אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן קכ

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן קכ

סימן קיט

ע"ד השאלה שנשאל אדוני אחי הגאון מהגביר אלכסנדר בראדסקי מקיוב בתוך שלשים לאבל אשתו על אחי' המנוח המצוין אשכנזי ע"ה שבא למנוחת משכבו אסרו חג הפסח תרס"ה אם רשאין להתיר לה שהיא אמה של הכלה להיות בעת כניסתה של בתה הכלה הבתולה ביום ל"ג בעומר תרס"ה שהוא ח"י אייר שעדיין הוא בתוך שלשים וידוע שמנהג ישראל הקדושים בתולה נשאת במזמוטי כלי זמר וסעודה ערוכה בשמחה ומשתה או שידחו הנשואין עבור זה שלא תהי' אמה רשאה לבוא להחופה והסעודה בל"ג בעומר ורצה כ' אחי גם ממני שיקול הדעת. וזה שנ"ל בזה:

דעת הב"ח ביו"ד סי' שצ"א ידוע דמתיר באבילות שאר קרובים וכאשר הביאו הש"ך ואם כי הש"ך לא הסכים לו אפ"ה הנוב"י הכריע כהב"ח וכדאי' בפ"ת ג"כ ועיין גליון הרש"א שהוא ג"כ מתיר אבל הגאון השו"מ בדברי יוסף על יו"ד שצ"א השיג על הנוב"י ואוסר:

והנה יש לי קורטב של דיבור חדש בענין זה. דהנה כל דבריהם ז"ל יש לומר דפלפלו אך בשמחה של שאר קרובים אבל בשמחה של נשואי בן או בת שהיא מצוה גדולה להאב והאם להכניס בניהם לחופה בזה לא יאמרו לאסור בתוך שלשים לאבלות דשאר קרובים והנה לא מיבעי באם הי' אבי החתן אבל ר"ל על שאר קרובים זה מילתא דפשיטא דרשאי להכניס בנו לחופה בתוך שלשים דהא כשם דהחתן כשלא קיים פו"ר אין לו להביט על אבילות ר"ל משאר קרובים כי מצות פו"ר דוחה לגמרי אבלות כן נמי האב לא שייך לחוש לאבילות כי עליו המצוה מוטלת להכניסו לחופה וכדתנן במשנה בקדושין כל מצות הבן על האב ומפרשי בש"ס דהפירוש כל המצות של הבן המוטלות על האב וחושב שם למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה. א"כ כשם דמילה הוי מוטל על האב כן גם להשיאו אשה מיקרי מצוה המוטלת על האב. ורק כשאביו אינו משיאו מובן שהבן מחויב בעצמו לישא. והרי פדיון הבן נמי כן דהאב מחויב לפדותו ואם לא פדה האב מחויב הבן לפדות את עצמו כשיגדל כן לפי פשטות הלשון של הש"ס בחיוב להשיאו אשה דעליו מוטלת. ובודאי כל שהבן אינו חש לאבילות כן האב לא יחוש. ואשר בזה יש נמי די הסבר קושית הד"ח ברא"ש סוף פ' יש בכור. למה הנוסח בהברכה שמברכין כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט הרי הי' להקדים מעש"ט קודם לחופה שמעש"ט בבן י"ג וחופה בבן שמונה עשר. אשר כבר בכמה אופנים תרצתי ב"ה זה ועתה בזה דלעיל נמי יש לתרצה כי בשלמא תורה וחופה מפורש בש"ס שזר מוטלת על האב כדתניא שם ללמדו תורה מנלן שנאמר ולמדתם את בניכם. להשיאו אשה מנלן שנאמר קחו לבניכם נשים ע"ש אבל מעש"ט הוא שלא הטילה התורה בחיוב גמור כי אם בדרך מעלה וקדושה ואהבת הבורא ית"ש שנאמר באברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' אבל שיהי' מפורש בדברי רז"ל לשון חיוב לנהל הבנים למעשים טובים כשם שמחויב ללמדו תורה ואומנות וכיוצא זה בשום דוכתא לא נמצא. והשכל בזה כי הבחירה ניתנה שגם השי"ת בכבודו ובעצמו אשר הכל בידי שמים סלק כביכול א"ע מהענין ונתן בחירה לב"א כן נמי להאב הגשמי לא הטיל הבורא ב"ה ח"ו שיתחייב להטותו לבנו לדרך ומעשים טובים כחיובו למולו ולפדותו. ואשר זה מפרש הנביא המקונן בפירוש מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. כי הרי כולם יודו כי הכל בידי שמים. ומכל מקום מפי עליון לא תצא הרעות והטוב פי' דהגם שהכל ביד ה' אפ"ה חוץ מיראת שמים. כי מפי עליון לא יהי' נגזר ונכרז ח"ו שיהי' חלילה האנשים הללו רעים או אנשים טובים כדאי' בש"ס ואלו צדיק ורשע לא קאמר. ולפיכך מה יתאונן אדם חי ועל ה' לא יזעף לבו ח"ו לעולם כי אם גבר על חטאיו על עצמו בלבד ועל אולתו שלו הוא בעצמו מתחייב בנפשו שתסלף דרכו. וז"ב. וממילא מרומז נמי הנ"ל דמי זה אמר ותהי להבן שה' לא צוה כי הכל צוה השי"ת להאב שיזכה לבנו חוץ מזה שעל המע"ט מפי עליון לא תצא כזאת בהרעות והטוב שיטיל הכתוב על האב ולפיכך מה יתאונן על האב שהוא רק אדם חי כי אם גבר על חטאיו שלו כי אין אבא מזכה ברא ואין אברהם מציל את ישמעאל פי' אין חיוב ושום עונש בזה על אברהם שלא הציל את ישמעאל כי רק עד י"ג שנים הוי עליו החיוב לחנכו אבל אם אך בא יומו שנעשה גדול מברך האב ברוך שפטרני והולך לו מכל וכל ממעשים הטובים של בנו בדרך חיוב גמור כאינך כלהו:

ונחזור להנ"ל דלפיכך נכון מאד שהקדימו רז"ל בשבת דכשנכנס לברית מברכין להאב שיזכה להכניסו לתורה ולחופה ולמעש"ט פי' דהברכה היא להאב והאם דכן התחילו רז"ל בהברכה או"א קיים הילד הזה לאביו ולאמו וכו' ומסיימין וחותמין הברכה פ' זה הקטן גדול יהי' וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה תחלה והדר ולחופה ששני אלה ודאי על האב והאם והדר ולמע"ט שהיא רק בדרך תוספת ברכה וקדושה וטהרה. לזרע אברהם שידריכו בניהם למע"ט ג"כ אבל תורה וחופה ודאי חיובם עליו ביותר. ונבא מזה דכשם דלבנו חייב להשיא אשה כן נמי מחויב להשיא בתו דמחד קרא נפקי קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. וכשם דהבת הנשאת לא מחויבת לדחות זמן נשואיה מחמת אבילותה על שאר קרובים כדאי' בש"ע כן נמי אביה אינו צריך לחוש לאבילות דשאר קרובים מלהכניס בתו לחופה בתוך שלשים:

ועתה נבא אל הענין האם של בנה החתן או בתה הכלה אם היא חלוקה מהאב בענין כזה דלכאורה מפשטות לשון המשנה הנ"ל דקדושין כ"ט א' הא מפורש דרק אנשים חייבין ונשים פטורות ובזה הא כללו בש"ס להשיאו אשה דמשמע דהאם פטורה מלהשיא לבנה אשה אבל קצת חידוש למה לא פרכי בש"ס ד' ל' ע"ב ואיהי מנלן דלא מפקדה כדפרכי בש"ס בכל אינך וכאן שתקו בגמרא לגמרי. ואך ראה נראה בהר"ן ז"ל דעמד ע"ז הדקדוק למה לא מפרשי בש"ס כאן למה האם פטורה. וע"ש שתירץ דכיון שקיי"ל דאיהי לא מפקדה על פו"ר א"כ הא הוי כמו ללמדו תורה דלמדין דהאם פטורה דכיון דהיא בעצמה פטורה מת"ת מפסוק ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ממילא היא פטורה ללמד בנה א"כ ה"נ על נשואי אשה לבנה ע"ש אבל אכתי מה הי' מגרע להש"ס לחזור ולפרש זה כשם שפירשו על פדיון בנה אע"ג דידעו כבר מת"ת מ"מ לא רצו לקצר ה"נ הי' להם לחזור ולשנות זה. אבל ודאי דיש כאן רמז להלכה. דהאם נמי חייבת להשיא לבנה. ראשית דהפסוק דנביאים דמביאין בש"ס קחו לבניכם נשים בדיוק דנכתב בלשון רבים קחו ש"מ דקאי אתרוייהו כשם שדרשו על הפסוק איש אמו ואביו תיראו שנים דגם הבת חייבת רק משום דאין סיפוק בידה לעשות כי רשות אחרים עליה לכן כתיב איש ה"נ יש לומר דלכן במשנה דפטרה אותה ואמרו אנשים חייבין ונשים פטורות משום דזימנין האם נשאת לבעל שני דאין סיפוק בידה להשיאו לבנה מבעלה המת כי רשות אחרים עליה אבל באמת היא חייבת ולכן אמר הנביא קחו לבניכם נשים דכשעוזר השי"ת שהאב והאם שניהם קיימים וזוכים להכניס בנם לחופה המצוה מתקיימת בשניהם יחדיו. ולכן לא שאלו וחקרו כלל הש"ס מנלן דאיהי פטורה. הא חדא:

ועוד דהרי לריב"ב דאומר על שניהם הוא אומר פרו ורבו דודאי אז גם האם חייבת להשיא לבנה והיינו דנראה נא מה השיבו לכאורה על דברי ריב"ב דלכאורה קרא מסתברא כותי' דהא לשון רבים כתיב פרו ורבו. אבל יש להסביר דרבנן נמי מודים דפו"ר דכתיב בלשון רבים ודאי על שניהם נאמר רק למען שלא יהי' סתירה מסיפא דקרא דכתיב וכבשה חסר מי דרכו וכו' הוציאו הפסוק ממשמעותא אבל כל זה על הנקיבה עצמה אבל למען קיים שניהם כאחד הא שפיר דכשישיאו לבניהם נשים הא מקיימים פרו ורבו דזה ברייתו של עולם להוליד בנים ובנים יולידו בני בנים ויתקיים פרו ורבו ומלאו את הארץ ולפיכך כיון שי"ל דריב"ב ורבנן שוים בכה"ג למה נעשה פלוגתא רחוקה ועל כן משום האי טעמא יש לי בענ"ד לתרץ קושית הר"ן דלכן באמת לא פריך בש"ם כאן ומנלן דאיהי לא מחייבא משום דבאמת האם נמי מחויבת בנשואי בנה:

ועוד אפי' פשטות ההלכה דעכ"פ באה"ע בסי' א' מביא המחבר ז"ל בסוף הסימן דנעיין בסי' קנ"ד דהיכא דטוענת בעינא חוטרא לידא וכו' יוציא א"כ הדר הדין דיש איזה אשה דאפקדה ושוב מחויבת להשיא לבנה גם להר"ן ז"ל וד"ל. ועיין בלשון רש"י על לשון הש"ס סוף פ' הבע"י דכתב מדכפינן לרבה ש"מ דמפקדה וא"כ היכא דטוענת דכופין אותו להוציא ש"מ דמפקדה ודו"ק. ועוד הא פשוט שם הביא הרמ"א דעת הש"ג דמ"מ לא תעמוד אשה בלי איש משום חשדא. והגר"א הראה מש"ס ב"מ ד' ע"א ע"א ע"ש וא"כ אותו החיוב ודאי עליה נמי שתשיא אשה לבנה בלי ספק כלל גם להר"ן שוב הדר דינא דהאם אפילו אם לא הי' אב החתן או הכלה קיים האם גופה מחויבת להכניס את בנה או בתה לחופה והוי שוב האם כמו החתן או הכלה עצמם. דאין מחויבין להביט על חיוב אבילות דכל שנדחית האבילות להחתן והכלה כן נדחית אבילות אביהם או אמם. וכ"ש היכא שהאב בחייו עם אשתו ושניהם זוכין להכניס בנם או בתם לחופה כבר הוכחתי דהסברא שכמו הוא האב כן היא האם ישמחו ביחד בשוה ובזה יש לרמז ישמח האב ביוצאי חלציו אזי לכ"ע בלי ספק ותגל אמו נמי בפרי בטנה כי אשה בעלה משמחה לכ"ע לכל הדיעות אפילו היכא דאם אין האב יש שיטת אביי דאשה פטורה משמחה אפ"ה בעלה משמחה. ה"נ בהשמחה של חיוב האב מביאה להאם ג"כ לחיוב שמחה של בנה:

והנה עוד יש להביא ראי' דהרי פשוט במשנה דפ' האיש מקדש וכו' בה ובשלוחה בה מבעי אלא דמצוה בה יותר מבשלוחה וש"מ דיש מצוה גם באשה להנשא והיינו כדברי הח"מ סי' ל"ו ס"ק ב' דמסייעת לו במצוה ועיין אה"ע סי' א' במכירת ס"ת להשיא יתומה דמתיר הב"ש דבה יש משום לשבת יצרה והוא דלא כהרד"ק דהובא בבאה"ט סוף סי' א' באה"ע ועיין ספר בני יונה עם הדעת קדושים הנדפס מחדש על ה' ס"ת ביו"ד סי' ע"ר ס"ק ה' דהסבור הדעת קדושים דאפילו אם משום לשבת יצרה ליתא בנשים דהוי הולדה ודו"ק אפ"ה רישא דקרא לא לתהו בראה ישנן בנשים ג"כ כי כשיושבת בלי איש הוי עולמה תוהו ובהו כי תפארת אדם אך לשבת בית א"כ אמה של הבת ג"כ חייבת:

ולא עוד אלא שיש לי בעז"ה עוד פרפרת נאה להסביר דאדרבה על האם שתבוא להשיא לבנה ולהובילו לחופה בעת אבילותה ר"ל על ש"ק יש יותר ויותר להתיר מלהאב לבנו והוא רמז חדש:

דהנה כל ענין אבילות דהחמירו שלא יכנס לשמחה ומשתה וסעודת מריעות הא נלמד רק ממ"ע דטומאה דכתיב לה יטמא מצוה. וכן הרמב"ם ז"ל מונה מצות עשה דאבל דרק להז' הקרובים הוא רק משום דכהן מטמא להם א"כ הא יש לנו שיטה חדשה הובא בה' אבל ובהשו"ת שאגת ארי' סי' ס"ז דכיון דנשים אינן בבל תטמא כי בני אהרן ולא בנות אהרן ונקיבות מותרות לטמא גם כהנות שוב על הנשים לא נאמר כלל החיוב דלה יטמא מצוה דרק מי שאסור לטמא לרחוקים עליו נאמר דמצוה לטמא לקרובים אבל הני נשי דליתניהו בהאיסור דלנפש לא יטמא כי בני אהרן ולא בנות אהרן ליתניהו נמי במ"ע לה יטמא וכיון שכן הא דון מינה ומינה דליתא נמי בהו המ"ע דאבילות כלל וד"ל עכ"פ הגם דלדינא לא פסקינן כהנ"ל ובודאי ישנן במ"ע דאבילות אבל עכ"פ קילא מאד ומאד אבילותא דנשים מאבילות של האנשים. וא"כ ממנ"פ אם אפילו נודה להר"ן בכל פשטיות דבריו דאם אינה מחויבת להשיא לבנה אבל אפ"ה לעומת זה הא גם אבילות שלה רק מקופיא קבעינן עליה שוב גם שמחה של מצוה קלה תהא זהירה כבחמורה:

ויש לי עוד בעז"ה רמז יקר ממשנה שלימה דבנדה פ' יוצא דופן דף מ"ד ע"א תינוק בן יום א' שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם וידוע דמוקשה מאד הלשון כחתן אך התויו"ט ואינך מפרשים פירשו דהוי כחתן יוצא מחופתו דלבם דוה עליו ואפ"ה דקדקו "לאביו "ולאמו ש"מ דגם אמו מכנסת אותו לחופה כמו אביו ושם מפורש דשוה לענין זה תינוק לתינוקת ממש וד"ל:

ולבד כל הנ"ל יש להתיר בדינא שבנ"ד על אופן אחר. דהנה בשלמא בכל ימות השנה אפשר מי שיחמיר לעצמו ולא יזניחון אותו אבל בל"ג בעומר דהא ממילא בימי העומר ואסרו רז"ל לישא אשה משום אבלות הגדולה דתלמידי ר"ע ואפ"ה כל שבא יום הקדוש של הל"ג בעומר התירו רז"ל בו ביום האבילות הגדולה פקע ממילא נמי גם האבילות דיחיד ואלא ממ"נ דתימא כיון דהאבילות דיחיד שלה דהאח הנפטר כיון שמוסיף בישיבה על הארץ ונעה"ס ורחיצה וכדומה חל שפיר ככל האיסור המוסיף דחל על איסור. אבל ע"כ נאמר כיון שהותרה מקצתה לנשואין דהותרה בשביל האבילות דר"ע הותרה נמי פשיטא וכ"ש לאבילות דידה ובפרט שאיני רואה שום תוספת באבילות דיחיד בתוך שלשים לכל ימי העומר בלא"ה אסורים בתספורת וכו' ככל אבל תו"ש וא"כ לא חל כלל וכל שהותרה הותרה לגמרי. ויש לי ראיה ע"ז ממצות פדיון הבן בתוך שבעה שמותר לעשות משתה כי באה המצוה וקדחי לו הכא נמי לא החופה של בתה מדחה את האבילות ולהתיר להכלה להנשא אלא היום הזה דקא גרים וכל שרק האי יומא א גרים להתיר נשואין ולשמוח דיו לעבד הנפטר להיות כרבו. ואם לכבוד רבותיו התירו אע"ג דאחר ל"ג בעומר יחזרו לאיסורן עאכו"כ להכבוד הנפטר אין יום כזה שייך להתאבל בנשואין. ועולה ודאי למנין שלשים גם כשישמחו בו הקרובים של החוה"כ וכך נלענ"ד להלכה:

ואגב ארשום הערה שנתחדש לי לזכרון למה לא מברכין ברוך שפטרני על בתו כשנעשתה בת י"ב שנה וי"א דנמי נעשית גדולה ולמה רק בבר מצוה ולא בבת מצוה. אבל ניחא דבשלמא בבן אין ספק מעולם מתי זמן גדלותו שיצא מרשות האב ורק יודעין הזמן הקבוע בן י"ג שנה אבל בבתו הא יכול להשיאה בעל כרחה כשהיא קטנה ואין לו עוד רשות בה א"כ בכל ימי קטנותה נמי יכול להתפטר מעונשה ולא שייך לקבוע ברכה אחרי שאין קבוע לה זמן:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה