אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן פד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן פד

סימן פג

תשובתי מה שהשבתי לעיר אלישינעוויץ להמופלא

בתורה כש"ת מוהר"ר שלום נ"י השו"ב דשם.

בע"ה גק י"ז תמוז תרמ"ט.

על דבר שאלתו ששאל אותי נידון הקטן הבר קיימא שמת ונקבר בחדר אחד שבבית הוריו ולא הביאוהו לבה"ק ועברו זה כשלשה שנים ועתה לשאול באו אם רשאים לפנותו ולקוברו בבה"ק המיוחד לרבים או שאסור ע"פ ד"ת לפנותו והשבתי עתה דיתיבנא בתעניתא דאגרא דידי' צדקתא וכדרך שאמרו צדק תדברון דקאי על דברי תורה דצדקה תהי' לנו כי נדבר בדבר ה' זו הלכה למעשה אשיב לו את אשר הנראה לי בזה על פי ד"ת הקדושה בעזר החונן לאדם דעת. ואחלק לסעיפים קטנים כדי ליתן הפסק בין ענין לענין:

א הנה יש דעות בפוסקים בעבור כי בקטן לית בי' חרדת הדין יהי' בו יותר קל איסור הפינוי. ואשר לולא דבריהם הקדושים הרי לכאורה יש לזה ראי' ממשנה (דפ"ה דנדה מ' ג') תינוק בן יום אחד וכו'. והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. אשר ידוע הדקדוק הגדול במה הי' הכוונה של התנא שאמר עליו שהוא כחתן מה שייך שם חתן לזה. ועיין (בתוס' יו"ט שם) שהאריך קצת בזה. וזה לא כביר שאמרתי מה שנראה לי בזה. והוא דיבור קרוב לדבר אמת. דהנה בש"ס (מועד קטן ד' כ"א ע"ב) מצינו דאמר ר"ע לבני ישראל שבאו לנחמו דאפילו אם בניו היו חתנים הי' ג"כ מתנחם בדברי ניחומים שאמרו לו אלו המנחמים שבאו לפניו לנחמו עיי"ש. הרי הרואין אנו שכן הי' דרכן של בעלי הש"ס שהיו מתאבלין ביותר על חתן. ולכן באמת אמרו כאן במשנה דבבן יומו ג"כ חייבין להתאבל כי הוא כחתן שלם וד"ל. ועכ"פ הרי מלתא אגב אורחין אנו רואין שדקדקה המשנה לומר לשון רק לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ולכאורה מיותר הוא הי' לומר בקיצור הרי הוא כחתן שלם ואנו מעצמן היו יודעין לאיזה דין שנרצה. א"ו דרק לאיבול שזה הדבר נוהג רק באב ואם ושאר קרובים הוא דהוי כגדול ואפילו כחתן. אבל לשאר דבר הוא באמת חלוק דהיינו לענין פינוי ופה"ק שפיר חלוק תינוק כזה מגדול. ולכן אם הי' אומר סתם הרי הוא כחתן שלם הרי הי' משמע לכל הדברים לכן נשמרו בזה ונקטו רק לאו"א לכל קרוביו וד"ל. הרי מכאן ראיה להני שיטות דמקילי:

ב אבל אין לנו לעמוד יסוד ע"ז אחרי שרבים חולקין ופוסקין דגם בקטן אין רשאין לפתוח קברו ומכ"ש לפנותו. ומלבד הראי' המפורשת שהביאו מש"ס (דב"ב ד' קנ"ה) הנה יתבאר אי"ה לקמן בדברינו עוד ראיות עצומות באיסור הפינוי דאין חילוק בין גדול לקטן. ע"כ נראה נא דרך אחר לכאורה בזה מה שיש לומר להתיר. היינו אחרי שנקבר בבית יחיד הלא יש לחוש למאוד לתקלה שתוכל להיות אחר זמן מרובה פן ימכור זה את ביתו לאחר או פן ימות לזמן מרובה ולא יצוה את ב"ב אחריו וישכח הדבר לגמרי ויאהילו כהנים עוברי דרכים ויהיו באים לידי טומאה. אך בעבור זה. אפשר משום הא לחודא יהיו רשאין לפנותו כדי להסיר תקלה. ועוד שנית י"ל דאפשר ערב לו להנפטר להיות עצמותיו קבורין בבה"ק דרבים גם אם אינו בית קברות אבותיו כי אם מחמת זה שיהי' מונח אצל רבים מישני עפר מלהיות קבור בדד מחוץ למחנה של כל מתים של בנ"י שבבה"ק וע"כ ניתן נא לב להני תרי צדדי ההיתר הללו ולבררם את אשר נמצא בש"ס דוגמות לזה ובדברי הפוסקים ז"ל:

ג טרם כל שיח ניתן עיון על עצם איסור הפינוי מה שורשו. הנה הב"י (ביו"ד סי' שס"ג) הביא בשם הכלבו דהטעם הוא משום דהבלבול קשה למתים דמתיראים מאימת הדין וכו' יעו"ש. אבל באמת נ"ל דיש בזה עוד איסור גמור מה"ת. והיינו משום ניוול. דהנה בחשבון התרי"ג מצות הוי המ"ע דקבורה ועיין חינוך מ' תקל"ז) דכתב דקאי ג"כ על כל מת מישראל. ובש"ס (סנהדרין ד' מ"ו ע"ב) קבורה מה"ת יעויי"ש. ועוד שם איבעי להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא. ופירש"י ד"ה משום בזיונא הוא שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע עכ"ל. הרי לטעם זה דבזיונא הרי חזינן דרק משום חומר הענין של ניוול המת הוי המצוה דקבורה וא"כ מה נ"מ אם יתבזה המת שעה או חצי שעה ודאי דאין שום נ"מ בזה ולכן איסור פינוי העצמות הוי לפי"ז ודאי ג"כ איסור תורה ברור ופשוט. ורק משום שלא יתנוול המת בשעה שיוציאו אותו מקבר זה לקבר אחר. דאז יראוהו מת ונרקב או פשוטו אפילו אם עדיין לא נרקב רק הוא מוטל כאבן דומם אין לך ניוול גדול מזה. ועיין נמי (בשו"ת מהר"צ חיות סי' י"א) שכתב בהדיא כן אשר זה גופא שרואין שלא חי ומוטל מת כאבן דומם הוא הניוול האמיתי. וא"כ משום הטעם דבזיונא ודאי דכשם דקבורה מה"ת הוא ע"כ ידענו דניוול ודאי מה"ת הוא דכיון דרק משום זה הוי הקבורה. ואך הא י"ל הטעם דכפרה. הנה ראשית הא נפסק הטעם דבזיונא. ומלבד זה הנה בשו"ת דברי יעקב להג' ר' יעקב שור דק' דארנא (סי' י"ג) חידש דבר יקר ע"פ הריטב"א דהפשט הוא אי משום בזיונא נמי או רק משום כפרה ודו"ק. ולפי"ז הא לא נפשט כלל האיבעיא וד"ל. והוי ודאי משום בזיונא נמי. וכיון שכן הרי כשם שמ"ע דקבורה ידענו דמצוה מה"ת לקבור כל המתים גם בתינוק בן י"א ואין חילוק בקבורה בין קטן לגדול ה"נ בניוול וד"ל. ואיסור הפינוי ופתיחת הקבר דהכל מצד ניוול הוא ודאי אין חילוק בהן. וא"כ אחרי שכ"כ הקפידא דניוול גדול עד שהתורה הקפידה ע"ז ניחזי אנן אם יש מקום לומר שנבזה את זה כל כך כדי שנסיר על ידי זה חשש תקלה שיוכל להיות עי"ז במשך זמן מרובה:

ד הן אמת מצינו ביו"ד שמחמת חשש תקלה שלא יאכל ישראל דבר איסור מפסידינן לזה ממונו ואסרינן לי' למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל. אבל כל זה לא ראי' דרק ממון מצינו שמפסידו לי' בשביל תקלת עבירה של חבירו אבל שנתיר גם איסור תורה לא מצינו כלל. ואדרבה הא מצינו שאם גם חבירו לא יופסד רק ממון שהטריפות הוא טריפות ידועה ונכרת מותר לזה למכור יעויי"ש סי' נ"ז (ובשו"ת שא"י שהביא הפ"ת) א"כ כל ששניהן שוין לא עדיף זה מזה ומאי חזית וכו'. וא"כ ה"נ וכי נוכל להתיר לזה לעשות איסור בשביל שלא יכשל חבירו ועל הספק כזה ודאי לא מצינו. עיין (בשו"ע או"ח סוף סי' ש"ו) שמתירין לצורך הצלה הנה ע"ש רק בפירוש בחומר ענין שהוא כפ"נ ממש. אבל שאר איסור תורה לא התירו. וגם נהי דאין כאן הסברא דא"א לאדם חטא דהא חבירו לא פשע ג"כ אבל אעפ"כ לא מצינו להתיר איסור בשביל שינצל חבירו מאיסור. והיינו יחיד כמהו זה לא מצינו ואם מצינו הוא רק אצל רבים דיחיד נדתה מפני רבים וכמו שיתבאר. וג"ז בחשש ברור אבל על ספק כהכא וכמה ספיקות יש בזה מי יימר שישכח ואת"ל שיהי' נשכח מי יימר דיתרמי כהנים להתם. מי יימר שלא יהי' ניכר איזה מצבת אבן ואטו לא מצינו לעשות היכר גדול על הקבר מבחוץ שיהי' לציון בית קברו. ודאי דכשם דאמרו בסוגיא דשפחתו של מציק ה"נ כן דאין ספק כזה מוציא מידי ודאי איסור ניוול של זה:

ה ועתה נשים לב לסברא השניה שי"ל בזה שיהי' ערב להנפטר הלז שיהי' שוכב בבה"ק דרבים עם עוד מתים מישראל. והנה טרם נברר זה צריכין בהקדם להסביר אם יש שם נייחא דרוחא כלל בדבר זה. ואיך נוכל כלל לקרות לזה קורת רוח הוא עד"ז. דהנה האמת שלרוב השיטות וכמעט לכולם שפה אחת ודברים אחדים. שבית הקברות גם דרבים אין קדושה בהם. והא דאין נוהגין בהן קלות ראש כדתנן בש"ס (מגילה ד' כ"ט) הרי אמרו בש"ם דרק משום כבוד מתים. וא"כ אין שום דמיון דבה"ק גם דרבים לבית הכנסת דהתם משום קדושה היא כדאיתא (במשנה כ"ח ע"א) קדושתן אפילו כשהן שוממין ובבה"ק רק משום כבוד המתים הוא. ואשר באמת משו"ה מתיר הב"ח להשומר הקברות לזרוע המקום שאין שם מתים עדיין. והיינו דכבוד מתים הוי רק על הקברים ולא במקום שנתייחד רק להזמנה בעלמא. אבל מכל זה הנה מצאתי (בשלטי גבורים פ' נגמר הדין) אריכות הרבה מדין זה. והוא האריך בפלפול בזה דבה"ק הוי ממש כבהכ"נ וא"כ לדידי' קדושה נמי יש בבית הקברות דרבים. וגם הסביר שם שהמקום שרחוק מן הקברים ג"כ שייך להמתים שהמתים יוצאים מקברם ושטים בעולם שם. כההיא דברכות יעויי"ש. וא"כ לפי השיטת הש"ג הרי כיון דיש קדושה בביה"ק דרבים כבבית הכנסת דרבים א"כ ודאי י"ל דיותר ערב למת זה להיות קבור במקום קדוש מהיות קבור בבית חול שאין שום קדושה כלל וכלל במקום זה. ועוד ע"פ מה שמצינו ביו"ד דהנפש משתוממת בהיותה יחידה עיי"ש כידוע. וא"כ כיון שלהש"ג בבה"ק דרבים רוב נשמות יוצאות ביחד ודאי י"ל דיהי' קורת רוח לנשמה זאת להיות עם עוד נשמות רבות כדי שלא תהי' משתוממת כשתצא מקברה לשוט בעולם יחידית כשתהי' קבורה בעצמה במקום אחד:

ו אבל לקושטא דמילתא ל מה שאנו רואין בהלכות רבות בש"ס נסתר היתר זה לגמרי. דהנה ידוע ההלכה דמת מצוה קנה מקומו. ומקורו הוא מש"ס (ב"ק פ' מרובה ד' פ"א) שזה הוא מעשרה תנאים שהתנה יהושע בן נון כשהנחיל את הארץ לישראל שיהי' מת מצוה קונה מקומו. והיינו שהכונה שגם אם המוצאו רוצה להביאו על כתיפו לבה"ק דרבים אפ"ה אסור ורק לקבור אותו בכל מקום שמוצאו ואין בעל השדה יוכל לעכב על זה. דאל"כ אלא נאמר דאם א' יטריח עצמו ויביאו לבה"ק יעשה כד"ת איך זה אמרו חכמים לר"ע בפ"ד דשמחות והובא (בתוספת בכתובות ד' י"ז ע"א) דעל כל פסיעה ופסיעה הי' כשופך דם נקי א"ו דאיסור גדול להביאו לבה"ק. ואם נאמר דקורת רוח יש לנפטר להקבר בבה"ק דרבים א"כ יוקשה למה מת מצוה קנה מקומו הלא יוציאו אח"כ ויקברוהו יותר בבה"ק אלא ודאי דמכאן ראי' מוכרחת דאין רשאין בשום אופן להוציאו כדי להביאו לבה"ק דרבים הא חדא. וגם מכאן עוד ראי' דלא חיישינן לספק תקלה שהרי בכל מת מצוה שמקברין בשדה במקום שמצאו יש לומר חשש זה פן לאחר זמן מרובה ימכרו השדה לאחר ויבאו לידי שכחה ויכשלו כהנים שם א"ו דאין ספק כזה מוציא מידי ודאי. ועוד ראי' גדולה ועצומה מהא דהתוספתא והובאה בש"ס (סנהדרין ד' מ"ז ע"ב) נמצא אתה אומר ג' קברות הן. קבר הנמצא. קבר הידוע. קבר המזיק את הרבים. קבר הידוע פירש"י שנקבר שם מדעת בעל השדה. אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. ופירש"י פינהו מקומו טמא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. והיא הלכה פסוקה גם בשו"ע (יו"ד סי' שס"ד סעיף ב'). ובין לגירסתינו ובין לגרסת הרמב"ם אין נ"מ לדינא של עצם הקבר דמקומו טמא ודו"ק שם בכ"מ ובש"ך. והשתא ניחזי נא אנן איך יעלה על הדעת לכאורה בנ"ד של השאלה שלנו הלא זה הוי ממש קבר הידוע שהרי בעל הבית עצמו קברו שם וא"כ אין זה קבר הנמצא רק קבר הידוע ואסור לפנותו ולא עוד דמה יתקנו בזה שיפנוהו אחרי שגם אח"כ יהי' הקבר מטמא וא"כ לא יועילו כלום דסוף כל סוף יהי' מקומו טמא. וגם ראי' דאין שייכות כלל לומר דלהצלה ממכשול או שכדי שיהי' ערב להנפטר יפנוהו דהלא איך זה נפסק דקבר הידוע אסור לפנותו לימא דיהיו רשאין לפנותו מפני חשש תקלה או כנ"ל משום שיהי' נקבר בבה"ק דרבים. אלא ודאי דמהני גופי הלכות נפשוט לנ"ד דלית דחש לזה ואסור לפנותו והיינו כי אין זה קבר המזיק הרבים דזה שייך רק באם בבירור דרך הרבים שם אבל לדרך דיחיד לא חיישינן כלל:

ז אבל גם אחר כל בירור הדברים הנאמנים הנ"ל עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור לגמרי דהלא בפשיטות יש היתר גמור לפנותו ולהביאו לביה"ק דרבים בנדון שאלתינו על פי מה דכתוב בבד"ה סי' שס"ג שהביא שם (השו"ת הרשב"א סי' שס"ט) דמסיק וכן למי שנאנסו ולא יכלו לקוברו בביה"ק וקברוהו בתוך השכונה שמותר לפנות אח"כ לבית הקברות עכ"ל. ואשר באמת שו"ת הרשב"א זו לא הועתקה ברמ"א (שבשו"ע סי' שס"ג) רק רישא דידה אבל סופה זה לא הועתק שם. וא"כ הרי היתר פשוט לכאורה דה"נ בהשו"ת הרשב"א נקבר בשכונה ופוסק להוציאו להביאו לביה"ק. ועיין נמי (בדרכי משה סי' שס"ג) הביא שם ג"כ השו"ת הרשב"א הזאת כולה ראשה וסופה. אך הרי באמת צריכין ביאור דאיך יסתור הרשב"א חלילה דברי הש"ס המפורשין לעיל גבי מ"מ ודין קבר הידוע דאסור לפנותו איך יחלוק ח"ו הרשב"א לומר בקבר ידוע שיפנוהו. וע"כ צריכין לחדש חילוק אמיתי. ולא לילך בנפלאות וגבוהות לומר לחלק בין להביאו לבה"ק דרבים והש"ס יהי' קאי להוציאו למקום אחר לא לבית הקברות זהו דבר זר לומר כן:

ח אבל האמת הנכון הוא כך דבדברי הרשב"א הי' באופן שרק נאנסו מה שקברוהו שם בהשכונה אז שפיר מתיר וכן בדין שיהי' מותר לפנותו כשיהי' נסתלק האונס אבל באם לא הי' שום אונס והי' יכול לקבור אותו בבה"ק ורק מחמת טורח דרך שלא רצו להשהותו קברוהו שם אז ודאי אסור להוציאו. והשכל ג"כ מסכים ומסתבר לדבר זה. דהא כל איסור הפינוי הוא מחמת ניוול. א"כ היכא שבלא הקבורה זאת לא היו בשום אופן יכולים להביאו לבה"ק והי' מנוול ע"כ פי' שהי' מונח בלי קבורה כאשר הי' שם שהי' יום איד הנוצרים שלא הניחו לבא עמו לבה"ק א"כ ממילא הי' מניוול לשכוב כך לעיני כל ורק הצילוהו בקבורה זאת מניוול דהשתא שפיר לא ניחוש לניוול דפינוי דהא מ"מ הי' מנוול. אבל היכא שבאם לא היו קוברין אותו כאן היו יכולין לקוברו במקום אחר ולא הי' ג"כ מניוול והשתא יוסיפו לו ניוול אז ודאי אסור כדין מ"מ שפיר חיישינן יותר לניוולו שימתינו בו להוביאו לבה"ק ומצאו יותר טוב לקוברו כאן. ואשר זהו נמי הטעם דקבר הידוע שבלי שום אונס הניחוהו שם אז ודאי נהי דהי' ערב לו להיות בבה"ק דרבים אעפ"כ יותר נוח לו שלא לבוא לידי ניוול של הפינוי מהקורת רוח שיהי' לו שישכב בבה"ק. והיינו כשהניחו שלא באונס אבל כשהניחוהו באונס לא קנה מקומו והוי כאלו על דעת לפנותו משם וכאלו התנו בפירוש שע"מ כן קוברין אותו כאן שיוציאוהו אח"כ א"כ בהא נחתא ובהא סלקא דהלכה למעשה כן הוא באם בלי שום אונס הניחוהו שם אסור ודאי ואלא שהי' שם אונס בעת שקברוהו מותר לפנותו כההיא דשו"ת הרשב"א. כנלפע"ד נכון:

משה בהרב ר' יעקב יוסף ז"ל מו"צ מהארארישץ.

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה