ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן עא
נשאלתי מחד צורבא מרבנן להסביר לו דברי הש"ס (נדה דף י"ג) שאמרו המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ופריך ולימא אסור. ומשני משום דקמגרי יצה"ר אנפשי'. ויש להבין ממנ"פ אם נאמר דכל מקום שנאמר על שום דבר לשון אסור. אינו חייב נידוי. א"כ קשה למה פריך ולימא אסור. הא י"ל דלהכי לא אמר אסור. דא"כ היינו פוטרים אותו מנידוי. והכא באמת חייב נידוי. לכן לא יכול לומר אסור סתם. ואין לומר דהכי פריך למה חייב נידוי. מפני מה גדול עונו בזה לחייבו נידוי. וע"ז משני שפיר. ז"א. דא"כ הו"ל לומר מאי טעמא. ולישני משום וכו'. אלא ע"כ מדנקט ולימא אסור משמע ודאי דגם בכל מקום דנקט אסור חייב נידוי נמי. וא"כ קשה מאי משני משום וכו'. דאכתי קושית המקשה במקומה עומדת. דהא אם יאמר סתם אסור ג"כ נדע דחייב נידוי. כבכל דוכתא. ומאי אולמי' דאיסור זה שהוצרך לפרש בו דחייב נידוי. ולא רצה לסמוך על לשון אסור סתמא. והשבתי לו דזה ודאי דבכל מקום שאמרו חז"ל לשון אסור. חייב נידוי נמי. וכמ"ש כן הר"ן ז"ל (פ' שמנה שרצים) ד"ה אמר רב וכו' עיי"ש. ואפ"ה לא קשה על הש"ס כאן דמשני משום וכו'. דהנה התוס' (יבמות סוף דף כ"ב ע"ב) בד"ה כשעשה תשובה וכו' וז"ל אותן שהוציאו מפיהם ברכה לבטלה או שעשה מעשה שנתחייב נידוי אז אפילו כשעשה תשובה ידי נידוי שלו לא מיפטר. עכ"ל התוס'. וא"כ לפ"ז י"ל שזהו החילוק דאם נאמר סתם אסור אז רק ראוי לנדותו אבל כשעשה תשובה מיפטר ושוב לא ינדו אותו. אבל אם אומר יהא בנידוי גם תשובה לא מהני לו כסברת התוס'. ולכן משני הש"ס שפיר משום דקמגרי יצה"ר אנפשי' וכו' כנ"ל ודו"ק: