אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן צג

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן צג

סימן צב

נשאלתי מכהן אחד. כפי שזה שנה תמימה שנתן לו ישראל אחד בכור בהמה טהורה ומאז שקיבלו מסרו הכהן הזה לנכרי לגדלו ועתה בא השומר הנכרי וסיפר לו שבעת שהיו בשדה בא בלילה לביתו ועינו נסמת ולא ידע מנין בא לו זה. ועל כל אלה אין אחר מעיד רק הכהן הזה. אי רשאין לשוחטו במום זה:

והשבתי. דהנה ז"ל הרמ"א (יו"ד סי' שי"ג סעי' ג') מותר ליתן בכור לנכרי כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכיון להתירו אעפ"י שיודע שניתר במומו. ושהוא בכור עכ"ל. א"כ לפי"ז כאן בנ"ד נמי שרי דתלינן שלא כיון להתירו אמנם הט"ז סק"ה נשאר בצ"ע אם זה הדין דהרמ"א קאי רק על ישראל שמסר ספק בכור לעכו"ם אבל כהן י"ל כשם שחשוד להטיל בו מום מעצמו כ"ש שחשוד לומר להעכו"ם שיטיל בו מום. פי' דהטעם דתלינן שלא כיון להתירו משום דודאי לא כיון להתירו דהא אדרבה הוא רוצה שלא ישחטהו ויקבל שכרו כשיגדלו זמן רב א"כ זה שייך כשאין הנותן אומר לו להטיל בו מום אבל כשאומר לו י"ל נמי שהבטיח לשלם לו בבת אחת שכר מסוים ובוצינא טב מקרא. א"כ ניחזי אנן האיך לפשוט הבעיא דהט"ז. ואמרתי לפענ"ד כך. כיון דחזקת היתר יש כאן לעינינו דהא מום קבוע בו לעיני כל ולא שייך לומר דהא אדרבה נעמידנו בחזקה דמעיקרא דהי' בכור ודאי ולא יצא עדיין מחזקתו הראשונה של האיסור עד שנדע שנפל בו המום ממילא. הא ליתא דהרי הדין מפורש (בסי' שי"ג סעי' א') דאפילו עשה בו מום בידים אין קונסין בנו אחריו (ועיין ש"ך שם סק"ב) שלפי"ז הבשר בדיעבד שרי כעת ג"כ לאחרים (וע' תב"ש סי' ט"ז סק"ז). ועיין נמי (בלבוש"ר בחידושי דיניו ליו"ד ה' בכור בהמה טהורה) ותראה המסקנא דהלכתא שמותר הבשר לאחרים. א"כ חזינן בהדיא דיצא הבכור זה מחזקת האיסור דהראשונה. ואדרבה בחזקת היתר עומד. ומה"ט נמי באמת פסק הרמ"א (סי' שי"ג סעי' ב') ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא משום דכל ספק מוקמינן אחזקתו והוא בחזקת היתר עומד. וא"כ נהי דספיקו של הט"ז שנשאר בצ"ע לא שייך לומר אוקמי אחזקה דכל ספק השקול הוא רק כשהספק בעצם ולא ספיקא דדינא. ובפרט שהט"ז ידע מזה ומכ"ז נשאר בצ"ע. וגם רק חסרון חכמה שיש לברר ד"ז. אבל עכ"פ יש עצה אחרת. היינו שיסבבו הדברים שיגיד הנכרי השומר הבכור זה במסל"ת איך הי' המעשה וכשיגיד במסל"ת שלא צוהו הכהן בעליו של הבכור כלל להטיל בו מום אז יהי' נאמן. וטעמי בזה דהנה התפל"מ הובא בפ"ת (סי' שי"ד סק"א) דצ"ע אם עכו"ם נאמן במסל"ת וכתב לכאורה דנאמן דהוי רק איסור דרבנן דקנסוהו נאמן מסל"ת ורק רשם לעיין (בש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ד) פי' דהתם כתב הש"ך דאינו נאמן מסל"ת. ובאמת צ"ע לפענ"ד דהרי התם נמי השיג הפרמ"ג על הש"ך וכתב מאי ראי' מסי' ס"ט התם יש חזקת איסור דלא נמלח משא"כ במליגה. ובדייקא בחזקת איסור אינו נאמן מסל"ת נכרי גם בדרבנן עיי"ש בסי' ס"ט ורק בדוחק סובר הפמ"ג לומר דבסי' ס"ח יש נמי קצת חזקת איסור וז"ל שם ואפשר דמ"מ הוי חזקה ועמ"ש בסי' ס"ט. וא"כ בנ"ד דבררתי לעיל דאדרבה הבכור שנפל בו המום בודאי הוא בחזקת היתר א"כ פשוט דמהני מסל"ת. ומצורף לזה בטיב דגם הט"ז בנדון זה שמא אמר לו הכהן נשאר רק בצ"ע פשיטא דלברר ספק זה לחודא ודאי נאמן הנכרי במסל"ת שלא צוהו. ואזי יתנהגו בו כך שיושיבו ג' בני בית הכנסת ויתירו לו לשחוט אחר שיראו שהוא מום מובהק כמבואר בסי' ש"ט וש"י ואז ישחטנו זה הכהן ואם יהי' כשר אחר השחיטה אזי יאכלנו וגם ימכור ממנו לישראלים ולנכרים האחוריים אבל למוכרו בחייו לעכו"ם אסור. הגם שהרמ"א מתיר בסי' ש"ז למוכרו בעל מום מחיים לעכו"ם כבר כתב הש"ך (בסי' ש"ז בסוף סק"א) דבתשובת מהרי"ל מסיק לאסור למכור לעכו"ם. וכן המהר"ם מטיקטין בגליון המרדכי. וכן השו"ת בית אהרן שבסוף ספר הח"צ סי' ב' תמה ג"כ איך מתירין למכור לנכרי ולכן אסור למוכרו. וכן הגהות רע"א הביא בשם הס' בית אהרן לאיסור שימכרנו לנכרי בחייו ורק שוחטו. וכשימצא טריפה יקבר. כן נלע"ד נכון וברור בזה ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה