ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן קטז
ע"ד השאלה במי שאירע לו ר"ל אונס שנשרף או שנהרג ר"ל או שנטבע בנהר אם יקברו אותו סמוך להקברים של כל מתי ישראל או לנהוג במת כזה ליחד לו מקום בבה"ק רחוק מהקברים ויהי' ח"ו ניכר שנבדל במקום בפ"ע. הנה מבוארת כבר השאלה בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"ג והובא בפ"ת סי' שס"ב בסוף הסימן. וכן בס' שדי חמד ח"א מערכת אבילות סי' קס"ט וסי' קצ"ו והשדי חמד מסכים להח"ס בלי שום פקפוק עוד כלל. והנה אין מדרש בלי חידוש וכי לענ"ד מראש צורים אראה ביאור ה"ז בריש גלי. דבמסכת שמחות פ"ד איתא כהאי לישנא. אמר ר' עקיבא זו היתה תחלת זכותי לפני חכמים השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בג' תחומי שבת עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו ואמרו לי חכמים על כל פסיעה ופסיעה מעלין עליך כאלו שפכת דמים עכ"ל. והביאו לשון המסכת זאת הב"י ביו"ד סי' שס"ד שהמת שמצא הי' הרוג ר"ל ואנחנו יודעין שמה שחכמים שנו לו שהוא נחשב לשו"ד הי' רק מחמת שטעה בההלכה שמת מצוה קנה מקומו כידוע זה בתוספת כתובות י"ז ע"א ובכל דברי הראשונים. ואם איתא שהרוג ר"ל אין קוברין סמוך לקברים כלל איך קברו ר' עקיבא לההרוג בבית הקברות ככל הנקברים. וזו ראי' מוכרחת שגם הרוג בלי שום ספק כלל שהוא ככל שאר מת ממש:
ועוד יש יותר ראי' מוכרחת מהפסוק מפורש שבתורה דאם איתא כדברי הני בורים דאומרים דכיון דד' מיתות בטלו אבל דין ד' מיתות לא בטלו. א"כ כל הנהרג מסתמא הי' חייב להיות נהרג בסייף ר"ל. הנה פשוט גם מקרא לא קרו. דהלא ידועים דברי התוספת בכתובות ל' ע"א ובסנהדרין ל"ז ע"ב ובסוטה ח' ע"ב דדין ד' מיתות שנופל מהגג וכדומה הי' לעולם גם בעת המקדש אם הי' רק שלא בעדים והתראה ע"ש א"כ זה הי' נוהג בכל עת ובכל שעה מקבלת התורה ועד לעולם. איך זה יפרשו מקרא מפורש כי ימצא חלל באדמה וחלל פי' שנהרג בחלל חרב ולא נודע מי הכהו ומסיים בפרשה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך. ותרגום אונקלוס ואת תפלי אשדי דם זכאי מבינך וכן תרגם יונתן ואתון בית ישראל תפלון אשדי דם זכאי מביניכון. ואם הי' ח"ו כללא דכל שנהרג יש לחוש בו אפילו רק להסתפק בו כל שהוא נהרג שמא יש עליו חטא דהריגה איך קורא לו לההרוג בלשון זכאי הרי דם חייב ולא דם זכאי. וכן תראו בהדיא בתוספת על התורה בפירוש הריב"א דקאי דם הנקי על דם הנרצח וקורא הפסוק להנרצח הדם הנקי וכתרגומו דם זכאי ש"מ דאפילו שם ספק דספיקא אין לן דכל נרצח סתם הוי זכאי זה ההרוג ולא דנאמר מדנהרג ש"מ דיש להרהר דפגע בו מדת הדין דארבע מיתות ח"ו. וד"ל. וכן איתא בהדיא גם בשו"ת מהרי"ל סי' ס"ה בהאי לישנא דהנהרגים אע"ג דזימנין דדין ד' מיתות לא בטלו וכו' הרי כותב מפורש דזימנין אבל לא ח"ו תמיד:
וא"כ כיון דהוי מציאות דיהי' נהרג בלי שום חטא דארבע מיתות הרי דינו מפורש בכמה כללי התורה דאוקמינן כל ספק אחזקת דמעיקרא משעה שנולד כמו דבשעה שנולד הוי ודאי בלי חיוב דין דד' מיתות כן נמי השתא בשנמצא הוא נמי בלי דין דד' מיתות רק ברשעת הרוצח האורבים לדם חנם. והנני עוד להראות ראי' עצומה דתנן התם האונן ומפקח את הגל וכו' שוחטין עליהן בחזקת שהוא חי ועיין שם בסיפא חוץ מהמפקח את הגל שנמצא מת שטמא הי' מתחלתו ופרכי בתוספת שם שהי' תימא לר"י מפקח הגל נמי חי הי' מתחלתו ותירצו כיון שנמצא השתא מת חיישינן שמא הי' נמי מתחלתו מת דכל הטומאות כשעת מציאתן. ועיין בזה היטב בט"ז יו"ד סי' שצ"ז ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א בספק ל' ימים כמה פלפל בזה. וע"כ אלא היכא דהשתא נמצא מת אבל בספק אם לא נתברר שמת גם עתה ודאי דהדין נותן שמוקמינן לו בחזקת חי כמו שהי' במעיקרא:
והנה ידוע לן דברי הש"ס ורש"י בחומש על הפסוק יומת המת דהקושיא הי' לומר יומת החי אלא המת דמעיקרא דכל רשע בחייו הוא נקרא מת א"כ הרי ענין רשעות וחטא הוי בשם מיתה. וא"כ כיון דלא ידעינן גם עתה אם הוא מת מעיקרא וגם יש לומר דהוא צדיק וחי ולא רשע דמת עוד כבר אוקמינן לו ודאי בחזקת חי כמו המפקח הגל ואמרינן דהשתא נמי חי הוא דצדיקים וישראלים כשרים חיים וקיימים לעולמים ועיין בספר הליכות אלי' מהרה"ג מס מילא בחלק זכור לטוב סי' ח' שהביא לפי דבריו מציאה חדשה שמצא בספר מעב"י: