אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן פז

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן פז

סימן פו

ובבוא מכתב תשובה זו נתלבש נצחון הרב ר' יוסף ליב שהי' אז רב כראחמיסטרובקע והתחיל לבדות דברים שאני והרב מקארסאן הכשלנו ח"ו את הרבים וכתב מה שכתב אז הארכתי יותר קצת בנדון זה:

וזה תשובתי מה שהשבתי להמו"ץ הרי"ל מראהסיסשריבקא.

כבוד הרב החריף המופלג המפורסם וכו' כש"ת מוהר"ר יוסף ליב נ"י מו"ץ דק"ק ראחמיסטריבקא.

את מכתבכם מגילה עפה ערוך במערכות העש"ק הגיעני והנה הגם מי אנכי לדין לפני המורים. אולם באשר כי שאלה דרבים היא וקצת חילול השם על אב החכמים רבינו מקארסאן אשר נודע בשערים מעודו לגבור מלחמה במלחמתה של תורה ולא תהא זאת לו לפוקה ח"ו. במקום כזה אין חולקין כבוד לרב. ולזאת ההכרח חלצתני מכפי מדתי ואדברה בהלכה זו נגד מלכים מאן מלכי רבנן ולא אבוש. וזה החלי.

ידידי אדוני מראשית הדברים כאשר קראתי מכתבו פעמים ושלש נחפשתי בכל דרכיו ומערכיו לייחס הדברים למי שאמרן. והנה אך כספר החתום הוא מרישא לסופו. כי כ"ת הרמה לא זכר שום פוסק ומפרש מהפוסקים המפורסמים ואף לא מהאחרונים כי אם פעם ושתים זכר הבית לחם יהודא והטוטו"ד כאלו אין ספרים בישראל ח"ו. ואני לא כן למדוני רבותיי אשר כד פתחו בשמעתתא גם אפילו לחדוות פלפולא בעלמא הלא היו מציינים ההלכה זר תפארה מקור חוצבה מהש"ס והראשונים עד האחרון שבאחרונים. מי ומי ההולכים. ובתר עבדו ית עובדיהון מה שחידשו הם בזה. ומה גם בההלכה הנדרשת למעשה הלא אור לארבעה שולחן ערוך בדקו וחיפשו אולי ימצאו מנגד וסותר סיוע ובונה לדבריהן. ואלו כ"ת השליך אחריו כל ההלכה ההיא ובא אך כדורש מפי הגבורה. אנכי הרואה. ולזאת נא ונא ידידי ואדוני. ארי תציתן למילי דנפקין בהדרתא. ואחלק פרטי הדברים הנדרשים לברר בזה:

א הדין הראשון עיכול ניבין בלי שמוטה מה הדין בזה. הנה בהקדם לבאר עפ"י דרכי לימוד אם יש איזה חילוק בין שמוטה בלי עיכול לבין עיכול בלי שמוטה. דהנה לכאורה נראה דאין חילוק כלל ביניהן דהא שני דברים ופרטים אלו המה מודיעין טרפותה וכל א' בלי ידיעת בירור חבירו אינו מועיל. וא"כ כשם דעיכול בלי שמוטה כשר כן הי' נראה לכאורה לומר ודאי דגם שמוטה בלי עיכול כשר, ואלו אנן לא כן חזינן בדברי הפוסקים. דהלא אם נאמר שעל בירור כל א' וא' הן דומין כשם שודאי לא נשמט וודאי עיכול כשר. כן נמי בודאי לא עיכול וודאי נשמט יהא כשר א"כ הא צריך להיות דכשם שהדין יהי' בספק עיכול ודאי נשמט כן הי', צריך להיות בספק נשמט ודאי עיכול. כדין זה כן זה. ואלו אנו רואין בהדיא דגרע יותר ספק העיכול בודאי השמוטה מספק השמוטה בודאי העיכול. ראשית דהא ספק העיכול וכן ודאי העיכול בלא נשמט כשר לכ"ע ואין שום פוסק מחמיר בזה ולחלק בין בהמה לעוף. ואלו בספק השמוטה או ודאי השמוטה גרע דהא הביא המרדכי ובריש פ' א"ט) שיטת רבינו יחיאל בשם רבינו אלחנן דשמוטת ירך בבהמה כשר בלי עיכול ואלו בעוף טריפה בשמוטה לחוד אע"ג דודאי לא נתעכלו הניבין אפ"ה מטריף בבירור. וכמו כן (בהגהות שערי דורא סוף סי' פ"ז) הסמ"ק הביא שיטה זו ופסק כן להלכה דבעוף שמוטה בלי עיכול טריפה ואלו עיכול בלי שמוטה פסק הרבינו יחיאל ורבינו אלחנן בעצמו דפשיטא דכשר גם בעוף שם באותה ההלכה. הרי מפורש בהדיא מרבותינו הראשונים דיש חילוק רב ועצום בין השמוטה להעיכול. דיותר גרע ריעותא השמוטה מהעיכול:

ב ועוד ראי' לזה מהבה"ג ז"ל המובא (בש"ך סי' נ' סק"ג) דהביא דלא אוקי על חזקת היתר בנשמט הירך וספק עיכול. ואלו להיפך בעיכול וספק נשמט לא דיבר כלל. רק מצד דחסרון חכמה. הרי בעינינו רואין דזה הי' להבה"ג סברא מוחלטת דגרע יותר השמוטה מהעיכול אע"ג דשניהן בעינן בבואינן להטריף. ועוד ראי' לזה דהא המרדכי ז"ל בעצמו והרמ"א בעצמו סי' נ"ה הביאו ופסקו כן כל הפוסקים דאין בקיאין בעיכול ניבין ואפילו רואה אותן קיימים אפ"ה טריפה דא"א בקיאין. רק בהפסד מרובה מקילין דבקיאין. ואלו היכא דלא נשמט ועיכול כולם סתמו יחד בפשיטות להיתר דכשר גם בלי שום הפסד כלל. ולמה לא זכרו דאין בקיאין אם נשמט או לא. הנך רואה סברות חזקות כברזל דשמוטה גרע מעיכול לכל הדברים. והנה באמת צריך להבין מאי טעמא ומה הסברא הוא עפ"י השכל דתהא השמוטה גרע מהעיכול כיון דשניהם בעינן א"כ הי' צריך להיות דין זה כזה. אולם יש להסביר עפ"י דרך הלימוד בס"ד:

ג דהנה בש"ס (פא"ט ד' מ"ב ע"ב) מימרא דרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. ופירש"י דשף מדוכתי' שקפץ ממקומו חור שבעצם האלי' שהוא תחוב בו. ולקמן מסיים והוא דעיכול ניבי' עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לכאורה יפלא למה הוצרך רש"י ז"ל לסיים בזה ולקמן מסיים והוא דאיעכול ניביו הכי במקום הזה הוא מקום הפיסקא של זה הדין דבוקא דאטמא. הלא מקומו שואף וזורח זה הדין עם כל הפרטים והדקדוקים (בדף נ"ד ע"ב) ובד' מ"ב לא הובא רק לפלפול הש"ס. וא"כ אין נ"מ מזה כלל איך הדין נפסק שם להלכה והיא קושיא עצומה. אך נראה לי לפרש דדבר גדול השמיענו בזה. דהנה (בד' נ"ד ע"ב) הגירסא דילן כך היא גופא אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ורבא אמר כשירה ואי איפסק ניבי' טריפה. והלכתא איפסק נמי כשירה עד דמתעכלא איתטכולי. עכ"ל הש"ס לפי גירסתינו. הנה לפי גי' זו ברור נראה דרב מתנא טריף בשף בשגם הניבין שלימים ובריאים. ורבא חולק עליו בזה דשף לחוד בלי עיכול כלל וטריף עכ"פ באיפסק. וההלכה עד דמתעכל. אולם ברי"ף הגירסא כך הוא אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. וה"מ דאיתעכול ניבי' אבל אי לא איתעכול ניבי' כשירה. וכמו כן גורסין הגאונים בקיצור אמר רב מתנא ב"ד ד"מ ט'. והוא דאיעכול ניבי'. והסגנון א' עם הרי"ף. ולפי"ז מהרי"ף והגאונים מוכחא דלא טריף רב מתנא מעודו בשף בלבד כי אם בשניהן דייקא. ולא עלה על דעתו של ר"מ נמי להטריף בנשמט בלבד. וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן בד' מ"ב ולקמן מסיים והוא דאיעכול פי' דלא תטעה מלשון הש"ס בכאן שהובא רב מתנא עם דינו בלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ולא יותר דרב מתנא מטריף בשף בלחודא. ויהא הגי' כש"ס דילן. לזה מפרש רש"י דזה לא תטעה כלל. ולקמן מסיים פי' רב מתנא בעצמו מסיים ולא רק דהש"ס בלבד מסיימין זה אליבא דהלכתא כי גם רב מתנא לא אמר מעולם דבר זה ולא עלה לדעתו דחד מנהון יהא טריפה אלא שניהן בעי גם הוא. אך עדיין יש לדייק למה נקט רש"י ז"ל לשון "מסיים ולא אמר ולקמן "מפרש או "אומר. אך דגם בתיבה זו בלבד הוא משמיענו דבר גדול.

ד דהנה הא כל מה דהוצרך רש"י ז"ל למימר ולקמן מסיים והוא וכו' הוא שלא נטעה בלשון המועתק בש"ס דין דרב מתנא בשף בלבד ולא בעיכול וכנ"ל. וא"כ עכ"פ גם בשלא נטעה בזה דהא חזינן התם כן. אבל עכ"פ הקושיא במקומה עומדת למה באמת לא העתיקו גם הסיפא דרב מתנא והוא דאיעכול ניבין. וד"ל. ולא בכזה אמרו ידבר בלשון קצרה כיון דזה חצי דין ולא דין שלם כיון דשניהן בעינן דייקא. וע"ז כתב רש"י ז"ל בלשון "מסיים פי' דתדע דנהי דהאמת כן הוא דבעינן ודאי עיכול ניבי' אבל לעולם עיקר והתחלה של הטריפות מתחיל בזה דשף ונשמט ממקומו. והניבין הם רק מסיימין וגומרין הטריפות. ולעולם יקרא שם הטריפות על שם שף ושמוטה בלבד. ולא שיהי' נקרא שם הטריפות בשניהן שף ועיכול אלא סתם שף ורק כל דלא נתעכל ורואין בבירור שהניבין קיימין אין עדיין שם שף ע"ז והעיכול מסיים השמוטה הראשונה. וכן כתב להדיא המרדכי בשם ר' אלחנן דכיון דשיטתו דבעוף טריפה בשמוטה בלחוד א"כ למה לא תני יתר עליהן העוף מבהמה דבהמה בעי עיכול נמי ובעוף שמוטה בלבד טריפה. וכתב וז"ל וי"ל כיון דבבהמה נמי הוה שמוטת ירך טריפה בעיכול ניבי' משו"ה לא חשיב בעוף כיון דשם שמוטה בבהמה נמי עכ"ל המרדכי. וכמ"כ בהגש"ד אות באות כלשון הנ"ל. הנך רואה בהדיא מהמרדכי והגהש"ד. דשם הטריפות נקרא על השמוטה בלבד. והעיכול גומרין בלבד להשמוטה. ומשו"ה שפיר ניחא הא דנקטו הש"ס כאן בד' מ"ב דינא דרב מתנא בקצרה שף מדוכתא בלחוד דהא נהי דידעינן דבעינן נמי העיכול אבל כד קרי שף בלבד ע"כ הכוונה על זה דנתעכל דהעיקר הוא שף והוה זה נמי בכלל כל הא דאמרו בלשון קצרה הכולל בתוכו כוונה הארוכה ודו"ק:

ה ונחזור לעניננו דהתחלנו בו דהשתא יובן בטוב טעם דהפוסקים הראשונים והאחרונים דחילקו בין ספק שף לספק עיכול ובין ודאי שף לודאי עיכול בכל פרטיהם ודקדוקיהם והחליטו דספק בעיכול חמור יותר היכא דודאי שף. מהספק בשמוטה היכא דודאי נתעכל. משום דעיקר הריעותא הוא השמוטה והטריפות כולה על שמה נקרא. והעיכול הוא רק הבירור אם יצתה מהשמוטה או לא. וכל כמה דלא נתברר שלא נתעכל בחזקת טריפה גמורה הוא. (עיין בב"י סי' נ"ה) ריעותא דשמוטה אבל ריעותא דעיכול לא הוי ריעותא כלל דהעיכול רק הבירור של השמוטה. ומשו"ה כל כמה דיש לן לומר דלא נשמט כלל הריעותא של העיכול לאו כלום הוא. ולא שמה ריעותא כלל ומשו"ה שפיר הביא הבה"ג ז"ל דייקא בכה"ג היכא דנשמט ודאי רק הספק בעיכול אז טריפה אבל אם יהי' העיכול ודאי והספק אם נשמט כלל או לא בזה יש לומר דגם הבה"ג יודה דמוקמינן על חזקתה דלא איתרע כלל כאשר אבאר אי"ה. ומשו"ה שפיר כתבו האו"ה והשערים והסמ"ק וההגהות ש"ד והמרדכי והבה"ג והרמ"א והסה"ת דאין בקיאין בבדיקת הניבין וחיישינן לעיכול כ"ז שנשמט בודאי וכל הפוסקים הללו כתבו כולם דבעיכול ולא נשמט כשר ולא זכרו דהדין דאין אנו בקיאין. אדרבה כאן מטריפין בהדיא בנשמט גם אם לא נתעכל. ומכשירין בנתעכל בלא נשמט הרי שואגים כל הפוסקים כולם יחד בקול דברי אלהים חיים דבקיאין אנו לידע אם נשמט או לא. והסברא לזה ג"כ כנ"ל. דהתם הרי הריעותא דהשמוטה לפניך בבירור. ואך אתה רוצה להתיר בסברת דלא נתעכלו משו"ה דומין דאין אנו בקיאין להתיר העיקר הטריפות. משא"כ היכא שאין ריעותא לפניך כלל דהעיכול לאו כלום הוא בלבדו משו"ה כל כמה דלא תוכל לומר שם שמוטה אין לנו לחוש כלל. כי תכלית הדברים השמוטה הוא העיקר והוא ג"כ גורם העיכול שע"י שמתנדנת הבוקא רחוק שלא יהא נתעכל. משא"כ העיכול לא יגרום לעולם שיהא ע"י ניזוז הבוכנא רק גומר השמוטה והשמוטה גורם העיכול:

ו והשתא כי הגיעני ה' להסבר דבר זה דשמוטה העיקר והעיכול גומר השמוטה. יש להסביר בזה דבר נכון. איך לראות הדין עם מי בעיכול ולא נשמט. דהנה בש"ס (חולין ד' מ"ח ע"א) אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה. מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אלו אינקוב בדופן להדה מאי טריפה ליתני נקובת הדופן ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אר"י מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקב כבד להדה טריפה ליתני נקובת הכבד. אלא כי ניקבה דלאו מיני' מיטרפה לא קתני ה"נ כיון דלאו מיני' מיטרפה לא קתני עכ"ל הש"ס. ונפסק הדין כן (ביו"ד סי' מ"ב סעי' א'). ובש"ך סק"ב הביא דין זה דניקב הכבד כנגד נקב המרה טריפה. ועיין פמ"ג שם שפלפל בזה. וידוע הדבר דנקב בכבד כשר. כמו נקב בדופן או בקרן הבהמה. וכל כמה דלא ראינו שיש נקב במרה לא חיישינן כלל. וכמו שמתרץ הש"ס. נקב דלאו מיני' מיטרפה לא קתני. וזהו כמו בנ"ד שהנקב זה שנעשה כעת בהכבד גומר נקב המרה דעד כעת לא הי' להנקב של המרה שם נקב וכעת נקרא שם נקב עליו בשלימות. הכי יעלה על הדעת ח"ו שהנקב בכבד תהא טריפה גם בלי נקב במרה זה לא יאמר מעולם. וכמו כן הכי יעלה על דעתך כשתראה נקב בכבד שתבדוק מחמת זה אם ניקב המרה ג"כ זה לא ראינו ולא שמענו מעולם. דכל דבר דיינינן כמו שבא לפנינו. כמו שהחליט הרב הגאון מקארסאן. ומה גם לומר דאפילו נאבד המרה תהא טריפה אולי היתה נקב זה שוא ושקר. והרי לפי"ז הכי נמי בנ"ד דריעותא של העיכול הוא רק כדמיון נקיבת הכבד במקום נקיבת המרה דכשנשמט הירך דהי' לו עדיין קצת תועלת ורפואה בהניבין. אלו הם ג"כ נתעכלו טריפה מצד השמוטה הראשונה דכשל עוזר ונפל עזור. והיינו כ"ז בשרואין שנשמט אז שפיר י"ל דבעינן דייקא ברור שלא יתעכלו הניבין כמו דבעינן ברור שיסתום הכבד. ולא יועיל ספק בזה כלל וכלל. משא"כ היכא שלא ראינו שנשמט כלל רק רואין דעיכול ניבין מה איכפת לן כלל בזה כמו דלא איכפת לן כלל בשרואין ניקב הכבד כנ"ל. דכל כמה שלא ראינו המתחיל איך יהי' נקרא ע"ז שם הגומר ודוק. זהו תורף וגילוי של הסברא מהראשונים רבותינו ז"ל המפורשים לכל מראה עיני ישראל דעיכול בלי שמוטה כשר:

ז ובהגיע תור כעת לדבר מה מסברת הפר"ח ז"ל שמחמיר לומר דעיכול בלא שמוטה טריפה. הנה ממש אחזני פלצות. דעד כה יש הי' לומר דרק עשרה או שנים עשר פוסקים דוחין דעתו ודבריו. אבל כעת זכני השי"ת להראות דברי דיחוי הפר"ח מהש"ס ומשמונה ועשרים פוסקים היינו פשוט רב מתנא דטריף סובר השמוטה עיקר וסתם לשון הש"ס שהעתיקו לשון רב מתנא בלא עיכול ע"כ כנ"ל. משום דהשמוטה עיקר והעיכול הגומר ואי אפשר בשום אופן לומר דיהא טריפה בעיכול לחוד כיון דשם גומר רק עליו. א"כ רב מתנא וסתמא דהש"ס ורש"י בד' מ"ב והרי"ף והגאונים והרשב"א והר"ן כפי' הר"ף והרבינו יחיאל ור' אלחנן. והבה"ג והמרדכי והסמ"ק והגהותיו והמהרא"י והשערי דורא והסה"ת והאו"ה והרש"ל בהמכונות בהדיא והרמ"א והתב"ש והש"ך בהדיא סי' נ"ה סק"ד (אתפלא על רבינו מקארסאן שכתב והש"ך מדשתיק אודי לי') והפמ"ג והלבש"ר בספרו כמה וכמה פעמים נמצא מפורש דדוחה דברי הפר"ח. והנוב"י וכרתי ופלתי ובי"א ועצי לבונה והתוס' יו"ט והת"י ומים חיים מכולם נדחה מזה הדבר ולא חשו כלל וכלל לדבריו. ועוד יש ראי' מוכרחת ועצומה לדבריי הנ"ל. דהנה הדין מפורש בש"ס בנשבר העצם במקום שעושה טריפה אזי צריך גם שלא יהי' העו"ב חופין אז טריפה ודאית כדאיתא במשנה (חולין ד' ע"ו ע"א) ונפסק בפשיטות סי' נ"ה. ואם נאבד ולא בדק העו"ב טריפה ג"כ כידוע בדברי הפוסקים. ואפ"ה ידוע הדין בבירור דאם ראו שנרקב הבשר שעל העצם ולא ראו אם נשבר כלל כשרה לכ"ע ולית מאן דפליג כדמפורש בלבש"ר. ולא חיישינן כלל מספק שמא הי' שבירה בעצם. כל כמה דלא ראינו השבירה. ובאמת לכאורה הי' נפלא מ"ט דבשבורה ודאי ועו"ב ספק טריפה ובעו"ב ודאי ולא ראו נשבר כשר. אלא הוא הדבר שאמרתי דהתם נמי עיקר הטריפות הוא השבירה שיוצא לחוץ ולא יתרפא עוד ורק הבשר מצילו שלא נגמר הטריפות משו"ה בעינן ידיעה ברורה דייקא ע"ז שמציל שלא נגמר הטריפות. משא"כ העו"ב דהמה רק גומרין וספק בהתחלה ועיקר הטריפות כשר בלי פקפוק וה"נ דכוותי' דכל עיכול בלי שמוטה כשר ולא בעינן שנדע ברור שלא נשמט אלא כל שלא ראינו שנשמט אזי בזה לחודא כשר:

ח והנה ידעתי שיש שיתעקש ע"ז הדבר ויבא לומר דע"כ נתברר הדברים הנ"ל רק היכא שלא היתה צולעת אבל בצולעת שאני. וכמו שרצה לומר כ"ת הרמה. הנה אתפלא מאוד ע"ז שתאמרו דבר כזה בלי ראי'. אדרבה היכן כתוב כזה הלא זה לא אמר כי אם הבית לחם דאפשר בצולעת להחמיר כהפר"ח. אבל לא הבל"י דבזה שצולעת כ"ע מודו. ואדרבה היפך מזה נמצא מפורש היטב בדברי כל הפוסקים. הגבעת שאול איירי בהדיא בצולעת. הנודע ביהודא שהוא רבן של כל ישראל החליט בפשיטות (במהד"ת חיו"ד סי' י"ז) בהמה הצולעת כל שלא נשמט לא איכפת לן כלל בעיכול ניבין ואין צריך בקיאות לזה. עיי"ש בהדיא. (הבינת אדם בח' או"ה סי' י"ח) כתב בהדיא בצולעת דהפר"ח יחידאה הוא בזה ולית דחש לי' עיי"ש. (השו"ת טור האבן בסי' מ"א) כתב בהדיא בצולעת. אדרבה יותר ויותר גם שנראה לעינינו שף אפ"ה כל שלא היו שריטות לית דחש לעיכול ניבין כלל. ואיך יאמר כבודו דבר זר ומופרך כזה לעשות הכרעה בעצמו שלא ראה בשום מקום סיוע. אדרבה ההיפוך מפורש כנ"ל. ולא עוד אלא גם על דברי הבל"י גופי' שרוצה מעצמו להחמיר היכא שצולעת לחוש להפר"ח. החולק ודאי גם בזה על הש"ס והפוסקים כנ"ל. אבל כבר האיר עינינו הרב הגאון המחבר (שו"ת מים חיים מר' חיים כהן ראפאפארט) דשאלו לו דברי הבל"י ההם. וכתב בתשובתו שלא לעמוד על דברי הבית לחם ההוא כי כותב כל דבריו בסברתו בלי ראיות ואין להפסיד ממון ישראל ח"ו בסברות כרסיות עיי"ש היטב שצועק מהשמים הורו לו בזה שלא לחוש לדברי הבל"י. ואתם עשיתם עצמיכם כאלו לא ידעתם מאי דקאמרי רבנן ח"ו. ואך כ"ז גרמה לכבודו שלא ראיתם הלכה זו במקורה הנובעת בדברי המרדכי בשם ר' אלחנן דהוכיח זה לשיטתו מפשט דברי הש"ס דאל"כ קשה עדיין למה לא תני יתר עליהן עוף. ואלו נאמר בצולעת חיישינן לעיכול ניבין לחוד הרי שוב הקושיא במקומה למה לא תני יתר עליהן עוף ודו"ק:

ט וכבר הועד לי משמי' דהגאון המנוח הצדיק ר' יעקב מסמילא זללה"ה שהזהיר להקצבים שכשיהי' אצלן במקילין בוקא דאטמא כל שלא יהי' נשמט הירך ממקומו. לא ישגיחו בעיכול ניבי' גם בצולעת. ומעשים בכל יום בכל עיר שמכשירין כזאת. ואחרי כי הראני מדברי הפוסקים האחרונים שכותבין בהדיא דבצולעת ג"כ לא קיי"ל כהפר"ח א"כ הדר הדין דגם בצולעת נדחו דברי הפר"ח מהש"ס ד' מ"ב דכתבו דין דרב מתנא רק בשף בלחוד. ומשמונה ועשרים פוסקים המפורשים לעיל. וכל בר אוריין יודה לזה. אשר שוב אין מה לדבר כלל מזה. וכבודו בעצמו ג"כ ודאי מכשיר. אך לרווחא דהדין כתב כל זה:

ידידו משה בהרב ר' יעקב יוסף זללה"ה מהארארישץ.

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה