ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן פא
עיין ט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ג דכתב דאי רגילה האשה להוציא דם מבית הרעי שלה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק. ונגעה בהעד בבית הרעי תלינן ביה משום דהוי כמו מכה בגופה שמבואר בסי' קפ"ז דתלינן בה. וכן אף אי מוצאה הכתם משוך אפ"ה טהור כיון דגם התם דרך קינוח נגעה עכ"ל. ותלה בזה בדברי הב"י דלא הוה כאן ספק דאורייתא כיון דלא הרגישה עיי"ש. ולענ"ד נראה להיפך לא מיבעי משוך ודאי ספק דאורייתא הוא וטמאה רק הכא י"ל אף עגול תהא טמאה דהא בפ' הרואה איתא דהכא איירי דהרגישה רק עגול אמאי טהור משום די"ל הרגשת עד הוא. עיין שם. וא"כ ודאי משוך דאורייתא טמאה משום דאפילו אי תאמר דלא הרגישה יכול להיות דטעתה בהרגשת עד כדאיתא בפוסקים. אך זה דאמרינן עגול טהור הוא כדפי' רש"י ז"ל משום דכיון דדרך קינוח להיות משוך והכא הוא עגול ודאי לאו מן הקינוח הוא. ויש ראי' לדבר דלאו מן הקינוח הוא. וכן כתב הרשב"א והטור דלהכי עגול טהור דיש רגלים לדבר דלאו מן הבדיקה הוא. ואז אמרינן דאף דהיא אומרת הרגישה הוא רק הרגשת עד. אבל משוך ודאי דאורייתא טמאה. א"כ נחזור כעת להאי דינא אי אפילו רגילה להוציא דם מבית הרעי מאי הנה כיון דאין כאן הוכחה דמהתם הוא דאפילו כשנמצא עגול נמי י"ל כמו דאמרינן דאין דרך קינוח להיות משוך כן נמי אמרינן אילו מבית הרעי הי' להיות משוך וחזר לן הדבר להיות ספק דאורייתא די"ל הרגישה היא וטעתה בהרגשת עד. בשלמא בהניחה תחת הכר או טחתו בירכה לסברת הרשב"א דיכולין לתלות במאכולת וד מאכולת עגול הוא יש ראי' נכונה דלאו מן הקינוח הוא אלא ממאכולת הוא. אבל הכא הא כמו דאמרת אי מן הקינוח הוא ראוי להיות משוך הא כבר אין לך תו דבר לתלות בו כיון דהסברא הזה נמי מרע להדבר שאנו תולין בו. והוה תו כמו בדקה עצמה ומצאה אותו עגול ולא נגעה בשום מקום דטמאה ואף בעגול כדאיתא לעיל סעי' ל"ג כן נמי ודאי כשמצאה משוך הוה הדבר בספק דאורייתא. כיון דאפילו אי תאמר ברור דלא הרגישה אנו נאמר טעתה בהרגשת עד. ולענ"ד נראה ברור דבכה"ג אין שום חילוק בין עגול למשוך דבכ"ע טמאה. ולדברי הט"ז ג"כ אין חילוק דבכ"ע טהורה וצ"ע מאוד לענ"ד, הא הסברא מוכרחת כמ"ש. דהוי ספק דאורייתא כיון די"ל בהרגשת עד טעתה. ומדברי הב"י אין שום ראי' לזה. דהוא כתב כ"ז היכא דאיכא למיתלי והוא עגול חזר לן לומר דלא הרגישה וכדאיתא בגמרא. אבל בלא"ה הא הב"י גופי' מסיק בלשונו שם דאם הוא משוך טמאה נדה דחזקת משוך מהקינוח הוא עיי"ש. ומדכתב טמאה נדה ודאי הפי' דטמאה מדאורייתא והטעם כמ"ש לעיל והוא מדברי הגמרא (נדה נ"ז ע"ב עיי"ש) ובזה נדחה נמי הא דכתב הט"ז דהוה כמו מכה שבגופה דתלינן בה כמו שמבואר בסי' קפ"ז סעי' ה'. דהתם לא אמרינן רק בכתמים תלינן במכה אבל הכא הוה דאורייתא. ואי כיון לדין הראשון שברמ"א שם לתלות ברואה שלא בשעת הוסת במכה אף שאינה יודעת דמוציאה דם. ודאי קשה עליו דהא הוא השיג שם על דין זה עיי"ש היטב. ואף לדברי הש"ך שם לא קאי דין זה רק לענין לאסור אותה לבעלה אבל ספירת נקיים מיהו בעי עיי"ש. וגם בלא"ה לא דמי להתם דהתם י"ל הסברא כדאיתא בסה"ת דסתם מכה מוציאה דם מביאו הב"י סי' ק"צ. או דהתם שאני כדכתב הרשב"א דאל"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם. (עיי"ש בב"י סי' קפ"ז) משא"כ הכא לא שייך זה כלל. סוף דבר הכל מבואר אמת דברי הט"ז אינם מובנים לענ"ד: