אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן צו

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן צו

סימן צה

עוד נשאלתי להודיע שכבת זרע של זב ומצורע מי מטמא במשא או רק במגע כשאר ש"ז. הנה (בנדה ד' ל"ד ע"ב) לב"ה דרשינן כתיב בתורה זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר או לנקיבה. לנקיבה לרבות מצורעת למעיינותיה. (פי' רוקה ומי רגליה) ולזכר לרבות מצורע למעיינותיו. ואם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה. ואם אינו ענין למעיינותיה דהא איתרבי מלנקיבה תנהו ענין לדם טהרה שלה. עיי"ש. ומפסוק זאת תורת הזב נפקא לן בין גדול בין קטן עיי"ש. וכיון דקיי"ל כב"ה הלכתא כן. והנה זה ידוע דמעיינות לא מיקרי רק באם המעיין מתעגל (פי' מתאסף ויוצא) אבל בלאו הכי לא. ורק דם טהרה של מצורעת. אע"ג דאין מתעגל כרוק אפ"ה טמא כרוקה משום גזיה"כ דלזכר. והדר איבעי לן ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא או לא מקום זיבה מעיין הוא או לא ולא איפשיט רק דאיפשיט דאפילו אי לא הוי, מעיין. הא כתיב הזב את זובו. היינו בעל שתי ראיות. דהויא זב גמור. דעליו נאמר זובו טמא. דזובו שלו עצמו במשא מטמא. ואקשי' רחמנא מצורע לו. דהא מלזכר ילפינן לרבות מצורע למעיינותיו אלמא דלזכר קאי על מצורע. ומיסמך לי' לזב גמור אמרינן נמי רק מלימוד דסמיך לי' דהקיש אותו הכתוב לזב וגמור. ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' ז"ל על הש"ס שהקשו לפי"ז מנא לן לומר דאם אינו ענין לזכר תנהו לדם טהרה של נקיבה. דלמא לרבות זיבה של המצורע עצמו עיי"ש. והניחו בתימא ולפי דעתי אין זה קושיא לפירש"י ז"ל דהא הכי פירושא בש"ס לזכר לרבות מצורע למעיינותיו. היינו כשם דהזב בעל שתי ראיות מטמא במעיינותיו במשא. ה"נ מצורע וכן לענין מצורעת נקיבה יש לה מעיינות כדין זבה. והנה רק קשה לב"ה תרתי למה לי. והוכרחו ב"ה לפרש דהקרא של זכר רבי דם טהרה של נקיבה. והנה השתא קאתי אביי והודיע לרב יוסף בתימא הלא ממנ"פ אנו צריכין לטמא את הזוב של המצורע דאם מעיין הוא הלא איתרבי מלזכר דהיינו מלנקיבה ואפילו אם לאו מעיין הוא נמי טמא. דהא איתקיש לזב. ובזב ודאי טמא אפילו לאו מעיין הוא דין תורה. ומזה אין שום נ"מ לד"ט דד"ט שלה ממנ"פ טמא. דהא אם מעיין הוא המקום זיבה בפשיטות אמרינן דטמא. דהא אם אינו ענין הנ"ל כדקאי קאי. ואם לאו מעיין הוא ותרצה לומר דאיצטריך לזכר לזובו של מצורע. א"כ אני אומר לך דד"ט טמא מסברא כזה דהא ע"כ לא אמרת דד"ט טהור אלא אם אנו היינו צריכין לומר דבעינן רק מתעגל ויוצא אז אמרת תאמר דד"ט דאינו מתעגל. אבל השתא דאנו מטמאין הזיבה דאינו מתעגל. א"כ חזינן דלא איצטריך למתעגל אף אנו נטמא הד"ט דמהך ילפותא דאתה מילף לטמא הזיבה של מצורע זכר. והיינו משום דהתורה הקישה מצורע לזב גמור לכל הדברים, (כן נאמר אנן דהתורה הקישה מצורעת נקיבה לזבה לכל הדברים וכמו דבזבה הד"ט שלה טמא) בפשיטות דהרי לנקיבה אייתור דהא מעיינותיה איתרבי מלזכר. וכן נלמוד ד"ט של נקיבה מזה. דהא אנן חזינן בהדיא דב"ה רצו ללמוד מתחלה ג"כ בפשיטות. רק ב"ש פרכי עלה מה לזכר שכן איתא בפריעה ופרימה ובת"ה. ולזה הוכרחו ב"ה לתרץ ולומר אנו נאמר להיפך זכר מנקיבה ילפינן. (עיי"ש בד' ל"ד ע"ב). והנ"מ אלא היכא דאנו רוצין לומר לא נכתוב רחמנא קרא בנקיבה כלל. התם אמרינן דמזכר לא תוכל ללמוד דהא איתא בפו"פ אבל השתא דאנו מצריכין שפיר לכתוב לנקיבה למעיינותיה של מצורעת. ורק אתה תאמר ד"ט שלה טהור דהא לא תוכל ללמוד מלזכר. משום דלזכר איצטריך לגופי'. היינו לזובו של מצורע. אז אומר לך דלטמא הד"ט תוכל ללמוד מלזכר. כמו דחזינן דבמצורע זכר לא חילק הכתוב בין מעיין לזובו. כן אנו נאמר בנקיבה דלא תחלוק בה בין מעיין לד"ט דאינו מעיין דאתה לא תוכל לומר דנקיבה שאני דליתא בפו"פ אני אומר לך הרי מעיינותיו יוכיחו דאע"ג דליתא בפו"פ אפ"ה טמא. כן נמי ד"ט שלה כמו הזובו של הזכר. דהא שניהם הקישן הכתוב ליב גמור. א"כ מפירוש זה אין אנו נוכל לפשוט האיבעיא דילן. די"ל דמקום זיבה לאו מעיין הוא. וכיון דלאו מעיין הוא. כן נמי אינו מטמא הש"ז של זב ומצורע רק במגע. דהא לאו מקום מעיין הוא. וספק טומאה במשא מיקרי. כיון דבעיין לא איפשיט. רק לשיטת הגאון בעל גליון הש"ס מרבינו ר' עקיבא איגר ז"ל נראה דלפי דאנו פוסקין לב"ה דד"ט טמא כרוקה ומ"ר מוכח דאנו סוברין דודאי מקום מעיין הוא. ולפי שיטתו ודאי דש"ז של זב ומצורע טמא במשא וגם בלא"ה יש לפשוט בעיין דהלא רש"י ז"ל מפרש (בנדה ד' נ"ו א') ד"ה שמתעגל. כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע עיי"ש. הרי פירש בהדיא דשכבת זרע ודאי מיקרי מעיין. א"כ אף אם נאמר דזיבה לאו מעיין. אפילו הכי שכבת זרע שאני. אבל מדברי התוספת (שם ד' כ"ב ע"א) ד"ה לפי נראה להיפוך מזה. ודו"ק בזה מאד:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה