ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן צט
נשאלתי עוד. בכפר מילייאוו עשו מרחץ חדש ובו מקוה חדשה ומחמת שהיא עמוקה רוצים לעשות בגובה ארשין מהרצפה של המקוה כמין מכסה מנסרים. שהנסרים של המכסה יהיו מונחין על לבזבזין דהכותלים שמדרום וצפון. וגם עשו זאוויסעס להמכסה שיסגר ויפתח המכסה על ידם. ורוצים שהנשים בעת טבילתן יעמדו על המכסה ויטבלו. מה דינו של המקוה בזה:
והשבתי דאם המעיין של המקוה הי' הולך מלמעלה מהמכסה הרי אז עכ"פ הי' מקום קצת לומר אחרי דאין המים באים תחת המכסה רק מלמעלה אבל מלמטה אין ההכרח שיהי' שם מים הרי יש לחוש לומר דזה הוי זוחלין שזוחלין המים למקום שאין שם מים. והרי אין המקוה מטהרת רק באשבורן אשר אליבא האמת נ"ל ברור דגם זה טעות כי כשיתמלא המקום כרגע שיב לא יזחול עוד הרי אין זה זוחלין אך חקרתי ונתוודע לי שהנביעה מהמים באה רק מתחת הרצפה ומשם נתמלא כל החפירה מים צובעין עד שהמים עולין וצפין מעצמן גם בגובה מהמכסה דרך הסדקים של המכסה. א"כ הנה נלפע"ד ברור דרשאין לעולם לקבוע השיעור מקוה מ' סאה ממדידת המים שמן קרקעית הרצפה עם המים שעל המכסה ג"כ. ואך כדי שלא תפסיק המכסה בין מים העליונים שעליה למים התחתונים שמתחתיה אחרי שבלעדי כל המים ההם לא יהי' שיעור מקוה לא בלמעלה ולא בלמטה. כי כל ארכה ורחבה של החפירה רק כ"ח גודלין על כ"ח גודלין אשר ידוע ששיעורה כה"ג צריך גובה קרוב לס' גודלין והמכסה הוי רק א' ארשין מהרצפה א"כ ההכרח שלהשלים להשיעור בעינן להצטרף המים העליונים להתחתונים א"כ הרי המכסה מפסקת. אך לזה ג"כ הא יש עצה הידוע. היינו לעשות נקבים גדולים כשפ"ה לערב המים העליונים עם התחתונים שבזה נעשה צירוף המים בלי שום חשש כדתנן במשנה (פ"ו דמקואות משנה ז') ערוב מקואות כשפופרת הנוד. ופירש הרע"ב דהכוונה נמי על שתי מקואות שבכ"א רק כ' סאה מצטרפין ע"י השפופרת הנוד. וכן הוא במחבר סי' ר"א סעי' נ"ב. והכא נמי הרי יעשו נקבים בהנסרים וסגי. אבל לחוש כה"ג מחמת זוחלין ולומר שהרי המים העליונים נראים כנזחלים דרך הנקבים שבהמכסה. הנה זה ודאי טעות גדול מאוד. דתדע דכל זחילה לא הוי רק כשיוצאין המים למקום ריק שאין בו מים זה הוי זחילה אבל אחרי שבלמטה יש מים א"כ האיך שייך לומר שזה הוי זחילה הא הם נחים על גבי המים שבאמצע הנקבים שעולה מהרצפה. ולא עוד הרי הריב"ש (סי' רצ"ב) אשר הביאו (הד"מ ס"ק כ"ו. והרמ"א בסעי' נ'. והש"ך בס"ק ל') דאין זחילה רק כשהמים יוצאין ואינם שבים ללכת אח"כ בחזרה למקוה אבל היכא ששבין ובאין בחזרה לא הוי זחילה עיי"ש. א"כ הכא נמי הרי כאשר הם שבים כן הם חוזרין בחזרה אחרי שאין שם מקום ריקן שישארו שם וגם הרי כבר כלל גדול בידינו שהדין של הרשב"א המובא בסעי' נ"ח. שכל שאין הזחילה ניכרת לא הוי זחילה. הוא דין ברור ופסוק וכאשר החליט (הנוב"י סי' קל"ו קל"ז). (וגם בשם ארי' סי' ע' ע"א ע"ב). וכן (החתם סופר עצמו סי' רי"א). א"כ הרי על כרחך כאן ודאי אינה ניכרת דהרי אין לה מקום ליזחל הרי ברור דאינה ניכרת. הכלל דאין זה זחילה כלל בלתי ספק ואך נשאר לנו לברר הרי הוי הדין דסי' קצ"ח דאין טובלים על גבי נסרים הראויים למדרסות. הנה זה אמת והעיקר מכל הפוסקים שדיברו בזה היטב אשר דיבר (הסדרי טהרה סי' קצ"ח מה שהביא בשם המהר"ם פאדוו"ה והמהרח"ש) דהעיקר כיון שקובעין הנסרים במסמורות הוי כמו הרצפה (הפאל) של בית כל אדם שאין זה שייך לקרות מדרס רק בנין הכי נמי שם. והעיקר אחר שקובעין שם הנסרים במסמורות. והס"ט חידש שם לעשות כל נסר פחות מד' שלא והא אחד ראוי לעמוד על גבו לבד רק בצירוף נסר ב'. וגם שלא לעשות חליקתן שמחליקין את הנסרים עד אחר שיקבעו עכ"פ בכאן שהרי הנקבים שיעשו בהן לא יועיל להציל ממדרס. כאשר הביא הפ"ת (בשם הח"ס סי' קצ"ח יעויי"ש). וא"כ הרי הזאוויסעס הנ"ל מגרעין מאוד. רק לקבוע את הנסרים במסמורות בפשיטות כמו היתר הרצפה של כל המקואות כן יהי' זה. ושוב אין חשש כן נלפע"ד: