ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן נח
נשאלתי על מה שלפעמים ירצה בן אדם לעשות מחיצה חדשה על בית החיים על קרובו שמת. אם רשאין לקחת את המחיצה הישנה לשאר תשמיש או להסיקה תחת תבשילו. וזהו מילתא דשכיחא. ואמרתי דפשוט לדעתי דאסור. דהנה בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן יו"ד וסי' ק"ג) כתב דגוף של ישראל חשוב לכמה דברים כמו ס"ת ממש עיי"ש. וא"כ הרי מחיצה הראשונה שהעמידו על גוף הנפטר הבן ישראל הוי כמו הארון הקודש שמשימין בו הס"ת. והרי כבר מבואר הדין דארון הוי תשמיש קדושה. וצריך גניזה. עיין (או"ח סי' קנ"ד סעיף ג'). ואסור להשתמש בו ואפילו הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה אסור ועיי"ש (ט"ז ס"ק ז'. ומג"א ס"ק י"ד) שפסקו כהב"ח דאפילו להניח שאר ספרים לתוך ארון אסור ואפילו בשעה שס"ת שם. ולא יפה עושים מה שמשימים נר בארון הקודש בהו"ר ושמ"ע. כיון שיש הורדה להארון עיין בט"ז שם וא"כ פשיטא בנ"ד דאסור. אך יש לחלק דהרי אין גוף המת בתוכה של זה המחיצה הנקרא צאם רק שעומדת על הקבר מלמעלה וי"ל דהן אמת שהקרשים שנותנין בתוך הקבר סביב גוף המת ממש. המה שפיר כהארון הקודש. וכמו שנקראים הקרשים ההם בלשון בני אדם בשם ארון אבל הצאם יש לומר דהוי רק לסימן שלא ילכו על גוף הקבר. וכמו ציון בלשון הכתוב ולא מצינו לכאורה שסימן הניתן לדבר יהי' עליו שם קדושה. דבעינן עכ"פ שם שימוש בו. כמו שנמצא בכל הש"ס בלשון תשמישי קדושה. פי' שמשמשין להקודש. אבל כאן מה יש בזה שימוש להמת. אך לדעתי זהו טעות גדול. דהא הפרוכת עצמה לא היתה משמשת כלום. רק והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים. ואפ"ה היא קדושה. ולא עוד אלא עכ"פ שומר הויא המחיצה הנ"ל. ששומרת מקום הדבר. וכבר קיי"ל בטומאה דשומר ויד הוי כגוף הדבר. א"כ שוב הוי כגוף הנפטר הקדוש. ועיין (חולין דף נ"ח) ובפ"א מ"ב דטהרות דהעור והנוצה הוי כבשר. ולכן לפענ"ד ודאי אסור. רק שכן יעשו שיתנו חתיכות העצים מכל המחיצה הישנה תחת המחיצה החדשה ובזה תהי' גניזתה: