אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן קכג

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן קכג

סימן קכב

נשאלתי מרב אחד. ואעתיק תורף השאלה וז"ל. עובדא הכי הוי כהן אחד הי' לו שור בכור ובחורף העבר הי' השור בכור הזה אצל רועה נכרי בכפר הסמוך לעירו והנה בסוף ימי החורף הביאו להם הנכרים אומן עכו"ם הבקי במלאכת הסירוס לסרס השורים שלהם ובכפר ההוא דר גם ישראל מתושבי הכפר ההוא. ובקש הישראל את האומן שיסרס גם את הבכור הזה ואמר לו כי הכהן איש עני הוא ולמצוה יחשב לו והישראל הוא אחד ממכירי הכהן וכן עשה העכו"ם וסירסו ועוד לא לקח מאומה והכהן בעל הבכור לא הי' אז בביתו ולא ידע מזה כלל ושאל הכהן אם ניתר ע"י סירוס זה ולא החלטתי עוד בזה מאומה עדי אשמע ויבוא דברי כתר"ה עכ"ד הנ"ל: והשבתי מה שנלפע"ד בזה:

א הנה שני ענינים לפנינו בדת תוה"ק הא שאסור לנו להטיל מום בבכור כמו בכל הקדשים והוא מלא תעשה כאשר מנו כל מוני המצות מהפסוק כל מום לא יהי' בו היו"ד בשוא והה"א בפתח ועיין (תוס' בכורות ל"ג ע"ב), וזה הל"ת נוהג בין בזכרים בין בנקיבות בין בכהן ובין בישראל כאשר מבואר בהחינוך וכל הראשונים. ומזה נצמח עוד ענין שני לו אשר הבכור נאסר אם הטילו בו מום שעברו על מל"ת ויש בזה פרטים רבים אשר לא נתבארו על בוריים אם רק הכהן הצורם אסור. או גם הישראל שצרמו נאסר. אם ע"י עצמו או גם ע"י עכו"ם וצריכין אנחנו לברר כל זה בעז"ה:

תנן התם (משנה בכורות ד' ל"ד ע"א) הצורם אוזן בבכור ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט. ופירש"י הצורם בכהן קא מיירי. א"כ הרי מבואר לכאורה דדוקא דרק אם הכהן עשה זה קנסוהו אבל לא לאחר ואפילו אם הישראל הטיל בו מום דגם הוא מוזהר מ"מ מותר לשחוט וגם הרע"ב פירש כדברי רש"י והוסיף שפוגם אוזן הבכור כדי שיהי' חולין בידו. אמנם צ"ל למה פירש"י כן אף שבדברי הרע"ב אפשר לדחוק שאורחא דמילתא דהכהן עושה זאת כדי שיהי' חולין שאליו הוא נושא נפשו אבל מה מועיל להישראל אם יעשה הלא אפילו בעל מום צריך ליתנו לכהן כמבואר במשנה ריש פרקין (וברמב"ם פ"א מה' בכורות) וכן בש"ך (יו"ד סי' ש"ו) אבל זה דוחק דאטו מעשה אתא התנא לאשמעינן. הרי התנא אתא לאשמעינן דמום הנעשה בידי אדם אסור ואשר לא ידענו עד כה כלל מזה. ואם הדין דגם בישראל שעשה מום נאסר איך פירשו רש"י והרע"ב דבכהן מיירי אלא ודאי דבאמת דוקא פירש"י בכהן ולא בישראל ולמה באמת יהי' מותר הבכור אם הישראל עושה בו מום הלא בעצם האיסור שלא להטיל מום שוה הישראל להכהן:

ב והייתי סבור לומר דהנה תנן (במס' מעשר שני) הבכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט ומקדשין בו את האשה. ובמס' בכורים תנן הבכורים הן נכסי כהן וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל פירש הבכורים כמו דבכורים וא"כ אחרי שהבכור הן נכסי כהן לכל התנאים והאמוראים וכל הפוסקים ואף לרב נחמן דסובר דבזה"ב הן נכסי גבוה אבל בזמן הזה מודה דאית לי' לכהן זכי' בגויה אמנם לישראל ליכא לשום מ"ד דאית לי' זכי' בגוי' והוי על הבכור כגזלן. וס"ל לרש"י ז"ל דכיון דהישראל אינו בעליו כלל לכן אם הטיל בו מום לא קנסוהו לכהן והוי כמום הבא ממילא כמו בא זאב וצרם אוזן הבכור דאינו נאסר בבירור ורק הכהן דהוא בעליו של הבכור לדידי' קנסינן אם עשה בו מום כיון שהוא שלו אף כשהוא תמים לקדש בו את האשה ולמוכרו. ומצאתי (למהרי"ט אלגאזי) שמפיו אנו חיין בהלכה זאת גם הוא כתב על משנה הזאת (ובדפוס זיטאמיר הוא בדף ס"א ע"ב) וז"ל וכמו כן נראה פשוט דאם ישראל עשה בו מום בזמה"ז בבכור שנולד לו ונתנו לכהן דאין הכהן אסור לשוחטו וכו' וזה י"ל דהי' כונת רש"י במשנה דבכהן קא מיירי בא לשלול דלא מיירי בישראל שהטיל בו מום וכו' דבכה"ג לא קנסינן לי' כיון דהוי קנס לכהן ולא לישראל עכ"ל. וכן פסק הלבושי שרד (בחידושי דינים יו"ד ס"ק רכ"ז) ותמה למה לא ביאר שום אחד מהפוסקים לברר זאת. ולפי דבריהם ע"פ שיטת רש"י ז"ל יש היתר לשאלתינו שאחרי שהכהן לא ידע מזה הרי לכאורה היתר ברור שמותר הכהן לשוחטו במום זה. אבל חלילה לעשות מזה היתר בנ"ד. ונציעה ונראה איך שגם רש"י מודה דאף אם הישראל שעשה מום נאסר הבכור לכהן. א') משנה מפורשת תנן בש"ס (בכורות דף ל"ה) היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי זה ישחטו עליו. ופירש"י ז"ל שם וז"ל ואפילו כהן לפי שלהצלתו נתכוין. הרי מדכתב ואפי' כהן מבואר דגם הוא הבין דמשנתינו דמתניתין בישראל קא מישתעי אלא דבכהן נמי והרי דוקא משום שלהצלתו נתכוין שרי אבל בלא"ה היה אסור אע"ג דהבועט הוא ישראל וזו ראי' ברורה. ב') במשנה השלישית כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנין. פירש"י שנאמנין לומר שמאליהן ארעו להבכור. ואם איתא אם ישראל עשה מותר למה לא פירש שנאמנים שהישראל עשה ולא הכהן וזו ראיה מוכרחת. עוד שם (ל"ה ע"ב) פירש"י ז"ל מהו דתימא דניחוש לחשדא דהרועה גופי' הטילו בו עכ"ל וע"כ ברועה ישראל מיירי דקיי"ל דרועה והוא כהן באמת אינו נאמן ודו"ק. מפורש דאם הטיל בו הי' אסור. ומבואר דרש"י אינו סובר כלל דבר הזר הזה דישראל המטיל מום יהא מותר לכהן:

ג ומעתה נראה מן הש"ס תנן (בבכורות ל"ג ע"ב) בכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין דר"י וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה הרי זה לא ישחוט עליו. ורש"א יקיז אעפ"י שהוא עושה מום. ובברייתא מסיים אף נשחט על אותו המום. והנה רש"י לא פירש בכיון אם בכהן קא מיירי או בישראל. וכן כל המפרשים. ואנו לדרכינו נראה במאי דברו הש"ס. ונראה לפע"ד דודאי בישראל נמי מיירי מדנקטו סתמא הרי גם הישראל בכלל, ובפסחים הובאה סוגיא זו (ד' י"א ע"א) דמקשה שם דרצו לומר דהיכא דבדיל לא גזר ר"י והלא בבכור גזר. ופירש"י שם והלא קדשים הכל בדילין מהם וגזר ר"י ואם איתא דבכהנים קא מיירי אין כאן קושיא כלל דכהנים לא בדילי ודומה לחמץ. וראי' דכהנים לא בדילי מקדשים מש"ס (דיומא ד' י"ד) דאמרו דלכן גזר ר"י דלא יקריב אונן כל היום משום שמא אתי למיכל. והקשו מכה"ג ביום הכיפורים ותירצו כיון דכ"ע לא אכלי איהו נמי לא אכיל וא"א דקדשים הכל בדילין מהם ואפילו כהנים האיך גזר ר"י באונן הלא יהי' כמו חדש דר"י עצמו מודה דלא גזרינן שמא יאכל (בש"ס פסחים) וגם המגן אברהם ס"ל כן מדהביא ראי' לאוכלין לכל אדם הלא בש"ס אמרו רק לענין קדשים דכ"ע בדילין מהם א"ו דכהנים לא בדילי מקדשים. ונשאר הקושיא דאם ר"י בבכורות בכהן קא מיירי האיך מקשה הש"ס בפסחים דילמא שאני כהנים דלא בדילי אלא ודאי דגם בישראלים מיירי מתניתין דבכורות. ונמצא דמבורר דגם בישראל העושה מום אסור הכהן לשוחטו. וגם מדברי רש"י (פסחים שם) אחרי העיון היטב מוכח כדברינו. דהנה על לשון הגמרא דאמרו מתוך שאדם בהול על ממונו פירש"י כהן זה בהול על ממונו הבכור שלא ימות עכ"ל. אף דפירש כאן כהן מזה מוכח דכל המשנה בישראל מיירי דאם בכהן למה לי' לפרש בכאן בכהן א"ו דכל המשנה בישראל מיירי ורק הסברא דבהול על ממונו בזה פירש דקאי על כהן דלהישראל אין זה ממונו בשום פעם וזו ג"כ ראי' מוכרחת ודו"ק:

ד ואשר ביותר בפשיטות מפורש זה בפשוט במשנה (בכורות ל"ה ע"א) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ובא קסדור וכו' והלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרום ושוב מעשה בתינוקת משחקים וכו' והלכו ועשו לבכורות אחרים ואסרום. היעלה על הדעת דזה רק בתינוקת כהנים. ועוד עכו"ם מא"ל ומי קיל ישראל מעכו"ם. וא"ל דמיירי דהכהן צוה להם הלא הקסדור הלך מעצמו כמבואר בלשון המשנה ואעפי"כ אסרום ואיך נאמר דאם ישראל עשה יהא מותר. ועוד ראי' מפורשת דאמרי התם ואי אשמעינן וכו' נכרי דאתי לאיחלופי בגדול. ופירש הברטנורא דבישראל גדול אתי לאיחלופי ותדקדק בלשון הש"ס ישראל לא חשידי אמומי משמע דאם הטילו ודאי דאסור. וכן מפורש בפשיטות בלשון הרמב"ם בפירושו למשנת דכל המומין הראוין וכו' וז"ל לפי שלא יגיע להישראל תועלת שיעשה הוא המום. מבואר דאם הי' עושה הי' אסור. וכן להלן פירש עוד שם וא"ת שנחשוש שיעשה זה משום שמותר לישראל לאכול ממנו כשיתן לו הכהן אין חוששין ללגימא עכ"ל. מפורש יוצא דאם הישראל עושה אסור. ובפשיטות לשון המשנה דאמרו כל המומין כו' וכן כלל כל שהוא לדעת אסור אין יכול לחלק בין ישראל לכהן. ועל כולם הנה כל חקירה זאת נפשטה (בתה"ד בפסקיו סימן ק"ט) וזה לשונו ואשר נחזור על הדרישה בצירום אוזן הבכור שהיהודי צוה להנכרית שתעשה הצרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט וצותה הנכרית לבתה שתעשה הצרימה לית דין ולית דיין להתיר בבכור ספק אפי' וכו' ואין חילוק בין אם הבעלים מצוין לבין ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים עכ"ל. הרי להדיא ברור דפוסק דאסור ולית דין ולית דיין להתיר ח"ו. וא"כ לפי זה השאלה שלנו לפי הנראה אסור גמור בבירור באין שום היתר כלל. אבל תה"ל מצאתי פתח להתירו בלי פקפוק כלל. והוא דהנה לפי כל הנ"ל לבד כי דברי הפוסקים המתירין סתורין חובה לנו לבאר דברי רש"י ז"ל שלא יהי' סותר דברי עצמו לכאורה במשנה דהצורם לכל המשניות:

ה הנה שלא נזכר לא במשנה ולא בגמרא לשון כונה להתיר אבל פשט לשון לדעת מבואר דהיינו כוונה. ומבואר ביותר בפירש"י (שם) במשנה דקסדור בפעם הראשונה דהתירו כתב דאין לומר דהנכרי זה להתירו נתכוין. וכן בגמרא שם בד"ה ממילא הוא וכו' ולא להתיר נתכוין וכן בד"ה מסל"ת עיי"ש. וביותר מבואר זה ברמב"ם א מה' בכורות ה' י"ב) בקטנים ועכו"ם שאם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו. הרי דקדק רק להתירו ועוד שם הרבה דיוקים דבעינן רק שיהיו מתכונים להתירו. וביותר מפורש (בטויו"ד סי' שי"ג) וז"ל ואם עכו"ם או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אבל כיון להתירו אסור עכ"ל. וכן בלשון המחבר בסי' שי"ג כמה פעמים. וכן ברמ"א ולא אמרינן דכיון להתירו. מבואר דדוקא אם המטיל מום מתכוין להתירו אז אסור. ואפילו הכהן עצמו אם צרם אוזן הבכור לו נתכוין להתירו מותר בלא ספק לשחטו אח"כ. וזה דבר הכרחי שמום הנעשה ע"י אדם הוא דוקא אם נעשה בכונה וכן מבואר במשנה דהי' הבכור רודפו ובעטו ועשה בו מום דפירש"י ואפילו הכהן. וביותר נתבאר זה דקיי"ל כר' שמעון דבכור שאחזו דם דמקיזין לו אפילו במקום שעושין בו מום ואף לישחט על אותו המום. ופירש"י כיון דלא הי' דעתו בהטלת המום כדי להתירו רק כדי שלא ימות לא קנסינן לי' ודאי בכהן מיירי כדפירש"י בפסחים. ולהסביר זה למה בעינן שיהא רק הכונה להתירו. י"ל עד"ז. דהנה כתיב ונתצתם את מזבחותם וכו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלקיכם כו' ואמרו רז"ל מנין לנותץ אבן מן המזבח שהוא לוקה שנאמר לא תעשון כו'. וכן איסור המחיקה של ז' שמות הוא מפסוק הזה וכן השורף עצי הקדש כדאיתא בש"ס (מכות ד' י"ט) ומבואר ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ו). וא"כ יש לנו לומר דמה כשנצטוינו שלא לנתוץ אבן אחת ממזבח כש"כ שאנו מצווין שלא לפסול בהמת קדשים הקריבין להקב"ה דזה הוי כשם שאנו חייבין שלא לגרום להם שיקריבו קרבן שזה דשלשה ימים לפני אידיהן א"כ להיפוך אנו חייבין לראות שלא נעשה כן להקב"ה ולא לאבד הקדשים שיכולין להיות קריבין לגבי המזבח ופשוט דכשם שאין רשאין למחוק השם כן אין רשאין להטיל מום בקדשים. ועיין ש"ס (סוכה ט' ע"א) כשם שחל שם שמים על החגיגה וכו'. הרי דעל הקרבן נמי חל שם שמים ואיך יפסלנו דהוי כמאבד ופוסל שם שמים בזה שהרי כשעושהו בע"מ שוב לא הוי חגיגה ולא חל עליו עוד שם שמים. וראי' לזה הסברא הנה תראה ובשלטי גבורים פ' שבועת העדות) שכתב דאם נפל טפת דיו על השם מותר למוחקו דהוי כמטיל מום בבעל מום. הרי אנו רואין דלהש"ג הוי דבריהן אחד ובזה יובן מה שר"מ ואינך (בבכורות ל"ג ב') חולקים עם רבנן דרבנן סברי דגם גרמא אסור בהטלת מום בקדשים ור"מ לית לי' הוא עד"ז. דהנה בש"ס (שבת ק"כ ע"ב) הרי שהי' שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילת מצוה וכו' לא תעשון וכו' עשיי' הוא דאסור גרמא שרי. ולכן כיון שהטלת מום האיסור נובע ממחיקת השם ולכן כשם דהתם גרמא שרי הנה לכן סובר ר"מ דגם כאן גרמא שרי ורבנן דאוסרין גם גרמא מה"ת הוא רק מיתורא דקרא כל מום כל לרבות עיין (ביצה כ"ז ב' ברש"י). ואחר שכן הנה כשם דהתם במזבח ושמות דאסור דוקא דרך השחתה דכן פוסק הר"מ (פ"ו מיסה"ת) וכן מוחק השם רק ע"מ למחוק ולא במוחק ע"מ לתקן. כן נמי בזה כונה להתירו דוקא שבזה הדרך הוי דרך השחתה הוא כשמתירו להדיוט דוקא וד"ל. עוד דרך דהרי כיון דהקדשים ברשות גבוה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא לכן כשם דאסור להזיק ממון הדיוט ה"נ אסור להזיק ממון גבוה ומתנות כהונה הוי ממון גבוה גם לריה"ג (בש"ס ב"ק י"א ע"ב י"ב ע"א) וד"ל:

ו ועוד הרי כמו דכתיב כי יתן מום בעמיתו דהוא חייב בד' דברים ה"נ כן בקדשים דאסור ליתן מום במה דשייך לגבוה וכשם דהתם בד' דברים כונה דוקא בעינן ובמזיד וקרוב למזיד ולא בשוגג. עיין (בד' כ"ז ע"א ספ"ק דב"ק) ורק נזק פצע תחת פצע לרבות שוגג אבל לאינך בעינן רק מזיד וכונה ולכן שור שבייש פטור כדאיתא בהמניח יש חייב על מ"ע ופטור על מעשה שורו. וכתב הרע"ב אי שיהי' ז"ב עכ"פ דנתכוין להתירו דוקא בעינן וא"ל אפילו הכהן בעצמו אם עשה שלא בכונה מום כגון בעטו על רדיפתו רשאי לשוחטו. ובזה נכון דברי רש"י דפי' דבכהן קא מיירי עפ"י דברי הש"ס (ביצה כ"ז ב') בההוא גברא עיי"ש היטב והגם דשם אמרו א"ל לא אל תטעה שהוא הכהן נאמן דהלא ע"ז הם חשידי וצריכין עדים וראי' ממעשה דר"ל ור"י ור"ג (בכורות ל"ו) דאפילו חבר לא מהימן אלא ע"פ עדים. ורש"י סמך שם על פירושו ריש עמוד ב' ד"ה וביו"ט שיולי משיילי בי' עיי"ש. אבל ישראל מהימן דשלא בכונה. ולכן הוכרח לפרש דרק בכהן דבי' דוקא אסור ולא הי' צריך המשכה לפרש אם כיון להתירו משום דאנן בעצמינו מחזיקין הכהן תמיד דנתכוין להתירו. וזה הי' כונת הרע"ב דמסיים כדי שיהי' חולין בידו פי' הוא חשוד ע"ז לכן לעולם אסור אבל אם הי' ישראל בעינן דוקא שנדע דנתכוין לאיסור היינו להתירו אבל בסתם מותר. ובכהן ממש להיפוך דסתם אסור ורק בעדים מותר והיתר דעדים הרי נשנה במשנה דהי' רודפו. וכאשר העתיק הר"ם ראינו שרדף אחריו שור להזיקו. פי' דאנן סהדי וד"ל:

ז וא"כ בשאלתינו אחרי שלא נזכר בהשאלה שהישראל אמר להנכרי שבזה יותר לשחיטה למה נחזוק דנתכוין להתירו הרי בישראל קיימינן דסתמא לא נתכוין להתיר ועוד עכ"פ העכו"ם ודאי עשה לפי תומו ודימה שרק להשביחו שיהא יפה לחרישה כי הרי הוא בא להכפר לסרס גם השורים של הנכרים דבהו אין נוהג דין בכורה. וכיון שהעכו"ם לא נתכוין להתירו שרי וא"כ אם הי' מגיד לו שיותר עי"ז ודאי אסור. ואין כאן שייכות דברי הרי"ט אלגאזי והלב"ש דהם קאי כשלא נתן הישראל הבכור עדיין לכהן והי' בידו משעה שנולד וזה שאני. והיינו די"ל דסברתייהו של הרי"ט והלב"ש כיון דיש בזה משום אמא"ל. וקיי"ל דגם למי שנתבטל בשבילו. ולכן אם הוא ביד הישראל עדיין ויכול ליתנו לכל כהן שירצה, א"כ הרי אינו מבורר מי הוא שנתבטל בשבילו ודו"ק. ולכן דייק נא לשונם דאיירי כולם שהי' עדיין ביד הישראל. א"כ בנ"ד שהבכור הי' מכבר של הכהן הרי יש כאן בירור מי הוא שנתבטל בשבילו ואסור. וא"ל דיהי' עכ"פ כדברי מהרש"ל ליו"ד סי' צ"ט) דהיכא שמי שנתבטל בשבילו לא ניחא לי' שרי ונאמר כיון שהכהן לא ידע כלל מזה נימא דלא ניחא לי' זה הבל דבאיך אנפין לא ניחא לי' דבר ריוח כזה וי"ל דהתם באיסור אין כל אדם מישראל רוצה באיסור ואדרבה נפשו תקצה באכילת איסור. וראי' מהא (דספ"ה דבכורות) המוכר בשר ונמצא טריפה דמחזיר הדמים ודו"ק. משא"כ הכא הרי אין כאן איסור כלל כשהומם ורק קנס ואם לא נקנסנו הרי ודאי היתר ושוב ניחא לי' ושוב קנסינן ודו"ק. אם הי' יודע העכו"ם שעושה זה כדי להתירו לשחיטה ורק עיקר ההיתר יהי' אם העכו"ם לא התכוין להתירו:

ח ואך עדיין יוקשה נהי דלא התכוין העכו"ם והוכחנו לעיל דבעינן דוקא כונה להתירו. הנה רק היכא שלא הי' באמירה של הישראל מקודם ורק מעצמן הטילו הנכרים אז בלא כונה מצינו דשרי אבל אם א"ל ישראל מקודם לא. ויש אדרבה ראי' לזה שיהי' כן שכשקדם אמירה של הישראל אליו שאסור יהי' גם אם הי' מעשה הנכרי שלא בכונה. מהטור ושו"ע שדקדקו לכתוב בקטנים ועכו"ם לשון מעצמו ודו"ק. וליותר הרי מדברי הר"ם (פ"ב ה' ח') מבואר ג' דינים. א' דבילה. ב' ברזל. ג' אמירה לנכרי כ"ו קורא הרגיל מום ואסור. ולא סיים בנכרי שיעשה כדי להתירו. ורק בהלכה יו"ד מסיים אם עשו כדי להתירו. הרי משמע דבהלכה יו"ד קאי על עושה מעצמו וכדמשמע "דרך "שחוק דכתב ודו"ק. וכן בטוש"ע ברישא קורא הטוש"ע זה בלשון גרמא כתבו נמי או שאמר לנכרי ולא סיימו דיתכוין להתירו. הרי מבואר כנ"ל. ועוד הסברא ג"כ תגיד כן דלמה לא יהי' עכו"ם כדבילה וכלב וברזל. התם כלב וברזל ודאי לאו בני כונה ואפ"ה אסור כל שהי' ע"י גרם וה"נ בנכרי כל שהי' באמירה הוי גרם. גם אם לא התכוין להתירו:

ט אבל י"ל דהר"ם וגם הטוש"ע דסתמי ברישא לעולם ג"כ כשכוון העכו"ם להתירו ורק סמכו על מה שכתבו בסיפא דדוקא בכונה. והראי' גם (מתשו' הרא"ש שבטור סי' שי"ג) והב"י שם הרחיב לשונו שאמירה של הישראל הי' שם מקודם ואפ"ה הוצרך הרא"ש שהנכרית תתכוין להתירו דוקא עיי"ש. ואך יוקשה הסברא מזה בין כלב. י"ל. א') דכלב לא כיון להיפך ג"כ אבל עכו"ם הרי כיון להיפך לאיזה תועלת אחר ואדעתא דנפשי' קא עביד. וזה גופא מביא ההיתר כשנתכוין לדבר אחר. ב') ויותר הסבר דהרי כל מעשה שבעולם הוא ע"י כלי וכדומה ולכן הכלב הוי כמו סכין שצורם בו. משא"כ עכו"ם הוי גוף אחר לגמרי ולא מצטרף מעשהו למעשה הישראל. ג') בשלמא בכלב וברזל הי' ההרגל והגרם של הישראל במעשה שם הניח דבילה וכאן הוליכו בידו (עיין כ"מ ה' ח' פ"ב דבכורות), אבל לא רק דיבור לכן מעשה הכלב מצטרף למעשה הישראל אבל בעכו"ם הי' רק הישראל מדבר לו אבל לא עשה כלום ואיך תצטרף מעשה הנכרי לדיבור הישראל. לכן לא הוי ע"ז גרמא והרגיל ושוב ודאי רק כאלו עכ"פ מעצמו עושה. וא"כ הרי שוב כללא דבעינן כונה להתירו. וא"כ בודאי סמכו על מה שכתבו בסיפא. כן י"ל דרך אחד: דרך ב' דרק הכהן הוא דאם עשה ע"י גרמא נמי נאסר אבל בישראל זר י"ל דלא מצינו דין הגרמא לאסור ונוקים כל המקומות רק בכהן והסבר החילוק הוא אחרי שאין הבכור לישראל א"כ הא אין אדם אוסר דשא"ש שלא במעשה היכא דבעינן מחשבה דוקא. (עיין תוס' יבמות פ"ג ע"ב). ובזה ג"כ נתרץ דיוק הרש"י דבכהן קא מיירי מחמת דלמד דהמשנה סתמא קאי גם על הצורם ע"י גרמא. ולכן רק בכהן ולא בישראל:

ואך דרך הראשון נראה יותר אשר באמירה לנכרי לא הוי שם הרגיל וגרמא בעבור הנ"ל דמעשה אין מצטרף לדיבור וראי' גדולה מהרא"ש (דמציעא פ"ז) דאל"כ איך הקשה על הראב"ד הרי יתרץ דשאני הטלת מום דגרמא נמי מה"ת ונכרי הוי גרמא. א"ו דנכרי לא הוי גרמא ורק כעושה הנכרי מעצמו ובכונה דוקא. ואדרבה מכאן גופא הוכיח הרא"ש ז"ל זה דהרי הוא ידע שיטתו שם דגם באמירה לנכרי בעינן שתתכוין הנכרית להתיר וא"א דיש שם גרמא למה צריך לכונה הרי בגרמא של כלב לא צריך כונה א"ו דלא הוי גרמא לכן בעי כונה ולכן הקשה שפיר ולכן תירץ שפיר דחומרא דקדשים שאני. פירוש דהרי גם אם עשה הנכרי מעצמו בכונה ג"כ אסור. הרי בעינינו רואין דחומרא דקדשים שאני דבכה"ת כולה לא מצינו זה דיהא אסור אם עשה הנכרי מעצמו גם אם יכוין מה שירצה:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה