ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן טו
עוד נשאלתי מאחד שלקחו רגל בהמה ומלחוה שלימה כמות שהיא ולא הסירו הטלפים ובעת המליחה היתה עומדת על הטלפים כמנהגינו ואחר המליחה קצצו ראשי הטלפים ואח"כ צלאוה בתנור מלא אש להשיר השער. מה דין הרגל. והנה ידוע ע"פ הש"ך (סי' ס"ח ס"ק י"ג) דמה שבתוך הטלפים נאסר כדין מלח בכלי שא"מ. ומה שלמעלה מטלפים שרי ועיין בפמ"ג שם ובחכמת אדם (כלל ל"ג). וא"כ לכאורה יהי' הדין דיקצוץ כל הטלפים ומה שלמעלה יהי' מותר אמנם לכאורה יש לאסור כיון דחציה אסור א"כ מה שלמעלה בלע ממה שבתוך הטלפים ע"י חום הצלי שאח"כ כיון שאין ששים נגד מה שבתוך הטלפים. אמנם לכאורה י"ל דשרי דהא אין כאן רוטב והט"ז כתב (סי' ק"ה ס"ק ט"ז) דמלח בכלי שא"מ הוי בלוע כחוש דדם כחוש הוא. וקיי"ל דבבלוע בקיאינן ואין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וה"ה גם בחתיכה אחת ממקום למקום. וכיון שכן מה שבתוך הטלפים הרי לא נאסר רק מחמת דין מלח בכלי שא"מ דהוי מחמת דם וזהו איסור בלוע כחוש ואין כאן רוטב ואינו אוסר. אמנם באמת ברור הוא דלפי מ"ש הש"ך (סי' ק"ה ס"ק ח"י) דזהו דוקא אם נפל על חתיכה דם ממקום אחר הוי זה בלוע כחוש אפי' לגבי צלייה ומליחה אבל בדם של עצמה הוי איסור מגופה במליחה וחום הצלי' וכבר כתב הפמ"ג במ"ז (ס"ק ט"ז בסי' ק"ה) דבמליחה וצלי' היינו אצל האש הוי דם של עצמה איסור מגופה וכיון דכאן הוי אצל האש ממש דהוי צלייה ודאי דנאסרה כל הרגל כולה מן החתיכה שבתוך הטלפים שאיסורה מחמת שמלח בכלי שא"מ דלצלייה נחשבת זה לאיסור מגופה ודו"ק: