ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן ע
מה שהשבתי למופלג אחר כסוגיא דהרגו אין נהרגין ומכות דף ו' ע"ב).
ע"ד שאלתך להסבירך טעמו של דבר למה אם לא הרגו נהרגין העדים זוממין ואם הרגו אין נהרגין וגם מהו סברת הר"מ ז"ל שסובר דבמלקות אפילו כשנלקה לוקין העדים זוממין. והמפרשים כתבו בזה להסביר הענין עיין כ"מ (פ' כ' מהלכות עדות) והוא מדברי החינוך עיי"ש. ונראה לפענ"ד להסביר הדבר היטב. דהנה (פ"ק דחולין דף י"א) גמרינן מעדים זוממין דאזלינן בתר רובא. דאל"כ ניחוש דילמא גברא דאסהידו בי' טריפה הוה וכי תימא דבדקינן לי'. הא תנא לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין עכ"ל. והנה לכאורה קשה למה הוצרכו להאריך ולהביא מימרא דהרגו אין נהרגין הא עיקר הראיה רק מלא הרגו דנהרגין. דמזה לחוד מוכח דאזלינן בתר רובא. אך האמת ודאי כן הוא. דהנה עד כאן לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא רק אם עדיין חי הוא דרוב בני אדם חיים שלימים הם בלא חולי ועיין (קדושין דף ע"ט) דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ובשו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ב) אבל אם מת איפכא אמרינן דרוב בני אדם שאינם חיים לאו שלימים הם. ובההריגה איתרע חזקתו. והא דחייבה התורה לההורג הוא משום שהחיוב בא עליו מעת שהתרו בו העדים שאז החזקנוהו בשלם אבל בעדים זוממים שאנו באים לחייבם מצד העדים האחרונים המזימין אותם. א"כ היינו דוקא כשבאו העדים האחרונים כשההורג חי דאז הוא ודאי בחזקת שלם. והמוזמין רצו להורגו. מש"ה שפיר נהרגים משום דרוב בני אדם חיים ושלימים הם. משא"כ כשהרגוהו דאז בעת בוא העדים המזימים כבר נהרג. והרי השתא נתחדש חיוב הריגה על המוזמין ולא מקודם לכן חיישינן שפיר דילמא טרפה היי דהא השתא כבר מת. ודו"ק. משא"כ בדין מלקות דלא שייך סברא דאזלינן בתר רובא רק צערו של זה לכן מלקין גם אותם:
ועוד אמרתי ליישב הקושיות הנ"ל בדרך אחר. דהנה לכאורה קשה דהא קיי"ל ביומא פ' יוהכ"פ (פ"ד) ובכמה דוכתי שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וא"כ איך נהרגין משום רובא. ולמה לא ניחוש למיעוטא לפקוח נפש הרוצח והעדים זוממין. וניבעי בדיקה דוקא וא"כ אפילו לפי מה שתירצו התוס' (בחולין י"א ד"ה ליחוש) דע"כ מדכתיב באבן או בכלי ברזל מוכח דלי אפשר בבדיקה אפ"ה נדחוק נפשין ונוקמי' לקרא בשהי' הקרום של מוח מגולה. מכח הך קושיא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אלא ע"כ אנו צריכים לתרץ ע"פ מ"ש התוס' (ביומא פ' יוהכ"פ דף פ"ה) בטעמא דמילתא שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום שהכתוב אומר אלה המצות אשר ועשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל וא"כ הרי ע"כ דוקא בהני מצות שאין דוחין נפש. אבל באלו המצות אשר בודאי חייב מיתה א"כ אלה המצות כמו שאין כאן שום פקוח נפש. ואם היינו אומרים דאזלינן בתר רובא גם אפילו בפקוח נפש היינו הולכין אחר הרוב וא"כ כיון שהנפש נדחה מפניהם חשיב נגדם כאילו אינו ודוק. ולכן שפיר נאה אם הרגו שאין נהרגין כיון דמסברא החיצונה אין נהרגין לעולם משום שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. ויש לנו לחוש דילמא טרפה הוא ורק כיון דקרא גלה לנו לכן אין אנו חוששין לפקוח נפש. משא"כ בשהרגו דאז מפורש בקרא לא מצינו. ואדרבה כאשר זמם לאחיו קיים משמע. שפיר גם הסברא החיצונה מסייעא לזה דשמא לא הי' שלם. משא"כ במלקות. שאין כאן סברא חיצונה. ואדרבה הסברא מבררת לנו להיפוך. לכן חייבין לעולם. ועוד דהא דלוקין מ"מ היינו משום שם אחר משום שעברו על והי' אם בן הכות הרשע שחייבין מלקות. ולא מכאשר זמם נפקא ובזה מיושב הכל ודו"ק. דברי ידידו וכו':