אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן צד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן צד

סימן צג

על דבר שנהגו הסופרים שכשמסיימין כתיבת ס"ת באיזה עשיר. אשר אשת הבעל הס"ת רוצה דייקא שתתפור הס"ת ונשים הא פסולות לתפירת היריעות כידוע. (דהא נפסק הדין בשו"ע יו"ד סי' רפ"א סעי' ג' דס"ת שכתבה אשה פסול) ועיין גם (בשו"ע או"ח סי' ל"ט סעי' ב' כל שפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן עיי"ש) אזי עושין הסופרים מעצמן שמשיירין מועט היריעה. כדי שיעור הכשירה גם בלי התפירה. ואומרין שמעתה שוב לא תפסול התפירה של הנשים. כיון שאין צריכין מהדין כלל לתפור. וע"ז הנה ראיתי בשו"ת (דברי יעקב לר' יעקב שור סי' ז') דהראה מתוספת (במנחות ח"י סע"ב) דלר"ש דפוסל זר לבלילה גם הוא מודה דאם לא בלל כשר אבל מ"מ זר מחיל עבודה וה"נ כן נהי דאם לא תפר כלל כשר. אבל תפירת נשים פוסל ע"כ:

א והעירותי על דבריו דלא דק ואין הנידון דומה לראי' דבשלמא בלילה הוי שינוי שאינו חוזר לברייתו דכיון שעשה עיסה א"א לחזור ולעשות עוד קמח כבראשונה א"כ המעשה של הזר הוי מעשה אלימתא דהא קחזינן דגזלן קונה במעשה כזה שאינה חוזרת לברייתה לכן פסולה. נמי המנחה במעשה אלימתא כזה שנעשה בהמנחה ע"י זר למאן דמצריך כהן. אע"ג דאם לא הי' נעשית המעשה כלל לא הי' מגרע כלל אעפי"כ כל שנעשתה ע"י זר פסול. ואי אפשר לומר רואין כאלו אינו דהא הוי שינוי מעשה כל כך שאינה חוזרת עוד לברייתה ואיך תאמר כאלו אינה. אבל בתפירת נשים מועט הקרע הרי הא הוי שינוי החוזר לברייתה דיכולין לקרוע תפירתן לגמרי ויוחזר הדבר לכמות שהי' בתחלה. דזה לא הוי שינוי מעשה וכגוזל עצים נסרים משופין ועשאן כלים דקיי"ל דלא קני דהוי שינוי החוזר. הרי הוא נמי מחמת זה הסברא דאמרינן דזה השינוי הוא כאלו אינו. ה"נ אמרינן זו התפירה כאלו אינה כלל ונמצא דלא תפרה האשה כלל ואך אם הי' היריעה פסולה בלי התפירות שלה א"כ הא אהניא מעשיה להכשיר הס"ת שפיר היה פוסלתה מחמת דהיא אשה אבל כיון שהס"ת כשירה בלא"ה ורק מצד מעשיה של האשה אנו רוצין לפוסלה הרי אמרינן דל מעשה האשה מכאן וכאלו לא תפרה כלל. והגדתי היום באור הבוקר דבר זה לפני ב"א יקירי החריף ה' יצחק הירש שיחיה והעיר במתק לשונו שיש סתירה לסברתי מהש"ס (דזבחים י"ד ע"ב. ט"ו ע"א). דהוליכה זר וחזר והוליכה כהן דקיי"ל כמ"ד פסול. דאע"ג דהחזירו הדבר לכמות שהי' מקודם אפ"ה כל שעסק זר במקום שצריך כהן שוב פוסל עבודתו גם בשינוי החוזר לברייתו עכ"ל. ולכאורה שפיר חזא:

ב על כן מוכרחני לבאר דבר זה בביאור ברור להסביר הדבר ולהבין באמת מ"ט שם בחזר והוליכה כהן למה פסול. והיבצל"ש. הנה בלשון הש"ס בזבחים חזינן דהש"ס קורא להולכה בשם עבודה שאפשר לבטלה ולא בלשון עבודה שאינה צריכה. והענין הוא דאינה צריכה הוא רק כשאין צריך כלל לעולם לעבודה הזאת. אבל לשון אפשר לבטלה הוא כי יש מציאות שיעשה באופן שלא יצטרך להעבודה לדוגמא שישחוט בצד הכבש. אבל כל ששחט להלאה הרי אז ההולכה מוכרחת היא ואי אפשר בלעדה. על כן סברי רבנן דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה וקיי"ל כן לכן שפיר פוסל זר בהולכה. אע"ג דיש להחזיר לברייתה משום דאין זה בכלל דבר שאינו צריך. אלא היא בכלל עבודות הצריכות. וכל עבודה הצריכה פסולה בזר גם היכא דיש לתקן כדפסקינן בש"ס (ט"ו ע"א) לא אפשר לתקן. אבל למשל בהולכה שאינה צריכה כלל. כמו אם הוליך מפנים לחוץ. פי' שהדם הי' סמוך למזבח והלך זר והוליכו להלאה לצד חוץ אשר זה הוא דבר מותר לגמרי ולא הי' צריך לזה כלל. הנה באמת בלשון הש"ס ט"ו ע"ב סתמא דסוגיא דכ"ע מודו דהילוך שא"צ לאו שמי' הילוך. ונהי דהר"ם ז"ל (בסוף פ' י"ג מה' פסולי המוקדשין) פוסק דגם הילוך שא"צ שמי' הילוך. הרי באמת הראב"ד ז"ל פוסק דלא כותי' והשיגו עליו בזה. ואך אפילו להרמב"ם נ"ל לומר דרק לענין מחשבה הפוסלת פסלו גם בהילוך הזה דהא חשב עליו מחשבת פיגול עכ"פ. לענין זה בלבד קורא להילוך שא"צ בשם הולכה שבזה תהי' במדריגה גבוה מהולכה שלא ברגל. אבל כ"ז מחמת שהרי חישב בו בפסול. אבל בהולכה בזר לבד בהילוך שאין צריך נראה לי ברור דגם הרמב"ם יודה דאין שמי' הילוך לפסול בו זר. ודבר זה למדתי מפי הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ז"ל. שתראה דיוק לשונו הזהב (בפ"א מהל' פסולי המוקדשין ה' כ"ז) וז"ל כל הזבחים שקיבלו דמן אחד מן הפסולין לעבודה או שהוליך את הדם "למזבח עיי"ש היטב. ששם הדין שגם אם חזר והוליכו הכשר. אפ"ה כל שהוליכו הפסול בין בתחלה בין בסוף פסול הזבח. הנה הרי למה דק לומר תיבה מיותרת הי' די לו לומר שהוליך הדם כמו שאמר בקבלה. וכי באמת הרי יש הולכה שאיננה למזבח וכגון כנ"ל שהוליך לחוץ. אלא ודאי ברור כשמש דכל שהוליכו לחוץ בלי מחשבה אין זרות פוסלת בו אם הוליכו אח"כ הכשר דהא זה הוי בשם הילוך שאינו צריך ולא בשם הילוך שאפשר לבטל. וד"ל. לכן אין זר פוסלו שלא תועיל בו אח"כ כשיוליך הכשר ודו"ק. משא"כ התם במחשבה שפיר פוסלה גם בהילוך שא"צ משום דהמחשבה פוסלו ולא הפסולים לעבודה פוסלו וד"ל. וכן תראה בהש"ס וזבחים ריש ט"ו ע"א) שאמרו אי דהוליך זר לבראי ה"נ הרי ג"כ כדברינו דהילוך שא"צ אין זר פוסל. משו"ה הנה בלילה אחרי שהיא אינה צריכה כלל דהא לא בלל כשר הנה הסברא הי' נותנת שבלל זר ג"כ כשר כנ"ל וא"כ ע"כ אנו מוכרחין להסביר למה באמת בלל זר פסול להתוספת לכן מוכרח לומר דהיא משום דהוי שינוי שאינו חוזר. משא"כ תפירת נשים נהי דפסולה לזה כמו הזר לבלול לר"ש אפ"ה כיון שהוא שינוי החוזר לברייתו וגם התפירה המועטת הוי כמו הבלילה וההילוך שלחוץ שהיא בשם אינה צריכה ולא בשם אפשר לבטלה. א"כ הרי רק תרתי בעינן שתהי' פסולה וגם שלא יהי' אפשרות להחזיר הדבר לכבראשונה וד"ל:

ג עוד נראה לי להסביר. הנה להבין למה באמת הוליכו זר ואינך לא יועיל מה שיחזור הכשר להוליכו ולמה קורא הש"ס זה לא אפשר לתקוניה ונ"ל דיש בזה טעם פשוט וברור דקיי"ל בכל הש"ס דסדר קדשים. וגם ביחוד עיין בש"ס (סוכה ל"ג ע"א) דיש דיחוי אצל קרבנות דייקא וכמו שהוקשו הש"ס (בזבחים ל"ד ע"ב) וליהוי לי' דיחוי עיין שם. לבד חנן המצרי סובר דאין דיחוי גם בקרבנות אבל אנן פוסקין דיש דיחוי. ולכן כשהוליכו הזר הרי הי' נראה ונדחה ושוב אינו חוזר ונראה. ואפילו כשיחזור הכשר ויוליכו עוד הפעם אטו בשביל זה לא יהי' הדיחוי שהי' נדחה בהולכת הזר בשם דיחוי זה לא יועיל רק לקרות בשם חוזר ונראה אבל דיחוי דתחלה הא במקומה היא. והיינו דאמרו בש"ס לא אפשר לתקוניה פי' שהוא נפלא לכאורה הלא אנן מתקנין ואתה אומר לא אפשר לתקוניה. אלא הוא הדבר דלא אפשר לבטל לגמרי הדיחוי דהי' בעת הולכת הזר. והוא נמי כוונת הרמב"ם (שם פ"א ה' כ"ז) שהרי א"א לתקן דבר זה פי' לומר שלא הי' דיחוי קאמר ודו"ק. ומעתה שוב אפילו לא נתלה עצמינו בחידוש הנ"ל שבס"ק ב' ונודה דלהר"ם גם הילוך שא"צ פוסל בזר. אפ"ה לא קשה דעדיין בשם דיחוי הוא לדידי' ולכן פוסלו בקדשים. אע"ג דא"ל כלל לעבודה כזו אעפ"כ הוי זה בשם דיחוי להר"ם וד"ל:

ד ומעתה מה מאוד יומתק לחיך לנו לומר הסברא שהסברתי דרק מחמת ששינוי דבלילה הוי שינוי שאינו חוזר לברייתה. דאל"כ הי' גם שם כשר בזר. והוא דהנה בש"ס (זבחים ל"ד ב') תירץ רב אשי על הקושיא דהא הוי דיחוי דכל שבידו לאו דיחוי הוא. ועיין בתוספת שם דהוא כלל אמיתי דכל שיש מצוה להחזיר הדבר לכמות שהי' שוב לא הוי דיחוי א"כ באם הי' הבלילה אפשר להחזיר לכמות שהי' הרי בעת שבלל נמי לא הוי שמי' דיחוי דהא בידו לקלקל הבלילה. ורק מחמת שהוא שינוי שאינו חוזר לברייתו על כן הוי דיחוי ומעתה נבין בטוב ענין התפירה של הנשים. מצד ב' טעמים א' משום דהס"ת הא הוי רק מצוה ולא קרבן א"כ הרי הא קיי"ל בש"ם (סוכה ל"ג) דנפשט דאין דיחוי אצל מצות כלל והב' כיון דהוי שינוי החוזר לברייתו אמרינן בכה"ג כל שבידו לא הוי דיחוי כלל. וה"נ כיון שבידו לקרוע התפירות לגמרי לא הוי זה בשם תפירה כלל. וכיון שאין צריך לזה התפירה הרי ודאי דהוי כמו עשה דופן הד' של הסוכה מבעל חי דאפילו לר"מ דפוסל אבל באם השלשה דפנות מדבר הכשר לא מגרע מה שדופן הב' מדבר פסול ולא אמרינן דהוי דיחוי כיון שיש בידו לסתור הדופן הד' ודו"ק:

ה עתה ראיתי שי"ל דמעיקרא דדינא פרכא. והגאון הדברי יעקב לא דק כלל. ואין שום דמיון להתם להתוספת דמנחות כלל וכלל דבשלמא בזר שבלל הא אע"ג דלא בלל כשר. אעפ"כ יש סברא טובה לפסול בלילת הזר. דהא בתרי"ג מצות יש מצות ל"ת שלא יעבוד הזר עבודה. והוא בפ' קרח. ואיתא בש"ם (זבחים ט"ז. ובסנהדרין ד' פ"א. ובר"ם פ"ט מביאת מקדש. ובחינוך מצוה ש"ץ). שאם עבד הזר ועשה עבודה כמו יציקה ובלילה וכו' עבר על לאו דאורייתא. ואע"ג שהחינוך לא סיים שם שלוקה הזר אבל המצות השם (סי' שצ"ב ג"כ פ' קרח) כתב להדיא דהזר לוקה בבלל. א"כ הרי שפיר חזינן דהתוה"ק חושב עבודת הבלילה לעבודה דאל"כ האיך הוא לוקה ואיך הקב"ה צוה לו ע"ז ל"ת מפורשת. לכן שפיר עבודתו פסולה. אבל בתפירת נשים הרי היכן מצינו שתאמר התורה שאשה שתפרה מקצת היריעה תהא עליה שום עבירה ונשיאת חטא הרי זה לא נמצא בעולם וא"כ נהי דעיקר התפירה פוסלת האשה. היינו רק התפירה שהס"ת או נה כשרה אבל לא שיש איסור על האשה וא"כ במקצת התפירה שיש לן שני הדברים א' שאם לא תפר כלל הס"ת נמי כשירה. והב' שהאשה נמי מותרת לתפור ואין שום זכר לאסור לה לתפור היתכן והיאומן כי נימא שתהי' הס"ת פסולה. ובפרט בדבר כזה שחוזר לברייתה ואמרינן רואין כאלו אין כאן התפירה כלל משא"כ התם האיך תאמר רואין והרי הא מלקין אותו הרי ע"כ אין התורה רואה כאלו לא בלל. ודו"ק. וזה הוא סמך וזכר לדבר הוא כל שחסר כולו כשר אזי אין "נקיבה פוסל בו לבד וכו' וד"ל:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה