אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן סה

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן סה

סימן סד

ע"ד השו"ב שנשבע בשבועה חמורה במי ששמו רחום שלא ישתה כלל שום משקה המשכר. ואם ישתה תהא שחיטתו אסורה כנבילה וטריפה. ושוב עבר ושתה אם יש להעבירו הנה ידוע שהחשוד על השבועה כשר על השחיטה. וזהו כלל גדול. והיש"ש הביא זה (בפ"ק דחולין סי' ח') בשם הרשב"א על מי שנשבע שלא לצחוק. ועבר וצחק. דלא נחשד בזה על השחיטה. דכלל גדול הוא מומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה. וע"א נאמן באיסורין וגם רשע נאמן. וכן מבואר בהדיא בשו"ת תפארת צבי המובא ביד אפרים במי שנשבע שלא לשתות ועבר ושתה עיי"ש. והנה אע"ג דלכאורה י"ל דהא מה לי אוכל נבילות לתיאבון או אוכל דבר שאוסר על עצמו בשבועה כנבילה. אך באמת זה לא שייך כלל לנבילה דהתם איסורא אחפצא הוא אבל הכא איסור גברא הוא. ועיין (ריש נדרים דף ב' ע"ב) אך עדיין י"ל דכיון שהוציא בפירוש שאם יעבור תהי' שחיטתו אסורה כנבילה ואח"כ שתה א"כ הוי ממש כאוכל נבילות לתיאבון. אמנם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' נ') כתב להדיא דאעפ"כ לא הוי כאוכל נבלות לתיאבון. דהא עכ"פ הרי שחט בסכין כשר. רק שעבר על מימרא דרחמנא והרי זה לא משמע לאינשי שיהי' כאוכל נבלה גמורה עיי"ש שפסק כן להלכה. אולם עדיין מוכרח לבאר דלכאורה קשה מההלכה המפורסמת בפשיטות (יו"ד סי' א' סעיף י"א) בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט רק טבח ידוע ועבר אחר ושחט דשחיטתו אסורה דהוי כחשוד לאותו דבר. אבל באמת לא דמי כלל. חדא דגם שם לא כתב הרא"ש רק ששחיטתו אסורה והיינו ודאי קודם שיענישו אותו. אבל לא כתב שם דפסול לעולם. וא"כ י"ל דאם יענישוהו שיתנו לו העברה על איזה זמן סגי בזה. ועוד י"ל והוא העיקר. דהנה הפוסקים נתקשו מאד בדברי השו"ע בזה. וביאור הענין הוא דהתם הרי הקהל תיקנו בפירוש שלא ישחוט שום אדם רק בתנאי כזה. וא"כ י"ל דהוה כמו שאמרה תורה שלא ישחוט רק בסכין בדוק. ולכן אם עבר הרי עבר בענין השחיטה ממש. שהרי הקהל אמרו שלא ישחוט והוא שחט. אבל אם להיפוך שהקהל היו אומרים שפלוני יעשה כך. ואם לא יעשה ככה תהא שחיטתו אסורה א"כ גמר דבריהם ששחיטתו אסורה היא רק עונש שלהם אם יעבור ולא יעשה. ואז אם יעבור ודאי לא יהי' חשוד לאותו דבר וזה ודאי ברור ואמת בס"ד:

וא"כ ה"נ בנ"ד אם הי' נשבע השו"ב שלא ישחוט כלל, אך אם לא ישתה שום משקה שחיטתו תהא מותרת. אז הי' מקום לומר שנעשה חשוד לאותו דבר. פי' דהא עיקר שבועתו היתה אז בענין שחיטה שלא ישחוט והוא שחט. אבל בנ"ד שהוא נשבע שלא ישתה. א"כ אפילו אם עבר ושתה מאן דכר שמא דשחיטה בשבועתו. דהא עיקר שבועתו היתה שלא ישתה ואיך שייך לומר דחשוד הוא לשחיטה. דהא חשוד רק לשבועה. וכללא רבתי בידינו דהחשוד על השבועה. לא נחשד על השחיטה דיותר קיל שבועה שהוא בודה מלבו. מאיסור נבילה שמושבעין ועומדין כל ישראל ע"ז. ומה שסיים שאם ישתה תהא שחיטתו אסורה כנבילה. הא זה לא הוי עיקר השבועה רק עונש על השבועה שענש א"ע. א"כ הרי לא עבר על שחיטה רק על עונשו. ואין זה דומה כלל לתשו' הרא"ש שבשו"ע שם. ויש לבאר זה בקיצור. דכיון שהתחיל לישבע על השתי'. אין זה חשוד לענין השחיטה. משא"כ בתשו' הרא"ש עיקר התקנה הי' ראשיתה שלא ישחטו בלתי בתנאים הידועים. ולכן העובר הוי כעובר ממש בענין השחיטה. ודבר זה מבואר להדיא בשמ"ח ובתב"ש ובפר"ח ובנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' א') שכתב שם דכיון שתיקנו בענין השחיטה. הוי כחשוד לאותו דבר. משא"כ היכא שהתחיל בשתי' אין זה חשוד לאותו דבר כלל. ובעי רק העברה ולא יותר. וזהו ממש כסברת הנוב"י שם שכתב וז"ל וכן כאן אם תקעו כפם שלא לשחוט בלתי בתנאים ידועים ועברו ושחטו. כיון שעברו על התקיעת כף בענין השחיטה הי' מקום לומר שנקרא חשוד לאותו דבר. אבל השתא שלא תקעו כף שלא ישחטו אלא שלא יכשירו הבהמה עד שיניחו סימן. וא"כ מה ענין שחיטה לזה השחיטה בהיתר היתה עכ"ל עיי"ש. וא"כ ה"נ מה ענין שחיטה לאיסור השתייה. הא השחיטה בהיתר היתה. וכן מדויק נמי בלשון התבו"ש (סי' ב' סעיף כ"ב) שבהפ"מ גם אם היתה השבועה בענין השחיטה ג"כ לא הוי חשוד לאותו דבר. ומכ"ש בכה"ג הרי גם באין הפ"מ לא הוי חשוד. והנוב"י סיים שם דאף שהשוחטים ראויים לעונש ולהעביר אותם מכאן ולהבא אם לא יקבלו תשובה. אבל למפרע אין לאסור עכ"ל. וה"נ בנ"ד שראויים השוחטים לעונש ולהעבירם אם לא יקבלו תשובה. אך אם יקבלו תשובה סגי בזה בלי ספק. וזה ברור:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה