אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן סד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן סד

סימן סג

ראיתי לברר ההלכה במה שאירע אשר איש אחד חלה וחתכו לו אצבע מרגלו ר"ל. וקברו את האצבע בביה"ק כהלכה כמו שפסקתי להם. ואח"כ מת האיש ר"ל במקום אחר. ובא אחד ואמר שראה את המת בחלום. ורוצה שיביאו את האצבע למקום שנקבר גופו. כדי שיהי' כל גופו קבור במקום אחד. ונשאלתי על זה אם יעשו כן להוציא את האצבע ולהובילו אל המקום שנקבר שם גופו או לא. והשבתי כרגע ראי' מש"ס (כתובות דף כ' ע"ב) שאמרו שם דמוכי שחין קוברין שם את איבריהן. ולא חששו כלל שמא ימותו אח"כ במקום אחר. אך יען כי אברך אחד פקפק בדבר קצת אף שראי' ברורה ונכונה היא. מ"מ אמרתי אשיחה וירוח לי. דהנה לכאורה יש ראי' מוכרחת מש"ס (סוטה דף מ"ה ע"ב) פלוגתא דר"א ורע"ק היכא שנמצא ראש מת במקום אחד וגוף המת במקום אחר. אם מוליכין הגוף אצל הראש. או הראש אצל הגוף. הרי בהדיא לכאורה דיש קפידא בדבר לקבר כל הגוף במקום אחד. דאל"כ למה לנו להוליך כלל הא אפשר לקבר הראש במקומו. והגוף במקומו. אך באמת ליכא למישמע מהתם מידי. דהתם לענין מת מצוה קנה מקומו. שהוא מן העשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל. עיין (ב"ק דף פ"א ע"א). וא"כ הלא אם יקברו כל אחד במקומו. יהיה הפסד לארץ שלא כדת. לכן יש הכרח לקבור כל הגוף במקום אחד. אך כיון דלא ידעינן איזהו מקומו הראשון. אם מקום הראש או מקום הגוף. פליגי בזה ר"א ורע"ק כל אחד כסברתו. אבל היכא שהי' הראש קבור בביה"ק זה והגוף בביה"ק אחר. מנא שמעינן לה שיהי' גם בזה פלוגתא. ומכ"ש באבר אחד בלבד בודאי זה לא מצינו:

והנה מראש צורים נראה נא בתחלה ענין הקבורה. אם יש מקום לומר שיהי' חיוב וקפידא כה"ג. ומקור ההלכה הוא בש"ס (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) רמז לקבורה מן התורה מנין. דכתיב כי קבור תקברנו. ואף שהש"ס אמר לשון "רמז אעפ"כ ודאי כן הוא האמת שהוא מ"ע מה"ת מפסוק הזה ועיין בחינוך (פ' תצא) שמנה זה מ"ע לקבור כל מת מישראל וכן כל מוני המצוות מנו אותו למ"ע. וזה הוא ג"כ פירוש לשון מת מצוה המוזכר בכמה דוכתי בש"ס לענין הלכות רבות דהיינו שיש מצוה לקבר אותו מחמת המצוה של הכתוב קבור תקברנו. ורק מי שיש לו קרובים החיוב חל עליהם ומי שאין לו קרובים הוטל החיוב על כל אחד מישראל. וביאור המ"ע היא לקבור את המת בקרקע בארץ ולא בארון בלבד. רק בעומק הארץ דוקא. וכמו שמפורש להדיא שם ובפירש"י ד"ה דליעבד וכו' עיי"ש. והשתא ניחזי אנן כיון דעיקר המצוה היא רק לקברו בארץ. מה לי אם יקברוהו במקום אחד. או בשני מקומות. ואם דלכתחלה ודאי אין לעשות כן. אבל אם כבר נעשה ודאי דשוב אין אנו חוששין לזה כלל. דהא שפיר קיימו המצוה וקברוהו בארץ כהלכה. והלא מצינו עוד כמה דברים הצריכין קבורה. ומפורשין (בתמורה דף ל"ג ע"ב) שור הנסקל ואינך וגם בהם הוי הקבורה מצוה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם עיי"ש. וכן משמע בתוס' (ע"ז דף ס"ב ע"ב) דאע"ג דהטעם הוא משום תקלה. אפ"ה הוי קבורתן מצוה. כשם שיש מצוה מפורשת על הנך דברים הצריכין שריפה שישרפו. כן יש מצוה על הדברים הצריכים קבורה שיקברו. ועיין בתוס' נזיר (דף מ"ה ע"ב) ד"ה מפני וז"ל לא נתפרש מנלן ששער נזיר צריך קבורה. משמע דעל השאר ידעינן שפיר. ועיין בתפארת ישראל במשנה דתמורה (פ"ז אות כ"ד) שכתב דתנא ושייר. ומאי שייר. מת. ש"מ שיש השתוות בינם. ובאמת יש לי להאריך בזה בעזה"י אם כל הנקברין הוי קבורתן מצוה מה"ת או מדרבנן. אחרי שהטעם הוא משום תקלה. ועיין בקונטרס אחרון להרב מלאדי ז"ל (או"ח סי' תמ"ה). אבל עכ"פ מדחזינן דלהנקברין אין מועיל שריפה לכתחלה. וצריך דוקא קבורה. ועיין בפתיחה להפמ"ג להלכות בשר וחלב. ד"ה הנאה כיצד אע"ג שיקבור האפר אח"כ ודו"ק. ועיי"ש בתוס' דתמורה הסברא שבהנשרפין כין דמצותן רק שריפה לכן אחר שנשרפו נגמרה מצותן. ולכן אפרן מותר. אבל הנקברין אפרן אסור. דהרי לא הטעין "הכתוב לשורפן משיך איסורייהו. משמע נמי מדבריהם. דהא דנקברין הוא מטעם שהטעין "הכתוב. הרי מחמת שכן הוא מצותן מה"ת לקיים בהן מצות קבורה ודו"ק. ואדרבה בפשיטות מוכח כן דהא בהא תליא דלמה הנקברין לא ישרפו. דאין לומר דרק משום דאפרן אסור. ויבוא לתקלה ליהנות מאפרן. הלא אם לאו מצות הקבורה דוקא הא אדרבה נימא לאידך גיסא. דלמה אפרן אסור. כיון דלהתוס' הא דאפרן אסור. הוא רק משום מדהקפידה התורה רק לקוברן ולא לשורפן לא נגמר מצותן. ומשיך איסורייהו לעולם. והלא נימא שכל הנקברין ראוין לשרוף. ואדרבה אפרן יהי' מותר. ומשום זה גופא רשאין לשרוף כל הנקברין אלא ודאי דזהו מצוה גמורה. שאלו יהי' נקברין דוקא. ולא סגי בלא"ה. ומשום זה יצא לנו הדין שאפרן אסור. ולכן שוב אמרינן דכל הנקברין לא ישרפו. א"כ הרי מוכח דמצות קבורתן היא מ"ע כמו מצות שריפה בהנשרפין ודו"ק:

אך לעניננו אין מזה נ"מ כל כך. דאיך שיהיה דמצות קבורת כל אלו הוא רק משום תקלה. משום דאיסורי הנאה נינהו. וחייבין לקוברן כדי שלא יבואו ליהנות מהם. אבל היעלה על הדעת לומר שיש חיוב לקבור בב"ח. או שאר כל הנקברין דוקא במקום אחד. ולא יקברו חלין במקום אחד וחצין במקום אחר. וא"כ מזה נידון נמי על קבורת אדם המת ר"ל. שג"כ אין חילוק. ולולא דמסתפינא אמינא דאפשר קצת לומר דלהכי סובר הר"מ ז"ל בס' הי"ד דמצות קבורת מת היא רק מ"ע מדבריהם. דכיון דהא מת נמי אסור בהנאה מה"ת. דילפינן שם שם מעגלה ערופה. ולכן כשם שכל הנקברין י"ל דרק מדרבנן הוא משום שלא יבואו לידי תקלה. ה"נ במת כיון דבזה שוה לכל הנקברין שאסורין בהנאה. אך עכ"פ גם לפי האמת דקבורת מת לא דמי להן. דקרא מפורש עליו קבור תקברנו. אבל עכ"פ איזה קפידא יש בקרא הזה שנהי' מוזהרין לקבור את כל המת במקום אחד דוקא. וגם במת מצוה אם המצא ימצא חצי גוף במקום אחד, וחצי גוף במקום אחר. אין זכר כלל מכח המצוה שיש קפידא שנקברנו בקבר אחד ממש. רק שזה א"צ לפנים. כיון שהמת לפנינו. ואפשר לקוברו במקום אחד. למה נחלקנו לשנים. אבל בדיעבד ואיתרמי מילתא שנהרג אדם בידי מרצחים. וחתכוהו ומצאו מתחלה מקצתו במקום אחד. וקברו המקצת במקומו. דקיי"ל מ"מ קנה מקומו. ושוב מצאו השאר. אז ודאי דאין חיוב מה"ת כלל להקפיד שיוליכו את השאר למקום הקבר הראשון. כדי לקבר כולו במקום אחד. אלא רשאין מכח המ"ע דקבור תקברנו לקבר את השאר במקום שמצאוהו. ואף שישאר מקצתו קבור כאן ומקצתו במקום אחר אין קפידא כלל. דהא עכ"פ נתקיימה המ"ע דקבור תקברנו בכל פרטיה כהלכה. כנ"ל פשוט ועיין עוד שם ובסנהדרין) דאיבעיא להו קבורה משום מאי משום בזיונא. או משום כפרה. ועיי"ש בפירש"י. וזה פשוט דשוב אין שום טעם חוץ מטעמים הללו האמורים בש"ס. דאי הוי נמי טעמא אחרינא. איך אמרינן התם דנ"מ בזה אי אמר דלא בעינא דליקברוהו לההוא גברא. דלטעמא דבזיונא אין שומעין לו. ולטעמא דכפרה, שומעין לו. ואכתי איך נוכל לומר דלטעמא דכפרה שומעין לו הא איכא עוד טעמא אחרינא ודילמא מההוא טעמא אין שומעין לו. אלא ודאי פשוט דאין עוד טעם אחר בזה. וא"כ לפי מה שפירש"י שם מהו בזיונא ומהו כפרה הא בין לטעם זה ובין לטעם זה ודאי דרשאין לקבור מחציתו במקום אחד אף שכבר קבור מחציתו השני מכבר במקום אחר דהא בזיונא ליכא בזה כיון שקוברין אותו. וגם כפרה איכא נמי בודאי. וא"כ כ"ש בנ"ד אשר האבר נקבר במקום שנחתך. והאיש בעצמו נסע לאתר דמיתבעי תמן ונפטר שם ונקבר כבר כהלכה איך ניחוש בזה כלל שנוציא האבר ממקומו. ובודאי גם המפקפק יודע כי כל דבריו בדוים ואין להם שום זכר ויסוד כל דהו כלל. עד שאין צריך בזה לשום אריכות דברים כלל. דהא בודאי מוכח מדין הקבורה ומן הטעמים שנאמרו בש"ס שאין קפידא כלל בדבר ואין בזה שום הפסד במצוה ח"ו כי הכל נעשה כהלכה. וא"כ למה לנו להוציא את האבר ממקומו שקבור שם ולהובילו בדרך שיהיה בזמן שמוליכין אותו בלא קבורה כלל. הא זהו ודאי היפוך המ"ע. ומה שנרויח שיהי' קבור כולו במקום אחד לא נקיים בזה כלל שום מצוה כל דהו. וגם למה לנו להרגיז את המת ממקומו שקבור שם בקום ועשה. ומוטב ודאי שנהיה בזה שב ואל תעשה. ומה שאמר איש אחד כי המת בא לו בחלום לומר כי דורש את זה האצבע שיקבר עמו יחד. אין דורשין אל המתים ובכגון דא כבר אמרו חז"ל כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

והנה בתוספתא (פ"ט דסנהדרין) תניא סייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו ואבן שנסקל בה ועץ שנתלה עליו כולן טעונין קבורה ולא היו קוברין אותן עמו עכ"ל. ובש"ס (שם דף מ"ה ע"ב. ע"ז דף ס"ב ע"ב) איתא דכולן נקברין עמו. והקשה בסנהדרין שם מתוספתא זו. ותירץ רב פפא מאי עמו עמו בתפיסתו ופירש"י בד' אמות וכן פסק הר"מ פט"ו הל' סנהדרין ה"ט שאין נקברין עמו כהתוספתא. וא"כ ניחזי אנן נהי דהנך דברים דצריכין קבורה יש בהם טעם כעיקר מדאורייתא משום שלא יהא לו זכרון רע ח"ו וכן פירש הרמב"ם שם עיי"ש. אבל אכתי לא מיסתבר הדין של התוספתא שאין רשאין לקבור אותן עמו בקבר. טעמא מאי לא נתבאר וצריכין למימר ע"כ טעמא דמילתא ע"פ מה שהביא הרבינו ירוחם בשם ס' חסידים שאין קוברין שני שונאים זה אצל זה. משום שאין לו מנוחה על משכבו בשלום כשסמוך לו מי ששנאו בחייו אע"ג דשנאתו היתה בדברי הבל בהבלו של עולם וכנהוג ע"פ רוב דשנאת בני אדם וקנאתן היא רק שנאת חנם. דאילו היתה השנאה שנאה אמיתיית אשר מן הדין הי' ראוי לשנאותו א"כ הא רשע הוא וזהו מפורש בש"ס סנהדרין להדיא דאין קוברין רשע אצל צדיק. ול"ל לרבינו ירוחם להביא זה בשם הס' חסידים. אלא ודאי דרבינו ירוחם התבונן בפירוש שונא שבס' חסידים דהיינו גם שנאה שבדברי עולם. אפ"ה לא יקברו זה אצל זה. אך המחבר בשו"ע (יו"ד סי' שס"ב) סמך שני הסעיפים יחדיו זה לזה משום דלמד שסברת רבינו ירוחם וס"ח נובע מהאי דינא דהש"ס דכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק וע"כ משום דשונאו כן ה"נ גם בשונא דעלמא. אבל עכ"פ זה ברור דהרי"ו והס"ח מיירי בשונא דעלמא. ולא בשונא בשביל התורה והמצות דהיינו רשע. ואפ"ה אין קוברין זא"ז שאין לו מנוחה בעלמא דקשוט. א"כ אפשר ודאי לומר דהיינו טעמא דהתוספתא נמי דכיון שע"י סייף הזה בא לו מיתתו. ודאי דהסייף הוא שנאוי ומאוס לו עד אין קץ. אף שהסייף דומם בעלמא הוא. ובלתי מניפו לא יחתך שום דבר אבל מ"מ הא כל עיקר הטעם שאסרה תוה"ק להניף ברזל על המזבח וברזל שנגע באבני המזבח פסלן כמ"ש הר"מ (פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ו וט"ז) והוא מפורש במשנה (פ"ג מ"ד דמדות) לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ועיין נמי במפרש (לריש מס' תמיד דף כ"ו פ"ב בד' זיטאמיר) שהביא זה הנ"ל בשם המכילתא. הוסיף המכילתא בלשונו שהמזבח מטיל שלום לא יבוא עליו כורת ומחבל עיי"ש סוף יתרו ועיין (מס' שמחות פרק ח') שמובא שם מאמר זה באריכות יותר. ודברי רש"י ז"ל (סוף פ' יתרו) הם לקוחים מהמסכת שמחות. וא"כ מפורשים הדברים שאסרה התורה כל ברזל שבעולם שלא יונף על המזבח אף שאפשר הי' לקחת ברזל שלא הרג עוד מעולם. אפ"ה כיון שהוא מזה המין שיכול להיות כורת ומחבל ח"ו. מאסו הקב"ה מלהיות מצורף אל דבר שבקדושה. א"כ ק"ו לאותו הסייף שהרג את האיש הזה הנהרג. כ"ש שהוא שנאוי ומאוס לו בתכלית שנאה. ולכן אסרה התוספתא לקברן עמו ואע"ג דמצינו (ביו"ד סי' שס"ד סעי' ד') שקוברין את הנהרג במלבושיו כדי להעלות חימה ולנקום נקם היינו רק במלבושיו שלו אבל לא בכלי ההריגה. משום ששנואים ומאוסים להנהרג ולא רק משום שמזכירין לו חטאיו כנ"ל פשוט:

ואחרי שבררנו ת"ל כל זה. הלא מאד יומתק לנו סברא קצת עכ"פ דלכן ודאי אם אפילו נימא דלא בדיוק עשו המוכי שחין (כתובות דף כ' ע"ב) שהיו קוברין איבריהם מחוץ לביה"ק. ורק שלא היו מקפידין. אבל יכול להיות נמי שהיו קוברין גם בביה"ק וכאשר מצינו לר' מאיר בתוך חמשים אמה הנה י"ל לפענ"ד דבר חדש בעזה"י דעד כאן לא הקפידו רק אם היו אח"כ מתרפאין. אז לא הי' האבר הנחתך שנאוי בעיניהם כל כך. אבל כה"ג בנידון הנפטר שאנו עסוקין בו. הלא ידענו היטב שמזה הכאב של האצבע נתחלחל ונחלש כל גופו. וסופו הוכיח על תחלתו כי מת מאותה החולשה ממש. הרי כה"ג ודאי שנאוי ומאוס הוא האצבע בעיני הנפטר. שהאצבע הי' סיבת מיתתו ופטירתו מן העולם ר"ל. א"כ לפ"ז הרי יש סברא דגם אם האבר לא הי' נקבר כלל מקודם. והיו באין לשאול אם יש לקוברו עם המת ביחד הי' ג"כ סברא מן הדין לפסוק שלא לקבור אתו ביחד. רק בתפיסתו עכ"פ רחוק ד' אמות מקברו. וא"כ כ"ש עתה דממילא איתרמי מילתא. וקברו את האבר קודם פטירתו. והוא נקבר במקום רחוק ממילא. לית דין צריך בשש. דבפירוש איסור גמור הוא להוציא את האבר ולקבור עם המת בקברו. וינוח בשלום על משכבו. וידעתי כי גם המפקפק יודה בעזה"י על כל דברינו כי בנוים המה על דרכי האמת והצדק:

ומצאתי עוד כעין רמז ראי' על זה ממה שהובא ברש"י (קידושין דף ס"ט ע"ב) ובתוס' (יבמות דף פ"ו ע"ב) על פסוק ואקבצם (עזרא ח') שהלוים לא היו כשרים משום שהיו קצוצי בהונות והוא מדברי המדרש שוחר טוב (תהלים קל"ז) שנבוכדנצר דרש מהם שישירו לע"ז שלו כדרך ששרו בביהמ"ק. עמדו כולם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני (פי' בהונות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם עכ"ל המדרש. וכן הגירסא בילקוט תהלים שם. ואם נאמר שיש קצת קפידא שהאבר הנחתך יקבר עם בעליו כשימות. א"כ למה רצצו אצבעותיהן. ולמה לא קצצו אותם בלבד ולהסמינם אצלם עד עת מצוא זו קבורה. ונהי דודאי שעשו בזה כדין במה שחבלו בעצמם לצורך הגדול הזה. אבל עכ"פ למה רצצו אותם. והלא גם בלא"ה כששאלם נבוכדנצר הרשע על זה. השיבו לו הלוים משום אימת המלכות שהיו כפותין ונקטעו אצבעותיהן ע"י הכפיתה כדאיתא במדרש שם. א"כ היו יכולים לומר כן גם כשהיו מטמינים הבהונות אצליהם. אלא ודאי מוכחא דאין קפידא כלל שהאבר הנחתך יוקבר דוקא עם כל הגוף. וא"כ גם אחר הפטירה אין שום קפידא שיהי' קבור עמו יחד. ומקרוב נדפס שו"ת דברי יעקב להג' הר' יעקב שור. והס' הזה נחמד להשכיל בדבריו היקרים. ושם (סימן י"ג) הפלא לתרץ קושית התוס' (בסנהדרין שם דף מ"ו ע"ב) ד"ה קבורה דמה איבעיא להו אי משום בזיונא הא ודאי משום כפרה הוא עיי"ש. והסביר הדברי יעקב דהאיבעיא שבגמרא הוי רק אם יש נמי סברת בזיונא. או רק משום כפרה לחוד. אבל זה ודאי דסברת כפרה היא העיקריית לכ"ע עיי"ש בדבריו. והלא ידעינן מפירש"י שם דמהו ענין הכפרה. שהרי מביאין את הנפטר בתחתיתו של קרקע. עיי"ש וא"כ אחרי שזה הוא עיקר ענין הקבורה. שוב אין נ"מ כלל בנ"ד במה שהאצבע קבור במקום אחר. דהא העיקר הוא רק שיקבר כדי שיהי' לו כפרה. אבל מקום קבורתו ודאי אינו מעכב כלל בין הכא בין התם.

ובזה שנתבאר לעיל לענין שאין קוברין הסייף וכדומה עם המת. יש להסביר בזה וללמד זכות קצת על מה שנהגו בכמה מקומות כי כשמתה אשה מעוברת ר"ל מרעישין ומאיימין על הנפטרת ר"ל. שתלד אחר מותה את הולד. וכל האחרונים צעקו על זה ככרוכיא. מאין יצא להם לנהוג כן ומקור הדבר הוא בשו"ת שמן רוקח. ועיין מה שהאריך בזה נר ישראל מרן הרי"ש מלבוב ז"ל בהגהותיו יד שאול ביו"ד סי' שס"ד ועיין גם בשו"ת השיב משה ובשו"ת רמ"ץ (חיו"ד סי' פ"ה) שהאריך בזה למעניתו. ותכלית דברי כולם כי אין לזה יסוד חזק. ולבטלו ג"כ אי אפשר. אבל לפי מ"ש יש מקום גדול להסביר בזה דכיון דחזינן מהתוספתא המפורשת שהדבר שגרם להמת שע"י אותו הדבר היתה סיבת מיתתו אותו הדבר אסור לקבור עמו. משום שאין לו מנוחה בקברו. אם מונח אצלו בסמוך לו אותו הדבר שמת על ידו. א"כ הא מובן מאוד דאחרי שסיבת מיתת המעוברת היתה ע"י לידתה. הרי ודאי שהולד הוי הגורם לזה. והוא כרודף אחריה. ולהכי אף שעדיין הוא בתוך בטנה. אין להביט כלל על זה. וראוי לעשות כל טצדקי דאפשר. ולהוציא ולדה מבטנה. והכוונה היא כדי לקבור הולד. ואף שיהי' מת אפ"ה יקברו אותו בפ"ע. ולא בקברה. והכל כדי שלא יהי' קביר עמה יחדו. ודו"ק. וזהו כדברי שו"ת הרמ"ץ שם דהיכא שהי' מיתתה ע"י חולשא בעלמא. ולא ע"י לידה. ודאי דאז אין שום מקום לעשות כזה ח"ו כי אז הרי הולד לא גרם כלל מיתתה. וגם היכא שמתה על המשבר ומחמת לידתה שאז המנהג יסודתו בהררי קודש. אבל מ"מ יזהרו שלא יקברו אח"כ את הולד עמה על ידה כמנהג הנהוג. כי זה הוי ודאי תרתי דסתרי רק יקברו אותו בפ"ע:

והן אמת דהא לכאורה עדיין יש להביא ראי' להיפוך קצת. מהא דאמרו (סוטה דף י' ע"ב) הני תמניא זימני בני למה ותירצו שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. וחדא איכא דאמרי דקריב רישי' לגבי גופו. ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי ופירש"י שם שהי' ראשו מושלך רחוק מגופו וקירבו עכ"ל. הרי דיש חד מ"ד דדוד המלך ע"ה הקפיד על בנו שיהיה הראש קרוב להגוף. א"כ אפשר להוכיח מכאן שיש להקפיד שיהי' כל הגוף דוקא קבור יחד בשלימות אמנם באמת אין מכאן שום ראי' כלל חדא דהתם הי' עדיין קודם הקבורה. וכמבואר בחי' אגדות שם שהראש הי' מוסבך בין האלה וכמבואר כן להדיא בפסוק (ש"ב י"ח) א"כ בנידון כזה איך אפשר לחלוק כיון דאפשר לקבור כל הגוף יחד במקום אחד ודאי דנכון כן וכמ"ש לעיל. ועוד דהתם היתה הראש בפ"ע שזהו עיקר גוף האדם וכל הגוף בפ"ע א"כ אין שום שלימות לכל אחד מהם דגוף בלא ראש או ראש בלא גוף לא נחשב כלל. אבל בנ"ד שהוא רק אבר אחד מהרגלים ודאי י"ל שאין קפידא כלל. ועוד דהתם נמי רק דהע"ה קפיד על זה ש"מ דכ"ע לא קפדי בזה. דאל"כ מאי רבותיה דדוד. ומלבד כל זה הא יש שם איכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי והיינו דעת רבנן דרק ר"מ בלבד סובר דאין לו חלק לעוה"ב. עיין בתוס' שם (ובכתובות דף ק"ד ע"ב) ריש פ' שני דייני גזירות א"כ מאן דדרשי הכי לית להו שום ילפותא דקריב ראשו לגופו במקום אחד. א"כ זהו ודאי ברור דבאבר אחד וגם נקבר כבר רחוק הרבה מהגוף אין שום קפידא כלל להוציא האבר אל מקום הגוף. ומאן דקפיד בזה הוא מן המתמיהין. ואדרבה איכא קצת חשש להיפוך ע"פ מה שמצינו בטיטוס הרשע שדימה בדעתו הרשעה שיבדרוהו וכו' כדי שלא ידונו אותו עיין בש"ס (גיטין דף נ"ו ע"ב) א"כ מי שיקפיד בזה הא יש לחוש פן מדמה ג"כ כזה ח"ו. אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים אין שום חילוק כלל ובודאי נידון כל היכא דאיתי' ובבוא עת התחיה אי"ה בקרוב יעמוד כל הגוף ויתקבצו כל האיברים למקום אחד. ועיין במעבר יבוק ועיין גם בס' חדש שו"ת פאת השדה לסי' נ"ו) שנשאל ג"כ בכגון זה והורה כמ"ש. ה' יזכנו במהרה לביאת משיחנו ויבולע המות לנצח ויקיצו שוכני עפר ונעלה לציון ברנה:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה