אנן איזה נ"מ יש בין ב' הפירושים הללו. הנה לפענ"ד נראה לומר דהנה בר"מ (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה ט') וז"ל כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו ככלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם וכו' הוה מוקצה מחמת ח"כ כגון המסר הגדול ויתד המחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן עכ"ל. כוונת הר"מ ז"ל מורה לנו באצבע דבעינן לחסרון כיס תרתי. א' שיהיה כלי או לפחות תורת כלי עליו. ב' שיהיה מקפיד על הכלי שלא תפסיד מהשימוש בה מדמיה ומיקר ערכה. אבל אם אין על המוקצה תורת כלי אע"ג דמקפיד אפ"ה לא הוי בזה דין מוקצה מחמת ח"כ אלא נימא מוקצה מחמת גופו וד"ל. ומש"ה דייק הר"מ בלשון בכל פעם תיבת כלי. וכן הטור (בסימן ש"ח) וז"ל כל הכלים נוטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם כגון סכין וכו' דהו"ל כאילו הקצם [פי' מדעתו] שמקפיד עליהם שלא יפגמו עיי"ש. וכן הב"י בפתיחתו לסימן ש"ח מנה שם מיני מוקצה וז"ל. א' כלי שהיא מוקצה מחמת ח"כ כגון כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם. וכן הטור (בסימן ש"י) וז"ל ומוקצה מחמת חסרון כיס כגון כלים שחשובין בעיניו ומקפיד עליהם ומייחד להם מקום מודה ר"ש עכ"ל. הנך רואה שבבירור לא לחנם נקטו כל הפוסקים המושלים במוקצה מח"כ לשון כלים אלא ודאי דדעתם דתרתי בעינן שיהא כלי או תורת כלי שענין כלי הוא שמצד שראויה לדבר מיוחד כפי פעולה של זאת הכלי מצד זה לבד יש עליה חשיבות גם אם היא אפילו למלאכה קלה אפילו הכי כיון שהיא בשלימותה הנדרש מפעולתה יש עליה חשיבות ולא יניח אדם כלי כל שהיא שתלך לביטול והפקר דשם כלי חד היא כף עשרה זהב אחת תשמישה עם כף עצם פשוט מקרה אחד לכלים יקרים ופחותים. וגם לבד שם כלי בעינן נמי שתהיה נמי יקרה בערכה וחשובה בעיניו מצד שיווי דמיה. אז בהתקבץ שתי אלה קורא אני עליה מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם בכלי פחותה ובזויה או בפשוטי כלי עץ נהי דדמיהם יקרים אין עליהם שם מוקצה מחמת חסרון כיס:
ולפי זה לשיטה זו מוכרחין אנו לתרץ מהני עצים דארזי ואשוחי שהמה רק עצים בעלמא ואין עליהן עדיין תורת כלי ואך משום דדמיהם יקרים קרי להו הש"ס שם מוקצה מחמת ח"כ דמודה ר"ש וקשה על כל הפוסקים הנ"ל ולזה מוכרחין אנו לומר דהמה מפרשים כמו שפירש הר"ן בחידושיו דמתוך דדמיהם יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו פי' דמדחה אותן בידים והוי כמו הא דאיתא בש"ס פ' כירה דבגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש משום דדחי אותן בידים ועיין בחידושי הרמב"ן שם והוי שוב כמו כלים היקרים דאמרינן התם סתמא דמייחד להם מקום ומקפיד עליהם והכא נמי כיון דיקרים הם מאוד נמי קובע להם מקום בבירור. אבל בשאר עצים דלא מארזי ואשוחי שאין אנו יודעין בבירור דקובע להם מקום נהי דהם נמי יקרים אפ"ה כיון שאין תורת כלי עליהן לא חשיבי כל כך שיהא עליהם שם מוקצה מחמת ח"כ. כן הוא לשיטת הר"מ והטור והב"י דסוברים דבעינן במוקצה מחמת ח"כ כלים ויקרים. אולם הנראה מהרי"ף פ' כירה וז"ל אבל במוקצה מחמת ח"כ אפילו ר"ש מודה כדתנן כל הכלים ניטלים חוץ מהמסר הגדול ויחד המחרישה ולא זכר הרי"ף שום דוגמא מסברתו אלא מה שהזכירו חכמי הש"ס. ולזה י"ל דהרי"ף ורש"י ז"ל בשיטה אחרת הן דסוברין דלמוקצה מחמת ח"כ לא בעינן שיהא דוקא כלי וקפיד עליו אלא העיקר בקפידא תליא מילתא והיכא דקפיד גם אם אין תורת כלי עליו הוי מוקצה מחמת ח"כ אלא לרש"י ודעמיה בעינן שיהא הקפידא רק מחמת שדמיו יקרים שלא יתקלקלו נמצא בררנו שני שיטות שיהיה לכל אחד קולא וחומרא להר"מ ודעמיה נמצא קולא היכא שאין עליה תורת כלי אין ע"ז שם מוקצה מחמת ח"כ. וחומרא דהיכא דיש ע"ז שם כלי דאז גם אם אין דמיו יקרין אפ"ה אמרינן דהוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד ולהרי"ף ורש"י ז"ל קולא דהיכא שאין דמיו יקרים אף אם תו"כ עליו אין שם מוקצה מחמת ח"כ וחומרא דהיכא דדמיו יקרים אז אפילו אין תו"כ נמי שם מוקצה מחמת ח"כ עליו. ובזה יהא מובן היטב מה דאיפלגי הר"מ ורש"י ז"ל בפירושם למשנה (שבת קמ"א ע"א) מכבש של בעלי הבתים מתירים אבל לא כובשים ושל כובסין לא יגע בו. ופירש הר"מ (בפרק כ"ו מהל' שבת הלכה י"ב) הטעם דהוי מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י פירש הטעם דהוי כסותר בנין עיי"ש. וטעמייהו דכל אחד אזיל לשיטתו. דהר"מ לשיטתו דכיון דמכבש הוי כלי וגם קפיד נהי דאין דמיו יקרים אפ"ה הוי שוב מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י לשיטתו דבעינן שיהא דמיו יקרים מה שאין כן מכבש ומש"ה לא היה יכול לפרש מחמת ח"כ אלא כדפי' וד"ל. וכן נמי במשנה (דף מ"ט ע"א) בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן פי' הר"מ ז"ל בפ' הנ"ל בהלכה הנ"ל מפני שמקפיד עליהן פי' ואין בזה תורת כלי דלא חזי לכלים והוי מוקצה מחמת גופו ולא מחמת ח"כ עיי"ש. ועיין באחרונים תראה שדברי כנים. ואלו מפירש"י שם נראה דמחמת ח"כ קאתינן עלה. וכן הגר"א (סימן ש"ח) הביא ראיה לכלים העומדים לסחורה וקפיד מדברי רש"י שם גבי נסרים דהוי מחמת ח"כ עיי"ש. והיינו משום דמפרש דרש"י קאי גם על גיזי צמר עיי"ש. וכן המעיין בסוגיא שם יראה אמיתית הדברים. והטעם כנ"ל דגיזי צמר אין עליהן תו"כ. וגם לא דמיין לארזי ואשוחי משו"ה לא היה יכול הר"מ לפרש מחמת ח"כ. אולם רש"י דאתי עלה מצד דקפיד דדמיהן יקרים ולא צריך להכריח בארזי ואשוחי דאדם קובע להם מקום מש"ה לדידיה זה הדין דגיזי למר ונסרים דאומן דכיון דדמיהם יקרים הוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד שלא יתקלקלו:
ועוד נראה לי לומר קצת הסבר נכון בשיטות אלו. דהנה עיקר הדבר שאסרו חז"ל מוקצה הלא צריכין אנו להבין טעם הדבר. דהנה הר"מ (בסוף פ' כ"ד מהל' שבת) הסביר שני טעמים. א' כדי שתהא השביתה שנצטווינו עליה ביום השבת ניכרת ותהא לבו פנוי לעבודת ה' ולולא זה היה מיחד האדם את יום השבת לטלטול כליו ולפנות הכלים ממקום למקום. ועוד טעם אחר דכשיטלטל הכלים יבוא ג"כ לעשות מלאכה בכלים ההם. אולם מדברי רש"י ז"ל (בשבת דף קכ"ד ע"ב ובביצה דף ל"ו ע"א) ד"ה אטו טלטול וכו' דכל מה שגזרו חז"ל בטלטול הוא רק כדי שלא יבוא להוציאה עיי"ש. וכן הראב"ד בהשגות כתב ג"כ טעם זה. ומשום הכי כל אחד הולך וסובב על עיקר הסברא בטעם דמוקצה. הר"מ ז"ל רוצה בכל דיני מוקצה שיהא כרוך ושייך להטעם שנאסר בגללו לזאת רוצה לאסור בכלים דוקא שבהן שייך טפי טעם האיסור פן יבוא לעשות מלאכה בהם. וכמו כן דרכן של בני אדם רק לפנות כלים ולא שאר דברים וד"ל. משא"כ לרש"י ז"ל דהחשש הוא רק משום הוצאה ולזאת לדידיה אין שום נ"מ בין אם הוי כלים או לא. ומש"ה הסביר רק משום דדמיו יקרים. וזה נכון. ולפ"ז יצאו לנו דברי הטור שכתב דסיפא בארזי ואשוחי דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת ח"כ פי' דבריו דזה גופא תלוי בחילוקי דעות הפוסקים בענין מוקצה. דמאן דפוסק דבעינן כלי או תורת כלי יפרש בארזי ואשוחי דקובע להם מקום. משא"כ הטור שפירש שם כדעת הרא"ש דעומדין לבנין ולזה הוי מוקצה מחמת ח"כ ואם יסבור הטור דבמוקצה מחמת ח"כ בעינן כלי דוקא הלא יהא מוכרח הטור לפרש דאתיא כר"י וסיפא בכל מיני עצים ודו"ק:
ולפ"ז יצא לנו הדין בשאלתינו בפוזיטין דאין עליהם תו"כ ולא הוי מוקצה מחמת ח"כ לכמה פוסקים וגם אין לומר בזה אדם מקצה אותן בידים דזה לא שייך בדבר כזה. אך להפוסקים דלא מצרכי כלי או תורת כלי בזה ודאי הוי נמי בפוזיטין מוקצה מחמת ח"כ כן הוא ברירא דהך מילתא אך לדעתי נ"ל לומר דלבד איסור מוקצה ואיסור דחייה יש איסור כשמטלטל המעות הללו משום די"ל דהוי כמו הא דאסרו חז"ל שלא תצא הבהמה בזוג משום דמיחזי כמו דאזיל לחינגא. ה"נ הדבר ידוע שכשאדם אוחז בידו מעות מיחזי כמו שרוצה לקנות בהן דבר מה ויש לגזור בזה משום לתא דמקח וממכר. ומשום האי גזירה הרי גזרו חז"ל כמה דברים רבים דדמיין להדדי ולא חששו בזה דתיהוי גזירה לגזירה כידוע בדברי הראשונים. ויש להביא כמה ראיות לזה. והנלפע"ד כתבתי:
סימן ח
שאלה אחד אירע לו אבל ר"ל ואחר שבעה קנה בית חדש. ושאל מענה אם מותר לו לכנוס לתוך הבית בתוך שלשים לימי אבל. ומה צד איסור יש בזה:
תשובה. הנה ידוע מה הם הדברים שהאבל אסור בהם הם חמשה עשר דברים וסימן לבו "דוה עליו עשרה אסור בז' וחמשה הם גזירת למ"ד ומהם הוי איסור השמחה ונכלל בזה כל סעודה של משתה וכה"ג. והכל מבואר בשו"ע (מסימן ש"פ עד סוף סימן שצ"ג) עיי"ש. ושם לא מבואר לא בר"ם ולא בשום פוסק מהראשונים והאחרונים עד המחברים שבימינו שיהיה זוכר למו בדין זה אם יש איסור או היתר בכניסת אבל לבית חדש. ואמרתי הנה לכאורה יש לומר בזה דהא קיי"ל בש"ס (ברכות דף נ"ד ע"א) ובר"מ (פרק יו"ד מהלכות ברכות) ובטור ושו"ע (סימן רכ"ג וסימן רכ"ה) ובאחרונים דהבונה או הקונה בית חדש ועיין בסדר הרב רש"ז מלאדי ז"ל] מברך שהחיינו על הטובה וא"כ אפשר לומר לפ"ז דכיון דצריך לברך שהחיינו יהא אסור לאבל ליכנס. אולם ערביך ערבא צריך דזה גופא שאבל יהא אסור בברכת שהחיינו ג"כ לא נמצא בכל הלכות אבל. ואדרבה מצינו דאבל קורא את המגילה (וכדאיתא בסימן תרצ"ו) בברכותיה. ובברכותיה הוי ברכת שהחיינו. וכמו כן מדליק נר חנוכה ומברך כידוע ואחרי כל אלה הלא המג"א באו"ח (סימן תקנ"א ס"ק מ"ב) כתב בהדיא דלא מצינו שאבל אסור בשהחיינו עיי"ש. ואדרבה הלא יש להביא ראיה מהא דאיתא בש"ס (ברכות דף נ"ט) ובר"מ (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ז') באמרו לו מת אביו ויירשו ואין אחים מברך שהחיינו אלמא אף שהוא אבל על מיתת אביו אעפ"כ מברך שהחיינו וזו ראיה מוכרחת. א"כ משום הברכה שיהיה מברך אין לאסור עליו לכנוס בביתו. ואך יש עוד סברא לומר לאסור דנהי דאם יכנוס לביתו יהיה הדין שיברך שהחיינו אעפ"כ יש לומר עכ"פ מדחייב לברך על קנין הבית שהחיינו אלמא דהוי שמחה וטובה לו והרי אבל אסור בשמחה ולא נאסור משום הברכה רק משום הכניסה לבד. ועוד דזה לא דמי למגילה וחנוכה דהתם הזמן ממילא בא אבל הכא הוא עושה בידים השמחה בזה שהוא מברך שהחיינו וא"כ אין שום ראיה ממת לו אביו דמברך שהחיינו דהתם נמי ממילא בא לו השמחה של ירושה שפיר מותר לו לברך גם שהוא אבל. אבל אבל שיעשה לו שמחה בידים שחייבין לברך שהחיינו גם מצד הברכה אסור. ואך דמשום הברכה לבד נהי שיש לחלק כמ"ש ולא יהיה ראיה מסימן רכ"ג במת אביו אעפ"כ הרי החליט המג"א דלא נמצא איסור באבל לברך שהחיינו א"כ אין לומר בזה לדינא להיפוך מדבריו. ונשאר לנו רק הסברא של הכניסה לחוד דמדברך ש"מ דשמחה הוי והרי אבל אסור בשמחה:
אך עכ"ז אמרתי דאין לאסור משום זה דנהי דהוי שמחה מ"מ אין זה שמחה כל כך שנימא לאסור כמו השמחה שאסור בו. דהנה זה דהוי קנין בית שמחה הרי לא נצרך לנו לדייק זה מברכת שהחיינו אלא מפורש כן לפענ"ד בירושלמי דמו"ק דמחצר אחרים לחצר שלו מותר לו לפנות במועד משום דשמחה היא לו וא"כ כיון שמפורש שמחה זו בש"ס ירושלמי היה לכאורה סברא לאסור באבל. ואך אדרבה משם המצאתי ראיה מוכרחת להתיר באבל הכניסה לבית שלו. דהא הטור או"ח (סימן תקל"ה) הביא שאסור לפנות במועד מחצר לחצר משום טורח ביו"ט. ואח"כ הביא זה הירושלמי הנ"ל מחצר של אחרים לחצר שלו יש להתיר דהוי שמחה. והנה הלא (בסימן תקמ"ו) שם הביאו הפוסקים הדין שאין נושאין נשים במועד משום השמחה של הנשואין שאסור לעשות במועד שמחה שאינה משמחת יו"ט כדקיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה. וסמכו על הקרא ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. והנה לפ"ז א"כ יוקשה על הירושלמי ממה נפשך אם אין בזה שמחה הרי הוי טורח. ואם אין טורח משום דהוי שמחה הרי יאסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה כמו שמחת הנישואין. אלא ודאי דשמחה זו לא דמי להשמחה שבכל הש"ס. ורק מועיל שלא יהא טורח על האדם הפינוי שמבית לבית. אבל לא שיש בזה שם שמחה והרי ידוע הכלל שכל השמחות שאסורין במועד אסורים ג"כ באבל. וא"כ מדהתירו לפנות במועד מחצר אחרים לחצר שלו ולא אמרו לאסור מצד השמחה שאסור לערב במועד ש"מ דאין בזה שמחה אמיתית כלל וכלל. אלא שאין בהפינוי עגמת נפש כמו בשאר פינוי משלו לשלו או מאחרים לאחרים אבל לא שם שמחה כמו שהנשואין אסור באבל משום שמחה ואסור נמי במועד משום שמחה. וכניסה לבית דמותר במועד ואפילו להרי"ף והרמב"ם דאוסרים במועד שלא כהירושלמי הוא משום איסור הטורח לחוד וכ"ש דלדידהו ודאי מותר באבל דהא עגמת נפש נמי איכא בזה. וכן פסקתי הלכה למעשה. ויש ראיה גדולה לזה הפסק דשרי מש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) לענין נטיעה של רבי דנטע בפורים עיי"ש ופירש"י שם ד"ה ותנא דממעטין בבנין של שמחה דוקא דהוי כאבלים. אלמא דאבל דאסור דוקא בבנין של שמחה ולא בשאר בנין ועיין בתוס' שם ודו"ק:
סימן ט
נשאלתי במסיבה אחת שאכלו כאחד ג' אנשים. הבעה"ב. ובנו. ואורח. והבעה"ב והאורח אכלו בשר ובנו של הבעה"ב אכל חלב. ורצו לומר שהבן יברך משום שאמרו שכך מנהג העולם שהאוכל חלב מברך ואני אמרתי ע"פ הלכה שהאורח שאכל בשר הוא יברך וטעמי ונימוקי בזה:
הנה יש לנו לידע מהו ענין הזימון דהנה ידוע בר"ם (פרק ז' מהלכות ברכות) ובטור (סימן קצ"ב) ובאחרונים שם דזימון הוא ברכה בפני עצמו וברהמ"ז הוא ברכה בפ"ע. אך לברר הענין על בוריו הוא דהנה בכל ברכת הנהנין אין אחד יכול להוציא את חבירו כדאיתא בש"ס (ר"ה דף כ"ט) דהיאך נאמר זה נהנה וזה יברך. אך היכא שאכלו שלשה אנשים בצירוף ויכולין לברך בלשון רבים בזה שפיר אמרינן שאחד מברך ומוציא את כולם. משום שמברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו והוי כאלו כולם מברכין. והנה לפ"ז נראה באמת דבודאי כל היכא שיש שלשה ובהן יש אחד שהוא העיקר והשנים טפלים לו. ודאי נראה דמי שהוא העיקר הוא יברך דכיון שצריכין לומר דהמזמן הוא כמו שמוציא את האחרים בברכתן הרי הדבר דומה לתקיעת שופר דאחד תוקע ומוציא את כולם דקיי"ל באו"ח (סימן תקפ"ה) דהתוקע בעצמו יברך הברכות עיי"ש והתם נמי הטעם משום דכיון שהוא תוקע הרי הוא העיקר והאחרים מיקרי טפלים לו. וכמו כן הדבר ידוע בכל הלכות ברכות. דכשמונח לפניו שני דברים מברך על העיקר. כמו תבשיל ומים. אם התבשיל הוא העיקר מברך עליו ולא על המים. וזהו מלתא דפשיטא ואין צריך להאריך וא"כ הרי ניחזי אנן לפי הנ"ל מסתבר ודאי יותר דהאוכל בשר ואוכל חלב כיון דהאוכל בשר לא יכול למיגרר בתר האוכל חלב. אדרבה להיפוך הרי האוכל בשר מיקרי הוא העיקר שהאוכל חלב מיקרי מצטרף לו. וכידוע בלשון צירוף שהמיעוט מצטרף להרוב. ולא נאמר בשום דבר שהרוב יהיה נקרא מצורף. וא"כ כיון שהאוכל חלב הוא מצטרף להאוכלי בשר. והאוכל בשר לא מצטרף להאוכלי חלב. הרי דעל אוכלי חלב שייך שם מצורף. א"כ הרי הם הנגררים אחרי האוכלי בשר. והאוכלי בשר הם העיקר. ולפ"ז נראה ברור דמסתבר שהאוכלי בשר יברכו. ולא עוד אלא כיון דמבואר לפנינו לעיל דהענין הוא כמו שמברך להוציאן. א"כ הרי צריכין אנו לומר משום דאכילת זה המברך. הוא כמו שכולם אכלו ונהנו במה שאכל ונהנה הוא. דאל"כ איך יוצאין בברכתו שמברך על אכילת דבר שהם אסורין לאכלו וד"ל. ובאמת חפשתי בכל הראשונים והמפרשים וכל הפוסקים ולא מצאתי היפוך זו הסברא מלבד מה שהביא המג"א (סימן קצ"ו ס"ק א') בשם הגמ"נ בשם מהר"ש דהאוכל חלב הוא מברך היפוך כל הסברות הנ"ל ובאמת הדברים סתומים ואין שום סברא למו. וכעת מצאתי בספר יד הקטנה ושם מחברו פלאי לא רצה לגלות שמו כידוע. ועליו חונה פירוש מנחת עני ומבואר שם ג"כ שגם הוא חפש בכל הפוסקים ולא מצא שיאמרו מי יברך. ובודאי משמע כמו שמצטרפין כן אין שום נ"מ מי שיברך. לבד המג"א הנ"ל. ומכל מקום אומר אני כיון שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו. דרק היכא שכולם שווים אבל באם יש איזה דין קדימה להאוכל בשר ודאי דיברך המוקדם גם שהוא אוכל בשר. והראיה דהרי על פי הרוב אכילתן של כהנים הוא קדשים ותרומה וחלה. ואעפ"כ אמרה תורה ועיין בש"ס גיטין דף נ"ט ע"ב) וקדשתו שהכהן יברך ולא הישראל והרי כ עיקר הדין של אוכלי בשר וחלב מצאו מש"ס (ערכין דף ד' ע"א) הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים. פשיטא לא צריכא דכהן אוכל תרומה וזר חולין קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל ואפ"ה צריך לומר דוקא משום וקדשתו אבל בלא"ה הוי סברא שהישראל יברך הגם דדמי לאוכל בשר. ועוד הרי היכא שהאוכל חלב לא יוכל לברך על כוס קיי"ל דיברך האוכל בשר על הכוס כדאיתא בח"א סימן קצ"ו הרי כ"ש דאורח יברך שהוא מוקדם. ודו"ק:
סימן י
שאלה. לענין יאר צייט שנוהגין להעמיד נר בביהכ"נ ולומר קדיש באותו היום שמת בו אביו או אמו. יהיה הדין באם שמת ביום ר"ח טבת ביום ראשון דר"ח. כי השנה שטת היה כסלו מלא והיה ר"ח טבת שני ימים ובשנה השניה שהיא השנה של היא"צ היה כסלו חסר וטבת רק יום אחד ר"ח. אימתי הוא היא"צ שלו. וכמו כן לברר באם היא"צ באדר איזה אדר הוא עיקר ואם מת ביום כ"ט אדר הראשון. אם יעמיד היא"צ בשנה פשוטה בכ"ט שבט:
תשובה. הנה פוסקים רבים חולקים בזה. אבל מנהגינו עכשיו כדברי הט"ז והמג"א באו"ח (סימן תקס"ח) דאם השנה הראשונה של היא"צ היא חסירה. אז יעמיד היא"צ בכ"ט כסלו. הגם שכשמת היה מלא. והיה שלשים לכסלו יום שמת בו. אפ"ה יום ל' נמנה לחודש העבר. והוא מיקרי מת בסוף החודש. וא"כ כיון שבשנה ראשונה הסוף חודש הוי ביום כ"ט לכסלו. אז שוב אזלינן בכל השנים הבאים ג"כ דרק בכ"ט כסלו גם אם יהיה מלא יעמיד בכ"ט כסלו לעולם. ואם השנה הראשונה מליאה שוב לעולם איקבע על א' דר"ח טבת. וד"ל. וכמו כן גם אם יהיה עוד השנים הבאים ר"ח טבת רק יום אחד אפ"ה היא"צ שלו ר"ח טבת. ולענין אם מת באדר בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת. איך יתנהג עם היא"צ. דעת העולם כפי הנראה (בסימן תקס"ח) בפשיטות דאם מת בראשון היא"צ בראשון. ואם מת בשני. יא"צ בשני. ואך אם מת בשנה פשוטה. אז יא"צ בשניהם. אבל הגאון מלבוב בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן קצ"ח העלה להלכה דלעולם יעשה בשניהם גם אם מת בשנה מעוברת באדר הראשון ג"כ יעשה בשאר השנים בשנים מעוברת היא"צ בשניהם. ורק במת בשנה מעוברת בשני אז רק בשני. עיי"ש. ולענין במת בכ"ט אדר א' שהוא ער"ח אדר שני אם י"ל שיעשה בש"פ היאצ"ט כ"ט שבט. הדבר ברור דלא. דאדר אפילו אדר א' לא הוי כשבט כלל דיש שני אדרין בדיני התוה"ק ושניהן אדרין שמם ואיך שייך שבט להו. ובהדיא תנן א"ב אדה"ר לאדה"ש וכו' וכן הובא לדינא בפשיטות בשע"ת סי' תקס"ח בשם השו"ת גבעת שאול וכן פשוט:
סימן יא
יש להקשות קיי"ל ספק דרבנן ע"י גלגול לא הוי ספק דרבנן להקל. ולמה איפסק הדין בשו"ע הרב (סימן תמ"ח) דאם מצא חתיכה ספק חמץ ס' מצה אחר הפסח דמותרת משום ספק דרבנן הלא התם נמי הוי רק ע"י גלגול. ואמרתי בזה דלא דמי. דהנה הטעם באמת דאמרו ספק ע"י גלגול לא הוי ספק רבנן הוא לדעתי משום דאיך תרצה לומר ספק דרבנן הלא אני דן על גופו של איסור בלא התערובות. א"כ הלא בגוף האיסור אחליט לומר דהוא אסור דהא גוף האיסור הוי שפיר ספק ד"ת ומש"ה שוב לא מועיל מה שנתערב נמי. אבל הכא הרי באם אפילו תרצה כעת לדון על גוף החתיכה ג"כ לא תמצא בה ספק תורה בשום אופן. דהא כבר עבר זמן האיסור ונעשה מדרבנן בעצם. ומש"ה עדיף זה נמי מספק ע"י גלגול גם שלא נודע דהתם עכ"פ אם דן אתה על גוף החתיכה הוי ספק תורה. משא"כ הכא. ועוד דהכא אפילו אם היה נודע לנו הספק בתוך הפסח והיינו מחליטין אותה לאיסור. אפ"ה אחר הפסח מותרת. דהא פקע איסורו. והוי רק מד"ס. משא"כ התם אם היה נודע לנו היינו אוסרים ודוק:
סימן יב
צ"ע מה שפירש"י (בשבת דף כ"א ע"א) שמחת ביה"ש שאני דלא כתיב בה להעלות. ולאו דאורייתא היא. למה הוצרך לסיים זה. ועוד הכי הדלקת נר שבת דאורייתא היא. הלא החינוך מונה הדלקת נר שבת משבעה מצות דרבנן. וכן הר"ם (ריש פרק ה' מהלכות שבת) וכל הפוסקים בשו"ע (או"ח סימן רס"א) עיי"ש ואפילו הכי אין מדליקין בפתילות האלו וא"כ מאי מועיל זה דלא הוי שמחת ביה"ש דאורייתא לזה שהוא מותר להדליק באלו הפתילות:
סימן יג
צ"ע גדול בש"ס (מנחות דף מ"ב) פלוגתא דר"ח ור"נ אי ציצית חובת גברא או חובת מנא. עיי"ש. ואין יפרשו ההלכה הפסוקה דקיי"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה. הלא אם איתא דחובת מנא למה פטרה התורה כסות לילה וכי אצל הכסות יש בינה להבחין בין יום ובין לילה וע"כ דחובת גברא. וכן צ"ע על כל הפוסקים דהוצרכו לכתוב בהלכות ציצית הני תרי הלכות (בסימן י"ח) דלילה לאו זמן ציצית ושם (בסימן י"ט) דחובת גברא הוא. הלא מההלכה שבסימן י"ח איתברר לן ההלכתא שבסימן י"ט:
סימן יד
צ"ע גדול על הא דכתב הטור (או"ח סימן ל"ד) שבסידור הנחת הפרשיות בתפילין יש פלוגתא בין רש"י ורמב"ם לר"ת. דלרש"י ורמב"ם יסדר שיהיה התחלה משמאל המניח שהוא ימין הקורא קדש והדר והיה כ"י והדר שמע והדר והיה אם שמוע. ולר"ת בתחלה ג"כ כרש"י היינו משמאל המניח קדש והדר והיה כ"י רק באותו הבית שלרש"י שמע הוי לר"ת והיה א"ש והדר שמע עיי"ש. וכתב הב"י ששיטת ר"ת הוי שיטת ר"ה גאון והרא"ש. וכמו כן כתב בכסף משנה עיי"ש ולפ"ז הרי לא נמצא פלוגתא יותר רק הר"ת ורש"י [והא דאיתא בשם השימושא רבה הרי עיין בהגמי"י שלהשימושא רבא נ"מ רק לתנין באיזה תיבות] ולדידי תימה רבה ע"ז הרי בהראב"ד בהשגות נמצא בשם רב האי גאון סידור חדש באופן אחר להיפוך לגמרי היינו אשר מימין המניח יהיה קדש והדר והיה כ"י והדר והיה א"ש והדר שמע. נמצא לימין הקורא הוי שמע והדר והיה א"ש והדר והיה כ"י והדר קדש ודבר זה צע"ג. שוב נדפסו מחדש ספרי הרמב"ם בקובץ החדש ומצאתי שהגיה על הרמב"ם אות באות ונשאר גם כן בצ"ע גדול:
סימן טו
צ"ע על פירש"י והר"ן (בחולין דף מ"ד ע"ב) ד"ה בתליסר איסתרי פשיטי דפירש"י שם דאיסתרי סתם היינו סלעי צורי דהוא ארבע דינרי ואיסתרי פשיטי דוקא הוא סלע מדינה עיי"ש וצע"ג מכמה מקומות שבכל הש"ס דלא נקט רק איסתרא סתם ופירש"י רק סלע מדינה עיין גיטין (דף מ"ה. ובב"ק דף ל"ו. ובבכורות דף נ' ע"ב) ויש לומר דיש חילוק בין איסתרי ביו"ד לבין איסתרא באל"ף. ועדיין צ"ע:
סימן טז
גרסינן בשבת (דף כ"א ע"א) אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבא קא סבר רב הונא כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה עיי"ש. פי' רש"י כבתה זקיק לתקנה וחיישינן בחול שמא יפשע ולא יתקן ומותר להשתמש לאורה וחיישינן בשבת שמא יטה לצורך תשמיש [ואגב אעורר על דברי הרר"א שהביאו התוס' ישנים שם דאם יש נר כשר מותר לעשות שאר הנרות פסולין ומה יענה על זה שיסתור עצמו מש"ס מפורש הזה דהא ממנ"פ אם אין לו נר שבת פשיטא דנר חנוכה ודאי אין לו דהא קיי"ל בש"ס דנר שבת קודם לנר של חנוכה. ואם יש לו נר חנוכה פשיטא שיש לו נר שבת וע"כ שהנר של שבת הוא בפתילות ושמנים הכשרים וא"כ מפני מה פסול הנר חנוכה באלו הפתילות ושמנים הא יש לו נר שבת ויש לו היכר בנר הכשר של שבת וצ"ע] ועיי"ש בתוס' שהקשו ע"ז דמנא לי' לומר שוב דמותר להשתמש לאורה הלא בזה לחוד שכבתה זקוק לה די לאסור אף בשבת דהא שמא תכבה ולא יוכל לתקנה משום איסור שבת עיי"ש. ויתבאר אי"ה תירוץ נכון ע"ז. ונקדים לבאר מה שיש להפליא פליאה עצומה על דברי הרי"ף ז"ל כאן בהלכות חנוכה וז"ל ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מיזדקק לה ש"מ כבתה אין זקוק לה עכ"ל האלפסי. והנה הלא בהדיא כל הסוגיא הנ"ל היפוך זה דהא חזינן דרב חסדא סובר דאסור להדליק בהן בשבת ואפ"ה סובר דאי כבתה אין זקוק לה. וגם רב הונא וגם רב אפ"ה מוכחא דהדין דכבתה אי זקוק לה או אין זקוק לה נלמד מדין חול אי מדליקין אין זקוק לה ואי אין מדליקין זקוק לה ולמה שינה הרי"ף דרך זה ולומד זה משבת וד"ל. ותו הכפל לשון מכלל דאי כביא וכו' והדר עוד ש"מ כבתה אין זקוק לה והלא היא היא. ולא כן דרכו לאריכות כידוע:
אך מוכרח אני לבאר מקודם מה שיש להקשות על כל הסוגיא הנ"ל משיטה אחרת. הלא מצאנו בש"ס ר"ה. סוכה. מגילה. ובראשונים דאם חל יו"ט של ר"ה וסוכות בשבת אזי נדחה מ"ע דשופר ולולב משום דאין הכל בקיאין וכדי שילך אצל בקי ללמוד יבוא להעבירנו ד' אמות ברה"ר עיי"ש והיא הלכה פסוקה. וא"כ למה הוצרכו לומר היפוך הענין שיבוא להטות הלא אדרבה מתוך שהוא בהול לקיים המצוה דרבנן להדליק נר חנוכה וכבתה הרי זקוק לה לרב הונא א"כ בשבת חיישינן שכשתכבה יבוא להדליקה שנית כדי לקיים המצוה ויעבור איסור סקילה ויחלל שבת. וגם התוס' שהקשו כנ"ל על רש"י לא הקשו כסגנון זה. רק ואין יכול להדליק בשבת. הלא אדרבה להיפוך שנחוש שיבוא להדליק וד"ל. ואף דאין אדם בהול לחלל שבת למען קיום מצוה רק כשהמצוה היא מד"ת אבל אם גוף המצוה היא רק מד"ס לא בהול. זה ליתא דמגילה תוכיח. והנה בזה פירשתי בטוב טעם ודעת כוונת מרן הרי"ף ז"ל במגילה. וז"ל אבל מגילה בשבת לא קרינן מ"ט אמר רבה הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ויעבירנה ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דלולב ושופר גרסינן במסכת סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת והלא מצוה מן התורה אפילו בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא דמגילה. עכ"ל. והנה כל הראשונים השתוממו על המראה הנוראה ההיא מה דסיים עוד הפעם וה"ט דמגילה. וגם הלא כל המאמר מן גרסינן וכו' עד סיומא הוא אך למותר לכאורה דהא כל זה מבואר גם בדבריו הקודמים ומה חידש מסוכה מה דלא הוה ידעינן. ואדרבה הלא יותר פליאה דבמגילה לא צריך טעמים וסברות רק דמשום דמגילה רק מד"ס משו"ה ודאי אינה דוחה שבת, ועיין בר"ן שצווח ככרוכיא על זה:
אבל לדעתי נראה דדבר גדול ועמוק כיוון בזה דהרי"ף ז"ל תירץ קושיא מה שיש להקשות הלא כל עיקר אשר אתה דוחה המצוה של שופר הוא רק משום דהאדם יהיה בהול וירצה מאוד לקיים המצוה ואך שימנענו משום שאינו בקי לזאת ירוץ לבקי ויעבירנו ד' אמות הרי זה תאמר דבהול רק על זה שהוא מחויב מן התורה אבל ע"ז שאינו מחויב רק מד"ס י"ל שלא בהול כלל וא"כ אדרבה איפכא מסתברא לא שתאמר דכיון דמגילה ד"ס משו"ה ודאי לא ידחה שבת מפניה. איפוך הדבר כיון שהוא ד"ס כ"ש דדחי שבת דאין כאן דחייה כלל דהא אינו בהול. ולזה שפיר הוכרח להביא הא דגרסינן בסוכה פי' דהיה קשה לו מה דסיימינן בש"ס ה"ט דשופר ולולב מה תלי הך בהתם. דהתם הוא בהול שפיר אבל הכא דמד"ס הוא אינו בהול. ולזה הביא דגרסינן בסוכה דאם היה ד"ת אדרבה היה נדחה שבת רק הא דלא דחי שבת הוא משום דזה הוי רק ספק מצוה ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ הרי גם בשופר ולולב דנדחין הרי חזינן רק משום דספק הוא ואפ"ה אמרינן בהו דאדם בהול גם על ספק חיוב. א"כ השתא דוקא מובן טעם דמגילה דהוה ודאי מדרבנן ודמי לספק דאורייתא אם התם בהול ה"נ בהול ומש"ה חיישינן שפיר איידי דבהול יבוא לעבור איסור ד"ת וזה נכון מאוד. וא"כ נחזור להנ"ל הרי חזינן דבמצוה מד"ס נמי אדם בהול מאוד לקיים. וא"כ הרי יש לגזור דבהול יהיה לקיים הדלקת נר חנוכה ויבוא להדליק גם כשיהיה חשיכה ליל שבת ויעבור איסור מה"ת ולמה הוצרכו לחפש סברות אחרות שמא יטה או שמא לא יקיים המצוה שלא יוכל להדליקנה הלא חשש זה ראינו מכמה דוכתי בש"ס כנ"ל. וכדי לתרץ קושיא הנ"ל צריכין אנו להקדים מה שמצינו סברות הראשונים ז"ל בסברא דבהול. וממילא יבוא לנו על נכון הן שיטת הרי"ף וכמו כן שיטת רש"י ותוס' דבר דבר על אופניו:
דהנה בש"ס (שבת פ' כל כתבי) מצינו כמה פעמים שאמרו חז"ל משום שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ובש"ס שם פ' מי שהחשיך אמרו חז"ל בהיפוך זה דאי לא שרית ליה חיישינן מתוך שהוא בהול אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ועיין כמו כן בשו"ע (או"ח הלכות שבת בסימן רס"ו) הביאו שם כל הפוסקים דמתוך שהוא בהול מש"ה שרינן ליה איסור קל כדי שלא יבוא לעבור על איסור חמור. ובסימן של"ד גבי דליקה הביאו כל הפוסקים היפוך מזה דמתוך שהוא בהול לא שרינן ליה כלל דאי שרית ליה אתי לעבור על איסור חמור. ושם בשו"ע בהפוסקים לא הזכירו כלל מסתירה הזאת. אך באמת יש בזה סברת הרמב"ן ז"ל וסברת הר"ן ז"ל. הרמב"ן הסביר דאדם בהול מאוד היכא דאתא לידיה וצריך האדם לאבד בידים על זה בהול הוא מאוד. אבל היכא שעדיין לא בא לידו רק שיכול להציל ע"ז אינו בהול כל כך. והר"ן ז"ל הסביר בדרך אחרת דאדם בהול מאוד היכא שההיזק בא לו מצד אחר לא מצד איסור שבת אבל אם המניעה לרצונו בא לו מצד איסור שבת אינו בהול ע"ז כלל. ודו"ק היטב בסברתם של הראשונים ההם כי כל דבריהם זהב מזוקק ועיין בר"ן פ' מי שהחשיך וד"ל כי קצרתי. ומעתה יש לנו לומר ולפרש דבר נכון ומתקבל הן בהסוגיא והן בהרי"ף. דרש"י ותוס' יפרשו בפירוש בהול כסברת הר"ן דרק היכא שהמניעה לא מצד שבת אז הוא בהול ומש"ה שפיר הדין במגילה ושופר ולולב דחיישינן שיעבור מתוך שהוא בהול דהתם המניעה שמונעו שלא לקיים המצוה לא איסור שבת גורם לו רק מה שהוא אינו בקי לזה שפיר בהול וילך אצל בקי ויעבירנו ד' אמות ברה"ר אבל הכא בנ"ח שאתה רוצה לומר כנ"ל דנחוש דשמא כשיכבה הנ"ח יבוא להדליקה ע"ז הם מתרצין כיון שהמניעה שמונעו הוא איסור שבת דאם לא היה איסור שבת הרי היה מדליקה שנית א"כ כיון שרק איסור שבת מונעו א"כ הרי הוא אינו בהול ומש"ה לא חיישינן. ועיין ברש"י (מגילה דף ד' ע"ב) ד"ה הכל חייבין וכו' דפירש דמתוך שהוא מחויב בדבר הוא "בהול לצאת ידי חובתו עיי"ש א"כ הרי רק מסברת בהול אתינן עלה והכא הרי אינו בהול כסברת הר"ן ז"ל הנ"ל ודו"ק. וכמו כן יש לנו לומר לרבא עצמו דמפרש טעמא דרב הונא דאוסר להדליק בשבת הוצרך לומר משום דמותר להשתמש לאורה ולא פירש כנ"ל שמא יהא בהול וידליקה הוא נמי כנ"ל דגם לסברת הר"ן יבוא על נכון ודו"ק:
אולם הרי"ף ז"ל דנדי מהך פירושא י"ל דהרי"ף ז"ל סובר כסברת הרמב"ן בבהול דאדם בהול יותר בהיזקא מילתא דאתאי לידיה יותר מדבר שלא הגיע לידו עדיין וא"כ לפ"ז הרי הקושיא מרפסא איגרי ומה במגילה שלא התחיל לקרות עדיין דהא אינו בקי אפ"ה בהול כל כך פשיטא במצוה דנ"ח דכבר עסוק בה והגיעה לידו הוה ורק מונעו שלא יוכל לגמור המצוה ותאבד הטירחא שלו פשיטא דיהא בהול מאוד ויש לחוש איידי דאדם בהול לצאת ידי חובתו כשיראה שכבתה הנר חנוכה ידליקנה בשבת כנ"ל. ולזה בא הרי"ף ז"ל והשמיענו בדבריו הנפלאים וכתב ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מיזדקיק לה פי' מכלל דלא חיישינן דיהא בהול האדם להזדקק לה להדליקה וזה לא קאי על הדין אלא על האדם המדליק פי' דלא חיישינן שיבא להדליקה בשבת וא"כ הרי צריך להבין טעמא מאי חלוק זה מהני כגון שופר ולולב ומגילה דהתם חששו שיזדקק לה והכא לא חששו שיזדקק לה ש"מ דכבתה אין זקוק לה וזה קאי על הדין בעצמו דהדין בעצמו לא יחייבנו כלל דכבר יצא חובת המצוה בההדלקה בלבד ודו"ק:
ובשנת תרמ"ב אמרתי ליישב דברי הרי"ף ז"ל הנ"ל בדרך אחר. דהנה ידוע הפלוגתא שבין ב"ש וב"ה דב"ש סוברין דפוחת והולך כפרי החג. וב"ה סוברין מוסיף והולך דמעלין בקודש ולא מורידין. והנה לכאורה תמוה למה אמרו הש"ס טעמא דב"ש דוקא מחמת כמו פרי החג דלכאורה מה ענין נר חנוכה לקרבנות החג. וכמו כן מהו הסברא דב"ה דמעלין בקודש וכו'. הכי לעולם זה כן. הלא חזינן דבשבת ויו"ט יש כמה מצות שאח"כ בחול אזדא להו ולא אמרינן מעלין בקודש והוא באמת פלא. אך ע"פ פשיטות יש להסביר פלוגתייהו דב"ש וב"ה ע"ז האופן דב"ש סברי דיומי דחנוכה דתמניא אינון הנה הם על זה הדרך דקיי"ל בש"ס (ערכין דף יו"ד ע"א) שהקשה הש"ס שם מאי שנא בחג הסוכות דאמרינן הלל כל יומא ומ"ש בפסח דלא אמרינן הלל כל יומא רק ביום הראשון ומשני דחג הסוכות שאני דחלוקין הימים בקרבנותיהן. אבל ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן א"כ חזינן דימי החג נקראים כל אחד ואחד כיו"ט בפני עצמו מש"ה י"ל דב"ש סברי דשמנת ימי החנוכה המה כמו קרבנות החג דכל יום ויום מימי החנוכה הוא מצוה באנפי נפשה ממש ולכן סוברין דפוחת והולך כפרי החג דהכא נמי כל יום ויום מצוה בפני עצמו הוא. וב"ה סוברין דימי חנוכה המה ממש כמו ימי הפסח שהקרבנות היו שווין ורק מוסיף והולך שנס הוא שנתוסף. וההוספה הרי הוא רק ענין נוסף על העיקר אבל לא שבא דבר חדש לגמרי דעל דבר חדש ועיקר אחר לגמרי פשיטא דלא נופל ענין תוספות אם פנים חדשות באו לכאן והוא ברור ומובן:
ועתה הנה נעורר מה שאיתא בש"ס (סוכה דף כ"ג ע"א) דהעושה סוכתו ע"ג גמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר פסולה סוכה הראוי' לשבעה בעינן וליכא פירש"י דהא רק לששה דיום הראשון יו"ט הוא. ואפילו ר' מאיר דמכשיר היינו דוקא התם דאמר טעמא ה"נ מדאורייתא מיחזי חזי והוה שוב סוכה הראויה לשבעה מדאורייתא עיי"ש. ובמל"מ (פרק ז' דתרומות) וא"כ לפ"ז הנה י"ל סברא נחמדה דכמו דמצינו ע"פ התורה היכא שהמצוה נוהגת בימים במספר בעינן שכל הימים יהיו תמים יחדיו בהמצוה והמצוה תהיה ראויה להתקיים בכולן בלי עיכוב. ה"נ כשקבעו הבני בינה הימים שמונה במ"ע מד"ס להדליק נ"ח בשמונה ימים בעינן לכ"ע שהנר תהיה ראויה לשמנה הלילות כאחד. וזהו הברקה חדתא. א"כ לדברי הרי"ף שפוסק בסוכה כר"י דהסוכה פסולה א"כ בנר חנוכה נמי הלכתא הכי דאם הפתילה והשמן לא יהיה ראוי בכל השמנה לילות פסולין להדליק בהן וא"כ י"ל דרב ורב הונא דסוברין דחול ושבת שווין לכל מר כדאית ליה לזה פסולין ולזה כשרין סוברין ודאי הסברא הזאת דנר הראוי לשמנה בעינן וא"כ רב חסדא דפליג על זה היינו דלימא כב"ש דחנוכה הוא כל יום ויום מצוה בפני עצמה וא"כ הא מה"ט לא דמי לסוכה דהתם מצות סוכה היא מצוה אחת לשבעה. משא"כ נר חנוכה דכל יום ויום מצוה באפי נפשה הוא וא"כ לא בעינן רק נר הראוי ללילה אחד ולא לשמנה כלל. והסבר הדבר תעיין נמי עוד בש"ס (סוכה דף מ"ה ע"ב) דמחלק הש"ס בין סוכה ללולב בזה דלולב כל יום ויום מצוה באנפי נפשה הוא משא"כ סוכה. ולכן שפיר הדין דלולב הגזול בימי החוה"מ כשר אע"ג דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון ולא אמרינן לולב הראוי לשבעה בעינן כמו דאמרינן סוכה הראויה לשבעה אלא ע"כ היינו טעמא דלולב לא בעי משום סברת הש"ס הנ"ל דכל יום מצוה בפני עצמו הוא. וה"נ לב"ש נ"ח הוי מצוה בפ"ע ולא בעי נר הראוי לשמנה. ורב חסדא ג"כ כב"ש ולכן יש אליביה מציאות נר שיהיה כשר הנר בחול ולא בשבת ודו"ק. משא"כ לדידן י"ל דלרב ורב הונא לא בעינן טעמא בתרווייהו רק מדמדליקין בשבת ש"מ דאם כבתה בחול אין זקוק לה דאם לא כן לא היה מציאות שידליקו בשבת דהא אם רק בחול נאסור להדליק בפתילות והשמנים גם בשבת יהיה אסור דהא נר הראויה לשמנה בעינן וליכא. וכמו כן להיפוך אם בשבת יהיה אסור לא בעינן שוב טעמא לאסור בחול דרק זה הטעם דנר הראוי לשמנה סגי ולכן הקדים הרי"ף דבשבת מדליקין משום דאלה"ל וא"כ יש מציאות שוב שנצטרך טעמא דמותר בחול דכיון דראוי לשבת הוי ראוי לשמנה. ואח"כ בא לומר דלא תימא אולי י"ל להיפוך דתיאסור בחול וא"כ יחול על שבת ג"כ איסור משום דהא שוב לא ראוי לשמנה. ולכן כתב עוד מדמדליקין בשבת פי' להיפוך ג"כ אין חשש דהא ראוי לחול דהא כבתה אין זקוק לה. וכ"ז מוכח רק מדמדליקין בשבת דאל"כ לא היה מציאות דהא נר הראוי לשמנה בעינן ודו"ק:
סימן יז
עיין בט"ז (או"ח סימן תרע"ב ס"ק א') שהקשה קושיא עצומה על תירוץ המהרי"א שהביא הב"י לתרץ שני ההלכות הסותרות שבסימן תרע"ב פסק המחבר כהרי"ף שמותר להשתמש בהשמן שנותר מנר חנוכה ובסימן תרע"ז סעיף ד' פסק המחבר שאסור רק לעשות לו מדורה בפ"ע מחמת שהוקצה למצותו. ולא רצה המהרי"א בתירוץ האמיתי של הב"י דהתם מיירי כשנשאר מהשיעור החצי שעה הצריך למצוה ממש כגון שכבתה דקיי"ל אין זקוק לה. ואלו בתרע"ב מיירי כשדלקה השיעור חצי שעה ואח"כ אז המותר מותר בהנאה והוא לא רצה בתירוץ הזה. ותירץ בע"א דבסימן תרע"ז מיירי שנתן השמן בסתם. ובסימן תרע"ב מיירי כשהתנה בפירוש דמה שישאר אחר השיעור יהיה לצורכו. וע"ז הקשה הט"ז מסוגיא דסנהדרין דהזמנה מילתא היא לאביי אפ"ה אמרו בש"ס דמותר המת ליורשיו משום דלמאי דחזי ליה דוקא תפיס ולמאי דלא חזי לא תפיס א"כ ה"נ למאי דחזי לשיעור ההדלקה תפיס המצוה ולמאי דלא חזי כגון על אחר השיעור הא לא תפיס המצוה. ונשאר הט"ז בזאת הסברא ודחה דברי המהרי"א. ובאמת הלא הט"ז דיבר בלהבת אש האמת ואיך לא הבין המהרי"א זה. ואמרתי בעזה"י דבר נחמד. דהנה בש"ס (ערכין דף ו' ע"א) תנן היה השם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה ה"ז יגוד ויגנוז. ופירש"י וז"ל יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר. וז"ל התוס' שם ד"ה יגוד משמע ע"י שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קדיש. ויש ליזהר כשכותבין השם בס"ת או תפילין וגררו מקום השם שאין לכתוב במקומו. וא"כ שיטת התוס' דאפילו היתה הקורה עבה למאוד כמה טפחים אפ"ה כנגד עובי האותיות ממש נתקדש העץ ג"כ ואסור ליהנות מאותה החתיכה שהשם קדשו. אבל לאו כ"ע ס"ל כהתוס' בזה דיהא אסור כנגד העובי לעולם. דהרי במג"א (סימן ל"ב ס"ק כ"ו) כתב שהמהרי"ל בתשובה (סימן קכ"ג) בשם הרא"ש דאוסר לקדור השם אפ"ה מותר לקולפו ולכתוב במקומו. ומסיים שם המג"א דהתוס' בערכין הנ"ל ודאי פליגא על זה. ועתה מה מאוד יומתקו דברי המהרי"א די"ל דהמהרי"א סובר כשיטת התוס' דערכין הנ"ל דכל מה שכנגד העובי מקדש הדבר הקדוש. ועיין בש"ס (סוכה דף ט') מנין לעצי הסוכה שאסורין בהנאה שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה מה חג לה' אף סוכה לה'. עכ"ל. א"כ חזינן דעל הדבר שהוקצה למצוה הוי ממש אותו האיסור שיש על ההקדש המוקדש לשם השי"ת. וידוע דהא דהשם מוקדש הוא נדרש מפסוק לא תעשון כן לה' אלהיכם דכל שנקראו האותיות ההם השם שמים הם קדושים א"כ הדבר שהוקצה למצוה ג"כ בזה הכח ממש הוא קדוש שנקראים עליהם שם השי"ת. א"כ הרי השמן שבנר חנוכה שהוא צף מלמעלה כידוע דמקודם נשרף מה שלמעלה והנשאר היה תחת אותו השמן ממש וא"כ הרי קדשו העובי שלמעלה שהיה השמן הצריך לשיעור קדוש והוקצה למצוה הרי קידש הוא את השמן שמלמטה ג"כ אם היה רק סתם. [משא"כ אם פירש דגם בידות הכלים גם התוס' יודו דלא קדוש היכא שפירש ודו"ק] א"כ מה דמיון זה למותר המת התם לא היה כלל המציאות שהרי גבו מעות למשל. א"כ לא היה שם ענין ושייכות כלל שיתקדש העובי ודו"ק. וזה נחמד ונעים בעזה"י. אבל הב"י הוא הולך בשיטת המהרי"ל דלא כהתוס' דגם העובי אינו קדוש רק הצריך למקומו ולא יותר ע"כ לא רצה בהתירוץ הזה. ותירץ כדרכו בפשיטות דהיה צריך להדלקה דייקא אסור. ודו"ק: