ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן פב
איתא בתענית (ד' י"א ע"א) על הפסוק דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו ומקשינן על זה למה לקחו אבן דוקא עיי"ש מה שתירצו. ומסיימין שם בש"ס יצער כל אדם עם הציבור ואם יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו מעידין בו שנאמר אבן מקיר תזעק וכו'. וקשה מאוד למה דוקא על העבירה הזאת נקטו מי מעיד בי ומצאו עדים נאמנים האבני ביתו של האדם והלא יש שס"ה לא תעשה בתורה שם מי הן העדים. כן יהי' על עבירה הזאת שאינו מצטער בצערן של הציבור. אבל יבוא על נכון בעז"ה דהנה במדרש רבה (פ' ויצא) על הכתוב ויקח מאבני המקום הה"ד תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. שהוא מדרש פליאה מה התכוון בזה. אבל יבוא על נכון בהקדים. דהנה יש שני דברים שאינן מקבלין טומאה. אש. ואבן. אש כדאיתא בש"ם (ברכות כ"ב) ר"י אומר ד"ת אמק"ט שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אמק"ט עיי"ש. ואבן ג"כ אמק"ט כידוע דהפרה האדומה היתה נעשית רק בכלי אבנים. וא"כ זה יותר חידוש מאש. דאש דאינו מקבל טומאה אין זה רבותא כלל דהרי אין מציאות לעשות שום כלי ותשמיש מאש. דהרי אפילו פשוטי כ"ע נמי אמק"ט ומכ"ש גולמי אש כזה. משא"כ אבן שאמק"ט זה חידוש דהא עושין מהן כלים יקרים. ואעפ"כ אין מקבלין שום טומאה זה רבותא גדולה. וא"כ הי' יכול ר' יהודא לומר יותר כתיב שני לוחות אבנים למה אבנים מה אבן אמק"ט אף התורה אמק"ט ומה הוצרך דוקא לאש. ואגב אורחא יתפרש לנו הפסוק הנעים. למען ירבו ימיכם על האדמה. כימי השמים על הארץ. עד"ז. דהנה תנן במשנה (פ"ט דנדה ד' נ"ט) ישבה על ספסל של אבנים ומצאה כתם ר"נ מטהר. ומשום הכי אמר שמואל בריש פ' הרואה כתם בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה דסבר שמואל כר' נחמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם. א"כ הרי קרקע עולם אינו מקבל טומאה. ובפשיטות יש לנו לידע דארץ אינו מקבל טומאה. מהסוגיא דשבת (ד' פ"ג ע"ב) דתנן מנין לספינה שהיא טהורה דמפרשי בגמרא דומיא דשק מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל וכו' לאפוקי דבר גדול וכבד שאינו יכול להתטלטל אמק"ט. וממילא הארץ דאינה מטלטלת ודאי אמק"ט. והוא הדין לפי"ז דשמים ג"כ אינן בדין קבלת טומאה כלל. דהא אין שמים מטלטלין. ועוד הא שמים נעשו מאש ומים. כדפירש"י ריש בראשית. ובאש ידענו לעיל שאין מקב"ט. ומים נמי אמק"ט. דהא ים אמק"ט כדנ"ל במשנה דשבת. דרך אניה בלב ים מה ים טהור. ושם פירש"י (ד' פ"ג סוף עמוד ב') דים לאו דוקא דכל הנהרות נמי טהורין:
והנה ידוע דרז"ל גזרו טומאה על ארץ העממים שהן מטמאין כדאיתא במשנה דנזיר (ד' נ"ד ע"א) ובכל הש"ס בכמה דוכתין. א"כ מה מתוק מדבש אמרת ה' צרופה. שירבו ימיהם על האדמה הקדושה שהיא תמיד עד לעולם. כימי השמים על הארץ מה שמים וארץ אינן מקבלין טומאה לעולם. אף ארץ ישראל אינה טמאה ודוק. ומה נכון בזה נמי הפסוק באמרו ונתתי את שמיכם כברזל וארציכם כנחושה. פי' שיבואו לארץ העמים ששם גם שמים וארץ מטמאין. כמו ברזל ונחושת שהן מתכות. ודו"ק. ובזה כשחר נכון דיוק הש"ס (דתענית ד' ד' ע"א) כל ת"ח שאינו קשה כברזל וכו' שנאמר ארץ אשר אבניה ברזל, אל תיקרי אבניה. אלא בוניה. צריך לפרש מה הי' קשה להו. אבל השתא מובן דהא אבנים אין מקבלין טומאה. וא"כ איך אומר אבניה ברזל. וביותר קשה איך אומר זה על ארץ הקדושה שהיא ארץ כזאת שאבניה בדומה לברזל. שהרי אדרבה להיפך שהיא ארץ טהורה. וברזל שלה כאבן. ולא אבניה כברזל. ולכן דרשו זה שאל תיקרי אבניה אלא בוניה ודו"ק:
ועתה נחזור לעניננו א"כ למה באמת המשיל ר' יהודא ד"ת רק לאש לענין זה. שלא מקבלין טומאה. אבל יובן דיש חילוק גדול בין אש ואבן. דאש דאינו מקבל טומאה אין בו חילוק בין אש יחידי בין אש רב. אבל אבן דייקא כשהוא יחיד אינו מקבל טומאה. אבל הרבה אבנים יש פעם שמקבלין טומאה גדולה למאוד ביותר מכל שאר דברים. דהיינו דהא קיי"ל בתורת כהנים אשר ע"י נגעי הבתים דנטמא הבית וכל הבא בתוכו. וכל הכלים שהיו בו. צריכין דייקא שיהי' הבית מאבנים אז יטמא בנגעים אבל לבינים אינו טמא כלל. לכן המשיל ביותר הד"ת לאש. והענין אתי שפיר. במלחמת עמלק עם ישראל הי' רק מחמת שנתפזרו אז הלבבות דבני ישראל, וכדפירש"י ז"ל בפסוק ויסעו מרפידים ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד. בלב אחד. אבל שאר החניות כולם היו בתרעומת ומחלוקת. דלא זכו להתורה רק כשהיו כאיש אחד בלבד. דאז הם רק כמו אבן אחת שאינו מקבל טומאה. ויכלו לקבל התורה. שהיא טהורה. ואינה מקבלת טומאה. אבל כשהיו ברפידים שדרשו רז"ל שרפו ידיהם וכו' והתחלקו לכן דקדק הכתוב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים דייקא. והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ודרשו במשנה דראש השנה (כ"ט) וכי ידיו של משה עושין מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים. פירוש שמתאחדין לאחד כי הם כולם בני אל חי אב אחד יחיד ומיוחד. וכל אחד בלא חבירו אינו כלום. אז גבר ישראל דייקא. ולזאת אמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו להודיע שרק אם הם אבן יחידי אז יגברו ישראל. ולא כשהם אבנים הרבה. וזהו נמי כוונת המדרש רבה. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו שראה שכל הצרות באים רק כשהם אבני המקום רבים במספר. ואין אחד מצטער בצרת חבירו. כי חושב שהוא אינו צריך לחבירו והוא רואה ודורש רק טובת עצמו. שיהי' טוב לו בלבד. זהו הרעה הגדולה. וישם מראשותיו. שיהיו מהאבנים רבים רק אבן אחת. כמו שהי' האמת בסוף שכתוב ויקח האבן כידוע. ולכן אומר המ"ר ויקח מאבני המקום. הה"ד תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות אימתי ח"ו תשתפכנה בראש כל חוצות ח"ו. כשהם אבני קודש שהם רבים שאז מטמאין ודו"ק. ומה יומתק לנו עתה הגמרא הנ"ל לחיך מאוד. אם אין אדם מצטער בצערן של ציבור. ואומר מי מעיד בי. אבני ביתו מעידין בו. פי' כשהוא פורש עצמו מן הציבור דייקא ואז נעשו אבנים הרבה ויטמאו בנגעי ביתו. וזהו אבני ביתו. פי' אבנים הרבה דייקא:
וזהו שאמרו בש"ס אין אדם רואה חובה לעצמו. והקשו כל הראשונים אדרבה מי יודע עוד יותר מכאשר ידע אינש בנפשי'. ואיך יאמרו שאין אדם רואה חובה לעצמו. אבל פירושו טוב מאוד. שאין רואה כל כך חוב בזה שהוא לעצמו. שהרי באמת יש אומרים האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדת בינוני א"כ כל אדם אין רואה החוב הזה שהוא לעצמו בלבד. ואינו מצטרף עם אחרים. וכן זהו שאמרו פ"ב מ"ה דנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שהנגע הלז שתופס בעיניו שכל מה שיש לו הוא רק לעצמו זה הנגע אינו רואה. ובאמת היא נגע גדולה, שנאמר אבן מקיר תזעק פי' מקיר תזעק שכולם יהיו רק אבן אחת. וע"ז בא הכתוב ואומר אבן מאסו הבונים ודרשו רז"ל (פסחים קי"ט) על ישראל שמאסו אותם כל האומות הנה אם הם רק בשם אבן אחת אז היתה לראש פנה. וזה נכון וברור לענ"ד:
והנה כתיב (משלי י"ט) בית והון נחלת אבות. מה הכוונה בזה. אבל יובן למאוד ע"ד הלימוד דהנה יש בית שאדם עושה לו בית לדור בתוכו הוא ובני ביתו למחסה ולמסתור מזרם וממטר. ויש בנין שאדם בונה שיהי' לו מהבנין איזה הכנסה לפרנסתו וזה נקרא הון שמכניס לו רכוש כשיעזור השי"ת. והנה קיי"ל בש"ס דיש חזקה דאבהתא דכשהאב הי' מיוחס וירא השם ותם וישר אז ברא כרעא דאבוה וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי. ושדינן גופו בתר עיקרו וגופא בתר רישא גרירא. וכמו שאמרו בכמה סוגיות בדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא (כתובות כ"ו) אז הבן אוכל בתרומה ונושא כפיו ובאמת כל המקור הראשון ושורש הראש דלמדנו דין חזקה דמעיקרא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דמעיקרא לא ידעינן רק מבית בלבד כדלמדו חז"ל בש"ם (חולין פ"ק ד' י') מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה מהפסוק ויצא הכהן מן הבית וכו' דלמא אדאזיל בצר לה שיעורא אלא העמד על חזקתו. וזהו בית והון. מבית והון דהוא נמי חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו ידעינן רק מבית והון. ממילא מזה דייקא ידעינן נמי נחלת אבות חזקת אבהתא דהבן הוא ביחוס אביו. וזה פשוט ונכון מאוד: