אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן קד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן קד

סימן קג

מעשה שהלך קצב אחד ונטל מלח ופיזר בידים על בשר כשר של קצב חבירו קודם שהודח הדחה הראשונה ולא גלה זה לקצב ורק הקצב בעל הבשר כשראה המלח מפוזר היטב על הבשר ירא לנפשו מהעבירה ולא רצה להכשיל ועשאו טריפה. ועתה תובעין לדין את הקצב בתרתי. א' שהזיק לחבירו ממון בידים. כידוע שבשר כשר ביוקר הוא מטריפה. ועוד האם יש מקום לומר שיהי' נענש מחמת כי הרי הי' בנקל להכשיל. כי מה הי' אם בעל הבשר לא הי' מגלה הדבר והי' אומר שהוא כשר:

והשבתי הנה ראשית נדון אם הבשר הזה טריפה באמת או אפשר יש להכשירו. הנה לדעתי ברור שהוא טריפה ואסור. דהא ידוע דבשר שנמלח בלא הדחה הראשונה פוסק הסמ"ג דאסור גם בדיעבד ולא מהני הדחה ומליחה שנית משום דכח המלח להבליע דם בעין ושוב לא יוכל לפלוט. ואך הרי יש דעת הרא"ש דטעם ההדחה הראשונה הוא כדי לרכך. וא"כ לדידי' מהני שפיר אחר שנמלח בלא הדחה שידיחנו וימלחנו שנית. וכאשר באמת הובא דעתו (בשו"ע סי' ס"ט סעי' ב'). והרמ"א ז"ל הגם דפוסק דגם בדיעבד אסור ואפילו לא נמלח רק מעט ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה. אפ"ה הרי בהפסד מרובה מתיר הרמ"א ג"כ ע"י הדחה ומליחה שנית. אעפי"כ הלא כל זה נאמר ברמ"א רק באם אתרמי בעצמו שנעשה כן מחמת שכחה ושוגג וכיוצא אבל במזיד כהאי גונא הרי מה לנו יותר מבדיקת הריאה בדיקת פנים דאם נאבדה הריאה הא כשר לכל הדיעות. אפילו הכי אם איבדה במזיד אסור הבשר כדכתב הש"ך (סי' ל"ט ס"ק ו') דהוי כמבטל איסור לכתחלה. וכדקיי"ל ברמ"א סי' צ"ט דאסור למוכרו לישראל אחר באם נותנים ביוקר דהרי יהנו לו מעשיו הרעים. והכא נמי ודאי הרי הוי כמבטל איסור לכתחלה. ומה הפסד מרובה יש ישלם לו הקצב כמה שהפסידו. וא"ל דהא לכאורה הוי כהזשא"נ דפסקינן בשו"ע (חו"מ סי' שפ"ה) דפטור מלשלם מד"ת הא התם גופא אמרינן דחכמים קנסו שגם השא"נ חייב לשלם. ועוד הא ודאי הוי נזק ניכר כמו שכתב הפרמ"ג בתוחב כף כיון דנרגש הטעם מכ"ש הכא שנרגש שנמלח וגם ניכר קצת שהרי צורת הבשר נשתנה מקודם מליחה לאחר מליחה כידוע א"כ הא ישלם לו המזיק ואיזה הפסד יש בזה. ולכן נראה לי ברור דהבשר באמת אסור. דאין כאן שום הפסד רק להמזיק והוא יפסיד ויפסיד. ולא יעשה עוד כזה. וכעת נראה איך הי' הדין אם הי' הקצב הזה שעשה כן לקצב חבירו הי' עושה כן לעצמו שהלך ומכר בשר כזה שנמלח בלא הדחה לדוגמא מחמת שהבע"ט מלחו למען הטריפו. ואח"כ הלך הקצב ומכרו לישראלים בסתם ולא הודיע להקונים שהוא נמלח. והקונים לקחו ונהגו בו כמנהג בשר היינו שהדיחוהו ומלחוהו ואכלוהו. האם יש לקנוס הקצב הזה. הנה ידוע דברי (שו"ת עבודת הגרשוני סי' ט"ו) בקצב שמכר בשר ששהה ג' ימים בסתם. שהעלה דסגי בקבלת דברי חבירות הקל. משום דכללא כייל דהיכא דעבר רק על איסור דרבנן אין מעבירין רק מלמדין אותו כידוע (בססי' ס"ד) בטבח שנמצא אחריו חוטים וקרומים האסורין מדברי סופרים. דרק מלמדין אותו. וא"כ הכא בכגון זה הרי לכאורה ברור דהוי רק איסור דרבנן. מדפוסקין בהפסד מרובה להקל. ש"מ דהוי רק מדרבנן. דאם הי' בזה לתא דאיסור תורה איך מקילינן בהפסד מרובה. כדכתב הש"ך (ביו"ד סי' רמ"ב) שם בהנהגת הוראות או"ה דבאיסור דאורייתא אין להקל בהפס"מ. והשו"ת (אוריין תליתאה סי' קכ"ח) הראה לדבר זה יסודות חזקות מתלמוד בש"ס (פסחים מ"ו ע"ב) דפריך ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא. וכן בש"ס (חולין ד' מ"ט. וד' ע"ז) פריך הש"ס איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. ועיי"ש בד' נ"ו בההוא דא"ל עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. והשיב לו הרי איסור תורה הוא. א"כ עד מתי אתה מאכיל נבילות לישראל. מכל הלין מבואר דבאיסור תורה אין להקל משום הפסד ממון. ורק שם יש חילוק בין איסור עשה לאיסור לאו. דבאיסור עשה יש סברא דגם בעשה ד"ת נקל בהפסד מרובה עיי"ש בשו"ת או"ת סי' הנ"ל. אך בשו"ת (שואל ומשיב מהדורא תליתאה חלק א' סי' ק"ד) לא שמיע לי' ולא סבירא לי' החילוק דבין עשה ללאו. דאל"כ מה לו לאמר שם כיון דהוי רק דרבנן הא אפילו אי הוי ד"ת ג"כ הוי רק עשה. עיי"ש אבל על כל פנים גם השו"מ פוסק דבדרבנן אמרינן התורה חסה ולא בדאורייתא עיי"ש. א"כ הא מדמקלינין בהפס"מ מזה גופא ידעינן דהוי רק איסור דרבנן. וא"כ לא צריכין לקונסו בדברי חבירות בהשבת אבידה בדב"ח (סנהדרין כ"ה) אלא במזהירין על להבא סגי. אמנם הרי על העבוה"ג גופי' הנה השו"ת (או"ת סי' מ"א מ"ב) התעורר בהשכל ודעת דהרי מאי ראי' הוא מסי' ס"ד התם לא עבר מחמת חמידא דממונא דמה הנאה קיבל כשמכר קרום או חוט בלאו זה הי' נמי לוקח ממון כזה ממש. ואפילו פמשו"פ לא נתוסף לו עבור הקרום. אבל היכא שמחמת חימוד ממון עשה מה חילוק יש בין איסור ד"ת לדרבנן. ועוד הסביר שם דעכ"פ גם בשהכשיל באיסור דרבנן נמי עבר על איסור תורה דלפני עור דמה נפקא מינה בלפני עור לא תתן מכשול בין מכשול דהוי ד"ת או מכשול ד"ס. על כל פנים שם מכשול הוי. ועל מכשול איזה שיהי' אמרה תורה לא תתן מכשול. ואפילו עצה רעה בעסק מסחר נמי עוברין לאו ד"ת. ועוד הביא שם בשם הנטע שעשועים דמהסס על עבודת הגרשוני והמהריב"ל דהרי באיש המוני כקצב איך יודע בין איסור דהוי רק דרבנן לדאורייתא א"כ כשעבר הא סבר הוא דהוי ד"ת ואעפי"כ עבר א"כ למה לא נענישו כראוי. אך על כל פנים אחרי שהעבוה"ג והמהריב"ל ממעטין בענשו לא נוכל להחמיר עליו אבל העברה קצת משום פריצות גדר אין ספק שצריכין להעבירו על משך קט א"כ ניחזי אנן בנדון דידן הרי הא הי' יכול להיות דהי' מכשיל בזה דהיינו שהרי אם הבעל בשר הי' מכחישו ולומר לו דאינו מאמינו כלל. הרי הא לא הי' נאמן הקצב. דהא כן נפסק וביו"ד סי' קכ"ז) דבאינו בידו אינו נאמן לומר נאסר דבר שלך או אני אסרתי. וביותר דהא כשאומר אני אסרתיו הא הוא משים עצמו רשע דהא מה"ת אסור לילך ולהזיק לחבירו. ואפילו אם נתפוס דזה הוי היזק שאינו ניכר אעפי"כ הא גם השא"נ נמי אסור מה"ת רק מן התורה פטור מלשלם אבל איסור דאורייתא ודאי עבר כדכתב הטור (חו"מ סי' שע"ח) דלמדין מגניבה וגזילה כשם דיש איסור תורה על גניבה כן נמי יש איסור על להזיק לחבירו דבר מה. וא"כ הרי נהי שישלם עכ"פ איסור עבר א"כ הרי כהאי גונא אין אדם משים עצמו רשע. ולא הי' נאמן ובפרט היכא דאינו בידו. כי הרי גנב את עצמו ועשה זה שלא בידיעת הבעלים כי הי' סגור המקום הבשר של זה הקצב הבעל הבשר. א"כ הרי אינו בידו ולא הי' נאמן. והיו כל ישראל רשאין לסמוך ולקנות א"כ הי' גורם להכשיל את הרבים. ועוד הא על כל פנים כיון שביארנו דעוברין על איסור תורה באם מזיקין לחבירו ממון גם היכא שלא הי' לו הנאה. א"כ הרי אפילו כשישלם עדיין צריך תשובה על מה שעבר צווי השי"ת דנהי דהרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות חובל) פוסק דבהזיק לחבירו את ממונו. אין צריך לפייסו ונתכפר בשישלם לחבירו. ולא דמי לגזלן דהרי בגזל הא ציער חבירו בשעה שגזל אבל במזיק הא לגופי' לא ציערו רק ממון חסרי' וכשימלאו אז נתכפר. הנה לפי ענ"ד ברור דרק מחבירו אין צריך מחילה. אבל מהשי"ת דעבר על אזהרתו שלא יזיק לחבירו ודאי דצריך כפרה מהשי"ת כמו בגזילה. א"כ כיון דצריך מחילה ממלך מוחל וסולח הא צריך תשובה ולכן כיון שצריך תשובה יש לקונסו ושב ורפא לו. כן נלפע"ד.

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה