ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן לח
נשאלתי מידידי המו"פ הר"ר אברהם ישראל נ"י מקארסאן לפשוט לו ספיקו שנסתפק. בהא דקיי"ל דרתיחת מליחה אינו נבלע אלא כדי קליפה. ובכחוש לגמרי גם אנו בקיאין. אם אמרינן דמהחתיכה נפלט כל האיסור. רק בההיתר אינו נבלע כ"א כ"ק. או שאינו נפלט רק מן קליפת האיסור ונ"מ שאם הונח חתיכת איסור מלוח אצל היתר צלול אם צריך ששים נגד כל האיסור. או סגי נגד קליפת האיסור עכ"ל השואל:
והשבתי דלפי דעתי אין כאן ספק כלל. דהנה מ"ש בהא דקיי"ל. ע"כ זה טעות רק כוונתו על שיטת ראבי"ה שהובא בב"י (סי' ע' וסי' ק"ה). אמנם המעיין במקור הדברים שם בב"י בשיטת הראבי"ה. יראה שנפשט ספיקו. דהא באמת יש להבין שיטת הראבי"ה. מדוע יסבור דגם בשמן אין אוסר יותר מכדי קליפה. אך באמת ביאר טעמו הראבי"ה ז"ל כפי שהובא בשערי דורא (שער ל"ח) וז"ל אות באות פסק אבי העזרי שאם נמלח חלב ובשר הבשר צריך קליפה במקום שידוע שנגע בהחלב. וצריך להעמיק בקליפתו יותר ממה שהוא קולף אם מלח בשר נבלה כחושה עם בשר כשרה. משום שהחלב נבלע בה טפי. והכל לפי אומד הדעת. כמה שראוי לבלוע בתוכו יקלוף וכו'. וכ"ש במליחת בשר עם חלב שאין לאסור את כולו. אלא לפי אומד פעפועו שהוא דבר מועט ויקלוף מעט. והאבי העזרי האריך בזה מאד. ופירש שם דאפילו חלב הרבה במליחה הרי הוא כחלב מעט בצלייה שאינו מפעפע כל כך במליחה כמו בצלייה. וניכר לעינים שמפעפע יותר בצלייה מן המליחה הלכך במליחה א"צ כי אם קליפה כדפרישית. ואומר אבי העזרי דכל מה שפירש קיבל מאביו ר' יואל ומר' אליעזר ממיץ וגם פירש דבמליחה או בצלייה לא שייך ששים אלא כדי קליפה כפי אומד הדעת דבשלמא גבי בישול שהמים מוליכין אותו בכל התבשיל שייך ששים אבל במליחה או בצלייה שכל האיסור בצד אחד לא שייך אלא קליפה במקום שנגע ואם אין ידוע מקומו יקלוף כל החתיכה עכ"ל השערי דורא. והנך רואה שהראבי"ה עצמו מחלק בין שמן לכחוש נמי לענין הקליפה דעכ"פ בשמן יותר עמוק הקליפה מבכחוש. והיינו משום דכל שהאיסור הוא שמן ע"כ מפעפע יותר. רק שאינו מפעפע בכולו כמו בצלי. אבל מ"מ ע"כ מפעפע יותר מבכחוש וא"כ עכ"פ היינו דוקא גוש בגוש משום דכל טעמו וסברתו דלא דמי לבישול שיש בו מים אבל במליחה אין כאן דבר לח שיהיה מוליך את הטעם והפליטה של המליח האיסור רק נגע גוש בגוש לכן אין שייך אלא קליפה. א"כ היכא שיש היתר צלול הרי ברור דהראבי"ה מודה דהא יש כאן מים שיוליכו את הטעם ופליטת האיסור. וכן מבואר להדיא בדברי המרדכי (פ' גיד הנשה) ובד' זיטאמיר הוא (חולין דף שט"ז ע"ג) וז"ל ראבי"ה פסק אם נמלחו חלב ובשר יחדיו וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה אבל ביטול בששים לא שייך גבי מליחה כי אם גבי בישול שהמים מוליכין הטעם בכל מקום ואין האיסור נשאר במקום אחד כדאמרינן (פ' כל הבשר) במה דברים אמורים שניער וכיסה משמע אבל לא ניער וכיסה לא בטל בששים משום דהאיסור במקום אחד ובמליחה לא עבר האיסור בכל החתיכות אלא במקום הגעתו דומיא דצלי דקולף במקום שנגע עכ"ל עיי"ש:
הרי שמדמה זה לכאורה לגמרי לצלי. אבל ע"כ לומר דודאי דהראבי"ה נמי כוונתו להתיר אפילו בשמן בקליפה ורק בצלי שאני קצת. אבל מ"מ מבואר במרדכי נמי דהסברא הוא מחמת שאין כאן מים שיוליכו טעם האיסור בכולו רק שהוא גוש בגוש. מבואר מזה דאין הטעם משום שלא נעשה האיסור רותח כי אם כ"ק. דאל"כ הי' לו להראבי"ה לומר בפשיטות דביטול בששים לא שייך גבי מליחה כ"א גבי בישול שבבישול נעשה האיסור רותח בכולו ובמליחה לא נעשה רותח בכולו וזה פשוט ומבואר לכל רואה ומעיין היטב אלא ע"כ דכל עיקר הענין דמחמת שאין כאן דבר צלול שיוליך פליטת האיסור בכל שטח ההיתר רק במקום שנגע. א"כ היכא שנפל בשר איסור מלוח לתוך היתר צלול. או בשר רותח מחמת מליחה לתוך חלב אסור החלב להראבי"ה נמי בפשיטות בכולו ובעי ס' נגד הבשר כולו ודו"ק. וראי' ברורה לזה דהנה הרנ"ש במבוא שערים (שער ל"ח אות א') ד"ה וצריך שיעמיק וכו' הקשה דברי השערי דורא אהדדי דכאן פסק דבמליחה כ"ק סגי ולעיל (בשער י' סי' כ' וסי' כ"א) כתב שאם נמלח בשר נבלה ושחוטה אסורה מן התורה וכן כתב עוד השע"ד (בסימן כ"א) דכן הדין בשר נבלה ושחוטה נמי שניהם אסורים דמשמע בכולו. ותירץ הרנ"ש שם דהשע"ד בעצמו סובר דמליחה ששים בעינן וכאן כתב דברי הראבי"ה. ואח"כ הביא דיש מתרצים משום דהרי בש"ס נמי מצינו איסור גבי מליחה וע"כ רק כ"ק להרא"ש וה"נ השע"ד שנקט בלשונו (בסי' כ' וסי' כ"א) אסור ג"כ כ"ק קאמר. והרנ"ש שיבח זה התירוץ עיי"ש. והרי קשה להיש מתרצים איך נעלם מהם דברי השע"ד (בסי' כ"ב) דפירש להדיא דהאי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דשרי רב הונא היינו דוקא משום שהכותח לא היה מלוח לגמרי. וגם בר גוזלא לא היה מלוח שאם הי' הגוזל מלוח היה אסור הכל עד ס' ועיין ברנ"ש שם (ס"ק ז') דאפילו לא היה הכותח מלוח רק הגוזל לחוד אסור ג"כ עד ס' הכל. משום דהגוזל אסור דבלע מהכותח שהוא לח אצלו והכותח אסור כדין טמא מליח וטהור תפל דאסור שהמליח הטמא פולט ואותה פליטה חשובה רותח ובלע הכותח שאין מליח עכ"ל עיי"ש. והרי כאן ליכא שוב לומר דכ"ק קאמר דהא בהדיא אומר שאוסר עד ס'. ומה יענו על זה היש מתרצים וגם למה לא אמר הרנ"ש עצמו ראי' מכאן לדחות את דברי היש מתרצים וגם למה לא הקשה הרנ"ש מכאן שמפורש עד ס' והקשה (מסימן כ' וסי' כ"א) דשם כתב השע"ד סתמא דאסור ורק ממשמעות הוכיח דסתמא הוי עד ס' ולא הביא מהכא דמפורש עד ס'. אלא ודאי דמכאן ל"ק מידי דכה"ג דאחד צלול גם הראבי"ה ודאי מודה דאסור עד ס'. ובאמת מפורש נמי בש"ך (סי' צ"א ס"ק ט"ז) דאחד צלול שניהם אסורים פי' דאם הבשר מלוח שניהם אסורין ועיי"ש פלוגתא לענין אם החלב לבדו מלוח משמע דאין חולק שהבשר המלוח שנפל לחלב לכ"ע נאסר החלב עד שיהיה ס' נגד הבשר. ואך צ"ע קצת מדברי הט"ז (סי' פ"ז ס"ק י') שהקשה דהא החלב שנמלח בהקיבה לא נאסר להרא"ש דסובר כהראבי"ה שאינו אוסר אלא עד כ"ק. והרי התם צלול הוה ובאמת י"ל דלפי כל האמור מתורץ קושיא זו של הט"ז שהניחה שם בצ"ע. אך לתרץ דעת הט"ז יש לומר דכל חלב שבקיבה גם הצלול הוא אינו צלול כמו חלב פשוט רק שדומה יותר לדבר גוש ואינו דומה למים. או י"ל דהט"ז סובר שאם החלב לבדו מלוח לא נאסר החלב כולו. עכ"פ נפשט ספק שלך דמן האיסור נפלט כולו רק שבההיתר אינו נבלע רק כ"ק. ולכן שפיר יש נ"מ בין אם ההיתר דבר גוש דסגי בקליפה להראבי"ה ובין אם הוא צלול דבעינן ס' לכ"ע ודו"ק: