אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן קכד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן קכד

סימן קכג

שלחתי תשובתי להרב הגאון המפורסם חריף ובקי מוהר"ר שלמה הכהן מו"צ דווילנא. והנני להעתיק תשובתו שהשיב לי ג"כ להיתרא. בעז"ה יום ב' י"ט אייר לפרט וארשתיך לי לעולם לפ"ק.

תיתי שלמא רבא מן שמיא וחיי אריכי וברכתא טבא לכבוד ה"ה הרב הגאון המפורסם החריף ובקי סוע"ה נהירין שמעתתיה כבשני חוני המעגל חכם וגבור במלחמתה של תורה קולע אל השערה חסידא ופרישא שכ"ת מהור"ר משה ראטמאן נ"י הגאב"ד דק"ק האראדישץ יצ"ו. יצו ה' אתו את הברכה באסטיו ויברך כל מעשי ידיו ויפוצו מעיינות תורתו חוצה למען לזכות את הרבים ולא ימיש התורה מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו עד העולם אכי"ר.

ואחר דרישת שה"ת הרמה באתי להודיעו כי מכתבו הטהור אלי קבלתי לנכון ומידי קריתי בו שנים ושלשה דלתות ברכתי עליו ברכת הנהנין כי מאוד נהנתי מפלפולו הנחמד אשר פלפל בחכמה בענין אם קנסו בישראל שצרם אוזן בכור שהוא ביד כהן להשיג על הגאון בעל לבושי שרד והגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל. ונתמלא כל הבית כולו אורה מזיו תורתו המאירין כשמש בצהרים אשרי שלו ככה. ומה' ישא ברכה. אך ראיתי קצת להעיר בדבריו כי יען שהדבר ברור לכאורה דהגאונים הנ"ל לא הוציאו מרש"י רק בישראל שעשה מום קודם שבא ליד כהן משום דאז לא שייך שום קנס לשום אחד. וכן מסיק כת"ר בעצמו בסוף מכתבו. וכן מבואר להדיא בדברי מהרי"ט אלגאזי בעצמו. אבל אם כבר בא ליד כהן מודו דאין נ"מ בין כהן לישראל וא"כ לק"מ מכל המקומות שהעיר כת"ר נ"י די"ל דהכל מיירי שכבר בא ליד כהן, ובמשנה דרועי ישראל נאמנין אמרינן שם להדיא בגמרא דמיירי בבא ליד כהן. והא דהוצרך רש"י ז"ל לומר במשנה דהי' בכור רודפו ובעטו דאפילו כהן וכו' לא משום דיש סברא לחלק בין כהן לישראל אם הוא בבית הכהן אלא דלרש"י הי' קשה דאם מיירי דישראל בעטו מאי איריא בשעת רדיפה ואפילו לאחר רדיפה הי' נאמן לומר דלא כיון להתירו דהא ישראל אינו חשוד לעשות מום בכוונה ולכן הוצרך רש"י ז"ל לומר דבשעת רדיפה אפי' כהן דחשוד להטיל מום מ"מ נאמן לומר דלהצלה נתכוין דכל דבשעת רדיפה חזקה דלא כיון רק להצלה. ואף דיש לאוקמא נמי בישראל שירש בכור מאבי אמו כהן דג"כ חשוד להטיל מום כיון שמוטל עליו הטיפול דהא אין כהן מחויב ליטול ממנו מ"מ הוא מילתא דלא שכיחא. ובאמת שיש להבין בישראל שיש לו ספק בכור דנאכל במומו לבעלים דפליגי אמוראי (בבכורות דף ל"ה) אם נאמן עליו וקיי"ל כר"נ דנאמנין ולכאורה הא גם הוא צריך לטפל בו עד שיומם ונראה באמת שמזה הוציא המהרא"י בפסקיו והובא בשו"ע (יו"ד סי' ש"ו סעי' ג') דיכול ליתן לכהן והכהן מחויב לקבלו וע"ש בש"ך. ולכאורה תמוה דכמו שאינו מחויב ליתנו כהן משום דהמע"ה ה"נ איך אפשר לכוף לכהן דשמא אינו בכור ויכול הכהן נמי לומר דהמע"ה. ואולי כיון דלהפקיר לבכור תם אסור וע"כ מחויב איש אחר להטפל בו והלכך מוטל על הכהן יותר דגביה אינו אלא חד ספיקא אבל לגבי הבעלים איכא מ"נ דאם אינו בכור בודאי אינו מחויב לגדלו דאם הוא חולין מותר לשוחטו מיד ואם הוא בכור הא שייך לכהן ודו"ק. וזה שנים רבות דהארכתי ג"כ בתשובה לתמוה על המהרי"ט אלגאזי ז"ל שנסתפק בבכור בזה"ב שהי' יכול להקריבו תם במקדש אם הי' כהן חשוד. והביא ראי' מהא דאמרינן בגמרא שם דספק בכור ביד ישראל נאמנין עליו דאלת"ה מעשר לר"מ מי מעיד עליו וכו'. והרי מעשר אינו נוהג אלא בזה"ב עיי"ש ברי"ט אלגאזי. ודבריו תמוהין ומרפסין איגרי דהא הדבר פשוט דבכור בזמן הבית דמי לספק בכור ביד ישראל דשם נמי אינו מחויב להטפל בו כנ"ל ושפיר מביא הגמ' ראיה דאם נימא דאינו נאמן גם במעשר אינו נאמן ודו"ק. ובזה נעמיד על המכוון במה שמקשה שם הגמ' אחר זה לר"מ כהנים היכי דייני דינא והא כתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע ולכאורה למה לא מקשה זה תיכף על המשנה ואכן להנ"ל יש לומר דבלא זה אינו יכול להקשות די"ל דבזה"ב לא היה חשודים. ושם הא מיירי בזה"ב דעגלה ערופה אינו נוהג רק בזה"ב אבל על רב חסדא דס"ל דספק בכור ביד ישראל ג"כ אינו נאמן וממילא דה"ה בכור בזה"ב שפיר מקשה לר"מ היכי דייני דינא וכו'. ובאמת על הרי"ט אלגאזי ז"ל דלא נחית לזה דתליא אהדדי יש לתמוה הא בפשיטות הוי מצי לאתויי ראיה דגם בזה"ב הי' חשודים מדמקשה הגמ' מקרא דעל פיהם יהי' ולכן דבריו צע"ג:

ולענין מה שהכריח כת"ר נ"י דהמשנה דבכור שאחזו דם ע"כ מיירי גם בישראל דאל"כ מאי מקשה הש"ס (בפסחים דף י"א) מהך מתניתין הא כהנים לא בדילי מקדשים כדאיתא ביומא יפה העיר עליו חתני הרב החריף ובקי נ"י דאינו ענין כלל להסוגיא דיומא דשם איירי לענין אכילת קדשים בודאי כהנים לא בדילי דהא כהנים אוכלין קדשים אבל כאן דמיירי לענין הטלת מום בודאי גם כהן בדיל דהא באיסור דהטלת מום נוהג גם בכהן ופשוט הוא. ומיהו מש"כ כת"ר נ"י דרש"י בפסחים שם שכ' דכהן זה בהול על ממונו ר"ל משום דבישראל לא שייך בהול יפה כתב בכוונת רש"י. ולענין המשנה דזכר של רחלים הנה באמת דמשם יש להוציא דאם יודע העכו"ם דיהי' מותר ע"י המום לשוחטו אז אפילו עשה מעצמו בלא צווי אסור. וכן אם הישראל מצווהו לעשות בו מום ואף שאין העכו"ם יודע כלל שהוא בכור או שאין יודע שיותר על זה מ"מ אסור ואף שנימא דלא הוי כגרמא כיון שיש לו דעת ובידו שלא לעשות לא הוי גרמא דאדעתיה דנפשיה קעביד. [ומה שהכריח כת"ר לזה מדברי הרא"ש בב"מ פ"ז כבר קדמו בתפארת ירושלים שחיבר הגאון מקוטנא על חידושי הגרע"א ז"ל על המשניות בבכורות שם ונדפס במשניות דפוס ווארשא עיי"ש] מ"מ הא אמירה לעכו"ם שבות. והא דאמרינן שם שלא לדעת מותר לאתויי מסיח לפי תומו היינו אם אינו מבין דמצווהו לעשות בו מום וגם אינו מוכח מדיבורו דאם יעשה בו מום יהיה מותר. [ומיהו מה שפירש"י שם ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום צ"ע דמה בכך שמחשב בלבו שיעשה בו מום מ"מ כיון שהעכו"ם אינו מבין זה אינו עושה על דעת הישראל וגם אינו עושה על דעת הברה ומאי איסורא איכא במה שמחשב בלבו וצ"ע]. ונחזור לענינינו בנדון דידן:

והנה לכאורה משמע דהישראל לא ידע כלל שהוא בכור או שלא ידע דבכור בע"מ נמי אסור בעבודה דהא צווהו לסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ואם לא ידע שהוא בכור או שלא ידע הדין דאסור לצוות לעכו"ם לעשות מום בודאי יש להתיר דלא גרע משאר קנסות דלא קנסו בשוגג כמו בהמבשל בשבת בשוגג או בהיזק שאינו ניכר בשוגג או במבטל איסור בשוגג וכמו שמבואר כל זה בסוגיא (דגיטין דף נ"ג). ואף דאם העכו"ם עושה בעצמו בשביל הישראל ג"כ אסור היינו משום דודאי ניחא ליה להישראל במעשיו וחיישינן דשמא יצוה לו לעשות אבל בנדון דידן נראה דבעכו"ם בודאי לא ידע כלל שהוא בכור או שניתר ע"י מום והלכך אף בנד"ד הי' בקשה גמורה מהישראל שיעשה בו מום מ"מ כיון שלא ידע שזה אסור הוי כשוגג וכמו שכתב הט"ז (ביו"ד בסי' צ"ט) לענין מבטל איסור ולא ידע שאסור לבטל. ומיהו אם ידע הישראל שהוא בכור וגם ידע שאסור לעשות מום רק שלא כיון להתירו בזה רק שיפה לחרישה נראה דאסור דהא הוי פסיק רישיה. ומה שהביא כת"ר ראי' מבכור שאחזו דם דקיי"ל דנשחט על אותו מום שאני התם דלא עבד איסורא כלל שהרי התירו לו חכמים לכתחלה וכן מבעט בבכור בשעת רדיפה אינו ראיה דהתם הוי כאנוס דהא צריך להציל עצמו ממנו וכן להאיכא דאמרי דאף לאחר רדיפה מותר ג"כ י"ל כיון דצעריה קא מדכר ג"כ הוי כאונס בדבר [ומיהו אפשר דבזה"ז דלדעת כמה פוסקים אין איסור הטלת מום רק מדרבנן בעלמא יש להתיר גם בפסיק רישיה וכמו שכתב המ"ל בפ"ה מה' יסה"ת עיי"ש]:

ולענין מה שכתב כת"ר נ"י ראיה מהלאו דלא תעשון דאם כוונתו לתקן שרי וה"נ כיון דאינו מכוין להתירו מותר תמהני דהא בהדיא (בש"ך יו"ד סי' רע"ו) דמ"מ יש איסור מדרבנן גם במוחק לצורך תיקון. וגם מש"כ ראיה דהמזיק שלא בכוונה פטור תמהני דמ"נ לענין דיעבד אדרבה בהקדש גם במזיק בכוונה פטור מתשלומין מן התורה וכדאיתא (בב"ק דף ז'). ולענין לכתחלה לא מצינו כלל היתר לכתחלה שלא בכוונה גם להדיוט ומיהו יש עצה בנדון דידן שיפקירו הכהן להבכור ואח"כ יזכה בו כהן או ישראל אחר וינהג בו כדין בכור בע"מ אז בודאי שרי דהא דעת הלבושי שרד דאף בצורם בעצמו בבכור לא קנסו רק לדידי' אבל לאחריני שרי ונהי דבחידושי להלכות בכורות הבאתי כמה ראיות בעז"ה דגם לאחרים קנסו ודוקא במת לא קנסו אבל בעודו בחיים אסור לכל העולם דאל"כ עדיין יעשה בו מום כדי שיהי' יכול להפקירו אח"כ ומאי הועילו חכמים בתקנתן מ"מ בנדון דידן דיש כמה צדדים להיתר בלא"ה דחדא דנראה דלא ידע הישראל שאסור לצוות לעכו"ם לעשות מום והוי כשוגג. ואפשר שלא ידע כלל שהוא בכור. וגם העכו"ם משמע שלא ידע כלל מכל המעשה שהוא בכור ושהבכור אסור לשוחטו בלא מום וגם דע"י מום הוא מותר דהא לא בקש ממנו רק שיסרסו ויותר לא אמר לו כלל [ומיהו ימחול מעכ"ת נ"י לחקור אחר הדבר האיך היה המעשה אם הזכיר לו שהוא בכור או לא]. ועוד יש לצדד ולהקל דכל שאחר עושה בו מום בין שהוא ישראל או כהן שרי. ומנא אמינא לה דהא לכאורה צריך להבין דהא המבשל בשבת בשוגג מותר בדיעבד גם לבו ביום לר"מ ואף דודאי ניחא ליה בבישול זה ואלו עשה עכו"ם מלאכה בשביל ישראל אסור אף שלא בקש ממנו ואף שאין לך שוגג גדול מזה. וע"כ דיש חילוק דבעכו"ם גרע דאם נתיר להנות יבואו לצוות להעכו"ם לכתחלה דאיסור אמירה לעכו"ם קיל ליה לאדם אבל במבשל לעצמו בשוגג לא יבוא לכתחלה לבשל במזיד והלכך בישראל אחר שבישל לצורך הבעלים אפשר דגם בבישל במזיד שרי להבעלים דהא הבעלים הם שוגגים בדבר ולא שייך דשמא אם נתיר יבוא לצוות לאחרים דמאן ציית ליה לחלל שבת [והא דבמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו י"ל דהתם מיירי דבקש ממנו לבטל או דמיירי דעכו"ם ביטל בשביל הישראל דחיישינן דאם נתיר יבוא לצוות לכתחלה לבטל וצ"ע בזה]. וא"כ בענין הטלת מום בבכור נמי יש לומר דאם ישראל או כהן אחר עשה מום לא קנסו להבעלים וקיל טפי מאם עשה העכו"ם. ובזה יש לפרש דכל מקום שדקדק רש"י לפרש דבכהן קא מיירי י"ל דר"ל דדוקא אם הבעלים עשאוהו קנסו אבל באחרים לא קנסו להבעלים ומ"מ איני מחליט זה לדבר ברור ח"ו דהא הרי"ט אלגאזי בעצמו לא כתב לדייק מרש"י רק אם עשה הישראל המום קודם שבא ליד כהן עיי"ש. אך לענין נד"ד יש לאיצטרופי לאידך טעמי:

ועוד נראה לי עצה שיצוה לעשות עוד בו מום אחר ע"י עכו"ם דהא פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' איסורי מזבח הלכה ח') דהמטיל מום בבעל מום אינו לוקה ומשמע דאינו רק איסור דרבנן. וא"כ לעשות ע"י עכו"ם הוי שבות דשבות ושבות דשבות במקום הפסד מרובה וצורך גדול יש מקום להתיר. ולכן אם יפקירנו הכהן בעלים של הבכור ואח"כ יזכה בו כהן אחר או ישראל ויצוה לעכו"ם לעשות בו מום פעם שנית אז אני מסכים להיתר לשוחטו ולאוכלו בתורת קדושת בכור בע"מ אם גם מעכ"ת יסכים לזה [ומה טוב שיסכים לזה עוד רב אחד מובהק]. ואז אמטייה שיבא מכשורו. וקודם שישחט הבכור שור אזי ישבו ב"ד של שלשה להתיר הבכור כדין התרת בכור שצריך שלשה. ומתוך שאני טרוד כעת מחמת שבדעתי להעלות על משבח הדפוס את ספרי בנין שלמה כתב יד בקרב הימים אי"ה וצריך אני לסדרו יפה. וגם לבקש מקום לכסף כי ידוע גודל ההוצאה שיש בהדפסת הספר וצריך לזה הכנה דרבה ולכן הוצרכתי לקצר [ואם אדפיס איזה ענינים אשר כתבתי לכבודו נ"י אזי יבוא ג"כ ד"ק של כת"ר נ"י בתוך ספרי אי"ה]:

כה דברי הדורש שלומם בלונ"ח וקשור באהבתם ומברך אותם בברכת כהנים שלמה הכהן מו"צ דפ"ק ווילנא:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה