ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן נט
עוד נשאלתי באחד שאירע לו אבילות ר"ל. ואחר שבעה קנה בית חדש. ובא לשאול אם מותר לו ליכנס בו בתוך שלשים לימי אבלו אם יש בזה צד איסור או לא. הנה ידוע מה הם הדברים שהאבל אסור בהם. והם חמשה עשר דברים וסימנן לבו "דוה עליו. עשרה מהם אסור בימי שבעה. וחמשה הם גזירת שלשים. ובהם נכלל איסור השמחה. ובכלל זה כל סעודה ומשתה וכה"ג. וכל זה מבואר בשו"ע (מן סי' ש"פ עד סי' שצ"ג). ולא נתבאר לא בר"מ ולא בטושו"ע ובראשונים ואחרונים וגם במחברי זמנינו שיזכור זה הדין. אם יש איסור לאבל ליכנס בבית חדש. ואמרתי דהנה לכאורה י"ל בזה. דהא קיי"ל בש"ס (ברכות דף נ"ד ע"א) ובר"מ (פ"י מהלכות ברכות) ובטושו"ע (או"ח סי' רכ"ג) ובאחרונים שם שהבונה או קונה [עיין בסידור הרב רש"ז מלאדי מ"ש בזה] בית חדש מברך שהחיינו על הטובה. וא"ל לפ"ז דצריך לברך שהחיינו יהא אסור משום זה לאבל. אמנם זה גופא שהאבל יהא אסור בברכת שהחיינו ג"כ לא נמצא בהלכות אבל. ואדרבה מצינו דאבל קורא המגילה בברכותיה. וכדאיתא (או"ח סי' תרצ"ו) ובברכותיה הוי ג"כ ברכת שהחיינו. וכן מדליק נר חנוכה ומברך שהחיינו. ומלבד זה הרי כתב המג"א (סי' תקנ"א ס"ק מ"ב) בהדיא דלא מצינו שאבל אסור בשהחיינו עיי"ש. ואדרבה הא יש להביא ראיה מהא דאיתא בש"ס וברכות דף נ"ט) ובר"מ (פ"י מהלכות ברכות הלכה ז') באמרו לו מת אביו וירשו ואין לו אחים מברך שהחיינו. אלמא דאע"ג שהוא אבל על מיתת אביו מברך שהחיינו וזו ראי' מוכרחת. א"כ משום הברכה שיברך אין לאסור עליו ליכנס לביתו. אך יש סברא אחרת לאסור כניסתו לבית חדש. דנהי שאם יכנוס לביתו אז הדין דיברך שהחיינו. אפ"ה י"ל כיון דעכ"פ חייב לברך על קנין בית ברכת שהחיינו. אלמא דהוה שמחה וטובה לו. והרי אבל אסור בכל מיני שמחה. ולא נאסור משום הברכה. רק משום הכניסה בלבד. ועוד דזה לא דמי למגילה ונר חנוכה. דהתם הזמן ממילא קא אתי. אבל הכא הוא עושה בידים השמחה. כזה שהוא מברך שהחיינו. וא"כ שוב אין ראיה ממת לו אביו דמברך שהחיינו. דהתם נמי ממילא בא לו השמחה של ירושה ושפיר מותר לו לברך אע"פ שהוא אבל. אבל שיגרום לו האבל שמחה שיתחייב לברך שהחיינו גם מצד הברכה אסור. אך אע"ג דמשום הברכה יש לחלק כמ"ש לעיל. ולא יהי' ראי' (מסי' רכ"ג) במת אביו. אפ"ה הרי החליט המג"א שלא נמצא איסור באבל בברכת שהחיינו. ואיך נוכל לאסור לאבל משום הברכה היפוך מדעת המג"א. אבל עדיין נשאר לנו הסברה של הכניסה לחוד. מדצריך לברך ע"כ דשמחה הוי. והרי אבל אסור בשמחה. אך עכ"ז אמרתי שאין לאסור משום זה. דנהי דהוי שמחה. מ"מ אין זה שמחה כל כך אשר נאסור בשביל זה. כמו בשאר שמחה שאסור בו. דהנה הא דאמרינן דקנין בית הוי שמחה. באמת לא נצרך ללמוד זה מברכת שהחיינו. אלא לפענ"ד מפורש הדבר בירושלמי דמו"ק פ"ב ה"ד דמחצר אחרים לחצר שלו מותר לו לפנות במועד. משום דשמחה היא לו. וא"כ כיון שמפורש שמחה זו בירושלמי לכאורה הי' סברא לאסור באבל. אמנם אדרבה משם ראי' גמורה לפענ"ד להתיר לאבל ליכנס לבית שלו. דהנה הטור (או"ח סי' תקל"ה) הביא שאסור לפנות במועד מחצר לחצר משום טורח ביו"ט. ואח"כ הביא שם זה הירושלמי דמחצר של אחרים לחצר שלו יש להתיר דהוי שמחה. והנה לכאורה יש לעיין דהא פסק (בסי' תקמ"ו שם) וכ"כ כל הפוסקים שאין נישאין נשים במועד משום השמחה של נישואין. משום שאסור לעשות שמחה במועד שאינה מצד שמחת יו"ט. וכדקיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה. וסמכו זה על הקרא ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. וא"כ לפ"ז קשה על הירושלמי ממ"נ אם אין בזה שמחה הא הוי טורח. ואם זה לא נחשב לטורח בשביל השמחה. א"כ הו"ל לאסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכמו שמחת נישואין אלא ודאי דשמחה זו לא דמיא לשמחה שבכל הש"ס. דזה לא מועיל רק שלא יהא טורח על האדם הפינוי מבית לבית. אבל לא שיש בזה שם שמחה והרי הכלל ידוע דכל השמחות שאסורין במועד אסורין באבל. וא"כ מדהתירו לפנות במועד לחצר שלו. ולא אסרו מצד השמחה שאסור לערב במועד. ש"מ שאין בזה שמחה אמיתית כלל. אלא שאין בהפינוי טורח וצער כמו בשאר פינוי משלו לשלו או מחצר אחרים לחצר אחרים. אבל לא שם שמחה כמו בנישואין שאסרו לאבל משום שמחה. וגם אסרו במועד משום שמחה. אלא מותר ליכנס לבית שלו במועד ואפילו להרי"ף והרמב"ם שאוסרים במועד דלא כהירושלמי. הוא רק משום איסור הטורח. א"כ כ"ש דלדידהו ודאי מותר לאבל ליכנס בימי אבלו דטורח וצער איכא נמי בזה. ויש ראי' גדולה לפסק הזה דשרי. מהש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) לענין נטיעה של רבי דנטע בפורים ופירש"י שם ד"ה ותנא דממעטין בבנין של שמחה דוקא דהוי כאבלים. אלמא דהא דאסור האבל דוקא בבנין של שמחה ולא בשאר בנינים. ועיין בתוס' שם ודו"ק. וכן פסקתי הלכה למעשה.