ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן עז
ועתה חלקי אמרה נפשי. לברר בזאת השאלה. עפ"י מה שנשאלתי שאלה כזו. וזה תורף השאלה. ע"ד החוק שיש מהקיר"ה שבקיוב וכיוצא בה עיירות כאלה שאין רשאים יהודים לגור שם בשום אופן. אבל נכרים וכן קאראימעס שהם הקראים בלשון רז"ל. להן אין שום מוחה. ובמשך השנים הקודמים שעד כה שנת תרמ"ז לא הקפידה הממשלה כל כך על דבר החוק הזה. ונתיישבו שם כמה יהודים הם וביתם וזרעם. ומצאו להם פרנסתם בריווח. ועתה התעוררה הממשלה לקיים כדבר המלך ודתו. להוציא כל היהודים הסוחרים הבינונים משם ויצאו משם כמה מאות משפחות בני ישראל עניים ואביונים כי נשבר מטה לחמם בסיבת הגירוש המר הזה. ויצא איש עברי אחד מאחיו ויהפך לבבו מלב כל העם. ולקח לו פאספורט כי הוא קאראים. למען יניחו אותו לגור שם. כי כבד הרעב והעוני בכל הארץ כי ירא פן יחסר לחמו בצאתו ממקום הזה שהשתקע בו שם כמה שנים. ועתה נפשו לשאול הגיעה אם עשה כזה אם לא אבד חזקת כשרות של ישראל בזה. או שיש עליו שם מומר בזה ח"ו. וגם להגיד ליתר הפליטה דבר חוק ומשפט. עפ"י דת תורה הקדושה. אם יש להעלות על הדעת שיעשה בר ישראל מעתה כזה. וזה החלי:
תשובה. מראש צורים אראה. לברר מה שיש להסתפק בהא דקיי"ל כלל גדול בתורה שאם יאנסו א' מישראל לעבור על אחת משלש עבירות המפורסמות שהן עכו"ם ג"ע ש"ד דחייב למסור נפשו למיתה ויהרג אל יעבור. איך יהי' אם יאנסו אותו שיהי' כופר בכה"ת כולה. לבר מע"ז וגם לבד מג"ע וש"ד. אם חייב ג"כ למסור עצמו למיתה או לא מי נימא אחרי שקיי"ל שעל שאר מצות האמורות בתורה לבר משלשה הנ"ל הוי הדין יעבור ואל יהרג. א"כ מה נ"מ אם עובר על אחת מכל המצות או על כולן כל שאין בהן אלה השלשה יעבור על כה"ת ואל יהרג. או דלמא כי כל המצות כולן ודאי כחן גדול כאחד משלשה הנ"ל:
א והנה ראיתי בספר מעשה רוקח על הרמב"ם (ח"א ה' יסה"ת ה' א') שמפרש שם בהדיא שגם על כולן יעבור בבת אחת ולא יהרג. אך הפ"ת ביו"ד בסי' קנ"ז ס"ק י' הביא בשם הרדב"ז דפליג ע"ז וסובר דעל כולן יהרג וא"י. א"כ לכאורה ספיקא דדינא הוי וספק נפשות להקל. כאשר כתב הב"ח (בטויו"ד סוף סי' קנ"ז) דכל היכא דאיכא ספיקא בדין אם יהרג וא"י או יעבור ואל יהרג הולכין להקל ככל ספק נפשות בכה"ת עיי"ש. וצריך לפי"ז להיות נמי בספק שלי דיעבור וא"י. אבל באמת יש לחלק טובא. דהנה ניחזי אנן למה באמת בע"ז יהרג וא"י. בשלמא ברוצח יש סברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ועיין (בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל שם בהקדמתו לפ"א) שמנה שם דרכי התורה שבע"פ איך היא נלקחת מתורה שבכתב. והביא שם דדבר הנלמד בסברא הוי כאלו מפורש בקרא וכן הסביר שם דלמ"ד דעדיפא הקישא מגז"ש הוא נמי כמפורש בקרא בהדיא עי"ש. וא"כ לפ"ז בשלמא רוצח דהיא ש"ד שיש לזה סברא וכמו כן ג"ע דהיקש שלו לרוצח מפורש בקרא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. א"כ להמבי"ט הוי שפיר ג"ע וש"ד כאלו מפורש בהדיא בקרא דבהני תרתי יהרג וא"י אבל על איסור ע"ז מנלן הא לא מפורש בקרא. דבכל נפשך ע"ז דוקא. ודו"ק אך ע"כ מוכרחין אנו לומר דבזה נמי יש סברא והיינו כדברי רבינו (הר"ן ז"ל בפ' כל שעה) שכתב וז"ל, וה"ט דמפקי מקרא דואהבת בעכו"ם בלחוד. ולא מוקמי בכל מצות. משום דמסתברא דקרא דואהבת בעכו"ם בלחוד. שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה עכ"ל. א"כ לדבריו הנחמדים שפיר הוי ע"ז נמי מילתא דסברא. ושוב הוי ככתוב בהדיא בקרא כנ"ל, וא"כ בשלמא העובר על שאר כל המצות לית לן סברא. אבל הכופר ח"ו בכל התורה כולה הרי מה לן יותר סברא נכונה ומוסברת מזה דהא כל החומר דע"ז הוי רק משום דכשם דהכופר בה כמודה בכל התורה. וכן נמי להיפך. דכל המודה ח"ו בה הוי ככופר בכל התורה כולה. והוא באמת מפורש (ברש"י, במדבר ט"ו פסוק כ"ג) שכל המודה בעכו"ם כאלו כפר בכל התורה כולה. ובכל מה שהתנבאו הנביאים. ודברי רש"י ז"ל ההם באמת לא הובא בש"ס בבלי כנוסח זה. דבכל הש"ס לא הובא רק הכופר בעכו"ם כמודה בכל התורה כולה, וכלשון הר"ן דפסחים. (עיין קדושין מ' ע"א נדרים כ"ה ע"א שבועות כ"ט ע"א חולין ה' ע"א) אבל להיפך הלשון דהמודה בע"ז ככופר וכו' לא נמצא. אבל באמת כן הוא נמי בספרי פ' שלח (וכן הביא הר"ם ז"ל בפ' ב' מה' עכו"ם הל' ד') אות באות כלשון הספרי ורש"י. ואם בע"ז שהיא רק הנלמד מחמת שהוא ככופר בכה"ת. רק בכף הדמיון. הוי כך דיהרג ואל יעבור מכ"ש בהעיקר עצמו ממש. היינו לכפור באמת בכה"ת כולה ח"ו. מי יוכל למימר שום ספק בזה. דודאי ע"ז חייבין אנחנו בנ"י כולנו למסור עצמנו למיתה ושלא לכפור בכה"ת כולה. ודברי המעשה רוקח אמורים רק על לעבור על מצות הרבה. אבל לכפור בכה"ת הא מזה לבד ידעינן ע"ז מכ"ש זה עצמו. ובפרט שהדברי מעשה רוקח ג"כ תמוהים הם ונעלם ממנו לע"ד דברי רש"י שכתב לעיל מרש"י הנ"ל וז"ל מה העובר על כל המצות פורק עול ומפיר ברית ומגלה פנים אף ע"ז מפיר ברית ופורק עול ומגלה פנים הרי גם לעבור על כל המצות ולא לכפור ג"כ הוי כע"ז ממש. וכשם דבע"ז יהרג וא"י כן נמי בלעבור על כל המצות וד"ל. ואחרי שזכינו לברר ספיקן. הנה עתה יצא לן דין חדש עוד בבירור. דאם יאנסו ויכפו את א' מישראל שיהי' קראים. ג"כ חייב למסור נפשו למיתה. דהרי הם הקראים הכופרים בתורה שבע"פ כדאיתא (בש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק כ"ד וביו"ד סי' קנ"ט) ועיין נמי (בב"י סי' קי"ט בבד"ה ובסי' קכ"ח ביו"ד בבד"ה) והרי זה דבר ידוע דכל העיקר התורה כולה היא רק התורה שבע"פ ובלעדה אין תורה כלל. וכאשר דבר זה אין צורך לדבר כלל, א"כ נהי דהקראים לאו עובדי ע"ז הם. ומה"ט באמת יש כמה פוסקים דמתירין מגעם ביין גם בשתי' כדברי (הט"ז והב"ח ביו"ד סי' קכ"ד ס"ק ב') ואפילו לדברי הנקה"כ דמחמיר שם בס"ק כ"א על מגעם ביין היינו רק בשתי' אבל בהנאה לדידי' ג"כ שרי דאין פלחין לע"ז עיי"ש. אבל אעפ"כ אחרי שהם הכופרין העיקרים בתורה שבע"פ לגמרי א"כ הוי לזה שכופין אותו שיהי' מקראימעס כאלו כופין אותו לכפור בכה"ת כולה לבר מע"ז דבררנו לעיל דיהרג ואל יעבור. ולפ"ז הנה לכאורה עבר זה האיש על עבירה כזה שהי' מחויב מסירת נפש ממש שלא לעשות זאת:
ב אבל עדיין חילוק זה הפרט דשאלתינו דלהיות נעשה באמת קאראים ודאי כנ"ל דיהרג וא"י. אבל לומר רק בפיו שהוא קאראים ובלבו באמת מודה בכל התורה כולה ובדברי חז"ל הקדושים. מנלן דגם זה הוי עבירה חמורה. אבל כיון שבררנו דהקראים הם כעכו"ם גמורים. אחרי שכופרים בכל התורה כולה. רק לדין א' מהתורה חלוקים קצת משום דלא עובדין לע"ז לכן לא מנסכין היין. (ואשר בזה הראתי ראי' ברורה ונכבדה להחקירה שנתעוררה בין הגאונים האחרונים אם המחלל שבתות בפרהסיא כיהודים רבים שבעוה"ר יש אם מנסכין יין במגען. ולא זכרו כולם להביא ראי' מפורשת מהקראים דפסקו רוב האחרונים להקל אע"ג שהם כופרין בכל התורה שבע"פ ודאי דהוי מומרין לכל התורה כולה אפ"ה אין מנסכין. מכ"ש רק המחלל שבת וד"ל). אבל באמת הא הויין כעכו"ם ממש א"כ כשאומר בפיו שהוא קאראים הוי כמו שאומר בפיו עכו"ם הוא וא"כ נעתיק עצמינו להדין אם יכול אדם להציל עצמו מהריגה בזה שיאמר עכו"ם הוא אם רשאי. ונציגה לפנינו דברי (הרא"ש בריש פרק ב' סי' ד' דע"ז) וז"ל אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר עכו"ם הוא כדי שלא יהרגוהו דודאי כופר בעיקר הוא דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהי' עכו"ם כמותם ודאי כשאומר עכו"ם הוא הודה לדתם וקיבל עליו אלוה שלהן עכ"ל. והא לך לשון (הטור יורה דעה סוף סי' קנ"ז) אסור לאדם לומר שהוא נכרי כדי שלא יהרגוהו. דכיון שאומר שהוא נכרי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר עכ"ל הרי חזינן הדין פשוט להרא"ש וטור דאסור לומר בפיו לבד נמי אע"ג דבלבו יכול להיות שכופר בעכו"ם ומודה בכל התורה אפ"ה בהך אמירה לחודא חייב למסור נפשו וליהרג ולא לעבור לומר דיבור הרע הזה שעכו"ם הוא. וא"כ כה"ג נמי באמירה שלו שהוא קאראים שבארנו שהוא שוה כמו שאומר שהוא עכו"ם. אחרי שהקאראים כופר בכל התורה שבע"פ. א"כ הרי אפילו אם בלבו לא כן יחשוב אפ"ה אסור. והוא מהני מילי דיהרג ואל יעבור:
ג אבל להחליט הדבר לפסוק הלכה למעשה צריכין אנו לצדד מתחלה אולי יש לן לפתוח בזכות תחלה ובפרט בדיני נפשות שקיי"ל (במשנה סנהדרין ד' ל"ב) דפותחין בדיני נפשות לזכות ואין פותחין לחובה. ושאלתינו הרי נוגע לדיני נפשות ממש אם נדון בזה הדין דיהרג ואל יעבור וע"כ נתתי את לבי לעיין בדין הזה ביותר עיון. וראיתי שיש לכאורה באמת מקום גדול לצדד לכף זכות. ולהראות דיש סברות נכונות לחלק הדין דנדון דידן מדין הרא"ש והטור. דהנה נקדים לבאר איך כתב הרא"ש ז"ל דין זה שאסור לומר עכו"ם הוא להיות ניצול מהריגה. והרי יש סתירה ע"ז לכאורה מדברי עצמו שכתב (בב"ק ד' קי"ג ע"א) [ובדפוס הש"סין השני פערטיל דנדפס בווארשא שם הדפיסו המדפיסים דברי הרא"ש ההם כי בדפוס זיטאמיר בהש"סין הגדולים השמיטו דברי הרא"ש אלו] דלר' עקיבא דהתיר ללבוש כלאים כדי להבריח המכס כתב הרא"ש דהטעם לפי שאין נותנין מכס מאותן הבגדים אבל אין לפרש שמתוך שהוא לבוש יהא נראה כעכו"ם ולא יטלו ממנו מכס דבהא לא הוי שרי ר"ע דהרי נראה ככופר שהוא יהודי כדי לפטור מן המכס עכ"ל הרא"ש ז"ל. הרי להיפוך דמשמע רק דכדי לפטור ממכם שהוא רק ממון אסור להיות נראה ככופר שהוא יהודי אבל לענין הצלת נפשות מסכנה הי' שרי להלביש א"ע בבגדים להיות נראה כעכו"ם דאל"כ למה לו להרא"ש להביא זה כלל דאסור כדי לפטור מן המכס דהרי ק"ו מה אפילו להפטר ממיתה אסור כ"ש ועאכו"כ לפטור ממכם. א"ו דהרא"ש גופי' לא אסר להיות לבוש ולהתראות כעכו"ם היכא שיש סכנת נפשות. וכן באמת מבואר בנמוקי יוסף שם להדיא כן דכדי שלא יכירוהו מפני פיקוח נפש שלא יהרגוהו משנה מלבושיו במלבושי עכו"ם שרי עיי"ש. וכן באמת פסקו הדין כן ובשו"ע יו"ד סי' קנ"ז סעי' ב' במחבר וברמ"א) דמותר להתלבש במלבושי עכו"ם שלא יכירוהו שהוא יהודי היכא שיש סכנת דנפשות רק כדי להציל ממון אסור עיי"ש. א"כ הרי הא לכאורה הוי סתירה דמה בין האומר שהוא עכו"ם או מתלבש בלבוש והוא נראה כעכו"ם. וביותר מזה הרי הרא"ש גופי' שם בתשובה שהביאו ג"כ הטור הכא וכן (השו"ע סעי' ג') דמותר לברוח לבית עכו"ם כדי להציל עצמו מסכנת מיתה. אע"ג דגם בזה נראה כעכו"ם וצריך להבין באמת מ"ט. והנה בהלשון בשו"ע איתא כיון "שאינו "אומר "שהוא "עכו"ם. הנה לכאורה הוי הסברא לטעמי' שלא יהי' סתירה מדבריו זע"ז היא דעיקר הקפידא תלוי באמירת פיו עכו"ם הוא בפה מלא דזה גופא הוי כפירה ר"ל כדקיי"ל האומר אלי אתה קבלו באלוה ולא בעינן שיעבוד דייקא. ולכן הקפידו מאוד ע"ז להוציא מפיו ולשונו דיבור רע ומר כזה עכו"ם הוא. אבל היכא שאין מוציא בפיו הלשון הזה ממש אע"ג דעושה מעשה רבים הנראים מהם שהוא כעכו"ם לא הוי קפידא כל כך. ושרי כדי להציל עצמו מסכנת מיתה כה"ג כשלא יאמר בפיו ממש. ואשר בזה באמת יגיד לנו דברי (המדרש רבה פ' וישלח פ' פ"ב) בהני תרי תלמידי דר' יהושע שהיו משנין מלבושן בשעת השמד כמלבושי עכו"ם ולא יכירום שהם יהודים וכששאל אותם הסרדיוט מאיזה בנים הם אם מבניה של תורה לא הכחישו והודו של התורה הם ושיהרגו אותם ולא רצו לומר שהם עכו"ם. הרי בהדיא דרק על הגדת הפה הלשון הרע הזה הקפידו. וא"כ הרי יש לן בזה לצדד בזכות דהרי פאס נמי לא הוי אמירה בפה ממש ונוכל אפשר לומר דפאס הוי רק ככיס וארנקי וכשאר מלבוש של האדם והלא יש קצת סמוכין לזה מדיני עגונות דקיי"ל דאין מעידין על סימני גופו וכליו. דלמ"ד גופו בארוך וגוץ וכליו בחיורי וסומקי דלדידי' לא חיישינן לשאלה. אפ"ה גם לדידי' גם מצאו אצלו פאס ג"כ לא מעידין להשיא את אשתו עיי"ש היטב. והלא אלו הי' אחד מושלך בבור ושמעו קולו הרי פלוני בן פלוני ממקום פ' הרי הוא מת שמשיאין את אשתו. ואפ"ה בפאס לא סמכינן. הרי רמז מזה דפאס לא הוי רק כשאר מלבוש. ובפרט דהסברא הא נכונה היא באמת הא עכ"פ אינו אומר בפיו ממש רק הנייר מראה שהוא ככופר ואם נתפוס שהקפידא דייקא על הגדה בלשון י"ל לפי"ז דגם אם מקבל פאס שהוא נכרי ממש לא רק קאראים ג"כ אפשר דלא עבר בזה עבירה דיהרג ואל יעבור מכ"ש פאס קאראים שעל כל פנים קל מעט מעכו"ם גמור דעכ"פ אינן עובדין לע"ז ממש. ואין להחמיר ולומר דפאם חמור ממלבוש בדרך אחר דבמלבוש נכרי הא לא תקדם שאלת הנכרים אליו ובראי' בעלמא שרואין אותו לבוש כנכרי מניחין אותו והולכין להם. אבל בפאס הרי כל פעולתו של פאס הוא רק לתשובה על שאלתם דמקודם חוקרין ושואלין אותו מי אתה ואח"כ מראה להם הפאס כיון שקדמ' שאלת' הרי מדברי המדרש רבה מבואר דחייב למסור למיתה. וכן באמת פוסק הבית יוסף כאן דכששואלים אותו מקודם מי אתה חייב להשיב יהודי אני. ואך באמת אי משום הא לא איריא דבשלמא אם הם שואלים רק זאת השאלה לבדה אם הוא יהודי או נכרי התם שפיר מובן דבאיזה אופן שמשיב גם בתשובה כזו כמו תשובת הפאס אסור לפי דברי המד"ר והב"י אבל אנן הא יודעין באמת טיב פעולת הפאס הוא בעיקר אחר לגמרי מאיזה קהל הוא ומאיזו עיר הוא וכמה שנים לו ושמו ושם אביו וכידוע ורק ממילא נהגו לפי נימוסי המדינה להזכיר גם זה בהפאס מאיזה עם ואמונה הוא. א"כ הא לא לזה לבד באו בשאלתם לידע בו אם יהודי או לא. וא"כ אחרי שרק ממילא ודרך אגב בלבד מגיד הפאס כי הוא נכרי שוב הוי כמלבוש נכרי בלבד:
ד ועוד יש לן לכאורה דרך ישר וסברא נכונה וברורה לצדד בזכות בנידון כזה ע"ד הלימוד. דהנה לכאורה יש לחלק בסברא אחת נכונה דאחרי שכל עיקר החיוב למסור נפשינו על ע"ז ואביזרייהו וכמ"כ על כל התורה כולה הא שורש הזה רק ממצות קידוש השם שנצטווינו לקדש שם שמו יתברך כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכמ"כ בא עלינו אזהרה מפי הקב"ה שלא יתחלל שם שמים ח"ו על ידינו כדכתיב ולא תחללו את שם קדשי. והר"ם ז"ל כשהצריך להביא הדינין באיזה יהרג ובאיזה יעבור ואל יהרג הביאם רק בה' יסודי התורה במצות קידוש השם וחילול השם. עיי"ש בדבריו (ריש פ"ה מה' יסה"ת) וכן כל המוני המצות כולם סמכו הדינין דיהרג ואל יעבור למצות קה"ש וחה"ש. א"כ י"ל דעד כאן לא רשאין לומר שעכו"ם הוא גם כשיהרגו אותו רק היכא שמכירין אותו שהוא עד רגע זו יהודי ועכשיו אומר להם שהוא עכו"ם הרי הא לא קידש השם לקיים כי עליך הורגנו כל היום וגם חילל השם ית"ש. וזה שאמר הרא"ש בע"ז הנ"ל דהרי הודה לדתם אחרי שרוצין להורגו אם לא יהפך לדתם ויהי' עכו"ם כמותם עיי"ש. א"כ זה לא שייך רק בגוונא דהם מכירין היטב שהוא הי' יהודי גמור עד רגע זו אבל היכא שאין מכירין אותו שהוא יהודי עד עתה ואומר להם שהוא מיום הולדו עכו"ם ולא הי' יהודי מעודו. והם טועים בזה ומאמינים לו ומדמים באמת שכן הוא שהוא מבני עכו"ם ולא מבני ישראל כלל ועי"ז מניחים אותו. הרי הא כה"ג לא הוי חילול השם כלל. כי הרי אטו לא נמצאו עכו"ם בעולם כלל הרי הא כמה עכו"ם ועובדי אלילים איכא בשוקא. ואיזה חילול השם בזה והיא באמת סברא ישרה ואמיתית דכה"ג ליכא חילול השם אפשר דכה"ג לא אסר הרא"ש כלל גם הוא ולא לבד ללבוש מלבוש שרי כה"ג אלא גס לומר שהוא עכו"ם ג"כ שרי אם אמירתו קאי שהוא עכו"ם מעודו. וא"כ בנ"ד שהפאס מגיד שהוא מעודו ומאז ומקדם מכת הנכרים ומכ"ש מהקראים אפשר דשרי לגמרי לכ"ע. והנה באמת סברא הנחמדה הנ"ל הלא לכאורה כתובה ומפורשה היא בספר (תרומת הדשן סי' קצ"ז) שכתב להביא ראי' דיהא שרי ללבוש מלבושי נכרים מר' מאיר (בפ"ק דע"ז גבי ברתי' דרחב"ת) שרדפוהו האויבים וטבל אצבעו האחד בנבילה ובאצבעו השני מצץ וסברו שהוא אחר כי ח"ו לר' מאיר לאכול נבילה. הרי דגם בדבר איסור גמור התדמה לנכרי. והקשה התה"ד על עצמו הרי קיי"ל דאפילו בערקתא דמסאנא יהרג וא"י. ותירץ דהיינו דוקא כשמכירים בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה דתו חייב למסור עצמו שלא יחלל השם אבל כשעושה עצמו כנכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ליכא חילול ולא מידי עכ"ל הת"ה הרי מבואר להדיא כהסברא הנכונה הנ"ל דכל דליכא חילול השם שרי ורק אנכי הסברתי הסברא ביתר ביאור אבל היא היא דברי תה"ד ז"ל (ועיין בד"מ סי' קנ"ז) שהביא דברי תה"ד (ועיין בש"ך סי' קנ"ז ס"ק י"ג) שהשיג על הד"מ שרצה לומר דהנמוקי יוסף חולק עליו וסובר דגם הנמוק"י יודה להת"ה. וא"כ הרי לכאורה עד האחרון נפסק כן דזה לא הוי איסור. וא"כ לפי הסברא הזאת הא ודאי גם לומר בפה שהוא עכו"ם מימים ימימה שרי וא"כ ע"כ נהי' מוכרח לומר דהרא"ש האוסר קאי ג"כ רק על היכא שמכירין אותו אבל אם לא מכירין ודומין שמעודו עכו"ם שרי גם באמירה בפה כי היכא דלא יחלוק על הת"ה. הרי לפנינו שתי סברות לכאורה להפך בזכות לדין הזה אבל לקושטא דדינא הנה ב' הסברות הנ"ל הם רק באמת אך לצידוד בעלמא ולפי האמת לא כן הוא. ונציגה בראשונה לבאר איך שאין הסברא השני' אליבא דהלכתא נאמנה. ראשית הלא קא חזינא מהמ"ר דכששואלים מאיזה עם לא רצו להשיב מנכרים אע"ג דהיו לבושין בבגדי נכרים ולא היו מכירים אותם שהם יהודים וסברו שהם באמת נכרים דאל"כ במאי הועילו להם. א"ו דטעו בהם באמת ואפ"ה לא רצו להשיב בפה שנכרים הם. השנית שאפילו שעל דברי המ"ר נדחוק לומר שהם היו תלמידי דר' יהושע וצדיקים כמותם אפשר החמירו על עצמן יותר משורת הדין וכדאיתא (בר"ן סוף פ' בן סורר ומורה) דחשובים וגדולים יכולים להחמיר. ועיין (ברדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' ג') שהביא דרשאין ממדת חסידות ליהרג גם במקום שאמרו יעבור ואל יהרג. אבל הרי מה נענה על הב"י כאן שהביא להלכה מהמ"ר דכששאלו אסור לומר עכו"ם. והרי לפי הסברא הב' הסברנו דצריך להיות שרי א"ו דהב"י לא סבר כן. השלישית למה מסיים המחבר בשו"ע בדין הלובש במלבושים שלא יכירוהו מסיים כיון שאינו אומר שהוא עכו"ם והרי כיון שאין מכירים הרי הסברנו דצריך להיות שרי מפי הסברא גם לאמר עכו"ם הוא. א"ו דלא סבירא לי'. ועוד הרי א"כ למה סתם הרא"ש בע"ז כלל פשוט כזה דאסור ויהרג עי"ז ולמה לא ביאר דכשאין מכירין אותו וסוברים דזה שאומר עכו"ם הוא הוא מעודו עכו"ם שרי. אלא ודאי מדסתם אין חילוק אצלו. וביותר הלא באמת בשנדקדק בלשון הרא"ש שם שכתב דכשאומר עכו"ם הוא הודה לדתם וקבל עליו באלוה שלהן ודאי יותר טפי משמע דבכ"ע מודה לדתם בשמוציא מפיו כלשון הזה. ועל כולם הרי ביותר ביטול סברא הזאת נראה בעליל בדברי התרומת הדשן גופא יותר מכולם. דאם איתא כאשר רציתי לומר א"כ למה התיר הת"ה רק לבושי נכרים ולמה לא התיר גם אמירה ממש אם הי' לו הסברא הזאת לסברא מוחלטת. ובהדיא הביא שם דברי הרא"ש דע"ז וסליק בי' בצ"ע באמת. ואם איתא דיש לחלק למה לא כתב דהיינו שהכירוהו עד עתה שהוא יהודי ולא הי' לו לומר צ"ע כלל. א"ו דידע דהרא"ש אוסר גם בכה"ג רק שהי' לו צ"ע לחלק בין אמירה למלבוש. א"ו הדבר ברור כשמש דאמירה אסור. ואך הרי באמת הסברא ישרה היא הנה עתה נסביר היטב דהיינו דהסברא הזאת הועילה בלבד רק על המלבושים ולהיפך ממש דהיינו אפילו על מלבושים שאינו אומר בפה אפ"ה גם לזה חידש הת"ה דבעינן דייקא שלא יכירו באמת שהוא עד עתה יהודי דכיון דהסברה ישרה ונאמנה דכיון דאין מכירין אותו הרי ליכא חילול השם. הנה אזי דייקא שרי. אבל מה שרי רק מלבושים בלבד כיון דליכא חילול. וגם לא אומר בפה. ותרתי בעינן לטיבותא. וחידש דאם איכא חילול גם מלבושים בלבד יהרג וא"י כהערקתא דמסאנא. וזהו האמת הברור. ומיניה היכא דאומר בפה ולא במלבושים גם היכא דליכא חילול וסוברין שמעודו עכו"ם ג"כ אסור דבאמת סברת הרא"ש ז"ל הוא דכל שמוציא בפיו היא גופא כפירה הוי במה שאומר עכו"ם הוי כמודה ח"ו לדתם ומעתה כל הפוסקים בחדא שיטה דכל שאומר שהוא עכו"ם אסור. והמ"ר והב"י והתו"ה והרא"ש והנימוק"י והש"ך כולם יודו דלומר בפה אסור ויהרג וא"י. ועתה נבוא לראות צידוד סברא הראשונה. הנה גם זה לפי קושטא דמילתא אין שום יסוד נכון וחזק ע"ז. ובאמת הוא טעות לומר ולדמות פאס למלבוש. דבשלמא מלבושים הרי מאי ראי' ממלבושיו שהוא לבוש כמלבושי הנכרים שנאמר ברור שהוא ג"כ נכרי אטו לא משכחת לה שיהי' יהודי באמת ורק לבוש במלבושי נכרים. דהרי לולי המצוה דבחוקותיהם לא תלכו הרי היו ישראלים גמורים ג"כ רשאין ללכת במלבושי הנכרים ורק מצד זאת המצוה בלבד נאסרו והרי למצוה זאת יעבור ואל יהרג. א"כ אין סימן ברור שהוא באמת עכו"ם. והוי מלבוש כמו בית של נכרי כמו שכשנכנס לבית של עכו"ם מטעה בזה אותן שדומין שהוא כאחד הנכרים כמו כן במלובש במלבושים נכרי ג"כ מטעה אותן ודומין אפשר הוא עכו"ם אבל גם להן יש ספק עדיין אפשר הוא ישראל רק שנתלבש כנכרי. וכיון דלהנכרים גופייהו ג"כ רק ספק בדבר לכן התירו. אבל כל שמוציא את לבם מידי ספיקא ומחליט בלבבם שיגזרו ברור עליו שהוא נכרי זה גופא הוא הכפירה ח"ו והודאה להם ושאסרה התורה דבר זה. א"כ פאס שזה אי אפשר לומר שהם טועין עדיין דהרי רק בדבר הפאס הם מבררין הספק דאחרי שהן מדמין פן הוא יהודי ורק לבוש כמו נכרים אזי חוקרין בו ע"י הפאס. א"כ הרי מוציא אותן מידי ספיקן בזה כי הם מאמינים מעתה שבבירור הוא נכרי. א"כ הוי זה ממש כמו שאומר להם עכו"ם הוא בפיו שכשמאמינים לו באמירתו ומניחין לו אסור לעשות כן. ה"נ שוה ממש כח הפאס לכח אמירה ממש. כלל הדבר הפאס הוי רושם וסימן ברור אם יהודי הוא או נכרי כמו הגדה ממש:
ה ומה שדקדקתי לעיל הרי אינו מגיד בפיו ממש הרי דבר זה לא כלום דהרי הרכנה בגופו הוי כאמירה ממש גם לדיני הגט. ובפרט ענין הפאס דהוי כמו שהוא כתב בכתב ידו או שצוה לשלוחו לכתוב לו עליו שהוא עכו"ם. ובע"ז דחמירא כל כך מי יבוא להתיר בדקדוקים קלושים כאלה מה שלא אמר בפיו מפורש. הלא פעל וצוה לכתוב ולחתום לו פאס כזה שהוא נכרי. ובפרט לפי מה שהעלה (הלח"מ בדברי הר"מ פ"ג דעכו"ם) דשיטת הר"ם הוא דבע"ז דחמירא יש שליח לד"ע לחייב המשלח עיי"ש. ואני הסברתי דברי הר"ם בדרך נכון ת"ל. והנה עד כה דברנו לומר שהוא אסור לעשות זה גם בסכנת נפשות אבל לפי שאלתינו הרי לא צריכין אנחנו כל כך להאריך ולהחמיר על הפאס ולומר דהוא כאמירה בפיו. אמת שלהלכה בדעתי ברור שכן הוא דגם לסכנת נפשות אסור בודאי ג"כ לעשות כזה. אבל להלכה למעשה של השאלה הרי מה ספק כלל הרי ליכא כאן סכנת נפשות רק דברים שבממון. א"כ הרי גם לו יהא דהוי רק כמלבושי נכרים בלבד הא ג"כ אסור והרי הת"ה עצמו לא התיר רק במקום סכנה אבל כדי להבריח המכס או כיוצא בזה דכתב הרמ"א שם והיינו שאר פרט ממון כל שאין סכנה בדבר לסכנת מיתה אין שום דעה אחת אפילו להתיר כלל. הן אמת דדברי (הר"ן ז"ל פ' לולב הגזול) מעידין ומגידין דפרנסתו של האדם הוא דבר גדול. דכן כתב שם על הקושיא האיך נתנו קצבה בדמים למצוה עוברת שלא יתן גם שליש ביתו ותירץ דכדי שלא יביא עצמו לידי עוני ח"ו ויפיל עצמו על הצבור ולכן אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן מתבטלין כל מצות עשה בשאין לו ממון לפזר עליהם כי אם עד חומש שבנכסיו מפני שהעניות כמיתה ר"ל עכ"ל. וכן הביא (הב"י באו"ח סי' תרנ"ו בשם הרשב"א) וא"כ הרי אנו רואין כמה גדול כחה של פרנסה בעיני השי"ת. ובכן ויותר מזה אמרו רז"ל (שבת דף נ"ג ע"ב) בחסיד ההוא שנעשו לו דדים לינק בהם הילד. אמרו כמה קשין מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית ולא זכה לפתוח לו שערי שכר ואמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא איברי מזוני עכ"ל הש"ס. אבל כל זה לאיזה פרט אחר אבל לעבור על דבר עבירה הרי גם הראב"ד והרשב"א והר"ן גופייהו שהם הסבירו טעם דמצות עשה ניתן קצבה בדמים הם בעצמם אמרו שם דלדבר עבירה בל"ת יתן כל אדם כל ממונו כדי שלא לעבור ח"ו על ל"ת. אע"ג שנשאר עני ורש ר"ל אפ"ה אין עצה ואין תבונה לנגד דבר עבירה לפני ה'. ומכ"ש באביזרייהו דע"ז וכפירה מי ספיקא איכא כלל לעמוד פרט דפרנסה נגד זה. ע"כ סיומא דהך פסקא דזה אסור בלתי ספק כלל ועבר עבירה חמורה מאוד. רק להלכה למעשה לומר הדין לכתחלה לאבד נפשות ולפסוק לו שיהי' נהרג ולא יעבור היינו אז אפשר מסתפקים בדבר. והיינו מחמת כי הגם שבררנו לעיל דהדין הוא מופסק ומוחלט מצדי צדדי הפוסקים. אפ"ה הנה לעינינו יש נגד זה סוגיא אחת מפורשת בש"ס שמשם יש מקום להקל דהנה הלא בש"ס (דנדרים ס"ב ע"ב) אמרו כהאי לישנא שרי לי' לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא ולא יהיבנא אכרגא מ"ט כדי להבריח ארי' מיני' קאמר. ולפי שיטת רש"י ז"ל שם פשוט אמר עבד של ע"ז פלונית הוא וא"כ קשה באמת לשיטת רש"י זה כל דברי הפוסקים הנ"ל. ואפילו לסברת הר"ן דנדרים שם דכתב דלא הוי כמודה בע"ז משום דמאחר דמסיים ולא יהיבנא כרגא הרי מוכחא מילתא דלא אמר אלא כדי לפטור ממס. הנה בנ"ד נמי אומדנא דמוכחא הוא דהכל יודעין דכל זה עושה כדי שיניחוהו לגור בעיר ההיא. ולכן אע"ג דלענין דינא לא מוקמינן אהך סוגיא דכבר דחה הרשב"א ז"ל בתשובתו והובא (בכנה"ג יו"ד סי' קנ"ז) ודפירש דרק משום דאמר לשון דמשתמע לתרי אפי דעבדא דנורא אנא יכולים נמי לפרש שהוא עבד של הקב"ה הנקרא אש אוכלה עיי"ש, וכן באמת פסקינן ברמ"א שם. והיינו רק מהך סוגיא. אבל לשון אחד דלא משתמע לתרי אפי אסור לפי פסק הדין בשו"ע בלי שום חולק. אעפי"כ לבוא לסכנת מיתה אחרי שיש שיטת רש"י ז"ל הזאת. וגם לפי סברתינו הנכונה הנ"ל יש מקום עכ"פ לומר דהרי על כל פנים אין חילול בדבר כשסוברין שמעודו הוא עכו"ם. א"כ אפשר להניחו ליהרג היינו מתיישבים קצת. אבל לענין ממון הלכה פסוקה דעבר על עבירה חמורה מאוד. והוי כמומר לפי הדין דבארנו:
ו ועכשיו נראה אם אבד בזה חזקת כשרותו. ואם יש לו נאמנות באיסורין. הנה באמת באם א' עובר באונס על עבירה קיי"ל דפטור והרי הוא ישראל גמור. אבל הרי ביאר המחבר וביו"ד סי' קי"ט סעי' ט') דהיינו, אם ישראל חטא במקום שהי' לו ליהרג ועבר ולא נהרג אע"פ שחטא ישראל גמור הוא ושחיטתו ג"כ כשרה והיינו מדשחיטתו כשרה הרי חזינן דלא אבד חזקת כשרותו דבנאמנות דשחיטה בעינן שיהי' לו חזקת כשרות מיוחדת כידוע היטב בדברי הר"ם ובדברי הר"א ממיץ שהובא בהג"א פ"ק דחולין. א"כ ש"מ דיש לו החזקת כשרות כראוי. ומכ"ש דהוא נאמן בשאר איסורין ככל אחיו הישראלים הכשרים והנאמנים. אבל כל זה באם רצו להורגו דהי' לו אונס גמור. והיינו דדקדק המחבר שם כדי שלא יהרגוהו דכה"ג דהי' אנוס כל כך שפיר קאי עליו הכלל אונס רחמנא פטרי' וילפינן זה מולנערה לא תעשה דבר וכו'. אבל היכא דלא הי' לו אונס מיתה רק אונס ממונו הנה זה לא ידעינן דיהי' ע"ז שם אונס. אך עכ"פ אם רוצין ליטול ממנו כל ממונו י"ל נמי דהוי ע"ז שם אונס דהרי יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו. אבל לאפוקי אונס כזה דנהי דלא הוי על זה רצון גמור אבל שם אונס מי קאי ע"ז. דהרי אטו לא נמצאו כמה וכמה רבוא מישראלים הדרים בעיירות אחרות. ובפרט שיש לנו כלל גדול וחזק מדברי (מהר"ם אלשיך שהובא בחושן משפט כמה פעמים) דמניעת הריוח לא מיקרי הפסד כלל. וא"כ איך נוכל לקרוא לזה שם אונס מה שטועה בדעתו דכשיצא ממקום הזה לא ירוויח פרנסתו. ובפרט שיש לפנינו דברי הרמ"א ז"ל המפורשים (ביו"ד סי' קנ"ז סעי' א') וז"ל כל מי שדינו ליהרג ועבר ולא נהרג אע"פ שחילל השם מכ"מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד עכ"ל. הרי ממש כשאלתינו דבנ"ד נמי הרי כל אונסו שמצוין לו לברוח ולצאת והוא אינו יוצא הרי בהדיא דהוי עובר במזיד וכיון דהוא עבר במזיד ואין עליו שם אונס הרי אין ספק דאבד חזקת כשרותו ונאמנותו. ורק מגעו ביין יש להתיר אבל לשתות יינו ודאי דאסור דהא אין לו נאמנות. ומכל שכן דיש לומר דמטעם קנסא לקונסו שלא יהי' הדור פרוץ בכגון זה וישמעו וייראו ולא יזידון עוד ודאי אחרי שהשעה צריכה לכך דיש להרחיקו ולאסור פתו ויינו לכל דבריהם. ומכל שכן לצרפו למנין ולזימון ולכל דבר שבקדושה דודאי יש לחושדו למאוד פן באמת נמי יש בו שורש פורה ראש ולענה נהי דאין אדם נפסל על ידי עצמו בדבר עבירה היינו מטעם דאמרינן דאין נאמן כלל לומר שעבר עבירה זו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע (עיין בר"מ פי"ב מה' עדות ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה) ואפילו בזה קיי"ל (בשו"ע חו"מ סי' צ"ב) דאפילו על ידי עצמו אין מוסרין לו עדות מעתה לכתחלה והביא זה נמי (הרמ"א בסי' ל"ד סעי' כ"ה בהג"ה עיי"ש) אבל כל זה כשלא ידענו אבל כאן כשאנו רואין בעינינו דכזה עשה הרי רשעו לפנינו ובארנו דלכתחלה ודאי דאין עוברין בשום אופן על דבר עבירה כזה. ואפ"ה זה הגבר עבר על זה לפנינו א"כ למה לא ניחוש בו שבאמת שגם בלבבו כופר הוא בתורה שבע"פ כולה. אחרי שאבד לעינינו חזקתו וכשרותו שוב יש לחוש בו לכל עבירות שבתורה. וע"כ לפי דעתי שע"פ ד"ת בדיל הוא כהיום ולהלאה מכל אחיו ויתמו חטאים מן הארץ ותרוממנה קרנות צדיק. בעה"ח אור ליום עש"ק פ' ויצא ו' כסלו שנת תרמ"ז לפ"ק: דברי משה בהרב ר' עעקב יוסף ז"ל מו"ץ מהאראדישץ.