ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן צה
נשאלתי על מקרה אשה שנתעברה. והיתה בחזקת מעוברת. היינו שבטנה הי' גדול. וגם שארי סימנים המורים לאשה מעוברת ונמשך זה אצלה כמו ה' חדשי השנה. ואח"כ הפילה חתיכה גדולה מדם ובשר. וקצת ריקום גידין בתוכה. ואח"כ ראתה עוד שלשה פעמים י"ג ימים עבור טבילתה כ"ה ימים אחר ראייתה. אי חוששת לווסתה לאסור אותה לשמש עם בעלה מצד עונת הווסת:
תשובה. הנה אין לנו שום ספק בזה כלל. דהרי לפי מה דפסקינן (בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט סעי' ל"ד) דאשה מעוברת או מניקה בתוך כ"ד חודש אינה קובעת לה ווסת. דלא כהרמב"ן ז"ל. ורק חוששת לראייתה אפילו בפעם אחת. כמו דחוששת לווסת שאינו קבוע. ונפסק להלכה כן בכל האחרונים ז"ל. וא"כ הכא נמי בודאי צריכה לחוש לאותה הווסת. ורק לענין למיעקרי' סגי בחדא זימנא. כמו דאמרינן בווסת שאינו קבוע לה כלל. אך אין לספק בזה כלל. אלא רק מצד שאין זה וולד מעליא. וחוששת לחומרא. ונותנין לה ימי טומאה ואין נותנין לה ימי טהרה. ה"נ אפשר לומר לענין זה דקובעת לה ווסת שפיר דניבעי תלת זימני למיעקרי' י"ל דבר זה נפשוט מהא דאיתא בש"ס דאפילו בהרה רוח וילדה דבר שאינו בר קיימא. נמי דיה שעתה. והטעם כדרב פפא. דהכא נמי ראשה ואיבריה כבדין עליה. וכן פוסק להדיא החו"ד ז"ל בספרו (בסי' קפ"ט בביאוריו):