אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס

ספיקות המשנה למלך

סימן א

עפ"י המאמר רז"ל בשבת ד' ל"א דבשעה שמכניסין האדם לדין שואלין איתו פלפלת בחכמה. דלכאורה אינו מובן רק דוד המלך ע"ה הי' יכול לומר על עצמו פי ידבר חכמות וכו' אבל מי דומה לו ואיך ישיב כ"א על שאלה כזאת אטו יודע הוא אם בחכמה הי' פלפולו או לא אבל פשוט הכונה אם פלפולו הי' בסדר קדשים שנקרא חכמה לעיל מזה ע"ש ולכן אקדים ענין הזה בתחלה שהוא שייך לסדר קרבנות מסדר קדשים שנזכה לזה בבבהמ"ק בב"א:

יש לחקור בדין שעיר המשתלח אם נעשה רובע ונרבע או נוגח אחר ההגרלה אם כשר להשתלח אם לא:

והנה ראיתי בספר העמק דבר פרשה אחרי מות דבש"ס (חולין דף ק"מ ע"א) מוכח דשעיר המשתלח כשר בנוגח וע"כ אחר ההגרלה עיי"ש היטב. ולפענ"ד לא כן ההלכה כאשר אבאר והן אמת אשר בהש"ס דחולין שם צע"ג למה לא הקשו גם כאן התוס' דלרבינא הרי למה נ טהורות לאפוקי שהרגה נפש ולא נגמר דינה הלא מתנא דבי ר' ישמעאל נפקא שהרי פסולין לכפרה כדקיי"ל ומן הצאן להוציא הנוגח וא"כ אינו ראוי לשם ושוב אינו ראוי לעזאזל ושוב הרי בעינן מכשיר כמכפר. ואלא דידעו התוס' לפרושי דקאי על אחר ההגרלה א"כ יוקשה שם דברי התוס' בד"ה לציפרים דלישני גם התם דלעולם בנעבדין ואיירי אחר ההגרלה וכמו דמפרשינן לרבינא וצ"ל דכל שיש לפרש גם קודם ההגרלה עדיפא להו להתוס' ולכן בשלמא לרב פפא יש לנו לאוקמא גם קודם ההגרלה ולא בנעבדין אבל לרבינא ע"כ אחר ההגרלה. ואמנם על כל אלה הנה יש לי להאריך ולברר דרובע ונרבע ונעבד ונוגח כולם פסולים גם אחר ההגרלה והש"ס דחולי לרבינא למה לא ילפי מתנא דבי ר' ישמעאל יתפרש לנו על נכון ודו"ק:

והנני להקדים דמש"ס (זבחים דף קי"ג ע"ב) יש לי ראיה מוכרחת דפסולין כל הני גם אחר ההגרלה דז"ל התורת כהנים שם כפי שהובא הגירסא בגליון הש"ס שם אוציא את הרובע והנרבע שהם אינם כשרים ליקרב ולא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לה' המיוחדים לשם ואם איתא דשעיר המשתלח כשר ברובע ונרבע א"כ הרי על כרחך ממילא מתמעט ודו"ק וזו ראי' נפלאה. ואין לומר דמיירי קודם ההגרלה דהרי אז חייב כרת בחוץ גם עליו כדאי' בש"ס יומא ס"ב ע"ב וד"ל. וכאשר הראיתי זה לחכם א' כתב לי וז"ל וראיה של כ' מעלתו מהא דמצינן בש"ם (זבחים דף קי"ג ע"ב) אינה ראיה לפענ"ד דהא אפשר לומר דכוונתו על שעיר המשתלח קודם הוידוי דבזה פשוט דפסול בו רובע ונרבע מחמת דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם וכאשר מבואר בלח"מ ובמל"מ מש"ס (חולין דף י"א) ושם ג"כ אמר הש"ס סתמא אתיא משעיר המשתלח וכוונת הש"ס על קודם ההגרלה ועוד כתב להביא ראיה לדין זה וז"ל אחרי שבש"ס (תמורה דף כ"ח) יש שני למודים לפסול רובע ונרבע. א') מן הבהמה. ב') מן כי משחתם בהם מום בם והר"מ (פרק ג' מהלכות איסורי מזבח הלכה ו') הביא הך דרשא דמשחתם הרי הכריע שהדרש לפסול רובע ונרבע הוא מכי משחתם. וטעם הדבר של הרמב"ם שהכריע דהילפותא ממשחתם ולא מברייתא קמייתא דמן הבהמה הוא לפי ענ"ד משום דבמסכת בכורות (דף נ"ז) סוגית הש"ס סתמא דנלמד רובע ונרבע ממשחתם לכן פסק הרמב"ם כן דהלימוד הוא מן משחתם. וממילא נפשט חקירה דשעיר המשתלח משום דהרי מום פוסל בו הרי רובע ונרבע פוסלו עכ"ל כת"י. ולפי דעתי לא העמיק יפה ובמחכ"ת שגה. ראשית מה ראה לומר דהרמב"ם הכריע דהילפותא לפסול רובע ונרבע ממשחתם מחמת שהוא הביא הדרש ולמה לא ראה תוס' מפורש שם במקומו (בבכורות דף נ"ז ע"א) ד"ה כל דכ"ע אית להו הך דרשא אפילו מאן דממעט רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ממן הבהמה וממן הבקר בתמורה עכ"ל התוס'. ועוד מפורש בהדיא בפשיטות בתוס' לחולין דף כ"ג ע"א) בד"ה כי וז"ל כאן משמע דכ"ע אית להו הך דרשא דמשחתם אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפ"ה איצטריך מן הבהמה ומן הבקר להוציא רובע ונרבע ולא הוי דרשינן ממשחתם דהא בהא תליא אלא משום דאשכחן כבר בקדשים דשווין בהן ערוה ועכו"ם ומום ונ"מ דרשה דמשחתם למעשר בהמה דחל על רובע ונרבע כמו על מום עכ"ל התוס'. הנך רואה דברי התוס' דהברייתא קמייתא נמי דילפי רובע ונרבע ממן הבהמה אפ"ה אית להו הך דרשא דמשחתם וא"כ מה חידוש ראה כ"ת בהרמב"ם שנאמר משום שהביא הדרשה ש"מ שפוסק כן הא לעולם מצינן למימר דודאי הרמב"ם יפסוק כהברייתא קמייתא ואפ"ה שפיר הביא בהלכות איסורי מזבח הדרש דמשחתם דהרי כ"ע אית להו הך דרשא:

ומלבד זה אתפלא איך כתב שטעם הרמב"ם משום דבבכורות סוגית הש"ס סתמא הוא דילפינן רובע ונרבע מן משחתם הלא הא התם בהדיא מפורש ההיפוך דהא הש"ס פריך שם ותנא דידן אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא ופירש"י הני נמי לא דהא כולהו פסולי בקדשים דתניא בתמורה 'מן 'הבהמה להוציא רובע ונרבע 'מן 'הבקר להוציא הנעבד 'מן 'הצאן להוציא את המוקצה א"כ הא מפורש להיפוך ומשני הש"ס שם התם לעולם גמיר והני רחמנא רבינהו דכתיב כי משחתם ומעשר הואיל ולא פסל ביה מומא וכו' הלא כל מי שרואה בעין יראה דהן הן דברי התוס' בחולין הנ"ל מפורשים הן בש"ס זה דבכורות דלעולם יליף פסול רובע ונרבע ממן הבהמה ואפ"ה סברי הדרש דמשחתם דהיכא שהתירה התורה מים אז רובע ונרבע נמי ראויין דרובע ונרבע לא עדיפי ממומין משום דהא אקשינהו רחמנא בכתוב וכדפירש"י שם. והיינו אך היכא שמום אינו פוסל אז רובע ונרבע נמי אינו פוסל אבל לא ההיפוך דבזה העיקר שפיר פליגי דלהת"ק דיליף ממן הבהמה יסבור בבירור דיש מום פוסל ורובע ונרבע אינו פוסל. ואפילו לפי דברי כ"ת שהייתם מדמין דיש סתמא דש"ס (בבכורות דף נ"ז ע"א) מן משחתם ג"כ תמיהא לי מאוד איך רציתם לומר דלכן פסק הרמב"ם כן בעבור שראה סתמא דש"ס אחת ולמה לא ראה סתמא דש"ס באמת בשלשה מקומות (בב"ק דף מ' ע"ב) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' (ובבכורות דף מ"א ע"א) סתמא דש"ס מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' (ובנדה דף מ"א ע"א) סתמא דש"ס להוציא רובע ונרבע וכו'. ועיין ברש"י (ע"ז דף כ"ב ריש ע"ב) וז"ל רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב"ק 'מן 'הבהמה ועיין רש"י (זבחים דף ע"א ע"א) דכל אלו פסולין להקרבה כדתניא מן הבהמה וכו' ועוד ש סתמא דש"ס (זבחים דף פ"ה ע"ב) אבל האמת עד לעצמו דהרמב"ם ודאי ידע לפרושי כי האי דהתוס' חולין הנ"ל ומרמז זה בלשונו הזהב בפירוש המשנה (בתמורה פרק ו') וז"ל ואלו הפסולין יש מהם מקרא מלא ויש מצד אסמכתא וכו' ונאמר על אותן שאין קריבין לגבי המזבח וכו' הרי שזה ידעינן מכבר אך שהוקשו למום ודו"ק בזה:

וכל זה הרחבתי קצת לפי דבריו אבל לדידי חזי לי סוגי' מפורשת ורמב"ם מפורש שפוסקין להדיא דלמידין רובע ונרבע לפסול לא מן משחתם. וז"ל הש"ס (בע"ז דף כ"ג ע"ב) ע"כ לא פליגי אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא והוי כדין כל חטאת שפסול ברביעה כידוע אלא מעתה תיפסל ביו"ד ואלמה מכשיר ר' שמעון אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועכו"ם נמי פוסל בה דכתיב כי משחתם ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום וכו'. והא פרה הואיל ומום פוסל וכו' ופירש"י שם לר' שמעון לא תימא משום דחטאת קרייה מיפסלה ברביעה אלא אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפ"ה הואיל ומום פוסל בה רביעה נמי פוסל בה הרי בהדיא דרבנן דפליגי על ר' שמעון סברי דלכן פוסל רביעה בפרה משום דהכתוב קוראה חטאת ולא משום משחתם. ורק ר' שמעון סובר ממשחתם והרי קיי"ל אין הלכה כיחיד נגד רבים בכל התורה א"כ ודאי הלכה כרבנן. ועיין נמי בתוס' שהאריכו שם ודכ"ע סברי דפרה קדשי בדק הבית היא וטעמא דמיפסלא ברביעה לר' שמעון משום הואיל ומום פוסל בה ורבנן טעמייהו משום דחטאת קרייה רחמנא וא"כ אתיא סתמא דש"ס (פ"ק דחולין דף י"א ע"א) דאמרו בפרה דחטאת קרייה רחמנא כרבנן והשתא לפ"ז כשרואין אנו דברי הרמב"ם מפורש יוצא מפיו בספר הי"ד (הלכות פרה אדומה פרק א' הלכה ז') כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה שנאמר אשר אין בה מום ואפ"ה לא כתב אח"כ דלכן רביעה פוסלה מחמת דהא מומין פוסלין בה רק כתב וז"ל היתה יו"ד ומחיר ואתנן וטריפה או "שנרבעת פסולה שכל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה ואע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הואיל וקראה הכתוב "חטאת עכ"ל הרי לנו בהדיא דהרמב"ם פוסק דלא כר"ש ותנא דבי ר' ישמעאל רק כרבנן. וזה הוא היפוך ממש מדברי כ"ת שכותב שהר"מ פוסק דילפינן רובע ונרבע ממשחתם דאם היה כן למה לא פסק כאן כן. וזה ברור ופשוט. ועוד ביותר ביאור שמע נא ידידי לדבריי דהנה באמת נראה לומר לפענ"ד דבר נכון ומתקבל. דמלבד מה שמוכח מסוגיא זו דהר"מ פוסק כאן דלא כר' שמעון רק עוד מוכח דגם ר' שמעון ותנא דבי ר' ישמעאל עצמן נמי סוברין דילפותא לכל הקרבנות שיפסלו ברובע ונרבע הוא ממן הבהמה ולא ממשחתם. והט נא אזנך ושמע דאם איתא דהילפותא בכל הקרבנות ג"כ ממשחתם א"כ היאך אמרינן אליבא דרבנן שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא הלא בחטאת גופא מנא ידעינן מן משחתם בהם מום בם והלא א"כ למה לך לומר דפרה חטאת נקראת פשוט מום פוסל בה וד"ל אלא ודאי הא מוכרח דהמאמר חטאת קרייה מבאר להדיא דחטאת גופא לאו מן משחתם נלמד ורק מילפותא אחרת. וזה ברור. וא"כ למה הוצרך הש"ס לומר אלא אליבא דר' שמעון ונדי מהתירוץ דחטאת קרייה רחמנא וכדפירש"י בפירוש וכמו כן התוס' להדיא דר"ש לא מטעמא דחטאת קרייה הלא אם איתא דר"ש ותנא דבי רי"ש סברי דחטאת גופא דפסולה ברביעה הוא מן משחתם הלא הא יכלו לומר לעולם גם לר"ש נמי דחטאת קרייה רחמנא לענין זה שתפסול ברביעה והיינו דהא חטאת גופא לא ידעינן כלל רק מן משחתם בהם מום בם ופרה ג"כ כדכוותיה דחטאת דהא בהדיא כתיב בה אשר אין בה מום וד"ל אלא ודאי דזה מודה ר"ש דחטאת הפסול ברביעה לא ילפי מן משחתם רק ממקרא אחר ולכן כשרצה ר"ש לפסול בפרה רביעה מצד משחתם לבד ההכרח היה לומר לדידיה דסובר דלא קרייה רחמנא חטאת לזה ודו"ק:

אך לכאורה שהתוס' (בב"ק דף מ' ע"ב) ד"ה מן הבהמה סותרין דבריי שכתבו שם להדיא דתנא דבי ר"י חולק ע"ז דמן הבהמה אבל לדעתי נראה דלעולם דבריי נכונים ותנא דבי ר"י ור"ש נמי מודים דכל קרבנות ילפינן ממן הבהמה ודברי התוס' דב"ק לא סותרין לזה דהתוס' אמרו שם דהך ברייתא פליגא אתנא דבי ר"י דנפקא ליה בפ' אין מעמידין מכי משחתם פי' דלהך ברייתא נמי לא ילפינן פרה רק ממן הבהמה דהא מצד חטאת קרייה וחטאת ממן הבהמה. ואלו התנא דבי ר"י יליף פרה מן משחתם אבל אמרו שהתנא דבי ר"י חולק על הך ברייתא. ובאמת (בתמורה דף כ"ח) לא אמרו הש"ס רק תנא סתם כמו שאמרו שם והאי "תנא מייתי לה מהכא ודו"ק. ודייק לן טובא כעת לשון התוס' (חולין דף כ"ג) ד"ה כי שלא כתבו שם בפירוש תנא דבי ר"י ולא ר"ש רק תנא סתמא דתנא דמשחתם ודאי משמע ליה לש"ס דמפיק רובע ונרבע ממשחתם לחודא וד"ל עיי"ש. אך איך שיהיה עכ"פ זה יצא לנו ברור דרבנן דר"ש דאמרו דלכן פסולה פרה ברביעה משום חטאת קרייה רחמנא ודאי סברי דחטאת גופא לא ממשחתם דאל"כ למה להם לתלותה בחטאת אחרי שחטאת גופא רק ממום ומום כתיב גם בפרה עצמה אלא ודאי כנ"ל. א"כ הרי הרמב"ם ז"ל שהביא זה הדבר אות באות פוסק ודאי כברייתא דמן הבהמה ולא ממשחתם דאי בחטאת גופא ממשחתם הא רבנן ור"ש אומרים דבר אחד ממש ועל מה יאמרו רבנן שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא והפוכי מטרתא למה לן א"ו ברור כשמש דמ"ד בפרה דלכן פסולה ברביעה מחמת דחטאת קרייה רחמנא הוא ברור בלי ספק שסובר דחטאת גופא נלמד ממן הבהמה א"כ הא לך הרמב"ם שפוסק דלא ממשחתם רק ממן הבהמה. היוצא לנו כעת דלרבנן דר"ש דאנן פסקינן ודאי כוותייהו דרביעה דפוסל לא תליא במום כלל ויכול להיות שמום יפסול ורביעה לא תפסול דרק לקולא בההיפוך דאם מום אינו פוסל מודים כולם דאית להו הדרשא דמשחתם דכל שמום אינו פוסל רביעה נמי אינו פוסל אבל שתפסול ברביעה זה לא תלוי במום וכנ"ל דאל"כ למה להו בפרה ילפותא אחריתי וד"ל. הרי לדידהו ודאי לא ידעינן בעיין בשעיר המשתלח אחר ההגרלה ווידוי דלעולם י"ל מום פוסלו ורביעה לא תפסלנו וזה ברור. אבל אמינא דאפלו לר"ש דש"ס (ע"ז דף כ"ג) הנ"ל דפוסל פרה ברביעה רק מחמת דמום פוסלה ותליא הא בהא אפ"ה אין ראיה מזה לשעיר המשתלח ואבאר לכם דהקדמת החקירה שלי היא נובעת מחמת שידענו דברי ר' אליעזר (בפ"ד ממסכת פרה מ"ג) דתנן התם שחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשירה ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה ופי' הרע"ב שם ור"א סבר אין מחשבה פוסלת בפרה כלל אפילו בהזאות דאזיל לטעמיה דמכשיר בריש פירקין בשחטה שלא לשמה ואינו מדמה אותה לחטאת דהואיל דהיא נשחטת בחוץ 'אין 'לה 'דין 'מדיני 'הקדשים עכ"ל הר"ב וכן פי' שם בריש פ"ד עיי"ש. א"כ מזה הביאני חדרי החקירה לשעיר המשתלח אחרי שגם הוא אינו נשחט בפנים ועוד יותר שאפילו בחוץ אינו נשחט רק דמייתו לצוק זו היא שחיטתו אבל עכ"פ בחוץ הוא אם יש לו דין מדיני הקדשים או דילמא לא [וזה רבות בשנים אשר הקשיתי על הר"ב שפירש (בפ"ב דפרה מ"ב) דר"א מכשיר באתנן ומחיר דוקא ולא פליג ביו"ד הלא כיון דלית ליה לר"א חטאת קרייה רחמנא אפילו יו"ד נמי יהיה כשר וכתוב בגליון המשניות שלי דבאמת הר"ש פי' דר"א פליג נמי על יו"ד וסבר כר"ש אך דמקשה הר"ש א"כ ליפרוך הש"ס בע"ז שם דר"א אדר"א. ואמרתי דהש"ס ידע דר"א אית ליה דפרה כשירה ביו"ד וכל כדכוותיה דהא אומר אין לה דין מדיני הקדשים כלל ורק אינה ניקחת מן העכו"ם מחמת בני ישראל ויקחו, ועיין בפי' הגר"א ועיין בר"ש וברא"ש (ריש פ"ב דפרה) דאפילו היו משמרין אותה מלידתה נמי פוסל ר"א עיי"ש וד"ל]:

והנה עיין תוס' (חולין דף י"א ע"א) ד"ה חטאת שהקשו לר"ש דלית ליה חטאת קרייה רחמנא מנ"ל דטריפות פוסל בה ותירצו בתירוץ בתרא וז"ל ועוד י"ל דבפסול התלוי בגופה מודו כ"ע כדתנן שחטה שלא לשמה פסולה והיינו מחטאת היא עכ"ל. וא"כ לפי מסקנת התוס' הזה יצא לנו דשלש מחלוקת בדבר הפרה אדומה. ר"א סובר דלית לה כלל שם חטאת בשום פרט אפילו בדבר התלוי בגופה דהא ר"א מכשיר שחטה שלא לשמה נמי. ורבנן סברי דיש לה שם חטאת על כל הפרטים אפילו בדבר שחוץ לגופה כיוצא דופן ורביעה. ור"ש הוי כמכריע ביניהם דבדבר התלוי בגופה כמו טריפות ושחטה שלא לשמה הוי לה חטאת ולא יוצא דופן דהוי חוץ לגופה וד"ל. והסבר הענין דר"ש שפיר קאמר דלרבנן קשה למה כתבה התורה אשר אין בה מום כלל הלא אם חטאת נקראת הא ידעינן בפ' אמור דמום פוסל בקרבן אלא ודאי להכי כתבה רחמנא אשר אין בה מום להורות דדוקא בדבר דהוי כעין מום שתלוי בגופה שייך לומר חטאת היא ולא ביו"ד ורביעה דהוי דבר שאינו ניכר בגופה בגלוי. ולרבנן צריך לדחוק כדברי התוס' חדשים (בפ"ב דפרה) בשם המהרש"ח ע"ש. והשתא דאתית להכי בעזה"י ונתברר לנו דברי ר"ש בהסבר נכון מצינו למימר דלהכי פוסל ר"ש רביעה בפרה ממשחתם במילתא דתליא בסברא ולא בגזירת הכתוב רק הכי כוונתו דכיון דמשחתם כתוב בהם יחד עם מום בם בפסוק אחד זה אצל זה ותנא דבי ר"י דכל מקום שנאמר השחתה הוי ערוה ועכו"ם א"כ כל שנרבעת או שנעבדה הוי אצל הכתוב דבר התלוי בגופה כעין מום ממש כמו שמום משחית את הבריה מצורתו ותבניתו כן נמי מדקורא הכתוב לערוה ועכו"ם השחתה ש"מ שכל שנעבדה בה עבירה הוי כאלו נשחתה בפועל ממש ושוב הדרא מילתא לדוכתא דבדבר התלוי בגופה הא ר"ש נמי מודה ע"פ התוס' דחטאת קרייה רחמנא כמו טריפה וה"נ ברביעה לדידיה שחידש ר"ש בזה דיליף ממשחתם דרביעה הוי כטריפות וכמום דתלוי בגופה דביה נמי נאמר חטאת קרייה רחמנא ודו"ק וזה נ"ל נכון לאמתה של תורה בעזה"י. וזה נמי כסברתי הנ"ל דאפילו ר"ש סובר נמי דבחטאת יליף רובע ונרבע ממן הבהמה דלא הביא ממשחתם רק להוכיח ממנו דהוי כנשחת הבריה בגופה ממש ושוב הא חטאת קרייה רחמנא. וזה מדוייק ומוכח מדלא סיימו כאן בע"ז הסיום דכל שמום פוסל וכו' וכל שמום אינו פוסל וכו' כאשר סיימו בתמורה ובבכורות דר"ש נמי לא יליף רביעה ממום וא"כ אחר כל אלה הלא אפילו לדברי ר"ש נמי אין כאן שום ראיה לפסול רובע ונרבע בשעיר המשתלח אחר הגרלה דהא גם לר"ש לא הועיל כלל מה שהואיל מום פוסלה רק שמשום הכי אזדא לקמייתא לדמותה לחטאת דהוי כטריפה וכשחטה שלא לשמה דחטאת קרייה רחמנא אבל לשעיר המשתלח ליתא כאן ראיה כלל ומסברת התוס' הנ"ל הרי נדחו דברי כ"ת שאומר דיש להוכיח רובע ונרבע מהצד השוה ממום וטריפה ולא כן ידידי דהרי עדיין ודאי יאמר רב אשי כדאמר השתא והיינו מה להצד השוה שבהן שכן תלוי בגופה תאמר רובע ונרבע דהוי חוץ לגופה דהא גם מדברי ר"ש עצמו בלא דברי התוס' מוכרחין אנו לחלק כן דבפרה סובר ר"ש דטריפה ומום פוסל ואלו יוצא דופן מכשיר וע"כ דלא דמי זה לזה דהתם נעשה הפסול בגופה אבל יוצא דופן דבר אחר גרם לה. והיא סברא מוחלטת בכמה מקומות בש"ס ורק קושית התוס' ניחא דאתנן ומחיר יוכיח דג"כ הוי דבר שחוץ לגופה. ואך גם קושית התוס' יש לתרץ דאם נלמוד מאתנן ומחיר לא נוכל ללמוד רק ברובע ונרבע קודם הקדישן דהא אתנן ומחיר אינו חל במוקדשין ועדיין לא נדע אם נרבע אחר שהקדישן ודו"ק: ומה שאמרתי שסברא זו דחילוק יש בין פסול בגוף בין ממקום אחר מוזכרת בש"ס כעין זה ממש בש"ס (בכורות דף כ"ז ע"א) ובטושו"ע (יו"ד סימן שכ"ב) דחלת חו"ל אוכל כהן שלא יצאה טומאה מגופו ולא איכפת לנו אם נגע במת וכמו כן בש"ס הידועה ומפורסמת הסוגיא דטומאה הותרה בצבור או דחויה בצבור הכל הוא רק בטומאת ד"א ולא בטומאה בגופו עי' יומא ד' ז' ריש ע"א ברש"י ד"ה כל טומאת מת בצבור ע"ש ועיין (פסחים דף צ"ה ע"ב. וכריתות דף יו"ד) וזה נכון בעז"ה:

ואך נשאר לנו עדיין קצת סברא דעכ"פ מהתנא דמשחתם יהיה סתם תנא אבל עכ"פ האי תנא ודאי יליף רובע ונרבע רק ממשחתם. הגם דליכא גם קצת ילפותא דהא בררנו דאנן לא פסקינן כוותיה אבל עדיין יש לי לומר בעזה"ש בבירור דאפילו להאי תנא נמי ליכא הוכחה כלל לשעיר המשתלח. דהא הקדמנו לעיל דעיקר החקירה באה רק מחמת שאינו קרב על המזבח אפשר אין לו דין מדיני הקדשים כלל כר"א בפרה א"כ מה מייתי מהאי תנא. הכי התנא הזה נותן הכלל לכל הדברים שבעולם שמום פוסל רובע ונרבע יפסול הא ודאי לא מצית למימר הכי. הגע עצמך עבודת הלוים וכהנים דאם הם בעלי מומין פסולין לעבוד ואם עבדו חיללו כידוע (בפ"ב דזבחים) וברמב"ם (פרק ז' מהלכות ביאת המקדש) אפ"ה אם רבע ונרבע הכהן כשר לעבוד כדתנן (בבכורות דף מ"ה ע"ב) במשנה אלו פסולין בבהמה וכשירין באדם ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם. וש"מ דכהן שנעבד ג"כ כשר לעבודה ועיין תוס' יו"ט כאן שלא ראה ברמב"ם שפסלן. הרי לך להדיא. והכי נאמר בתימה שכיון שמום פוסלן נימא כל שמום פוסלו ערוה וע"ז פוסל בו. הרי ראיה מוכרחת ומוחלטת דגם האי תנא לא אמר רק בקרבן בלבד נתן זה הכלל. וגם עוד דרק בבהמה קאמר דאל"כ יוקשה הסיפא דכל שמום אינו פוסל ערוה ועכו"ם אינו פוסל הרי עוף שמום אינו פוסל ואפ"ה יש נרבע בעופות עיין (בכורות דף מ"ב) ועיין (זבחים דף פ"ה ע"ב) יש נרבע בעופות ש"מ. ועיין חולין (דף כ"ג ע"א) אלא ע"כ דרק בבהמה קאי ורק בקרבן קאי ולא בשום דבר זולתו. ועוד ראיה מהא דתנן במשנה (בכורות דף מ"א) ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה וכו' ושנעבדה בו עבירה הרי אע"ג דמום פוסל את הבכור ונשחט במדינה אפ"ה אין ערוה פוסלו כל כך לשוחטו במדינה ולא אמרינן כל שמום פוסל בו ערוה וע"ז פוסלו. אלא ודאי דהכי קאמר האי תנא כל שמום פוסלו להקריבו ערוה ועכו"ם פוסלו להקריבו למזבח אבל לא לענין שום דין אחר. והלא האיבעיא שלנו על השעיר המשתלח אי הך שילוחא דעזאזל הוי כלל הקרבה א"כ איך נביא ראיה מהתם לומר כיון שמום פוסל רובע ונרבע נמי פוסלו הא ליתא. א"כ בררנו בעזה"ש דאין ראיה לשעיר לשום מ"ד לא לרבנן ולא לתנא דבי ר"י ולא לר"ש ואף לא לתנא דמשחתם כלל. וגם ראיה דכ"ת ממום וטריפה ג"כ נדחה כנ"ל דהוי דבר שבגופה משא"כ רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח הוי דבר שחוץ לגופה וליכא ראיה כלל על זה. ונשאר רק הראיה שכתבתי לכ"ת. ועל זה כתב לי כ"ת דראיה זו לאו ראיה היא לדעתו דהא י"ל דהתם איירי קודם ההגרלה וכמו (בחולין ק י"א) סתמא דש"ס. והתם קודם הגרלה איירי. הנה גדלה פליאתי על ידידי איך מלאו לבו לומר דבר כזה ונעלם ממנו ש"ס מפורש ביומא במקומו (דף ס"ב ע"ב) ת"ר שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם וכן פסק הרמב"ם נמי פ' י"ח מה' מה"ק ה' י"א וא"כ איך אפשר לעלות על הדעת לומר שהת"כ איירי שם קודם ההגרלה. ואיך לא ראה זה ואין להאריך עוד. ואחר זמן זה ראיתי נדפס חומש חדש בחיבור תורה תמימה פ אחרי קפיטל י"ז פסוק ד' אות י"ג דשגה שגיאה גדולה וכמעט שיש חלילה לומר עליו דגילה פנים שלא כהלכה דכותב דבעינן מבורר ומוגבל לה' ושכח הש"ס הזה אשר קודם הגרלה כ"ע מודו דחייב כרת ולהרמב"ם אפילו אחר ההגרלה אם, רק קודם וידוי ג"כ חייב כרת בחוץ ע"ש פ' ח"י ממעה"ק ה' י"א. אך כעת נראה לעין כל בעזה"י דינא דידן כי יצא כברק חצי החקירה דילן דודאי שעיר המשתלח פסול ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח גם אחר ההגרלה והוידוי. דלפי מה שביררתי דפסקינן דלכן פרה פסולה בכל אלו מחמת דחטאת קרייה רחמנא וכדפירש"י למי נדה חטאת היא הלא בפשיטות יש לומר דגם שעיר המשתלח נמי מה"ט פסול בכל אלה דבי' נמי י"ל חטאת קרייה רחמנא ככתוב המפורש בפ' אחרי ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת הרי על שניהן אומר הכתוב לחטאת וזה נ"ל אמת ע"ד הפשוט. ועוד נלפע"ד לומר דבר המתקבל להוכיח דשעיר המשתלח נפסל בכל אלו ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח ע"ד זה דהנה יש להבין לכאורה מ"ט אסרה התורה כל אלו לקרבנות המזבח הגם דלא דרשינן טעמא דקרא אבל מ"מ כל היכא דמצינן לדרוש דרשינן והרי נאמרו כמה טעמים בש"ס וכמו כן בטעמי המצות בספר החינוך להרא"ה. ונלפע"ד דאחרי דמצינו דסברת אין קטיגור נעשה סניגור הוי סברא דאורייתא כדאיתא בתוס' (יבמות דף ז' ע"א) ד"ה שנאמר ועיין בפר"ח (או"ח סימן קכ"ח סעיף ל"ה) וכמו כן אמרו בש"ס (ר"ה דף כ"ו ע"א) דלכן פסול שופר של פרה משום דאין קטיגור נעשה סניגור. ועיין בתוס' (ב"ב דף י"ד ע"א) ד"ה שבהן שהעתיקו דבעינן מכפר דוקא אז אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור באם הסניגור בא לכפר וא"כ י"ל דלכן פסולין כל הקרבנות באם נעבדה בהן עבירה וע"ז משום דאין קטיגור נעשה סניגור וכולם לכפרה הם. וא"כ שעיר המשתלח גם אחר ההגרלה והוידוי אפ"ה הרי גדלה כפרתו כדתנן במשנה פ"ק דשבועות דעל שאר עבירות קלות וחמורות כריתות ומיתות ב"ד שעיר המשתלח מכפר והגם דבמשנה שם הוזכר ווידוי אבל ברמב"ם (פ"א מהלכות תשובה) מבואר דהווידוי הוא רק כמו כל הבעלי תשובה דבעי בודאי ווידוי אבל הכפרה לא תלוי בהא וד"ל. וא"כ ברור דבי' נמי פסולין כל אלו מחמת דאין קטיגור נעשה סניגור:

סימן ב

בשנת תרמ"ג שאל אותי בני המופלג מוהר"ר יוסף יחי' להסביר לו שיטת ר' מאיר במשנה (ב"ק ד' ק"ו ב' וש"ס ע"ז ז' ע"א) דסובר הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור. שחור וצבעו אדום דסובר ר"מ דנותן לו דמי צמרו. למה דעתו כן הלא שפיר קאמר ר' יהודא בר פלוגתי' דלא יהא חוטא נשכר. ואיך מדחה ר"מ סברא מובנת ומסתברת כזה דהשכל מסתבר שלא יהי' החוטא נשכר. ומ"ט דר' מאיר והרי רש"י ז"ל (בע"ז ד' ז' ע"א) כתב לר' יהודא דלא ישתכר בשינויו אשר לכאורה אחת היא עם סברת לא יהא חוטא נשכר. עכ"ל:

הנה בני יקירי נהניתי משאלתך כי היא דרוכה על דרכי היושר. והנני להוסיף מטעמים לשאלתך. דתדע דהסברא שלא יהא חוטא נשכר לא לבד כי הוא מקצוע גדול בהגמרא אלא אף זו שהסברא זאת מבוארת היא בסתם משנה (בפרק ב' דמסכת חלה משנה ז'). בלי שום חולק ע"ז. דתנן התם שיעור החלה א' מכ"ד. ואצל נחתום העושה למכור א' ממ"ח. ואם נטמאת העיסה ביד הבעה"ב אם בשוגג או באונס א' ממ"ח. ואם מזיד א' מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר. עכ"ל המשנה. וא"כ אי אפשר בשום אופן שר"מ יחלוק ע"ז הסברא. דהא קיי"ל סתם משנה ר' מאיר כדאיתא בש"ס לסנהדרין ד' פ"ו ע"א. ועיין רש"י שבועות ד' ד' ע"א). ועוד בכמה דוכתי. א"כ הרי ר"מ עצמו אמרה לסתם משנה הזאת דחלה דלא יהא חוטא נשכר. ועוד דהרי בש"ס (דב"ק ד' ל"ח ע"ב) פריך הש"ס מדר"מ אדר"מ דלמה התם קנס ר' מאיר גבי שור של כותים שנגח לשור של ישראל. ואלו בריש אלו נערות תנן ואלו נערות שיש להן קנס הבא וכו' ועל הכותית דהוי סתם משנה ור' מאיר היא. ועיין בתוספת שם ד"ה ה"נ. ולמה לא נקנוס כדי שלא יטמעו בהן. וע"ז תירץ אביי שם דה"ט דר' מאיר דאלו נערות דסובר דמשלם קנס אפילו לכותית משום כדי שלא יהא חוטא נשכר עכ"ל. אלמא בהדיא דסברא זאת מפרשין לדעתו דר' מאיר. א"כ הנך רואה בהדיא דודאי ר' מאיר גופא אית לי' נמי הך סברא דלא יהא חוטא נשכר. א"כ הרי קושייתך על ר' מאיר דצבע שחור קושיא נכונה. אבל לא קשה מידי דעד כאן לא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר רק אם רוצה להרוויח בחטאו יותר מכפי שאם לא הי' חוטא. כמו דוגמא דמטמא החלה דרוצה החוטא המטמאה במזיד להרוויח יותר מאם לא הי' חוטא דאם לא הי' מטמאה הי' נותן חלק גדול א' מכ"ד ועכשיו כשחטא וטמאה כשתרצה לומר שיתן רק א' ממ"ח הרי הוא מרוויח בחטאו ואהני לי' מעשיו הרעים אז שפיר כה"ג ר"מ נמי מודה דלא יהא חוטא נשכר. וכמו דאמרינן בש"ס (ע"ז ד' ב' ע"ב) ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שאין מקיימין המצות עמד והתירן. התם נמי פרכינן שפיר א"כ איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר פי' כה"ג ממש שעוד מרויחין בחטאם. וכלשון הש"ס "איתגורי "איתגור דהיינו רווח לעינינו יותר מאם לא היו חוטאים זהו ודאי דבר שאין הדעת סובלת לומר כן. וכסברת הש"ס דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אבל היכא שאין החוטא מרוויח יותר מחוטא אחר רק הוא שוה לחוטא אחר. ודאי דשוב ליתא לסברא זאת דלא יהא חוטא נשכר דבמה משתכר. וה"נ הרי גם אם הי' גזלן ממש והי' גוזל לעינינו הצמר הזה מהבעלים הרי ג"כ לא היו עונשין אותו עפ"י דת התורה יותר רק שישלם להבעה"ב דמי צמרו כידוע דהיכא ששינה וקנה בשינוי דמי בעלמא בעי לשלומי וכדילפינן בריש הגוזל עצים והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וא"ל דמי מעליא בעי לשלומי. וא"כ ה"נ מה מרוויח הצבע מגזלן הא ר' מאיר אומר דיתחייב כגזלן גמור ואין כאן כלל סברת שלא יהא חוטא נשכר. ואלא שהבעה"ב אינו רוצה בזה ורוצה יותר בהצמר שלו. א"כ הרי ש"מ שלא הזיקו כלום, א"כ לשלם לו כמו שהתנה עמו שכר פעולת צבעו. כיון שאינו רוצה דמי צמרו. ועיין בהדיא (בברטנורא במשנה דב"ק פ' הג"ע) ותראה שסובר ר"מ כן. ורק ר' יהודא דסובר דאם השבח יתר על היציאה נותן לו רק היציאה וכו'. הוא לאו מטעם חוטא נשכר רק משום קנס בעלמא דקנס ר' יהודא להצבע עבור זה שלא יהא רגיל לשנות מדעת הבעלים. ולכן קנסו לו טפי מגזלן אבל לא משום סברת שלא יהא חוטא נשכר. ורש"י ז"ל (בע"ז ד' ז') דפירש אליבא דר' יהודא לשון א"כ נמצא זה משתכר בשינויו הוא רק שיגרת לישנא שלא ירגילו עצמן לגזול. אבל לא אליבא דהאמת לומר דהוה כמו סברת שלא יהא חוטא נשכר. והראי' דתראה במשנה שם (ב"ק ד' ק' ע"ב) פירש"י שם במשנה רק דקניס לי' ר' יהודא ולא זכר שם שלא ישתכר עיי"ש ודו"ק וזה ברור. בקיצור תוכן פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודא הוא כן. דלר"מ סגי במה שאינו משתכר בלבד דרק נשכר החוטא לא יהי' אבל כל שאינו משתכר סגי לי' ולרבי יהודא אין זה מספיק מה שאינו מרוויח אלא רוצה שיהי' לו הפסד ממש ולכן קניס לי' שלא די שלא ישתכר אלא גם שיפסיד וד"ל:

סימן ג

פלפול בהקושיא שהקשה ב"א החריף ובקי ר' יצחק הירש עסמאן שליט"א בש"ס סוף ר"ה: והשבתי לו.

ע"ד קושיתך על הסוגיא סוף מסכת ר"ה דמבואר שם דכולי עלמא מודו דעכ"פ האינו בקי מוציא הש"ץ ידי חובתם בתפלה. ושם ש"ץ היינו שליח ציבור. והרי קיי"ל בש"ס (נזיר ד' י"ב) כל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. וא"כ האיך הוי ש"ץ אצל האינו בקי. תדע דלדידי לא קשה מידי כאשר אבאר לקמן. אך גם לדבריך שאתה מדמה זה לנזיר הלא ג"כ לא קשה. דהתם הרי אמרו רק דאיהו לא מצי עביד דהיינו שהוא מעוכב הן מצד הדין והן מצד המציאות לא מיבעי לשיטת הנוב"י (בדורש לציון סי' י"ג) דפוס סדילקאוו הוא דף נ"א ע"א ועמוד ב' דברוב גאונו אוזר בגבורה וביראה ופחד נגד השיטה של רבינו תם שבתוספת נזיר י"ב ד"ה מ"ט באומר לאשה לושי לי עסה והפרש חלה דהוי מחוסר מעשה ומחדש הוא דאפילו מחוסר מעשה בהמשלח ג"כ לא מרע כלל ע"ש היטב ודאי לא קשה אלא אפילו לשיטת ר"ת ז"ל ג"כ לא קשה כאן דהרי ר"ת לא אמר רק מחוסר מעשה ממש. אבל היכא דאינו מחוסר מעשה רק לימוד ולימוד אינו נקרא מחוסר מעשה. והא לך ראיה עמוקה וברורה דלימוד דבר חכמה או מצוה וכיוצא אינו נקרא מחוסר מעשה. תמן תנן אמר לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי לא יאמרו לאחרים וגיטין ד' ע"א ע"ב) טעמא דאמר כתבו פירש"י דבושת הוא לו שאינו רוצה לגלות לאחרים עוד שלא יכול לכתוב עיי"ש. ומשו"ה כ"ע גם ר"מ מודה דאין יכולים לאמר לאחרים לכתוב וליתן עיי"ש. אבל עכ"פ המה יכולים לכתוב וליתן. והרי מה יענה הרמב"ן על זה שהוא סובר דאם לא שמעו מפיו ממש הגט בטל והטעם ידוע בחידושיו הביאו (הב"י והח"מ והב"ש סי' ק"כ) משום דכתב דקרא משמע שיכתוב הבעל או השליח שעומד במקומו שלו. ועיי"ש בב"ש שהכריח מזה דהרמב"ן ע"כ סובר כשיטת הפוסקים דבעינן שליחות בכתיבה והלא הא כיון דאין הבעל יכול לכתוב כנ"ל דמוכרח איך יכול לעשות שליח לכתוב. ועוד ראי' דאיפשטא אפילו להנוב"י שחידש דמצי עביד השליח ולא המשלח נמי יוקשה. הא תנן במשנה (ס"ו ע"ב) ילמדו ויכתבו ויתנו ש"מ שלא היו יכולין לכתוב עד שילמדו. ועוד ראיה מש"ס (קידושין ס"ב) גר בידו גר נמי לאו בידו דהא אמר מר גר צריך שלשה כדין מי יימר דמזדקקי לי'. ולולא זה הי' בידו. הלא איתא בש"ס (יבמות ד' מ"ז) דמושיבין במים עד צוארה ומלמדין מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ונימא נמי דעדיין צריך ללמוד. ואין לומר דעכ"פ בידו הא ליתא דהא התוס' בנזיר שם תלי' זה בסברת דשלב"ל והסוגיא דגר נמי לענין דבר שלב"ל אתני'. אלא ברור דלימוד לא הוי מעשה גם לר"ת. ועוד ראי' גדולה לזה מהא דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וסמכינן ארוב זה ככל רובא שבתורה. ולדידך הניחא לדברי הרא"ה (בבד"ה ד' ז' א') דרוב לאו דוקא אלא ר"ל כולו כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו מיעוט ליכא דרק משגירת לישנא הוא שפיר אבל להרשב"א שם במ"ה דחולק עליו וסובר רק רוב ולא כולו יעויי"ש הרי הוי רובא דתלי במעשה דעכ"פ צריך ללמוד. (ועיין בשו"ע יו"ד סי' א'. ובתבואות שור ובפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה). ואין זכר משום ראשון ואחרון דרוב מ"א שחיטה מ"ה יהי' רובא התלוי במעשה. כ"א רע"ה מ"ה הוי רובא התלוי במעשה דמעשה המעשר. ועיין בינת אדם (ריש שער רובא וחזקה) עיי"ש. ויש סמך לזה נמי מיומא דלהכה"ג היו מפרישין ואפ"ה שמא לא למדת אמרו לו. וד"ל. ועוד והוא העיקר דהלא כבר הקשו האחרונים כולם על הדין זה דכל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. דהרי כמה מקומות בש"ס הגוסס והמגוייד ומושלך לבור וכיוצא שאין נמי במציאות העולם שיכתוב אפ"ה כותבין לו גט. ש"מ דע"כ רק היכא דלא מצי עביד מדין התורה כמו כהן גרושה או בשעה שהיא עדיין א"א ומשוי שליח לקדשה לכשתתגרש אבל באם מדין התורה או מדברי סופרים אינו מעוכב רק מציאת העולם וטבעו מעכבו זה לא מיקרי לא מצי עביד. והשתא ניחא יהיו כל מקומות שימצאו שיסתרו לכאן. דהיכא שהוא אינו מצי רק מצד טבע העולם לא מיקרי לא מצי. וכעין שאמרו בש"ס (יבמות ק"ד ע"ב) פומא הוא דכאיב לי' וא"כ ודאי לא קשה לגבי ש"ץ. וד"ל:

ואך אתמהה לפי דבריך למה לא הקשית יותר קושיא עצומה דהנה לכאורה איך הוא מוציא לאחרים כל עיקר אפילו להבקיאים הא ידוע החילוק הנורא דחידשו התוספת רי"ד בקדושין דהוקשו תפילין וציצית וסוכה נמי יועיל ע"י שליח דהרי ששא"כ וחילוקם. דששא"כ לא נאמר רק שהמעשה נחשבת כאלו נעשית. אבל היכא דבעינן חובת הגוף לא נחשב מעולם דגוף אחר יהי כגוף הזה. יעויי"ש. ועיין תשובות בית אפרים (ח"א סי' פ"ו). וידוע. וא"כ איך הוא מוציא כלל. הא תפלה הוי חובת הגוף ואיך שייך כאן ששא"כ כמו דלא חייך בתפילין. ובזה הסברא הנה ישאר בצ"ע מה שרצה הגאון רמ"מ מליובאוויטש לחדש דגם למאן דסובר דלשון שאנו מונין כאן במתא ג"כ הוא לשון הבעל כמו לשון כל הגט ואפ"ה בנחפז ללכת ואין הבעל במקום הכתיבה אפ"ה כותבין זה ולא יוקשה הא מיחזי כשיקרא משום דהסופר שהוא שליח הבעל הוא עומד כאן וחשוב כאלו הבעל עומד. ובהנ"ל הא צ"ע על דבריו דהא אין גוף הסופר חשיב כמו גוף הבעל לעולם וד"ל. ובאמת יש לכאורה להקשות כזה גם על כל הברכות שאדם חייב לברך קודם כל אכילה והנאה ואפ"ה קיי"ל (בר"ם פ"א מה' ברכות) כדברי הש"ס (ר"ה כ"ז) דאחרים מוציאין לו. ואיך הם מוציאין והלא תפילין למה אינן מוציאין. אלא ביאור הענין הוא דהרי מפורש (בר"ם שם ה' ט') דהא דיוצא דוקא בששומע הברכה מתחלה ועד סוף דשומע כעונה וא"כ הרי חובת הגוף נתקיימה בשמיעת הברכה וה"נ בתפלה שלר"ג מוציא הש"ץ והיינו שהצבור שומעין הברכה של התפלה. ואך קושיתך יש לצייר קצת על שיטת הרי"ף בעם שבשדות אבל גם התם לא קשה דדייק נא לשון הש"ס "פוטר ולא מוציא משום דאניסי ורחמנא פטרה הנאנס וד"ל. ומכ"ש לשיטת רש"י (והר"ם פ"ח מה' תפלה) דיסדירו קאמר ודו"ק כי קצרתי:

סימן ד

עיין ברש"י (פסחים ד' פ"א ע"ב) ריש העמוד ד"ה והא אין למדין קל וחומר מהלכה. שפירש"י שם קשה להבין מאוד. וכבר נתלבט בפירושו הגאון המהרש"ל בחידושיו על הש"ס שתחת המהרש"א עיי"ש בש"ס זיטאמיר. ותהלה לאל נראה לי כוונת הענין היקר שברש"י. והיינו עפ"י הש"ס (סנהדרין ד' ע"ו ע"א) וכי עונשין מן הדין ותירצו גילוי מלתא בעלמא הוא. ודו"ק והכא נמי בא רש"י ז"ל לפרש דלא טומאת התהום מצד ספק מטמאין בשארי מקומות בתמיד שנימא ג"מ בעלמא הוא השתא מה נטמא ודאי פירש טומאה ידועה נמי פי' דחוייה מכ"ש ספק שהוי רק ג"מ ולא יוקשה שוב וכי למדין קל וחומר מהלכה אלא וכו' והוא נכון בעז"ה. ודו"ק:

סימן ה

להבין מחדש הברייתא הידועה ושגורה בפי כל בשבת כ"א ע"ב. מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון שכשנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים וכו' נעשה נס וכו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה עכ"ל, וכמה נפלאה היא בעיני הברייתא הזאת הלא הי' די בהיו אומרים לשנה אחרת עשאום בהלל והודאה דהני תיבות ימים טובים אין להם פירוש כלל. דהלא הא לא נאסרו בעשיית מלאכה כלל וכדדייק רש"י ז"ל לפרש לנו שלא נטעה הטעות לומר מדנקטו לשון ימים טובים שתעלה על דעתך שאסורין במלאכה בא רש"י ז"ל ומודיע במפורש לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. א"כ אדרבה איך זה באמת אמרו (הש"ס במגלת תענית) שעשאום ימים טובים. והתימא שלא עמד ע"ז שום מפורש. ועוד יש כאן פליאה גדולה שהרי גם הלשון של התיבה קבעום ג"כ אין לה שום הבנה וכי לא הי' סגי להם בתיבת עשאום שהי' פי' תיקנום. והי' די בודאי באם היו שונין לשנה אחרת עשאום בהלל ובהודאה ומהו הפירוש של קבעום. והנה אנו רואין ובש"ס מגילה ד' ה' ע"ב) דפרכי על רבי היכי נטע נטיעה בפורים והתני רב יוסף שמחה ומשתה ויו"ט שמחה וכו' ויו"ט מלמד שאסור במלאכה ומתרצינין מלאכה לא קבלו עלייהו תדע דמעיקרא כתיב ויו"ט ולבסוף כתיב רק לעשות ימי משתה ושמחה אבל יו"ט לא כתיב עכ"ל הש"ס שם. א"כ בהדיא דכל שכתוב יו"ט הכונה רק על איסור מלאכה וא"כ חנוכה דמותר במלאכה מה שייך לומר הלשון דימים טובים. ועיין בירושלמי שהביאו התוס' בפסחים ריש פ' מקום שנהגו דה"ט דאסור מדאורייתא במלאכה בע"פ אחרי חצות משום דכל יום שמקריבין קרבן הוי יו"ט שלו וכאן שכל ישראל הקריבו הוי יו"ט שלהן ועיין נמי פ"ב דמסכת סופרים שהביא הטור או"ח סי' תכ"ט ברישא דשם מפורש הלשון שבכל יום הקרבן הוי יו"ט ולכן דייקא מחמת שנקרא יו"ט אסור במלאכה. א"כ חנוכה דמותר במלאכה אסור לומר עליו שם יו"ט וכן מחמת זה הא דחתן אסור במלאכה בז' ימי המשתה או בשלשה באלמן ואלמנה משום דאקרי יו"ט שלו כשנשא אשה כדהביא הט"ז או"ח סי' קל"א ס"ק יו"ד עיי"ש. ובזה השגתי על השו"ת זקן אהרן ח' אה"ע שמתיר לחתן לעשות מלאכתו ע"י אחרים משום דדומה רק למלך ומלך עושה ע"י אחר ואני אמרתי דאחרי שנובע איסורו מחמת דאיקרי יו"ט שלו וכן מדמין הש"ס במועד קטן ז' ימי המשתה לרגל שאין רואין בו הנגע. והיינו משום דגם אלו הימים הויין לו רגל א"כ שוה ליו"ט שאסור בו ע"י אחרים נמי. ובזה הסברתי נמי לתרץ קושית התוס' דמו"ק למה צריכין לדמות לחג מה חג שבעה נימא משום ויעש לאביו. וכן נמי הקושיא על הר"ם שבפ"א מה"א כתב דמשה רבינו תיקן לישראל זי"א וזיה"מ ובפ"ה חזר וכותב רמז וכו' שנאמר והפכתי חגיכם מה חג. דהשתא ניחא דאם מכל ההוא הי' הסברא דע"י אחרים מותר לכן דימו לחג שיהי' אסור גם ע"י אחרים. וכן ההלכה דאסור נמי ע"י אחרים עי' שו"ע יו"ד סי' ש"פ סעי' ה'. א"כ הדרא קושיא לדוכתא. אבל הכל יתבאר על נכון בעז"ה דנקדים נא קושיא אחרת מה זה דעיקר המצוה דנרות והדלקתן חסר לגמרי מהספר. והלא הי' בדין שכשתיקנו רז"ל על הנס היו צריכין לאומרם שתיקנו להדליק הנרות ואלו כאן בהאי ברייתא רק הלל והודאה אמרו אבל הנרות לית מאן דכר שמיה. והוא לכאורה פלא:

ואגב נעורר נא מה שיש להבין פירש"י אחת לעיל בתחלת הסוגיא דע"ז שתירצו הגמרא שמחת בית השואבה שאני פירש"י דלא כתיב בה להעלות "ולאו "דאורייתא "היא דהני תיבות האחרונים נפלאים דאטו נר שבת הוי דאורייתא מי לא יודע דהדלקת נר שבת א מהשבע מצות דרבנן. (וכן בר"ם פ"ה מה' שבת) ואיך זה יאמר רש"י דנר שבת הוי דאורייתא דאי אפשר לומר כן וא"כ במה מחלק ואומר דשבה"ש לאו דאורייתא הא נר שבת נמי לאו דאורייתא. וביותר קשה הא נר חנוכה נמי לאו דאורייתא רק מדרבנן ואפ"ה קיי"ל דכל הפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה וא"כ מה ראיה זה דלא הוי דאורייתא. והנה הי' מקום לומר דאפשר כונתו עד"ז דכיון דכל האיסור של הפתילות והשמנים הפסולים משום שאין נמשך יפה וחיישינין שמא יטה דאז עובר איסור תורה משא"כ בנר שמחת בה"ש אם אפילו יטה לא יעשה שום איסור. ונפרש ולאו דאורייתא היא פי' שלא יכול לבוא לאיסור דאורייתא. הנה מלבד שהוא דחו כמובן אלא יתפלא דא"כ הא בשמחת בה"ש גם איסור ק לא יעבור לא רק שלא יעבור איסור דאורייתא דהא גם איסור דרבנן לא יעבור. ועוד תינח אם האיסור רק משום שמא יטה מה נעשה להטעם שמא יניח ויצא וד"ל. ע"כ אומר דיש כאן דיבור א' נכון. דהנה (בש"ס שבת כ"ו ע"ב) פרכינן בגמרא ויניחנה ויצא ומה איכפת לן א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. וכן מחמת זה נאסרו כל הפו"ש הפסולין כדאיתא בפשיטות בברטנורא ריש פ' במה מדליקין משום שמא יכבה והלא הדלקת נר בשבת חובה. וכמה צריך ביאור הפירוש דחובה. מה נתחדש לן בזה שאמרו חובה אטו כל מה שאמרו רבנן לא הויין חובה ח"ו הא כולם חייבין לקיים. וביותר פליאה לי על לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ה דשבת) לא דהויא רשות ולא דהוי מצוה אלא חובה רצה לפרש ולסוף לא פירש דעדיין אין אנו מבינים מה הפירוש של חובה. ומצוה להסביר ענין זה וע"כ אמרתי לפרש זה בעז"ה וממילא יתורץ נמי כל הקושיות הנ"ל לשון קבעום ולשון רש"י הנ"ל. דהנה ידוע השיטה של רש"י ז"ל דשני דברים שנתפרשו בשבת ע"י הנביאים היינו כבוד ועונג הם מדאורייתא. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל פ' למ"ד מה' שבת ה"א שכתב דהויין מדברי סופרים הלא גם הוא כתב שם שכחן גדול ביותר שנתפרשו ע"י הנביאים. ובכלל הא מילתא דפשיטא דמה שנאמר בכתובים הויין דברי תורה כאשר הסביר הנודע ביהודא דמקרא מגילה הויא דאורייתא משום דהויא דברי קבלה א"כ כ"ש עאכו"כ מה שנתפרש ע"י הנביאים דודאי דהויא דברי קבלה דהן הן כדאורייתא ממש. ועיין נא בקונטרס אחרון של הרב (שו"ע או"ח ריש סי' רמ"ב ס"ק א') שכתב להדיא כן בשיטת רש"י. ולדידי לכ"ע כן דהוי דברי קבלה. וזהו שחידש רבא לאביי דאני אומר דהדלקת נר בשבת חובה. פי' דקבעו רז"ל הענין במה שמפורש בדברי הנביאים וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד שיהי' בכלל הכבוד של שבת שיהי' נר מאיר בבית. וא"כ הרי כיון שהוא בכלל כבוד הרי ודאי דהוי דאורייתא. וזהו שכתב רש"י ז"ל דשמחת בה"ש לאו דאורייתא מכלל דנר שבת הוי דאורייתא היינו דהא כן תחזינה עינינו בפירש"י ז"ל (בשבת ד' כ"ו ע"ב) ד"ה חובה שכתב בלשונו הזהב חובה כבוד שבת הוא. וזה תה"ל ברור כשמש. וכן נמי מובן כוונת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ה שנר שבת לא דמי לעירובין ולנטילת ידים אלא חובה פי' דהא קבעוה בכלל כבוד ועונג שנתפרש ע"י הנביאים שעיקרן מהתורה ודברי קבלה. ואגב אני אומר פרפרת נאה אחת ומתקבלה לתרץ ע"ד הפלפול קצת קושית התוספות יו"ט על הרע"ב שתנן התם ר' שמעון אומר שלשה שאכלו ולא אמרו דברי תורה כאלו אכלו ז"מ. דכתב הרע"ב דהאידנא יוצאין בברכת המזון וחשיב כאלו אמרו עליו דברי תורה שהקשה התוי"ט דלפי דבריו איירי ר' שמעון באנשים שאין מברכין בברהמ"ז א"כ אטו ברשיעי עסיק. והיא קושיא נוראה ואיך באמת הי' ס"ד דהרע"ב ואטו טעה הברטנורה בתוהו לא דרך כזה אשר תינוק בן יומו לא יטעה כן. אבל כעת ניחא מאוד. דהרי ר' שמעון דקדק דברי תורה והרי מה"ת כשאוכלין רק כזית או כביצה הוי הברכת המזון אינו מה"ת ולכן לעולם ר"ש נמי איירי בודאי בהני שמברכין רק אומר בדרך כלל על כל אנשים גם אותן שאכלו רק כזית שוב שפיר בא הרע"ב ואומר שכפי שר' יהודא ור' מאיר קבעו דבריהם בהכתוב דאכלת ושבעת זה אומר אכילה בכזית וזה אומר אכילה שיש בה שביעה והיא כביצה א"כ כיון שקבעו זה בכונת הכתוב שוב הוי דברי תורה גם כשאוכלין רק כזית או כביצה:

ונחזור עתה למצות נר חנוכה החביבה דהנה זהו שאמרו רבנן בהברייתא זאת דנעשה נס והדליקו מן הפך ח' ימים בהמנורה דבית המקדש לשנה אחרת קבעום. פי' דקבעום חכמים ז"ל שיהי' זה הנס של המנורה קביעא וקיימא לדור דורים שתמיד ידליקו נרות באותן הימים שנעשה הנס בהמנורה בין כשיהי' בית המקדש על מכונו בין גם בזמן חורבנו יהיו תמיד כל ישראל מקיימין הדלקת נרות כמו דליקת הנרות בהמנורה. נמצאת שמצות הדלקת המנורה שדלקה בנס נקבעה לדורות וזהו שאמרו לשנה אחרת קבעום פי' לאותן הנרות של הנס קבעום ולא דהתיבת קבעום אזיל למטה לתיבת עשאום אלא היא מילתא באנפי נפשה וקאי למעלה על הנרות וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון שעיקרן באין אלו הנרות חנוכה לקיים כאלו מדליקין המנורה שהיא היינו הדלקת המנורה במקדש, הא ודאי מדאורייתא מתרי"ג מצות כן נמי בכללן נקבעו אלו הנרות דחנוכה. וראיה גדולה לזה מהסוגיא דלקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אי מדליקין מנר לנר דאמרינן שם חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר דפירש"י שם וז"ל אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן, במנורה וכן הוא בהדיא בתוספות שם ומסיק דאיפשט לן דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה וכן ההלכה אלמא דתלי דינה של נר חנוכה בנר המנורה דהיא היא ממצות המנורה ושוב לא קשה עתה איך הי' העיקר חסר מן הספר דעתה ניחא דדברו שפיר בריש דהאי ברייתא רק מהנרות. ועתה נכון בזה מה שחידש כבר ב"א יקירי בדבר שתיקנו שמונה ימים ולא רק ז' עפ"י הגמרא דע"ז שלא יעשה מנורה של ז' נרות תבנית מנורה דמקדש כי עתה יקרה היא כי הסבר נכון שנר חנוכה רק לקיום מצוה דמנורה. ועתה הבוא נבוא בדרך ישר ויציב לסיפא דהאי ברייתא דעשאום ימים טובים בהלל והודאה. דדבר גדול התכוונו בזה דאמרו דעשאום ימים טובים אע"ג דודאי מותרין בעשיית מלאכה אפ"ה שייך לומר בהן לשון ימים טובים ולא קשה מידי דהנה נסתפקתי ספק נכון. הנה קיי"ל דנשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. וכן גבי קריאת המגילה הדין כן והוא מימרא דר' יהושע בן לוי בשניהן בחנוכה ומגילה בשבת כ"ג ובמגילה ד'. וא"כ הרי ניחזי נא איך הדין בהני נשי במצות קריאת ההלל של חנוכה שהיא מצות עשה מדברי סופרים. אם גם בהלל הנשים חייבות או אפשר לא. והנה חפשתי לפי כח זכרוני בכל הראשונים ולא מצאתי שום רמז בהם שידברו מזה אודת הנשים בההלל דחנוכה והלא דבר הוא ולפי השכל של הסברא הפשוטה ודאי דחייבין דהא חד טעמא להו ואחרי שחייבין בנר החנוכה מהטעם שגם הם היו באותו הנס ודאי דצריך לחייבן גם בהלל מה"ט שהן היו באותו הנס. וביותר לפי דברי הש"ס דמגילה דתירצו דלכן אין אומרין הלל בפורים משום דקרייתא דמגילה זו הילולא והי' דעת המאירי שמי שאין לו מגילה כתובה מחייב בקריאת הלל וא"כ הנשים שחייבין במגילה אם אין להם מגילה חייבין מסתמא בקריאת הלל וא"כ תגדל התימא למאוד למה באמת לא דיברו לא בראשונים ולא בטור ולא בשו"ע ולא בשום אחרון להודיע הדין החדש הזה שנשים חייבות בהלל כאנשים. ופליאה גם על ריב"ל גופי' למה תנא לן רק דין דנר ולא אמר נשים חייבות בנר חנוכה והלל והודאה והוא חידוש. אבל כבר אמרו במדרש שוחר טוב על הפסוק ממרחק תביא לחמה דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. ונתתי אל לבי ונזכרתי שיש לפשוט ספיקן מהמשנה המפורשת (בסוכה ד' ל"ח ע"א) מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ותבוא מאורה וכו' ופירושה שכיון שהן אינן חייבין אינן מוצאין ידי חובת האיש החייב בהלל. הרי לך בהדיא דנשים פטורות מכל הלל דהא לא חלקו כאן כלל בין ההלל דחנוכה לההלל דימים טובים שבכולן צריך לענות אחריהן מה שהנשים אומרות. וכן פירש"י שם וביותר מפורש בתוספות שם ד"ה מי שנשים פטורות מהלל דסוכות ודעצרת וכיון שבאתי לסוגיא ודברי התוספות זה הנה ראיתי שיש לכאורה להסתפק קצת גם עתה שבהלל דחנוכה דהוא בא על נס אפשר נחייב להנשים כיון שהיו בהנס. אבל עפ"י פשיטות לשון התוספות מבואר דרק בהלל דלילי פסחים מחויבים ולא בהלל דחנוכה דאל"כ למה נקטו בריש דבריהם רק הלל דלילי פסחים. אע"ג דבסופם סתמו סתם הלל דפסח סמכו מסתמא על ריש דבריהם דדקדקו רק הלל דלילי פסח וחילוק גדול יש להסביר בין הלל דלילי פסח להלל דחנוכה אע"ג דשניהן על נס בא. דהנה הראב"ד ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' חנוכה מה שמנה קריאת הלל מדברי סופרים הלא הוא מדברי קבלה הפסוק השיר יהי' לכם כליל התקדש חג. וא"כ באמת אומר דמה"ט הלל דליל פסח ודאי דכחו יותר גדול שהרי כל השיר נלמד ונדמה רק לשיר של ליל התקדש חג ודו"ק. ועוד יש להסביר דבר יקר דהנה מצינו חילוק בין החיוב דנשים בנר חנוכה להחיוב דנשים במגילה במה שבנ"ח מוציאין הנשים גם האנשים בלי שום פקפוק כלל לכל הפוסקים וכדמוכח בפשיטות מר' זירא בשבת כ"ג דאמר אחר שנשא אשה דאין צריך להדליק עוד כי אשתו מוציאה אותו בהדלקה הרי בהדיא כן. ואגב תמיהא על הט"ז שהוצרך להביא מש"ס אחר ולא זכר בפשיטות ראי' החזקה הזאת וד"ל יעוי"ש. ואלו במגילה הבה"ג שבתוספות מגילה כ' להדיא דאין אשה מוציאה בק"מ רק מינה ולא איש, וטעמא מאי ואמרו הפוסקים משום דקריאת מגילה הוי כקריאת התורה שנשים פטורות ואין כבוד צבור ולפ"ז בהך סברא נימא נמי בהלל דהוי כלימוד התורה וקריאת התורה דנשים פטורות ודו"ק. וזה נכון ולכן זה שייך בהלל היום שקוראין בציבור אבל בלילה בסעודות השלחן עורך שאין שם ציבור רק איש ובני ביתו שפיר אין חשש כשיהיו חייבין הנשים בההלל של אותו הלילה. אבל לעולם בהלל דחנוכה פטורין ולכן מה מתוק מדבש ונופת צופים ועשאום ימים טובים בהלל פי' שעשאו זה ההלל כהלל דסוכות ועצרת שנשים פטורות אע"ג שנעשה על נס אפ"ה עשאום כימים טובים שפטורין וזה כפתור ופרח:

עוד לענין הנ"ל. הנה פליאה מאוד בעיני לכאורה מה זה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בספר היד הדין דמשנה המפורשת שאין מדליקין בשמן שריפה אשר היא סתם משנה בריש במה מדליקין. ובשלמא על הרי"ף והרא"ש והטוש"ע אין חידוש כי הם אין דרכם להביא מה שלא שכיח ונהוג בזה"ז אבל הר"ם ז"ל שלא השמיט גרגר חרדל מכל הש"ס למה לא זכרו כלל. ואמרתי בזה דהנה יש להפליא מה זה שבפי' המשנה שלו הביא הא דאין שורפין קדשים ביו"ט מפסוק עד בוקר השני שמיותר כחזקי' ואלו בספר היד פ"ג מה' יו"ט הביא כדברי רב אשי מחמת עשה ולא תעשה. ולכן נראה דבזה הולך בסגנון אחד דבאמת הלא הקשה הר"ת התינח קדשים אבל תרומה מ"ט לא. ותירץ דגזרינן תרומה אטו קדשים. וא"כ זה שייך רק כשהאיסור בקדשים הוא מחמת גזה"כ או מחמת בוקר שני או מחמת עולת שבת בשבתו או מחמת הוא לבדו שפיר אבל לר"א דהוא מדויק בחשבון צדק דהוי עול"ת מה שייך לגזור תרומה שאין בה שום איסור כלל כיון שניתנה להנות בעת שריפתה. ולכן בפירוש המשנה כשהעתיק מחמת בוקר שני הביא שפיר הדין דאם חל יו"ט בע"ש אסור להדליק בשמן שריפה אבל בספר היד שתפס רק מחמת עשה ולא תעשה לא הי' יכול להביא דין זה דתרומה שנטמאת כי אחז דרכו כהר"ת דלא כשיטת רש"י בזה. ומה יקר השתא לפ"ז שלא יוקשה עוד כלל מה שתמהו כל המפרשים בעלי הפלפול ובראשם הפני יהושע ז"ל על הסוגיא דרב הונא בהא דאמר פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול. הלא תינח כולם אבל שמן שריפה בחנוכה מ"ט אבל השתא דבארנו דלפי דברי רב אשי מדליקין בשמן שריפה שפיר בשבת פשיטא ואפילו ביו"ט שחל בע"ש ג"כ דלא כרב חסדא ורבה ודאי לא דהא הוא חושש שמא יטה ורב חסדא דהוא בתרא פליג עלי' ומסביר דשמא יטה כזה לא חיישינין. א"כ בשמן שריפה באמת מדליקין וזה שאמר ר"ה פתילות ושמנים דהוא לכאורה מיותר הי' די לאמר שאמרו בלבד מהו תיבת חכמים אבל להודיע שכל החכמים יודו שאין מדליקין הני דוקא אסירי בחנוכה וד"ל. וההלכה תוכיח שכל הפוסקים השמיטו זה דשמן שריפה ש"מ דשרי באמת:

סימן ו

ראיתי ונתתי אל לבי לעיין בחקירה הגדולה אם כרכו איסור בסיב ובלעו. אם חייב מלקות או לא. ויען שראיתי מבוכה גדולה בין האחרונים בהלכה הזאת לכן אמרתי להאריך לברר וללבן היטב. וזה החלי:

א הנה המשנה למלך (פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב) מסתפק בזה שאם כרכו דבר איסור מכל האיסורים שבתורה בסיב ואכלו אם פטור כמו באכילת מצה או חייב. עיי"ש שהעלה מהירושלמי שאם כרכו האיסור בשום דבר שאינו ראוי לאכילה כלל ודאי פטור. ובדבר שאינו ראוי לאכילה בעיני' חייב. וסיים דהדבר צריך תלמוד עיי"ש. ולפענ"ד תמוה מאד דאיך אפשר לסבור כן הא יש הרבה ראיות מש"ס בבלי דפטור בכל ענין. ובתחלה אבאר דברי מרן הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות שאר אבות הטומאה) וז"ל הכורך כזית מנבלת בשר עוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו טמא. כרכו בסיב הרי זה טהור עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם פירש הטעם דדבר מאכל כחזרת דראוי לו לאכילה הוי מין במינו ואינו חוצץ. אבל בסיב שפיר הוי חציצה עכ"ל והמל"מ שם הביא דברי הכ"מ ושתק לי'. אמנם לפענ"ד דברים אלו קשים להולמן דהא בהדיא אמרינן בש"ס (פסחים דף קט"ו) אמר רבא בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ופירש הרשב"ם שם דמהו דתימא דכיון דאיכא תרתי לריעותא דלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים עכ"ל. עיי"ש הרי בהדיא שאם היו בכריכה כמו בסיפא דתני כרכן יחד בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא. ופי' הרשב"ם שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עכ"ל. מבואר דעיקר החילוק ביניהם דבסיפא הי' המצה כרוך ממש בהסיב מכל צד מש"ה הוי ודאי חציצה. אבל ברישא דלא תני כרך מצה בחזרת רק בלע מצה ומרור א"כ הרי המצה לא היתה מכוסה מכל צד מש"ה לא הוי חציצה. כן נראה לכאורה מריהטא דלישנא דהרשב"ם ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (ריש פ"י מהלכות חמץ ומצה) כתב שהטעם מפני שמרור טפילה למצה ואין סיב טפל למצה עיי"ש. וכתב שם הלחם משנה די"ל הטעם כנ"ל. רק שהקשה דא"כ ליפלוג וליתני בדידה במרור גופא ולחלק בין אם כרכו המצה במרור מכל צד ובין לא כרכו. וחידש הוא ז"ל הטעם משום דאף אם נימא דכרכו אפ"ה כיון שהמרור מעין המצוה לכן לא הוי הפסק. וסיב לא הוי מעין המצוה עכ"ל. מוכח להדיא דכל הראשונים ע"כ הוכרחו לומר דהכא שאני בין לפירושו של הרשב"ם משום דלא כרכו ובין לפירושו של הרמב"ם משום דלא הוי הפסק דבר שהוא מעין המצוה. אבל כרכו בבשר או בשאר דבר מאכל חציצה גמורה היא. ומבואר כן מדברי הרמב"ם ז"ל שדקדק שהמרור כטפילה למצה דוקא מרור למצה ולא משום דמין מאכל אינו חוצץ וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא דלמה מטמא בכזית נבלת עוף טהור ודו"ק. ועיין במגדול עוז שם שכתב נמי בפשיטות משום דהרמב"ם סובר שהפת עיקר והירק טפלה לו אבל ירק בירק חוצץ ע"ש:

ב ולדעתי נראה להביא ראי' ברורה ונכונה מש"ס דפסחים הנ"ל, דהא לכאורה קשה קושיא עצומה מה זה אשר הוצרך הש"ס לומר "כרכן [לשון רבים] בסיב דמשמע דכרך מצה ומרור בסיב לא יצא. הרי לא הי' להם לומר רק כרך המצה בסיב לא יצא דהרי לכל הפירושים ולכל השיטות בין לשיטת הר"ח והראב"ד שגורסין ברישא בלע מרור יצא. וכ"ש לשיטת רשב"ם ורמב"ם וכל הפוסקים בלע מרור לחודי' נמי לא יצא. על כולם קשה למה הוצרך הש"ס לומר כרכן. ועיין ברש"י ורשב"ם שם שדקדקו וכתבו בד"ה כרכן שניהם יחד בסיב הדקל עכ"ל הרי לכל השיטות היכא דבלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא. וא"כ למה הוצרכו לומר דבר מיותר. ומכ"ש שקשה כן על הרמב"ם ז"ל. וכל מפרשי הש"ס לא עמדו בזה. והמרדכי ז"ל הקשה רק על פירוש הרשב"ם שגורס בלע מרור לא יצא וא"כ למה הוצרכו לומר עוד בלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא והא כ"ש הוא עיי"ש. והרי להדיא דגם לרש"י ז"ל קשה מהסיפא דתני "כרכן לשון רבים וכן הרמב"ם ז"ל נקט בלשונו כרכן. ומצוה ליתן טעם לזה. ועוד קשה לי קושיא עצומה דהא בהדיא גרסינן בש"ס (יומא דף י"ד) דאין בית הבליעה של אדם מחזיק יותר משני זיתים. וא"כ הרי בלא"ה דדין חציצה נמי לא יצא דהא כזית הוי השיעור וא"כ כזית מצה וכזית מרור וגם הסיב תופס מקום קצת. ואי אפשר לבלוע בלא לעיסה. והרי הש"ס נקטו לשון "ובלען. וכן כל הסוגיא שם בפסחים נקטה רק לשון בליעה בלא לעיסה. אך באמת גם אם לא הי' הש"ס אומר לשון בליעה ע"כ היינו צריכים לפרש בלא"ה דאיירי רק בבליעה בלא לעיסה. דהא התוס' שם בפסחים ד"ה ידי מצה הקשו למה יצא ידי מצה כיון דידי מרור לא יצא א"כ שוב אין בו מצוה ומבטל טעמא דמצה וכן הקשה שם הר"ן. ותירצו דעד כאן לא אמרינן דמרור מבטל טעמא דמצה אלא היכא שלעסן והרגיש הטעם אבל הכא איירי בבליעה בלא לעיסה עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בדין זה דכרכן אם נפרש דאיירי בלעיסה קשה למה הוצרכו לסיב אפילו אין כאן סיב כיון דאסיקנא לעיל (שם ע"א) בגמרא דלא ניכרוך אינש מצה ומרור וליכול אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. וכן קיי"ל להלכה. וא"כ הרי המרור מבטל לטעמא דמצה דהוי ד"ת. ורבא מפרש הדין לדידן דהוא פליג נמי על הלל. דהא ר' יוחנן הי' הרבה דורות קודם רבא ופליג על הלל. אלא ע"כ כשבלען שלמים איירי ולא לעסן. ואם כן הרי קשה מאד דהא החוש מעיד על זה להיפוך שאי אפשר לאדם לבלוע יותר משני זיתים. ולא ידעתי מדוע לא זכרו המפרשים כלל מזה:

ג ונ"ל ליישב בעזה"י בטוב טעם ודעת. דהנה במשנה (פסחים דף ל"ט ע"א) בהחמשה דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו משום מרור חשיב התם חרחבינא. ומפרשינן בש"ס שם מאי חרחבינא אצוותא דדיקלא. ופירש"י שם אצוותא דדיקלא שגדל סביב הדקל שקורין ווידיל"א עכ"ל ועיין בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) אמר רבא אפילו בסיב ועקרא דדיקלא ופירש"י ז"ל שם וז"ל בסיב אוליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כעין לולבי גפנים. וכן פירש"י פ' לולב הגזול (שם דף ל"א ע"א) וסיים שם בלשונו כעין לולבי גפנים עיי"ש היטב. והנה בתוס' שם בד"ה בסיב ועיקרא דדיקלא הקשו על פירש"י שפירש בפסחים על חרחבינא סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. דהרי מרור בעינן מזרעים דומיא דמצה כמבואר שם בגמרא (דף ל"ט) והכא משמע דסיב הוי מין אילן עכ"ל עיי"ש. ואמרתי כי בעזה"י זכיתי בזה ליישב דעת רש"י ז"ל בזה. וברוך ה' כי הנחני בדרך אמת ליישב דבריו מקושיא חמורה והוא. דזהו ודאי גם רש"י ז"ל מודה דמרור בעינן דומיא דמצה ומין זרעים דוקא. דודאי לא נעלם ח"ו ממאור עינינו רש"י ז"ל ש"ס המפורש בפסחים שם. וגם זה ודאי גם רש"י ז"ל מודה דהכי מוכח ע"כ בש"ס בסוכה דסיב דקאמר רבא בסוכה שם מין אילן הוא וכמבואר להדיא להמעיין בש"ס התם. ואפ"ה ל"ק על רש"י ז"ל. אך יש להקדים בקיצור. דלפי הס"ד דהתוס' דקשה על רש"י ז"ל מסוגיא זו למה לא הקשו על רש"י ז"ל עוד קושיא דלפי הנראה דפירש ע"ז דאצוותא דדיקלא סיב שמו א"כ למה לא נקטו גם בש"ס סוכה לשון זה אמר רבא אפילו באצוותא דדיקלא ובעיקרא דדיקלא. דהא חזינן שהש"ס קורא לסיב אצוותא דדיקלא. וכן קשה להיפוך למה לא נקטו התם בפסחים בקיצור בדיבור א' מאי חרחבינא סיב. ולמה הוצרכו לומר אצוותא דדיקלא. אך באמת הדבר ברור ופשוט דיש שני מיני סיב. א') מין של זרעים. ב') מין של אילן. וראה נראה כי נופת תטופנה שפתי רש"י ז"ל וערבים עלינו דקדוקי סופרים מיינה של תורה. שבפסחים פי' שקורין ווידיל"א ובסוכה פי' שקורין אוליר"ה הרי להדיא כדברינו דיש שני מיני סיב. ועוד דקדק רש"י ז"ל וסיים בסוכה לשון כלולבי גפנים וכן (שם דף ל"א) עיי"ש ובפסחים שם השמיט זה ולא זכר מזה כלל. וא"כ ודאי מוכח להדיא דתרי מיני סיב הן מין א') הנקרא בפי האמוראים בלשון הידוע "אצוותא "דדיקלא והוא מין זרעים. ושפיר יוצאין בו ידי חובת מרור. מין ב') הנקרא "סיב ואין לו שם אחר זולת שם סיב והוא כעין לולבי גפנים וקורין לו אוליר"ה בלע"ז. והתם בפסחים שרצו חז"ל להודיע מאי חרחבינא נקט הש"ס להודיענו דאצוותא דדיקלא הוא. אבל אחר שכבר ידענו מאי הוא חרחבינא נקט הש"ס שוב בקיצור סתם לשון "סיב. ובכל מקום לפי ענינו ומקומו כן יתפרש או מין זרעים או מין אילן. ובזה מסולק קושית התוס' מרש"י ז"ל:

ד והשתא נחזור לענינינו דהנה בפסחים (דף קט"ו ע"ב) נקט הש"ס נמי לשון כרכן "בסיב. ולפי פירש"י ז"ל דסיב שקורין ווידיל"א הוא "חרחבינא ויוצאין בו ידי חובת מרור ושוב ידעינן ע"כ דהסיב דנקט הכא הוא מין זרעים וא"כ הא לא קשיא תו מה שהקשיתי מש"ס דיומא דהכא איירי כשהסיב עצמו הוא המרור ואין בו יותר משני זיתים ומחזק בית הבליעה שפיר. וזהו שפירש"י ורשב"ם כרכן שניהם יחד. פי' דמתחלה איירי הש"ס בשלא כרך את המצה בהמרור סביב מכל צד. רק מצד א' גם המצה נוגע בגרונו וצד א' הוא המרור וכמו שפי' הלח"מ. רק שהלח"מ כתב דדוחק לפרש כן מכח הקושיא דא"כ ליפלוג וליתני בדידי' במצה ומרור גופי' אם כרכן לגמרי עד שלא נראה המצה כלל דגם ידי מצה לא יצא. אבל לפי פירושינו דהא דתני כרכן בסיב דהאי סיב היינו מרור וכרכן שניהם יחד פ' שכרכן עד דהוו יחד ממש. ובמה הן יחד כגון בסיב הגדל סביב הדקל והוא המרור אז אף ידי מצה לא יצא. ואין לומר דא"כ למה נקט הש"ס בלשונם דוקא על מרור לשון "חרחבינא והוא הסיב לפי פירש"י ולמה לא נקטו "חזרת דהא חזרת נשנה שם במשנה קודם לחרחבינא דחזרת נקט בראשונה וחרחבינא הוא מין הרביעי. אך זה אינו דכן מצינו בכמה דוכתי דהיכא דבעי למינקט לשין כריכה לא נקט שום מין אחר רק מין הסיב. ואפרש איזהו מקומות כאן. א') הא דהכא דאם לא נפרש כמ"ש יוקשה ג"כ למה לא נקטו מין אחר שהוא ג"כ מעין המצוה ונקטו רק מין סיב. ב') הא דסוכה דלא נקטו סתם מינא דלולבא עיי"ש. ג') בחולין (דף ע' ע"א) בעי רבא כרכתו בסיב מהו. ופירש"י שם דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ואפ"ה לא נקטו מין אחר. ד') בש"ס (יומא דף נ"ח) בעי רמי בר חמא הניח מזרק בתוך מזרק. ושוב מיבעיא לי' הניח סיב מהו עיי"ש. ה') הך דתוספתא זבים פ"ה) הנ"ל כרכו לנבילת עוף, טהור בחזרת טמא, בסיב טהור ולא נקטו מין אחר. הרי לפנינו דדרך הש"ס לנקוט לשון אחד ולא לערבב הלשונות וגם אפשר לומר דבסיב יותר ראוי לכרוך בו מבמין אחר. מפני דקותו ורכותו. ועכ"פ זה לא קשה על הש"ס ות"ל כי פירש"י ז"ל מיושב היטב בדרך נכון ואמת. אך לפי פי' הרמב"ם מפני שמרור הוא טפל למצה. א"כ הא אי אפשר לפרש כן. ועוד דהא דקדק וכתב כרכן בסיב וכיוצא בזה הרי סובר דכרכן פירושו שכרך מצה ומרור בסיב וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא. ואף שיש לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ ולפרש דהכוונה שכתב דהמרור כטפילה להמצה פירושו משום שלא כרך המצה בהמרור מכל צד רק חשוב הוא כטפל וניכר לגבי המצה. אבל כרכן בסיב וכיוצא בזה פי' או בחרחבינא או בשאר מיני מרור מאותן השנויים במשנה בפסחים שם אז לא יצא. ודו"ק. מ"מ דוחק הוא:

ה ועוד קשה עדיין על פי' התוס' שהם סוברין ודאי דסיב לאו מרור הוא. ואצוותא דדיקלא מין אחר הוא. א"כ איך יפרשו התוס' את הקושיות הנ"ל. וצ"ע לע"ע לשיטת התוס' לפרש את הסוגיא מהני תרי תמהי הנ"ל. ואחר כל האריכות שביארנו לשיטת רש"י וכן לכל הראשונים הנה ש"ס ערוך הוא דאע"ג דסיב הוא נמי מין מרור ודבר מאכל הוא. אפ"ה כיון דהוי מין ואינו מינו הוי חציצה גמורה. וא"כ קשה על הכ"מ אין כתב דכיון דבזה הוי מינו דהנבילה מין מאכל והחזרת מין מאכל א"כ הוי מין במינו. והא מהסוגיא לא משמע הכי. ועוד אביא ראיות בקיצור מכמה מקומות בש"ס דמין במינו כזה נמי חוצץ. דהרי מקור הדין דקיי"ל הך סברא דמין במינו אינו חוצץ הוא בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) לא לידוץ אינש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ופירש"י ז"ל שם דילמא נתרי טרפי ואישתיירי בתוך האגד העלין של ההדס ושל הערבה עיי"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות לולב הלכה י"ב) אגד את הלולב עם הדס וערבה והבדיל במטלית כך הלולב להדס או בכיוצא בזה הרי זה חוצץ הבדיל בין הלולב לההדס בעלי הדם אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ עכ"ל. הרי להדיא דמשמע דהסוגיא איירי דבעינן שיהא מאותו המין דוקא כמו שדקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב בעלי הדם אז אינו חוצץ. וגם מה שנמצא ברש"י ז"ל שכתב עלי הדם וערבה. ונימא ג"כ דגם אם נשתיירו עלי הערבה בין הלולב לההדס ג"כ אינן חוצצין לרבא והיינו נמי דוקא משום דהערבה היא מעין המצוה כמ"ש הלח"מ שם גבי מצה ומרור. אבל זה ודאי כ"ע מודים דמבואר בש"ס שאם כרכו בעצי היער ולא מהנך ג' המינים ודאי הוי חציצה ופסול. ולא מועיל כלל מה שזה מין עץ וגם זה מין עץ. דזה ודאי נקרא אינו מינו וחוצץ. ואנן בעינן מינו ממש בכל הדברים וזה ברור: ו.

ו ועיין גם במשנה (זבחים פ"ב) כל הזבחים שקיבלו דמן וכו'. יושב עומד ע"ג כלים ע"ג בהמה ע"ג רגלי חבירו פסל. עכ"ל. ובש"ס (שם דף כ"ד ע"א) אמרינן וצריכא דאי אשמעינן כלי משום דלאו מינא דבשר הוא. אבל ע"ג בהמה דמינא דבשר הוא אימא לא הוי חציצה. ואי אשמעינן ע"ג רגלי בהמה הוי אמינא דלאו מינא דבשר אדם הוא. אבל רגלי חבירו דמינא דבשר אדם הוא אימא לא צריכא. ופירש"י שם בהמה לאו מינא דבשר אדם וכיון דאין ממין אדם כלל הוי מין בשאינו מינו וחוצץ שפיר. עכ"ל. ושם בפ' השוחט והמעלה (דף ק"ט ע"ב) המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב ובש"ס (שם דף ק"י ע"א) מפרשינן אמאי חציצה היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ. ועיי"ש בתוס' שהקשו א"כ למה פסלינן בפ"ב ע"ג רגלי חבירו נימא מין במינו הוא ותירצו דאין דרך שירות בכך עכ"ל. הרי בהדיא הלכה מפורשת סתם באין חולק כלל דגבי רגל בהמה פסול דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ובזה לא בעינן לטעמא דאין דרך שירות בכך. ואפילו בלאי הכי פסול. וכדפירש"י להדיא בש"ס שם וכן מבואר להדיא לשון הש"ס. וכן הא דגרסינן (בכורות דף ט' ע"ב) דפרכינן שם לרבנן הא הולד השני חוצץ בין הבכור לרחם. ומשנינן מין במינו הוא ואינו חוצץ. הרי בהדיא דבכל הנך דוכתא דקאמר מין במינו אינו חוצץ היינו דוקא מינו ממש. וא"כ סברת הכ"מ בזה צע"ג. אך מוכרחין אנו לבאר דין הרמב"ם ז"ל בזה מ"ט דחזרת טמא וסיב טהור. והנה לכאורה יש לתרץ דבריו ז"ל דהא דכרכו בחזרת טמא הוא דכיון שכ דרך העולם בשר וחזרת [וכמו שפירש"י ז"ל בחומש פ' תולדות אנטונינוס ורבי לא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים עיי"ש הרי מוכח דכך אורחא דעלמא]. וכל היכא דכך אורחו של דבר כתבו כל הפוסקים דאינו חוצץ. והרי רש"י ז"ל (חולין דף ע') גורס כרכתו בסיב מהו את"ל דמין באינו מינו חוצץ כרכתו בידה והוציאתו לחוץ מהו. כיון דאורחי' כך הוא ליילד האשה הבהמה לאו חציצה היא עיי"ש. וכ"כ בתוס' (סוכה דף ל"ז ע"א) בד"ה כי היכי, דכתבו רבה מספקא לי' אי מין במינו הוי חציצה או לא. ואע"ג דבש"ס (בכורות דף ט' שם) איתא בפשיטות דאינו חוצץ היינו דהתם יש תרתי. חדא דמקצת רחם לא הוי בחציצה ועוד דלידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי עיי"ש. וא"כ כי היכי דאמרינן לרבה שסובר דספיקא הוי מודה היכא דהוי אורחי' דאינו חוצץ. ה"נ לדידן גם במין באינו מינו ודאי חוצץ. אפ"ה י"ל בדבר שאורחי' בהכי אינו חוצץ. וכמ"ש המגדול עוז (בהל' חמץ ומצה) שהרמב"ם סובר דפת עיקר וירק טפל לו כן ה"נ נאמר דבשר עיקר וירק טפל לו ואינו חוצץ. אך צריך להתיישב בדבר עוד:

ז ואחר העיון ראיתי שאין לומר כן כלל לתרץ דין התוספתא שהביא הר"מ ז"ל. ואגב יבואר עוד מה שנתקשיתי על דברי הכ"מ דהא מהרמב"ם מוכח להדיא בהיפוך דהלא עד כאן לא כתבו התוס' רק לתרץ שלא יוקשה על רבה דהרי בבכורות פשוט לרב אשי דמין במינו אינו חוצץ ותירצו דהתם הוי תרתי לטיבותא. חדא דהוי אורחי'. אך בזה יש להקשות עדיין מהא דבעי הש"ס (חולין דף ע') כרכתו אחותו מהו ולא איפשיטא שם והתוס' פירשו שם דקרי לוולד השני בשם אחותו ואפ"ה לא אמרינן מין במינו אינו חוצץ ולכן הוכרחו לתרץ עוד דבבכורות שם לא הוי חציצה מכל הצדדין. לכן מהני טעמא דאורחי'. ובחולין איירי שכרכתו מכל צד דלא נגע בשום מקום בהרחם מש"ה אע"ג דמין במינו הוא מ"מ מספקא לן דילמא הוי חציצה. ועיין היטב בזה בתוס' (בכורות דף ט' ע"א. סוכה דף ל"ז ע"א) ובחי' הרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן שם. והנה לפ"ז אם נאמר דחזרת הוי אורחי' מש"ה אינו חוצץ. א"כ תיקשי הא אפילו תימא דמין באינו מינו לא הוי וכסברת הכ"מ אפ"ה עדיין לא מתרצא סברת הרמב"ם דהא כאן החזרת הוא חוצץ מכל צד ומאי מהני אורחי' וכ"ש לפי מה שהוכחתי וביארתי דזה הוי ממש אינו מינו. אך לכאורה יש עוד דרך אחד לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דהוא פליג על סברת הפוסקים בכרכה וסובר דהיכא דהוי אורחי' ומב"מ אע"ג דמפסיק מכל צד נמי אינו חוצץ. ואופן כזה הוי מינו כהכ"מ. אך באמת זה אינו דמדברי הר"מ ז"ל עצמו מוכח דא"א לפרש כן תוספתא הזאת ואין שייך כאן דין חציצה כלל דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות בכורות הל' ט"ז) כתב כרכו בסיב והוציאו בלא נגע ברחם או שכרכו בשליית הבהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מ"מ הוי ספק בכור עכ"ל. הרי להדיא דאף בכרכו בסיב דודאי הוי אינו מינו אפ"ה פוסק שהוא ספק בכור. ובאמת הוא פשוט כיון דאיבעיא דש"ס לא נפשטה הרי דהי' סברא להש"ס דגם מין באינו מינו אינו חוצץ וכן בש"ס (יומא דף נ"ח ע"ב) לא נפשטה בעיא דסיב. ומש"ה פסק הוא ז"ל ג"כ דהוי ספק בכור כיון דלא נפשט. ועוד כיון שפוסק בכרכתו אחותו ג"כ רק ספק בכור ולא ודאי א"כ הרי להדיא דאע"ג דהוא מב"מ אפ"ה כיון שכרכתו מכל צד י"ל דהוי חציצה. וא"כ איך נוכל לפרש התוספתא בסברת חציצה דא"כ ממנ"פ קשה דאם כרכו בסיב אמאי הוא טהור לגמרי הרי בסיב ג"כ ספק הוא וי"ל דגם זה אינו חוצץ ועכ"פ ספק הוא ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. וכן על הרישא דכרכו בחזרת הוי טמא אם מצד חציצה הוא. הרי גם במין במינו יש לנו ספק אם הוי חציצה כנ"ל ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. א"כ לפי כ"ז דברי הכ"מ תמוהים מאד וצע"ג:

ה עוד נראה להביא ראי' לדברינו שמזה ג"כ יוקשה על הכ"מ דהנה בש"ס (כריתות דף כ"א) מקשינן בגמרא על טומאת נבלת בהמה טמאה למה לי מחשבה היא עצמה טמאה. ומשנינן שם אליבא דחנניא דאיירי כשכרך כזית נבלה בהמה טמאה בבצק. ופרכינן ע"ז א"כ הכשר נמי ניבעי ומשני הני מילי באוכלין אחריני דלא מיטמו לי' לא במגע ולא במשא אבל הכא נהי דבמגע לא מטמא אבל במשא מיהא מטמא עכ"ל הש"ס ועיי"ש בתוס' ועיין בר"מ (פ"ג מהל' טומאת אוכלין הל' ו' ז' ח') שפוסק כן להדיא דאם טפלו בבצק שוב לא מטמא במגע רק במשא והטעם כיון דלא נגעו בנבילה עצמה לא מיטמא ואם כדברי הכ"מ הרי כיון דמין מאכל הוא הא הוי מין במינו ואינו חוצץ וא"כ למה לא יהי' נטמא בכה"ג נמי. ועוד יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא. והא לשיטת הכ"מ טעמא מאי נטמא משום דלא הוי חציצה א"כ כיון דלא הוי חציצה הדר שפיר נגע קרינן בי'. אלא ודאי דגם הר"מ ז"ל סובר דנגיעה כזאת לא הוי נגיעה. ומלבד הקושיות הללו שהקשיתי על הכ"מ בעיקר סברתו קשה לי ג"כ על מה שסיים שם וכן כתב הר"ש עכ"ל עיי"ש וכוונתו (לפרק ה' דזבים משנה י"א) שהביא הר"ש תוספתא הזאת. והמעיין בר"ש יראה להדיא שכתב שם טעם אחר וז"ל כרכה בחזרת יש שם אכילה עלי' אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה עכ"ל הר"ש. הרי להדיא שהסביר דוקא משום דאכילה כתיב בה וחזרת שם אכילה עליו. ש"מ דכל מידי דאין דרכו של בשר לאוכלו בכך כגון אתרוג ותפוח וכיוצא לא מיטמא. א"כ דוקא חזרת דאורחי' בהכי. ומש"ה לא קשיא תו קושיתינו הנ"ל דהא בבכור פסקינן דאפילו מידי דאורחי' הוי נמי רק ספק ולא ודאי משום דהכא שאני דלאו משום חציצה הוא דאפילו היכא דאיכא חציצה אם רק אורחי' בכך שפיר דמי. אבל לפי' הכ"מ אדרבא איפכא הוא דאם הוי מין במינו כזה אף היכא דלאו אורחי' בהכי ג"כ מיטמא. א"כ משמע להדיא מדברי הר"ש שלא כדברי הכ"מ:

ט והנה כדי דלא לשווי' למרן הכ"מ ז"ל כטועה ח"ו בזה אמרתי לברר הדברים קצת ויפה כיון לתלות סברתו בדברי הר"ש. דהנה בהך דינא של נבלת עוף טהור כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות וז"ל והאב הב' [פי' של המנין אבות דרבנן בעניני נבלה עיי"ש] נבלת עוף טהור לבד. וזה שנבלת עוף טהור אין לו טומאה מה"ת בביאור לכן מניתיו בדברי סופרים. ואשר יתאמת אצלו שהוא מד"ת וסמך על הכתוב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה והיא תטמא אדם וכלים על האופן זה כי בעת אשר יבלע כזית ממנה והיא בבית בליעתו אז יתטמא ויטמא ג"כ בגדים שעליו. וכן יטמא שאר כלים בנגיעה בעת בליעה מלבד אדם וכלי חרס. אמנם לענין המגע הנה יהיו כמו אוכלין טמאים לבד וכאשר נגע באוכלין כביצה יהיו אלו האוכלין שני לטומאה וכו' עד לפי שהיא לא תטמא טומאת אב בנגיעה כלל אם לא בבליעה עכ"ל עיי"ש. וכן פרט הדין (בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאה) עיי"ש. מוכח מזה דכ"ז שהנבלת עוף טהור אינו בבית הבליעה הוא רק כראשון לטומאה לענין האוכלין אבל בעת שתהי' בבית הבליעה אז דין אב הטומאה עליו הן לטמא אדם ובגדים והן לטמא אוכלים להיות האוכלים ראשון לטומאה. והנה (בפ"ד מה' טומאת אוכלין הלכה א') נפסק הדין דאוכל מקבל טומאה מאב הטומאה בכל שהוא וכגרגיר חרדל עיי"ש ועיין רש"י (פסחים דף ל"ג ע"ב) ובתוס' שם. ועכ"פ איך שיהי' ודאי דלשיטת הרמב"ם ז"ל אם נגע אב הטומאה באוכל נטמא בכל שהוא. וא"כ בבית הבליעה הא נבלת עוף טהור כאב הטומאה כנ"ל. וא"כ ודאי כשכרך הבשר בחזרת ובלעו בבית הבליעה נטמא החזרת ונעשה ראשון לטומאה. והנה ידוע דכזית הוא חצי ביצה. וכיון שכרך כזית מנבלת עוף טהור במין אחר ע"כ דאותו המין לא הי' כביצה דהא בבליעה איירינן הכא ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וכנ"ל באות ב'. וכיון דאותו המין הוא פחות מביצה שוב יש חילוק דאם נאמר דהנבלה הוא אב הטומאה מטמאה אוכלין גם כל שהוא. ואם היא רק ראשון לטומאה אז בפחות מכביצה לא מיטמאין כלל. וזהו שכתב הר"ש דחזרת דהוי שם אכילה עליו שפיר מיטמא משום דקרויה אכילה והוי הנבלה אב הטומאה. ולכן לא הוי חציצה לשיטת הכ"מ. אבל סיב דלא הוי דרך אכילה א"כ לא הוי הנבלה בבית הבליעה כלל. משום דהסיב חוצץ ומפסיק ושוב אין עליו רק שם ראשו לטומאה והסיב שעליו אינו כביצה רק פחות ולא מיטמא כל וחוצץ בין הנבלה להגרון. ודו"ק היטב ובזה מיושב דברי הכ"מ מה שסיים וכ"כ הר"ש:

י אך עדיין אנו צריכין לבאר דהיאך ס"ד דפסקינן בבכור דכרכתו בסיב הוי ספק בכור משום שגם בזה יש להסתפק שמא אינו חוצץ. הלא מה לנו יותר חציצה מסיב בבשר. ואיך יעלה על הדעת דמין באינו מינו כזה לא יהא חציצה הא זהו עיקר דין חציצה גבי תפילין וטבילה שאם נדבק לתפילין או להבשר דבר שאינו מן המין הוא חוצץ ואיך אנו מסופקין. וא"כ עיקר דברי הש"ס בזה צריך ביאור. ונלפע"ד לבאר ע"פ דברי הר"ן בסוכה על הא דאמרינן אליבא דרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דהא עכ"פ כיון דלאו לנאותי הוי חציצה. ותירץ הר"ן ז"ל דמה שאמרו בש"ס בזה לשון חוצץ ואינו חוצץ. לאו לחציצה כיוונו חז"ל. דהא אין אנו יכולים ללמוד דין חציצה מה"ת גבי לולב. רק בטבילה ותפילין ילפינן מה"ת דין חציצה. אבל הכא גבי לולב לא מצינו דין חציצה רק כיון דכתיב הכא ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה פי' שיקח בידו את הלולב ומיניו. וא"כ כל היכא שיש ד"א להפסיק בין ידו לההושענא לאו לקיחה תמה היא. לכן בעינן שיהא הדבר המפסיק בטל לגבי לולב והוי כהלולב. או שתהא בטלה לגבי היד והוי כידו ולקיחה תמה קרינן בי' עכ"ל והביאו הב"י (או"ח סי' תרנ"ח). ובזה נראה לבאר כל הנך האיבעיות בחולין וביומא. דודאי לאו מדין חציצה גמורה נגעו בזה רק משום דכתיב פטר רחם. וכל היכא דלא נגע ממש ברחם הרי לאו שם פטר רחם ע"ז. ולהכי בעינן דבר שיהא בטל לגבי הרחם או לגבי ולד. וכן הך דאיבעיא אם סיב בטל לגבי בכור או לא. וכן כרכתו אחותו. דמספקינן אם כיון דכך אורחי' בטל הוא לבכור ופטר רחם הוא. או לא. וכיון שלא נפשטה לכן פסקינן דספק בכור הוא. ובזה יבואר היטב דברי התוספתא לחלק בין חזרת לסיב. דזהו ודאי כיון דאורחי' דחזרת למיכליה עם בשר מש"ה אע"ג דאם היינו צריכין ע"פ תורה לדקדק בדיני חציצה אכתי לא הוי מהני. אבל עכ"פ כיון דאורחי' הוא וגם לא נאמרו בפירוש דיני חציצה כאן בנבלת עוף טהור מש"ה טמא ודאי. אבל סיב שאין דרך לאכול כלל סיב עם בשר. וא"א כלל לומר שיהא בטל. אדרבה פשיטא שאינו בטל לא לכאן ולא לכאן ולכן טיהרו בכה"ג. וזהו פשוטו של דברי הר"ש (פ"ה דזבים משנה י"א) המובא לעיל באות ט'. וכ"כ להדיא הר"ן (פ' ערבי פסחים) דמש"ה אם כרכן בסיב לא יצא דאין דרך אכילה בכך עיי"ש והיינו כמ"ש דכיון שאין דרכו בכך לא בטל לגבי המצה. וזה ברור לפענ"ד ע"פ אמתה של ההלכה:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה