ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן נא
עיין בשו"ת צמח צדק להגאון הקדוש מליבאוויטש (חלק אהע"ז סי' רס"ח) שהביא קושיא על הר"ן (נדרים דף ע"ח ריש ע"א) שכתב ולפי זה משמע לי דלשון מופר הוא מכאן ולהבא. ולשון מותר הוא מותר מעיקרו. דמוכח להדיא שאין הבעל עוקר מעיקרו. רק מפירו מכאן ואילך. וא"כ למה לא פשטו מכאן האיבעיא שבש"ס (נזיר דף כ"א ע"ב) אי בעל מיעקר קא עקר. או מיגז גייז. דהא כיון שהחליט הר"ן דלשון של הבעל הוא מכאן ואילך. ע"כ ס"ל דלא מיעקר קא עקר. ולכאורה היא קושיא נוראה מאד. ועיין בשו"ת הרדב"ז כרך ראשון (חלק ב' סימן רפ"ג) מביא קושיא זו. ועיי"ש היטב בדבריו. אבל לפענ"ד נראה להסביר הדבר בטוב טעם ודעת. אחרי שנבין היטב הדברים. דהנה ידוע ההלכה שהאשה היא תחת רשות בעלה. ואין הבעל תחת רשות אשתו. וזהו אומרם ז"ל בכמה דוכתי ועיין (ברכות דף כ"ד) אשתו כגופו דמיא ולא אמרו אישה כגופה. ועיין נמי היטב בספר החינוך (פ' ראה מצוה תפ"ט) וז"ל ובא עלינו החיוב אשר נראה בבית הבחירה. רק הזכרים. לפי שהם עיקר הבית. והטף והנשים טפלים להם עכ"ל עיי"ש. וזהו נמי ביאור דבריהם בכמה מקומות. מה שקנתה אשה קנה בעלה. ועיין בש"ם (סנהדרין דף ע"א ע"א). והיינו ג"כ בעבור העיקר הנ"ל. כי האשה טפלה לבעלה. וכמקצת גופו דמיא. וזהו ג"כ אומרם בש"ס ידה כידו ולא אמרו ידו כידה בשום מקום. ועיין (נדרים דף פ"ח ע"ב). ומה שאמרו בש"ס (כתובות דף פ"ג ע"א) דלאביי ידו כידה היינו ג"כ רק למעליותא דיליה ע"ש. ובאמת פליג רבא עליה דידו עדיפא. וכן מה שאמרו (שם דף פ"ה ע"ב) דמכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו אינו מחול. דידו כידה היינו ג"כ לענין טובת הבעל דוקא. אבל לגריעותא של הבעל לא נמצא בשום מקום. והיינו מצד הסברא הנ"ל שהאשה נחשבת לבעלה כמו עבד לאדוניו ואע"ג דמצינו בש"ם (קידושין דף ו' ע"ב) דאמרו דעבד כנעני גופו קני לו ואלו אשה לא קני לו גופה עיי"ש מ"מ לא קשה על דברינו דהסברא ברורה ודאי כנ"ל רק החילוק ביניהם הוא דעבד כנעני גופו קנוי כממונו של האדון וכשאר נכסי האדון קרקעות ומטלטלין שלו כן נמי גוף העבד. וכשם שאדם מנחיל ממונו ונכסיו ליורשיו אחריו כן נמי מנחיל את עבדיו ליורשיו אחריו וכדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'. ובזה ודאי דלא דמיא אשה לעבדו דאשתו אינו מנחיל לבניו. וסברא זאת מפורשת (ברש"י ב"מ דף י"ב ע"ב) שזהו החילוק בין עבדו הכנעני לאשתו. וכן (בכתובות דף מ"ג ע"א) דמיתה מוציאה מרשות האב. דממעטינן מאותם דכתיב גבי עבדים אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. ולכן נראה לפענ"ד לומר דביאור הדבר כך הוא. דכשם שזכתה התורה להאב כח בתו כן נמי זכתה התורה כח האשה לבעלה. וזהו אומרם במשנה (כתובות דף מ"ו ע"ב) האב זכאי בבתו בקידושיה וכו'. נשאת יתר עליו הבעל וכו'. וכן נמי אמרו (קידושין דף ב' ע"ב) כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש. ועיין תוס' ישנים שם ולדידי שפיר דהא נ"מ גדולה כמו כן בגירושין איני אישך איני בעלך אין כאן בית מיחוש (שם ה'). והיינו שהסברא נותנת דהאשה נחשבת קנין כספו של האיש כעבדו ממש. רק שאין מורישה לבניו אחריו. אבל אין האיש נקנה להאשה כלל וכלל. רק שנעשה לה אדון לזונה ולפרנסה בכל הצטרכותה כמו שומר על הפקדון שיש לו. ועיין היטב בדברי הרב המגיד (פרק כ"א מהלכות אישות הלכה ט') שכתב שם דדברי הראב"ד אינם. דהאשה בלבד היא שכורה להבעל בכל עת ובכל שעה. אבל אין הבעל שכור להאשה אלא בשעה שעוסק בצרכיה עיי"ש. ועיין נמי בר"ן (נדרים דף ל') דהיא הפקר לו. אבל אין הבעל מפקיר עצמו לה. ואחרי כל הקדמות הללו יובן היטב הענין של האיבעיא דבעי הש"ס בעל אי מיעקר קא עקר או מיגז גייז. פי' דנהי דידעינן דלשון הפרה הוא מכאן ואילך כדברי הר"ן. אבל מ"מ מיבעי להו איך הדין. דהא דנתנה התורה כח להבעל להפר נדריה אם הענין הוא משום דאין בכחה של האשה לאסור איסר על נפשה כיון שהיא תחת רשות בעלה. וא"כ יהיו נדריה תלויים ועומדים שאם יתרצה הבעל בהנדרים שלה אז יהיו חלין הנדרים למפרע מעת שנדרה ואם יפר אותם ביום שמעו אע"ג דהבעל אינו מיפר רק מכאן ולהבא אפ"ה נתבטל הנדר למפרע. דהא היא תחת רשותו ואינה בידה וכחה כלל לנדור נדר. כמו שאין בכח האדם לנדור ולאסור איסר על חצי גופו. כן אין בכח האשה לנדור בלא הבעל. דהיא דמיא כמו פלגא דגופא דיליה. או דילמא מיגז גייז פי' דנהי דהיא תחת רשותו לכל הדברים. אבל אפשר לומר דלענין נדרים יכולה לנדור שפיר בלא בעלה, רק שהבעל בא ומבטלו אח"כ. אבל כל זמן שלא נתבטל הנדר. היינו קודם שהפר לה. אז הנדר קיים כמו באיש ממש. ובזה נבין שפיר פסק ההלכה דמיגז גייז. דהא ודאי שאי אפשר שהיא תלויה בנדרה ברצון בעלה. א"כ לא הי' צריך הכתוב לתלות הנדר באמירה שלה. רק לומר דהבעל נודר והיא נאסרת. אלא ע"כ שלענין נדרים היא כגוף אחר ממש מהבעל. רק שיש כח ביד הבעל לבטל את הנדר. ויש לבאר בקיצור דזהו פי' האיבעיא. אם אמרינן דנדרי אשה תלויין ועומדין על מנת שירצה בעלה. או דילמא שאין הנדר תלוי. ושפיר חל בעת שנדרה. רק שהבעל במחאתו מוחה בידה ודו"ק אך נסתפקתי אם י"ל באדון שיפר נדרי עבדו. דהא עבד איתקש לאשה מהיקשא דלה לה. א"כ כשם שהבעל מיפר נדרי אשתו כן האדון מיפר נדרי עבדו. ועדיין צ"ע כעת: