אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן פ

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן פ

סימן עט

נשאלתי בדבר שנהגו היראים ושלימים שאין לוקחין ולא נותנין שום דבר מידם ליד נקיבה בין לפנוי' בין לא"א רק נזהרין להניח הדבר על השלחן ואח"כ לוקחת היא החפץ. אם יש בדבר זה יסוד גדול מש"ס וראשונים או שהוא רק חומרא וזהירות בעלמא מספרי יריאים. ואגב יתבאר ג"כ חקירה אם יש חילוק בין איש לאשה בזה אם האיש אינו נזהר בזה אם יש מקום שתהא האשה מצדה נזהרת בזה. וגם יתבאר הסבר באם יש חילוק בין זמן לזמן בחשש הרהורא. הנה לכאורה יש לומר מקור לזה מהא דאיתא בברכות ס"א א' ובעירובין י"ח ע"ב ומס' כלה פ"א המרצה מעות מידו ליד האשה וכו' אבל באמת אי מהתם אין ראי' כלל דהא התם בכל הג' מקומות איתא כדי להסתכל בה א"כ הרי כוונתו לדבר עבירה דוקא ע"ש. אך בפשיטות הנה לכאורה הדבר נובע מההלכה הפסוקה שבה' נדה סי' קצ"ה סעי' ב' דלא יושיט דבר מידו לידה וכן לא יקבל דבר מידה א"כ לכאורה ק"ו מה באשתו נדה שיש כמה דברים שהתירו לו כמו היחוד והראי' והסתכלות משום דכיון דיש לה היתר לאחר שתטבול לא תקיף יצרו כ"כ. אפ"ה הושטת דבר מידו לידה אסור א"כ ע"א כו"כ באשה נכרית שאסורין כל הנ"ל פשיטא דאסור ההושטה מידו לידה. והרי זה נובע מש"ס כתובות ס"א א' בתוס' שם ד"ה מחלפא ע"ש וברא"ש שם אבל באמת הוא טעות גדול ואדרבה מפורש הדבר לכאורה שמותר לכתחלה. דהלא בש"ע אהע"ז סי' כ"א סעי' ה' ברמ"א בשם תשו' הרשב"א דיש מקילין בכל אלה ולא אסרו רק באשתו נדה משום דרגיל בה וכתב הב"ש שם דהיינו דלא נאסר לאדם לאכול עם אשה בקערה אחת וכן להושיט דבר מידו לידה. משום דבאשה אחרת שאיננה אשתו לא חיישינן בהרהורא בהני דברים ע"ש א"כ הרי לכאורה אין מקום כלל להיות נזהר בזה וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט י"ל ע"ז. אך בתר העיון מצאתי להראות לדבר זה יסוד ומקור נאמן. הנה בש"ס סוטה ריש פ"ג דף י"ט ע"א במשנה תנן ונותנה. על ידה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה עכ"ל והנה בתלמוד זה הבבלי לא ערערו כלל על ההלכה זאת איך מניח הכהן ידו תחת ידה הרי נוגע בה. או עכ"פ הרי שניהן הכהן והאשה אוחזין הכלי שרת שהמנחה בה בבת אחת והרי הוי כהושטה מידו לידה ועכ"פ הגם שיש לומר התם שאני דכיון דסדר המצוה הוי כך א"כ הא לא אפשר בענין אחר אבל עכ"פ הי' לו להש"ס לעורר בזה ולתרץ כך ומדלא דיברו מזה כלל ש"מ דהושטה מידו לידה באשה שאינה שלו לית מיחוש כלל וראי' לכאורה מזה להתשו' הרשב"א הנ"ל. אמנם לא כן אליבא דאמת דהרי בירושלמי שם סוטה פ"ג ה' א' בדפוס זיטאמיר הוא ד' י"ב ע"ב דפרכי שם ואיך כהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור ובקרבן עדה שם וז"ל וכי אין הדבר מכוער שיניח הכהן ידו תחת יד אשה זרה. ומשני במפה. ומקשה עוד וכי אינו חוצץ. והדר בי' מהנ"ל ותירץ לעולם דהכהן ילד ואעפ"כ לא קשיא שאין יצר הרע מצוי לשעה. עכ"ל הירושלמי. עכ"פ הרי הירושלמי העיר בזה. ועתה הנה נרחיב נא הדיבור קצת בזה דמירושלמי הזה יש פנים לפשוט שאלתינו לכאן ולכאן. דהנה לפי פי' קרבן העדה והפני משה שם שפירשו דאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת כזו ע"ש הלא מפורש דכל שאין נוגע בה זמן מרובה לית כאן חשש הרהורא א"כ כ"ש הושטת דבר מידו ליד אשה שהיא נגיעה ע"י דבר אחר וגם רק על רגע כמימרא אין שום מיחוש להרהור וכפסק הירושלמי דאין יצה"ר שולט באדם בשעה קלה ומועטת וגם הרי יש בפשיטות לכאורה ראי' גדולה מהירושלמי ג"כ דשרי הושטה דהרי הירושלמי פריך רק על זה שתני לישנא דמניח את ידו תחתיה דמשמע תחת ידה ממש א"כ הרי שפיר הוא דהוי דבר מכוער שיגע בבשרה ממש. אבל ע"ז דהכהן הי' אוחז ע"כ הכלי בידו בשעה שגם היא אחזה ע"ז לא הי' קשה כלל להירושלמי שיהי' זה מכוער ש"מ דמה שאדם תופס מפתח או סכין וכף וכיוצא בצד א' ונותן לאשה והיא לוקחת החפץ בצד השני שאינו נוגע בבשרה ממש רק ההושטה לבד אין שום זהירות וחששה כלל וכלל. וגם על נגיעה ממש ג"כ הרי נפשט בירושלמי שאין הרהורא בשעה מועטת כן משמע לכאורה. אבל בתר העיון הנה תראה שיש לסתור דבר זה ולומר כונה אחרת בהירושלמי. דהנה נקדים דהתוספת בש"ס סוכה מ"ז ע"ב ד"ה כהן ובמנחות ס"א ע"ב ד"ה כהן חידשו דתנופת הכהן והבעלים לא בעינן שיהי' דוקא תחת יד הבעלים ממש אלא גם אם הכהן אוחז הכלי בצד זה והבעלים אוחזין הכלי בצד השני ג"כ קרינן זה בש"ס תחת יד הבעלים ע"ש ואח"כ באו התוספת שם ואמרו דלכאורה מהירושלמי הנ"ל משמע שבעינן תחת יד הבעלים ממש דאל"כ למה הוי מכוער אם הכהן אוחז הכלי בצד זה והיא בצד אחרת. ואח"כ דחו גם זה ואמרו דמצינו למימר לעולם גם הירושלמי קאי על הנגיעה שע"י הכלי לבד ולעולם הכהן אחז הכלי בצד זה והאשה בצד אחר ולא נגעו מעולם ידיו ממש בידה ואעפ"כ פריך שהדבר מכוער משום דאע"פ שזה למעלה וזה למטה פעמים שנוגעין ידו בידה ע"י שמתייחדין בתנופה ובתוס' סוכה הלשון ע"י שמתעסקין בתנופה עכ"ל התוס' א"כ הרי בהדיא דגם על המעשה האחיזה שזכר ונקיבה אוחזין חפץ אחד בבת אחת הוי מכוער הדבר. משום דלפעמים יבא ע"י זה לנגיעה בידה ממש א"כ גם בהושטה מידו לידה לפ"ז יש לומר מכוער. ואך עדיין אפילו להתוס' מאי הוי אחרי שהירושלמי תירץ שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת. הנה עתה יצא הדבר לאור דכונה אחרת בזה להירושלמי:

דהנה בתוספת שם הן בסוכה והן במנחות נתוסף בלשון הירושלמי תיבה אחת היינו שהם העתיקו דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה והוא פשט אחר לגמרי ולא כפי' קרבן העדה והפני משה. משום דהוי שעה מועטת רק סברה אחרת. דהנה נבאר מה שהקדמתי אם יש בחשש הרהורא דעריות חילוק בין זמן לזמן. הנה באה"ע סי' קי"ט הביא הב"ש דשכיב מרע שגירש אשתו כדי שלא תזקק ליבום מותר אח"כ להתייחד עמה ע"י שפחה נמי ולא חיישינן שמא יבא עליה. וצריך להסביר טעמא מאי באמת למה לא חיישינן. וסבור הייתי לומר דמחמת שהוא חולה וחלש דעתו אפשר כה"ג לא תקיף יצרו כ"כ מש"ה לא חיישינן. אך הי' קשה לי מאוד ע"ז מסוגיא מפורשת בסנהדרין דף מ"ד דתנן התם האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכ"א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה עכ"ל. ובש"ס שם דף מ"ה ע"א למימרא דר' יהודה לא חייש להרהורא ורבנן חיישי להרהורא. והא איפכא שמענא להו. ע"ש היטב כל הסוגיא. ואם איתא דהיכא דדעתו של הזכר מוטרד ונשבר לבו בקרבו יש לומר דלא מהרהר אז א"כ הרי מה מקום לומר התם כלל סברת הרהורא אחרי שעוסקין בסקילתה והורגין אותה ואיך יהרהר אז בעבירה. א"ו דאין נפקא מינה בזה בין זמן לזמן ותמיד בכל זמן ובכל עת יצרו של אדם מתגבר עליו. ולא עוד אלא שמצאתי ראי' גדולה לזה ממסכת שמחות פי"ב הובא הדין בש"ע יו"ד סי' שנ"ב דגם בעת שאדם עוסק במת ממש אפ"ה תנן התם דהאיש לובש תכריכין רק לאיש המת אבל לא לאשה שמתה. והטעם משום הרהור בעבירה. א"כ אם בעת אשר עוסק במת ממש ורואה לעיניו סוף כל האדם אם גם בזמן ההוא חששו להרהור כ"ש היכא שרק הוא חולה או עוסק בחי רק שאח"כ ימות. א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה בשכ"מ אמרינן דלא תקיף יצרו כ"כ. ועיין בט"ז יו"ד סי' של"ה סק"ה ובש"ך יו"ד סי' קצ"ה ובנוב"י קמא אה"ע סי' ס"ט. אבל ת"ל יתברך כי הכל יבא על נכון. והנה בפירוש שסברא זו דבזמן שלבו נשבר קצת בקרבו לא יהי' תקיף יצרו היא סוגיא ערוכה ומפורשת ומקומה גדול הוא בש"ס והוא דהנה בש"ס קדושין פ' ע"ב תנן לא יתייחד אדם עם שתי נשים ומקשה הש"ס מתניתין דלא כאבא שאול דאמר דנקבר באיש א' ושתי נשים. ומשני אפילו תימא כאבא שאול והתם שאני דבשעת אנינות תביר יצרי' עכ"ל. א"כ הרי הנך רואה שהיא סברא גדולה בש"ס דהיכא דדעתו אוננת הנה בזמן כזה תביר יצרי' ולא יהרהר. והגם דרבנן פליגי עם אבא שאול וסוברין דלא נקבר באיש א' ושתי נשים ונפסק הדין בש"ע יו"ד סי' שנ"ג כרבנן. וא"כ ש"מ לכאורה דגם אז תקיף יצרי' הנה מזה לא תסתור סברא זאת לגמרי. ראשית דהלא לשיטת רש"י שם בקדושין פ' ע"ב הלא פי' בהדיא דרבנן נמי מודו דתביר יצרי' רק דחששו שמא יתייחד ע"י חי ויאמרו רק שמת ע"ש אבל במת באמת לא תקיף יצרו כלל. ובאמת מצינו סברא כזו בש"ס פסחים י"א ע"ב הוא מחזר עליו לשורפו ואיך יבא לאוכלו ע"ש. וה"נ בזה הוא מחזר לקוברו ואיך יבא להרהר בו. ואפילו לשיטת התוספת שם ד"ה הוה עובדא בשם ר"ח שהביאו מעשה בשומר התלוי שהוציאה בעלה מקברו. אפ"ה הנה ודאי י"ל דאחרי דמצינו שהיא סברא גדולה בש"ס הגם דרבנן פליגי אפ"ה לאו דמדחי רבנן זה הסברא מכל וכל לגמרי. זה ודאי א"א לומר רק דרבנן סברי דהגם דאמת דבשעת אנינות תביר יצרי' אעפ"כ לא מתירין יחוד מטעם קלוש כזה אבל עכ"פ טעם קלוש ודאי הוה גם לרבנן. ולכן במקומות אחרים ודאי יש להשתמש בזה הסברא בעת שנצטרך לעשות חילוק בין דבר לדבר. ואדרבה הנה ממסכת שמחות הנ"ל יש ג"כ סברא הזאת דהא בזה הסעיף שם בסי' שנ"ב אמרו דהאשה לובשת תכריכין לאיש. וכתב הש"ך שם דאין יצר אשה תקיף כ"כ אע"ג דבשאר דוכתי הא לא חילקו בין יצר האיש ליצר האשה. א"ו דמחמת דשם הא עכ"פ יש הסברא הנ"ל ג"כ דבשעת אנינות לא תקיף יצרו וגם בצירוף דיצר האשה לא אלים כ"כ כיצר הזכר לכן מותרת לכרוך לאיש המת. ע"ש. ולכן שפיר בשכ"מ שהאיש חולה לא חששו ליצר האשה דיש שני הטעמים דהוא אונן בדעתו וגם יצרה לא אלים כ"כ לכן לא יבא עליה בשמירה כל דהיא. ורק בש"ס דסנהדרין נהי דיש סברא לומר כן אבל עכ"פ להתיר לגמרי לסוקלה ערומה לא ראו להתיר ודו"ק אבל לא דנדחית הסברא לגמרי ודו"ק:

וא"כ הרי גם בהסוטה שהכהן הנוגע בה ע"י אחיזת הכלי. שהקשו הירושלמי והלא מכוער הדבר שפיר תירצו אין יצה"ר מצוי "לאותה שעה. כפי גירסת התוספת הרי שפיר עתה י"ל משים דכיון דעוסק הכהן בשתיית מים המאררים שתוכל מזה למות שפיר דעתו אנינא ותביר יצרו ונהי דלא תביר כ"כ שהרי יכול להיות שתצא זכאה ותחיה. עכ"פ לענין קושית מכוער הדבר שפיר מצינו לומר דאין היצה"ר מצוי לאותה שעה ופירושו כסברת אבא שאול דתביר יצרו אבל באשה אחרת שפיר יצרו תקיף בי' ובודאי דיש לאסור ונהי דלאו מדינא ניתי עלה וכאשר באמת אליבא דדינא אין להחמיר בזה וחלילה לנו להרהר אחר פסק הרשב"א והרמ"א והב"ש. אבל מ"מ כיון דבירושלמי אמרו ע"ז דמכוער הדבר ודאי דהאמת כן הוא דאין להחמיר מדינא רק משום כיעור בעלמא אבל עכ"פ הרי אמרו רז"ל הרחק מן הכיעור ודומה לו. וכיון דבירושלמי הוא קורא לזה הדבר מכוער ולפי דברי התוספת לפי שפירשתי כוונתם הרי לא שייך כאן תירוצו של הירושלמי לכן מצינו לומר שזה הוא מיסוד ומקור מהירושלמי דבכל נשים דעלמא לא יקחו דבר ולא יתנו להן דבר מידו לידה:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה