ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן פח
והנה כדי לברר הדברים כשמלה וכדת של תורה הארכתי עוד אז כיותר ביאור. וכתבתי תשובתי מכל הדברים וגם כל ההשגות מה שהשגתי על הרי"ל המו"ץ הנ"ל ושלחתי מכתבי לכבוד הרב הגאון האמיתי רשכב"ה מהור"ר יוסף שאול הלוי זצ"ל נאטאנזאהן אב"ד דק"ק לבוב והגליל. ותה"ל הסכים עמדי. וכה הי' דברי אליו זצ"ל בשנת תרל"ג לפ"ק:
על דבר השאלה מבהמה שהיתה צולעת ובדקו ואיעכול ניבי' רק שהבוכנא מונחת בהאסיתא. הנראה לפענ"ד בהקדם לבאר אם יש איזה חילוק בין שמוטה ודאי וספק עיכול ובין ספק שמוטה וודאי עיכול. דהגם דלכאורה נראה דאין שום חילוק בזה דהא שני דברים אלו השמוטה והעיכול המה מודיעין טרפותה ושניהן דוקא בעינן וא"כ כדין זה דשמוטה כן דין דעיכול. אבל לפי הנראה לנו בדברי הפוסקים גרע יותר שמוטה מעיכול ובודאי שמוטה וספק עיכול מחמירין יותר מודאי עיכול וספק שמוטה דהא בעיכול בלי שמוטה מכשירין כל הפוסקים ולא חילקו כלל בין בהמה לעוף בזה ואלו בשמוטה בלי עיכול דעת המרדכי (ריש פ' א"ט) בשם רבינו אלחנן דכשר בלי עיכול הוא רק דוקא בבהמה אבל בעוף גם בשמוטה בלבד אע"ג דהניבין שלימים בבירור אפ"ה טריפה העוף. וכמו כן בהגהות שערי דורא (סוף סי' פ"ז) פסק כן להלכה דבעוף טריפה בשמוטה בלי עיכול. ואלו בעיכול בלי שמוטה פסק הרבינו אלחנן בעצמו והסמ"ק שם באותה ההלכה דגם בעוף כשירה. הרי בהדיא מרבותינו ז"ל דגרע יותר ריעותא השמוטה מריעותא דעיכול. עוד ראי' לזה מהבה"ג הובא במרדכי פא"ט דבנשמט הירך וספק עיכול טריפה ולא מוקי אחזקת היתר דנשחטה הותרה ועיין ג"כ בש"ך (סי' נ' סק"ג) והרי דקדק הבה"ג דרק בנשמט וספק עיכול. ואלו בעיכול ודאי וספק נשמט לא זכר כלום. הרי ע"כ דהי' להבה"ג סברא מוחלטת דריעותא דשמוטה גרע יותר מריעותא דעיכול. ועוד ראי' לזה דהא המרדכי בעצמו ושארי הראשונים והביאם הרמ"א בסי' נ"ה ופסקו כן הפוסקים באין הפס"מ דאין אנו בקיאין בעיכול ניבין. ולזאת כל שרואין שנשמט הירך גם אם רואין הניבין שלימים טריפה דאא"ב רק בהפס"מ. ואלו היכא שלא נשמט בבירור רק עיכול לחוד כולם סתמו בפשיטות להיתר דכשר גם באהפס"מ. ולא זכרו כלל דאא"ב אם נשמט או לא. הרי ברור דלכל הראשונים סברא פשוטה דריעותא דשמוטה גרע יותר ויותר מריעותא דעיכול. והנה באמת צריך להבין דעתם בזה. והנלפע"ד להסביר בזה דהפוסקים החליטו דנהי דשניהן בעינן השמוטה וגם העיכול אפ"ה עיקר הריעותא וחולשת הגוף תלוי בזה שנשמטה הירך בלבד והניבין המה רק מסיימין וגומרין הטריפות דאם לא נתעכלו תוכל לחזור לבריאותה וכשנתעכלו נגמר הטריפות של השמוטה אבל לעולם עיקר הריעותא הוי רק השמוטה. ולפי"ז שפיר למדו לשונם לומר כן. דהנה להסביר זה יש לדמות הא מלתא דהתם נמי תנן (בריש נדה ד' ג' ע"א) ור"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ס' לא נגע בר"ה טהור אף סוף טומאה כן. ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מפקינן לי' מטומאתו. הרי דאם באנו לדין על האי גברא אם נגע או לא בשעה זו מטהרין אותו אעפ"י שידוע לנו בבירור דלא טבל כלל. כידוע בכ"מ דאל"כ דשמא טבל הרי הוי ס"ס (ועיין בלח"מ ה' טו"מ) והרי בדין זה יש נמי שני דברים אם לא נגע כלל טהור ואם נגע ורק טבל ג"כ טהור ואפ"ה כשאנו דנין לא טבל בודאי ספק נגע. מטהרינן לי'. ואלו נגע וספק טבל מטמאינן לי' אלא ע"כ הטעם משום דעיקר הריעותא ויציאתה מחזקה דמעיקרא הוי הנגיעה. והטבילה מתקנת רק הקלקול משו"ה כל שלא ראינו כלל הקלקול אין מגרע כלל ספק התקנה דמאן יימר דאיצטריך לתקנה כלל. משא"כ היכא שראינו הקלקול עלינו להביא ראי' בבירור שנתקן לפנינו וה"נ כדכוותי' ודו"ק. עוד דוגמא לזה בש"ס (כתובות ד' י"ב ע"א. ובב"ק קי"ח ע"א. ובשבועות ד' מ'. ובשו"ע חו"מ סי' ע"ה. ובר"ם פ"א מה' טוען ה' ט') הלכה פסוקה ומוחלטת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני פטור בדיני אדם ואלו איני יודע אם פרעתיך חייב גם בב"ד. ואין התובע צריך לשבע אפילו עיי"ש. והתם נמי בעינן שני דברים שילוה ממנו ושלא יפרענו אז חייב ואפ"ה ודאי לא פרע וספק הלואה פטור. וספק פרעון ודאי הלואה חייב. ה"נ כן. עוד דוגמא רבתי לזה מהא דאיתא סוגיא מפורסמת בכל הש"ס חזקה דרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה דהביאה סימנים ואפילו כשבדקוה ולא מצאו אפ"ה יש אופנים הרבה דחיישינן שמא נשרו לחומרא וכידוע בטוב בש"ס (נדה פ' בא סימן. ובשו"ע אהע"ז סי' קס"ח. ובג"פ). ואלו כשלא ידעינן אם הגיעה עדיין לכלל שנותיה אז אפילו כשרואין סימנים אמרינן אלו השערות שומא נינהו דמחזקינן בחזקת קטנה דמעיקרא. והתם נמי כי"ב דשני פרטים בעינן שתצא משנה י"ב וגם שתביא שתי שערות ואפ"ה הביאה שתי שערות וספק אם יצאתה משנותיה לא מגרע כלל. ואלו יצאה מהשנים וספק הביאה שתי שערות אמרינן דאין בקיאין ואמרינן ודאי הביאה ושמא נשרו. אלא ע"כ כפי הנ"ל. משום דעיקר הדבר הרי הוא הגדלת השנים והשערות מבררין וגומרין רק דלא נימא איילונית ומשו"ה כל שהספק בעיקר אוקי אחזקה. והנה עד כה הסברנו טעם של הראשונים משום דשמוטה עיקר והתחלת הריעותא. אולם עדיין יש מקום לבאר מנא להראשונים הא מהש"ס דילמא עיכול הניבין הוי עיקר הריעותא וכדרצה הפר"ח ז"ל לומר בזה. אבל לפע"ד יש ראי' לזה מש"ס מפורש במקום הלכה זו. דהנה ידוע דמקום הפיסקא של אותה ההלכה דבוקא דאטמא הוא בש"ס (אלו טריפות ד' נ"ד עיי"ש). אולם עוד פעם נשנה אותה ההלכה לענין פירכא (בד' מ"ב ע"ב שם) דפריך על תנא דר"י דנקט מניינא ח"י טריפות ותו לא והאיכא שב שמעתתא דרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה עכ"ל הש"ס. ופירש"י שם דשף מדוכתי' שקפץ ממקומו מחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו ולקמן מסיים והוא דעיכול ניבין. והרי מקום הפיסקא של זו ההלכה מפורש בטוב בכלל ופרט בד' נ"ד וכאן לא הובאה רק לפלפול וא"כ מאי נ"מ בזה דלקמן איך שמסיים אם בעינן עיכול או לא. הכי להלכה נשנית כאן. והיא קושיא עצומה:
והנה ידעתי שיש לפרש כונת רש"י ז"ל בזה עפ"י מאי דהוקשו התוס' (בפא"ט ד' מ"ג ע"א ד"ה הנך) דמאן דלית לי' דר"מ ח"י טריפות מנא לי' ותירצו דבעיכול כ"ע מודו. (והנה לכאורה הרי יש סתירה ע"ז מהא דכתבו התוס' (בד' נ"ז ע"א ד"ה למה וכו') דרב מכשיר אפילו בעיכול. וצ"ל דכאן כתבו כן רק אליבא דמסקנא דהתם) וא"כ י"ל דקשה הי' לרש"י ז"ל ג"כ על הש"ס למה לא משני הש"ס כאן על התדבר"י כמו שמשני על גלודה דסבר כר"מ דמכשיר בגלודה ה"נ לימא כן דסבר כמאן דמכשיר. ולזה תירץ רש"י דלקמן מסיים דעיכול ניבין וא"כ הרי בכה"ג כ"ע מודו כנ"ל בתוס'. ושוב לית כאן לתרץ כלום. אולם ע"ז אדרבה יוקשה יותר כיון דעיקר הקושיא על תדבר"י הוא רק בשף ועיכול נמי הרי העיקר חסר מן הספר דעיקר הקושיא מעיכול ועיכול חסר מן הספר. ותוכ"ד הי' להש"ס להביא לן בוקא דאטמא דשף ועיכול טריפה והם העתיקו רק שף בלבד אשר מכאן אין עדיין ריח קושיא דשמא סבר כמאן דמכשיר. ולכן נלפע"ד להסביר כונת רש"י ז"ל בזה כן. דהנה בד' נ"ד ע"ב הגירסא דילן כך היא. גופא אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה ורבא אמר כשרה עד דאיפסק ניבי' והלכתא איפסק נמי כשרה עד דמתעכלי איתעכולי. כן הוא גי' דילן. והגאונים והרי"ף גורסין אמר רב מתנא האי ב"ד ד"מ טריפה והוא דעיכול ניבין עכ"ל. ולפי גי' דילן מבואר דר"מ טריף בשף בלבד. ולהרי"ף גם רב מתנא לא אמר מעולם דנטרף בשף בלבד. ורק בעיכול נמי אזי טריף. וזהו כונת רש"י נמי ולקמן מסיים פי' רב מתנא בעצמו מסיים דה"מ דעיכול ניבין נמי. והיינו להודיענו שגורס הוא כגי' הרי"ף והגאונים ולא תטעה מלשון הש"ס דהובא רק שף בלבד. אולם א"כ עדיין באמת קשה על הש"ס למה הובא דין זה רק בשף בלבד לפי גירסת רש"י ז"ל דלקמן מסיים גם רב מתנא בעצמו והוא דאיעכול. וא"כ הי' גם להש"ס לפרש בביאור דשף ועיכול. וע"כ צריך לומר כיון דעיקר הטריפות הוא השמוטה והעיכול הוא רק הגומר לכן גם בשנתעכל שם הטריפות על שמוטה ושף יתקרי ומעולם לא יתקרי על שם העיכול ורק שף בלבד וממילא ידעינן שנתעכל נמי. וגם יש לרמז בזה בלשון רש"י שכתב דלקמן מסיים ולא אמר אומר או מפרש. אלא להסביר דעיקר הריעותא וחולשת הבהמה הוי רק בהשמוטה והעיכול רק מסיים וגומר הטריפות דאם לא נתעכלו הדרא בריא ולא נקרא שף. ולא כשיטת התוס' (בד' נ"ז ע"א ד"ה שמוטת) דיש חילוק בין תיבת שף לתיבת שמוטה. ולרש"י אין נ"מ בין זל"ז כלל. ולכן שפיר ניחא שהעתיקו הש"ס בכאן דין דרב מתנא רק בשף בלבד כי העיכול הא הוי רק הגומר וכד קדים לי' שף במשמע העיכול נמי. וכמ"כ כתב המרדכי בשם רבינו אלחנן דהקשה שם למה לא תני יתר עליהן עוף דטריפה בשמוטה בלבד לשיטתו הנ"ל דבעוף שאני מבהמה. וכתב וז"ל וי"ל כיון דבהמה טריפה עכ"פ בעיכול ליכא למיתני יתר עליהן עוף דשם שמוטה הא בבהמה נמי איתא. עכ"ל. הרי בהדיא לכל המעמיק בכוונתו כאשר כתבתי דשם הטריפות על שמוטה יתקרי לעולם. וע"כ דהוא עיקר הריעותא והעיכול רק מסיים וגומר וד"ל. וכמ"כ בהגש"ד נמי כלשון המרדכי אות באות. ונ"ד נמי דמשו"ה החליטו הפוסקים לחלק בין השמוטה להעיכול דגרע השמוטה מהעיכול הוא דכל שנראה לן עיקר הריעותא צריך ראי' ברורה שלא נתעכל וכל דלא נראה לן רק העיכול אין צריך כלל לידע בבירור שלא נשמט אלא ממילא אוקי על חזקתה דלא יצתה מחזקת היתר בעיכול כלל, עוד יתבאר לן בטוב בדין עיכול בלי שמוטה. ונדמה דין זה להא דאיתא בש"ס (ב"ק יו"ד א' ושם נ"א א' ובר"ם פי"ב מה' נ"מ הי"ב ושו"ע חו"מ סי' ת"ט סעי' ט"ו) דאחד החופר בור עמוק ט' טפחים. ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב. וזה ברור דהחופר ט' טפחים ודאי הוא עשה הריעותא מהבור ההוא. רק העושה טפח העשירי השלים מלאכת הראשון. ואפ"ה הוא חייב. הרי ברור דבכה"ג צריך להתברר לנו בלי תירוץ דעשה א' מקודם עמוק ט"ט. ובלא"ה החופר טפח א' פטור. וכמ"כ אי' (בב"ק בפ' הכונס ד' נ"ט ובשו"ע חו"מ סי' תי"ז) א' הביא את העצים וא' הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב. הכי יעלה על הדעת דהמלבה חייב בלא הקדמת הראשון. וע"כ בעינן שיתברר מעיקרא מלאכת הראשון דעד כאן לא מחייב רק כשידעינן בבירור שקדמו במלאכות הראשונות ואז כשגמר חייב על המלאכות הראשונות וחיובו לשלם משום מבעיר. כמ"כ לענין שבת (עיין ר"ם פי"א מה' שבת) חייב משום מבעיר ואע"ג דלא עשה מלאכה שלימה אפ"ה שם המלאכה הראשונה על המלבה נקרא:
וכל זה מבואר הוא לפי שיטת רש"י והגירסת הגאונים והרי"ף דרב מתנא נמי לא טריף בשמוטה בלי עיכול. ואפ"ה קרי לה בחולין מ"ב ע"ב רק בשם שף בלבד ע"כ מוכח דשם הטריפות גם בעיכול רק בשם שף ושמוטה. כי השף והשמוטה הוא העיקר. אולם יותר מבואר בטוב לשיטת התוס' דהמה גורסין בש"ס כגי' דילן. אפ"ה מוכח מדבריהם דלעולם ההתחלה ועיקר הריעותא הוי בהשמוטה ולא בהעיכול כהפר"ח. דהנה אי' (שם ד' נ"ז ע"א) אמר ר"י אמר רב שמוטת יד בבהמה כשירה. שמוטת ירך בבהמה טריפה. ושם בתוס' ד"ה שמוטת ירך פי' בקונטרס בוקא דאטמא דשף מדוכתי'. ואיעכול ניבי'. והדין עמו דכולה שמוטה דשמעתין בעיכול ניבין איירי וכו'. והשתא ניחא דנקט שמוטה בכל הסוגיא. ולא שף כדנקט ר"מ. דר"מ מטריף גם בלי עיכול. אבל הכא דאיירי בעיכול שייך לשון שמוטה עכ"ל התוס' עיי"ש. הרי אפילו לשיטתם דחולקין על רש"י ז"ל בזה דשף דרב מתנא מטעם חילוקי הגירסות שביניהן. אבל עכ"פ ביארו בהדיא דהיכא דנקטינן בש"ס שמוטה בלבד. קאי על שמוטה ועיכול דוקא. אבל לא נמצא בשום פעם בש"ס לנקוט שם עיכול בלבד. וכללא רבתי אצל כל הראשונים דשמוטה בלי עיכול כשר אפ"ה לשון הפסקא קאי אך על שם שמוטה מבואר דהיא העיקר. א"כ הרי גם אם בא הנדון היכא שראו עיכול שני הניבים בהדיא ועל שמוטה לא בדקו ונאבד ולא ראו שמוטה כלל יש מקום גדול להתיר כפי כל הנ"ל. אולם אין זה נוגע לנ"ד לפי הגב"ע מהשו"ב ששאל אותי. שהבוכנא היתה תחובה היטב בפנים וגם בדק ולא היו שריטות. וגם לא ראה עיכול כי אם בגיד הדק (זה גם לשו"ב השני) פשיטא דכשר. ואחרי כל אלה הנני לסדר בקיצור את כל דברי המערער הרב ר' יוסף ליב ולהודיע איך שטעה וראיות מפורשות מהש"ס והפוסקים אשר שאלתינו כשירה לכל א' מהשואלים והבודקים ולכל א' מהעדים המעידין ע"ז בלי פקפוק:
א כתב הרי"ל כיון שחושש אולי לא ראה יפה השו"ב ר' פייוויל ואפשר הי' ניזוז קצת והשור צולע ואיעכול הניבין הרי טריפה עפ"י דברי הבל"י והטוטו"ד. והספק של הלבש"ר. כל הספרים האלו דמיון לזה כעוכלא לדנא. הבל"י מחמיר היכא שנתעכלו שניהן וגם אפילו לא נשמט כלל. והכא דן הרי"ל פן נשמט א"כ טריפה אפשר מהש"ס. אבל לא היכא שלא ראו עיכול רק גה"ד. כמ"כ הטוטו"ד. כמ"כ הספק של הלבש"ר סי' א' כ"ש דאין דומה אדרבה ראי' מדבריו דהצריך הוא שיהא רואין מחיי הבהמה שהבוקא מתנדנת תוך האסיתא. ושנחזוק אותה לשמוטה מחיים. משא"כ בנ"ד שלא ראו שמוטה אפילו לדבריו של השו"ב ר' פייוויל אח"כ:
ב תו כתב הרי"ל דא"צ לבא לדברי הטוטו"ד. דבלא"ה טריפה בזה כיון דצריך בדיקה ולא בדקו הוי טריפה דאיתרע מחיים. ודבריו כדורש מפי הגבורה ולא זכר שום פוסק ואני אבאר דבריו כאלו יש מה לפרש בזה. דהנה (הב"י סי' נ"ה בשם המרדכי) כתב דשמוטה וספק עיכול כתב בה"ג דיש לאסור. (והלבש"ר בסי' א' ס"ק ב' ג') כתב באם לא בדקו הניבין וידעו שנשמט דטריפה מטעם דכל דיש ריעותא דשמוטה שצריך בדיקה ואם לא נבדק ה"ל ספיקא דאורייתא. עכ"ל הלבש"ר. וזה הטעהו לר' יוסף ליב לומר כשם דריעותא דשמוטה כך בריעותא דעיכול. ולא כן. מלבד מה שביארתי לעיל דמהבה"ג הזה ראי' לדברינו דהרי לא כתב רק בשמוטה וספק עיכול ולא בעיכול וס' שמוטה וכנ"ל. אלא אפילו משארי הוכחות מהפוסקים שיש לכאורה להביא ראי' ג"כ לא יוקשה כלל כאשר אבאר. דהנה לכאורה יש להוכיח להיפך מדהכשירו הפוסקים בנאבד הירך מטעם ס"ס ספק איעכול ספק שמוטה. הרי מבואר דבעיכול ודאי וס' שמוטה טריפה. ב' תו יש להביא ראיה להיפך מהא דכתב המרדכי בשם הגאונים והובא (בב"י ובש"ך סי' נ"ה ס"ק ד') דאם נשמט הירך וספק קו"ש ספק אח"ש כשירה. כל שיודע שלא הובא לפני השו"ב בשמוטת ירך מטעם דבשעה מועטת לא איעכול ניבין. הרי מבואר דכל שאם הי' נתעכל בבירור לא הי' מועיל השמוטה בספיקא דשמא אח"ש לומר אוקי על חזקתה. אבל באמת אין ראיה מכל זה. ונקדים לבאר אוקי על חזקתה איזה חזקה. הנה ידוע דכל חזקה שבש"ס היא חזקת הגוף בשעה שנתהווה הדבר בעולם כחזקת חי וכחזקת פנויה וכחזקת מקוה. שבשעה שנולד זה וזו ובשעה שנקראת מקוה. הי' הוא חי והיא פנוי' והמקוה בת ארבעים סאה. כמו אז כן עתה בשעה שאנו דנין על זה. והך חזקה נקראת חזקת הגוף וחזקה דמעיקרא. והיא המשובחת מכל החזקות שבעולם. והנה ידוע שהי' מקום לומר שבבהמה ג"כ יש חזקת כשרות מחזקת הגוף דבשעה שנולדה. אולם (התוס' חולין י"א. ובנדה ב' ע"ב). דחזקה זו הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה כי אם אחר שחיתה הבהמה י"ב חודש נתברר על מעיקרא שהי' בשעה שנולדה כשירה. עיי"ש וכידוע. א"כ הרי חזינן דהתוס' שדי בה נרגא. אך הר"ש ז"ל הובא בר"ן ריש חולין ובכל הראשונים בתה"א וברשב"א בחידושיו וברמב"ן (ובב"י ושו"ע ביו"ד סי' פ"א) וכל הפוסקים דיש על הבהמה חזקת כשרות מכח רובא דיש להחזיקה שהיא מרוב הבהמות דכשירות הן רובן עיי"ש היטב והנה להיפך כתבו הפוסקים כולם היכא שאיתיליד ריעותא מחיים דבהמה דלא נימא בה שוב אוקי על חזקתה בחזקת היתר דהא אין לה כי אם חזקה מכח רובא שהיא מהרוב. והכא דנראה לן שיצתה מהרוב דרובן אין להן זה הריעותא ע"כ אינה מהרוב. וזה מבואר היטב בהפוסקים סי' נו"ן (ובס' ש"ש בטוטו"ד). על דברי הרמ"א ז"ל והד"מ. והמהר"ם מלובלין החולק עליהן ומכשיר. והנה נבא לבאר ולברר פסק ההלכה בזה לפי הנראה לנו כעת מדברי האחרונים האיך פוסקין בספק השקול אי מוקמינן על חזקה, והאיך פוסקין בריעותא מחיים וספק השקול להעמידה על חזקתה או לא הנה הש"ך ז"ל בסי' נו"ן ס"ק ג' מסיק להלכה דבהפ"מ יש להקל כהר"מ מלובלין. הפרמ"ג והכו"פ האריכו והחליטו לפסוק להחמיר אף בהפס"מ וכן הח"א והלחה"פ ושארי אחרונים. מלבד הגאון הגדול ר' אליהו מווילנא זצ"ל (בביאורו ליו"ד סי' נו"ן) פסק להקל אפילו בלא הפסד מרובה כהר"מ מלובלין וסייעתו דמוקי על חזקתה. ועיין בפמ"ג ובדברי האחרונים המדברים בנדון זה דבריעותא מחיים דקיי"ל אפילו בהפס"מ אסור חידשו בזה לחלק דבר נכון. דעד כאן לא מחמירין מדרבנן אלא בשאנו רוצין להעמידנה על חזקה מכח רובא הנ"ל בזה הסברא נותנת כיון דאיתיליד בה ריעותא גמורה שריעותא כזה לא נמצא ברוב בהמות בהא לא מוקמינן על חזקתה. אבל היכא דאנו דנין על ריעותא מה שיש לומר בה העמידנה על חזקת הגוף בשעה שנולדה. אז אפילו בספק השקול ואפילו בריעותא מחיים מעמידין על חזקתה דחזקת הגוף לא איתרעי בזה הריעותא. וד"ל. ומשו"ה הוכרחו לומר דבמחט בחלל הגוף הסברא דשכיח לאיסור. דאם הי' רק ספק השקול היינו מעמידין אותה על חזקתה דמעיקרא דבשעה שנולדה ברור לנו ע"כ שלא הי' בה מחט בגופה ועיין (בפתיחה לפרמ"ג בה' טריפות) שהסביר נכון בזה. וכמ"כ בחכמת אדם (בשער רובא וחזקה סי' כ"ה). והדברים עתיקין:
ולפ"ז נחזור לנ"ד בסתירת ראיות הנ"ל. ראי' הא' מדהכשירו בנאבד הירך בצולעת רק מטעם ס"ס ולא בחד ספק דשמוטה. י"ל משום דהפוסקים הכשירו גם באין הפס"מ ומשו"ה הוצרכו לטעם ס"ס דבחד ספק לא מוקי אחזקה בספק השקול נמי גם בלא נולדה ריעותא מחיים כדכתבו הפוסקים בסי' נו"ן. ועוד י"ל דהפוסקים איירי כי אם היכא דהי' ניכר בחייה שהי' שף הבוקא מהאסיתא כדאיתא (בשו"ת טור האבן סי' מ"א) דנשאל בכגון זה. ומשו"ה הוצרכו לסברת ס"ס דוקא דלא"ה הרי הי' שכיח לאיסור יותר מלהיתר דלכ"ע אסור היכא דשכיח כידוע וגם אז כיון דהי' נראה שהי' בחייה שף ומתנדנת הבוכנא תוך האסיתא הרי ריעותא מחיים ברור ע"ז. ראי' השניה מדברי המרדכי בנשמט הירך ספק קו"ש ספק לאח"ש ג"כ נדחה די"ל כיון דרואין שמוטה לפנינו וגם עיכול הניבין לפנינו תלינן יותר דבחיים נשמט הירך משנתלה לאח"ש דשכיח יותר ע"י דריסת הבהמה בעיכול הניבין שתהא נשמטת הירך ג"כ והיינו נמי כיון דעכ"פ ריעותא דשמוטה לפנינו נראה ורק שאנו מסופקין אימתי נשמט אבל ע"כ אנו רואין שמוטה ועיכול בזה שפיר לא מוקי על חזקה. אבל בנ"ד שר' יוסף ליב חושש ומחזיק ריעותא בעצמו אולי לא בדק יפה אבל ע"כ מודה עכ"פ שלא ראה שום שמוטה כל דהו רק פן טועה בדמיון שזה שראה שהיתה מונחת בתוך האסיתא לא ראה כהוגן בזה יש ב' סברות לומר אוקי על חזקתה לכל הפוסקים א) דהא החלטנו לעיל דמה שנתעכל גיד הדק. ואפילו הי' רואה עיכול שניהן נמי לא הוי ריעותא כלל וגם כי יש לומר דזה שנתעכל הוא ע"י מלאכת החרישה נתעכל הניבין כאשר העידו המנקרין בבל"י ובפמ"ג הביאו דע"י החרישה נתעכל הניבין לפעמים. אע"ג דלא סמכינן עלייהו היכא דנשמט. אפ"ה לע"ד היכא דלא נראה שמוטה רק שלא יהי' זה העיכול שם ריעותא מחיים ברור דנכון אמת דלא הוי ריעותא כלל וכיון דלא הוי ריעותא הדר הדין דבספק השקול בהפס"מ מוקי על חזקת נשחטה הותרה. ב) אפילו נימא דעיכול הניבין הוי ריעותא גמורה וגם נימא בו דזה הוי ריעותא מחיים. אפ"ה כשרה דהא ידוע לעיל דע"כ לא החמירו רק בשבאין לעמוד על חזקה מכח רובא אבל בבאין לעמוד על חזקת הגוף לא מגרע ריעותא מחיים. א"כ הכא י"ל דדמי למחט בחה"ג דהא ה"נ יש בזה חזקת הגוף דבשעה שנולדה לא נולדה בשמוטת איברים. ונמצא סברא זו דלא נולדה בשמוטת איברים נמצאת בדברי התוס' גבי נפולה דודאי לא נולדה בריסוק איברים ה"נ בשמוטת איברים. וכמו כן מובאה בדברי הפוסקים סברא זו. וא"כ הרי ריעותא מחיים נגד חזקת הגוף לא מגרע כלל. והדין פשוט דמוקי על חזקתה. והא דהוצרכו הם להכשיר בנאבד הירך מטעם ס"ס ולא הוכשרו בחד ספק דאוקי על חזקת הגוף. וגם על המרדכי שהכשיר רק מטעם דבשעה מועטת לא איעכול ניבין ג"כ קשה, בחד ספיקא דקודם שחיטה נימא אוקי על חזקת הגוף. הא לא קשיא דבכה"ג דהפוסקים שנראה קצת שמוטה לפנינו וכנ"ל או שמוטה גמורה כהמרדכי רק דלא נודע אימתי נשמט בזה ודאי י"ל דכמו שתירצו הפוסקים במחט משום דשכיח. ה"נ כן כיון דנשמט ועיכול ולא ידעינן אימתי שכיח יותר דמחיים נשמט אבל בנ"ד שלא ראינו שמוטה מעולם אין לומר שכיח שיהא נשמט כיון שנתעכל. אדרבה להיפך. השמוטה גורם שיתעכל אבל לא העיכול יגרום שנשמט. אולם לפי החלט דעתי לא אוכל לומר בשום אופן דיהי' על העיכול שם ריעותא כלל דהא אין זה בעצם עיקר הטריפות רק בגמר הענין וההתחלה לא נראה כלל מה זה ריעותא. ולפיכך גם אפילו אין חזקה דגופא בשמוטה ואפילו נתעכלו שניהן לא מיבעי בהפס"מ פשיטא דכשר דהא בספק השקול מוקי על חזקה בהפ"מ אלא אפילו באין הפס"מ אפ"ה יש להכשיר דע"כ לא החמירו עכ"פ בשיש ספק וריעותא כל דהו. אבל בנ"ד דלא הוי ריעותא כלל הרי דינו כמו בא זאב ונטל ב"מ והחזירן נקובין. וכמו נאבדו שארי איברים שלא נבדקו דפירש"י כמה פעמים בפא"ט דסמכינן ארובא וכשירה. כמו דלא בדקינן אחר הח"י טריפות. ה"נ כיון דלא ראה שמוטה מעולם לא איכפת כלל בעיכול הניבין. ולא כהרב ר' יוסף ליב דמחליט ע"ז שם ריעותא מחיים בלי שום ראי' ולדידי א"צ כלל לומר בזה העמד על חזקתה אלא שם אחר המוזכר בש"ס כמה זימנין אחזוקי ריעותא לא מחזקינין. וכל הפוסקים המדברים בזה לא דברו רק היכא שיש ריעותא בשמוטה או מקודם זמן או עכשיו או שנשמט לפנינו וא"י מתי או ניכר שף קצת עכ"פ ריעותא בשמוטה אבל ריעותא דעיכול שאין שום שם טריפות על זה תהא מצרכת בדיקה לשמוטה לא נראה כלל. מכ"ש דאם לא בדק דכשר. וק"ו הדברים היכא דבדק וראה שלא נשמט. שיהי' חוששין שוב לומר פן לא ראה יפה וטעה ברואה. זה אין הדעת סובלתו כלל וכלל. דכללא בכה"ת כולה אין מחזיקין ריעותא מספק וכי ניתנה תורה למלאכי השרת. וכיון שראה שהיא מונחת בתוך האסיתא שלימה הרי אתברר שלא נשמט אפילו לדברי ר' פייוויל. א"כ הדר הדין עיכול בלי שמוטה כשר מהש"ס ושמונה ועשרים פוסקים:
ג כתב הרי"ל על ההיתר הרב מקארסאן דזה קשה המציאות וא"א בקיאין אם נתרחק. טעה הרבה אם הוא אינו בקי הפוסקים כולם בקיאין בזה ולא אישתמיט חד מהן לומר בזה דלא בקיאין כמו שכתבו בשמוטה דאין בקיאין בעיכול. ובזה סתמו כולם דכשר. והכי יודע יותר דינים מהנוב"י (מהד"ת חיו"ד סי' י"ז) דאין שום צורך בקיאות לזה וראי' מפורשת דבקיאין מהלבש"ר (בפתיחה לדיני טריה"ע סי' נ"ו) דכל שהעצם האסיתא קיים אין לחוש שמא העצם הבוכנא שף וניזוז דהאסיתא מעכבו מלזוז עיי"ש:
ד כמ"כ זה דכתב הרי"ל דבצולעת כ"ע מודו להפר"ח דכל מה דנוכל להשוות דברי הפוסקים משווינן. הס מלהזכיר פרט כזה נגד לומדי התורה. דהרי הודחו דבריו מכל הפוסקים המאירים לעינינו. הנוב"י בהדיא שם בצולעת שנפל השור על הארץ וצולע. הגבעת שאול בהדיא בצולעת והח"א והב"א והטור האבן וכל הפוסקים. והוא אך כמאן דלא ידע מאי דקאמרי רבנן. אדרבה בזה שנתעכל רק גיד הדק גם הפר"ח מודה ודאי:
ה מה שכתב הרי"ל עוד שם לסתור ההיתר שלי בצירוף העיקר הגדול שהניבין היתירים היו טובים. ודחה זה בדברים של תוהו ובוהו אין מה להשיב עליהם כי אין מה לדבר מהם כלל. רק מה שיש קצת להשיב ע"ז הוא מה שתמה עלי שהחלטתי ליסוד מוסד מדלא נמצא שריטות ודאי דלא נשמט וכתב הוא הרי"ל דלא כן דלמא דרק שריטות מעידים על שמוטה אבל לא שיהי' מוכרח בשמוטה להיות שריטות. וכמה פעמים הי' אצלו שהבוקא דאטמא שף ולא היו שריטות. תמה תמה אקרא. אשר ממש לא ידע בין ימינו לשמאלו דהרי הכנה"ג בשם דמש"א כתב וז"ל להכיר אם נשמט אם יש שריטות בבוכנא דאל"כ א"א להכיר כי ע"י בדיקת הבודק נפרד ממילא. הרי כתב דאפילו רואין שנשמט אפ"ה תלינן כ"ז שאין שריטות דנשמט אח"ש ע"י הבודק. מכ"ש היכא שלא ראינו שנשמט פשיטא דבזה שאין שריטות זה סימן מובהק שלא נשמט מעולם. ואף אי מודינא דראה בעיניו שהי' נשמט ולא הי' שריטה ג"כ לא קשה דמה לך יותר סי' מובהק מהטריפה דאינה חי' י"ב חודש אפ"ה טריפה גמורה שחיתה י"ב חודש לא מהני זה להתיר. ואם ספק טריפה חי' י"ב חודש מהני. וה"נ כדכוותי' אם ברור שנשמט לא מועיל הסימן דאין שריטות. דהא ע"כ נשמט. אבל היכא שיש ספק אם נשמט ברור דאמרינן מדלא נמצא שריטות לא נשמט. ומכ"ש היכא שאין שום ספק בשמוטה דברור דיש סי' מהשריטות:
ומעתה נתברר בעז"ה שהיסודות חזקים כברזל דהניבין היתירים היו טובים. (ועיין בספר תפארת ישראל על משניות פא"ט) דמפרש היתירות עור הגידיי הסובב על שפת האסיתא עיי"ש. וזה ודאי הי' שלם וחזק. וכל שרואין דהבוכנא בתוך האסיתא ולא היו שריטות כלל פשיטא דלכל הפוסקים כשר בלי שום פקפוק ע"ז:
י תו מה שכתב הרי"ל דכשנבטל עדותו של ר' פייוויל נשארה הבהמה בספק עיכול וס' שמוטה. וזה נודע דבהמה הצולעת ונאבד הירך ולא נבדק אי איעכול ושמוט דטריפה. טעה בדבר שאפילו תשב"ר לא יטעו בו דכל הפוסקים כולם צווחין בהדיא. דנאבדה הירך היא כשירה גמורה. ומה שכתב עוד דאפילו להמקילין המה צירופי היתר רק לענין החלב ומשום דיש על החלב חזקת היתר אף מאמ"ה ולא לענין גוף הבשר מלבד מה שהוא שטות גמור להרואה דברי הפוסקים בזה. איך טחו עיניו מראות תשובת רש"י ז"ל לרבותיו שאסרו נאבדה הריאה אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נאסור את בשרה. ולדברי רי"ל ל"ד חלב להבשר. ובפרט דשם בודאי נולד הספק מחיים דטריפות הריאה שכיח. דלכן הוצרכו בדיקה הגם דליכא שום ריעותא. וגם האוסרין עיקר טעמייהו משום דכיון דהי' לבדוק מתק' חז"ל והוא עבר ולא בדק קנסינן לי' ואפילו הא דאוסרין בנאבדה באונס ג"כ משום דקנסינן שוגג אטו מזיד דכ"א יתרשל מלבדוק עד שתאבד ויאמר שוגג הייתי ואנן לא קיי"ל הכי. (עיין ט"ז סי' צ"ט חיו"ד סק"ח) ודו"ק. וזה לא שייך בהחלב. אבל לא עלה על דעת מי שיש מוח בקדקדו לחלק בין חלב לבשר בכה"ג:
ז ובלא"ה דברי הרי"ל לחלק בין חלב להבשר המה דברי שטות דאס"ד דלכן אסרינן להבהמה משום דנולד הריעותא מחיים דאז היא בחזקת אמ"ה א"כ ממילא מוכרחין אנו לאסור החלב כיון דא"א שתהא הבהמה טריפה והחלב כשר דאפילו לקולא קיי"ל כר' יוחנן (בכתובות ד' י"ג ע"ב) דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כ"ש לחומרא. וגם רש"י ז"ל (בקדושין ד' ס"ו) יודה לזה דשם הטעם דכבר מתה אמו של ינאי ואין אנו דנין עליה משא"כ הכא. וגם שם חלקו עליו התוס' וכל הראשונים כמבואר שם וכ"ש הכא. ודברים כאלו אינם ידועים לר' יוסף ליב כי בבית לחם יהודא לא דיבר ואלה הדברים:
כ"ד עבדו ותלמידו המשתחווה מרחוק משה בהרב ר' יעקב יוסף ז"ל מהאראדישץ.