אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס › סימן מז

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס · סימן מז

סימן מו

בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן נ"ד) נסתפק היכא דאחד עבד עקירה מרה"ר לכרמלית. והשני עומד בכרמלית ועושה הנחה. מי אמרינן כיון דדין כרמלית גופי' גזירה. ואיך נגזור עוד דגם בשנים אסורין לכתחלה או דאפ"ה אסורין. והעלה הגאון הנ"ל להתיר מטעם הנ"ל דהוי גזירה לגזירה. וכדאיתא בש"ס (שבת דף י"א ע"ב) דמותר לאדם לשתות ברה"ר והכלי בכרמלית. וכן הכא י"ל כן עיי"ש. ולפענ"ד דבריו צ"ע חדא דקשה איך דימה הג' דין זה לדין גלג"ז. בשלמא היכא דהמעשה בעצמה באמת מותר מדינא. רק משום שאנו חוששין שמא יעשה איסור. בזה שייך לומר כיון דהאיסור גופי' גזירה היא אין לגזור יותר. אבל בנ"ד הא חז"ל אסרו לאדם שיעשה עקירה מרה"ר. וכן אסרו לעשות הנחה חדשה שלא היתה. כמו החפץ הזה שלא הי' עדיין ברה"י. אמרו חז"ל דאסור לעשות הנחה לחפץ הזה ברה"י אע"ג דמותר לעשות גם עקירה והנחה ברה"י ממקום למקום מ"מ היינו דוקא בדבר שהי' עד הנה ברה"י אבל הנחה חדשה לא. ומש"ה פשט בעה"ב את ידו לחוץ. ונטל העני מתוכה אסור. וכן הוא הסברא בעקירה דאע"ג דהעוקר חפץ מרה"ר בתוך ד' אמות מותר. אפ"ה עקירה שעושה שנעקר החפץ מרה"ר לגמרי. או שעקר החפץ חוץ לד' אמות אסור. והנה הכא בדין זה שהעני עומד בכרמלית ועקר החפץ מהכרמלית לרה"י. ונטל ידו של בעה"ב. והניח החפץ ברה"י. שהגאון עבה"ג פוטר ומתיר לכתחלה לעשות כן. צ"ע. דהא אפילו כשהעני הוי עכו"ם אפ"ה כתבו התוס' (דף ג' ד"ה בבא) והר"ן די"ל דמתניתין איירי בעני עכו"ם. ואז היכא דהישראל עשה עקירה או הנחה אסור לכתחלה לעשות כן עיי"ש היטב. וא"כ הכא הא מה לו להבעה"ב אם נתעקר החפץ מרה"ר או מכרמלית. הא הוא לא נתחייב כלום על העקירה רק עיקר חיובו בשביל ההנחה. ובהנחה הא היתה כמו ההנחה של העני דמשנתינו דאסור. ואם יש שום סברא להתיר מצד גזירה לגזירה. היינו שיש לו להתיר להעני העומד בכרמלית אבל לא להבעה"ב העומד ברה"י וכן להיפוך. וצ"ע לדעתי. גם על העני העומד בכרמלית צ"ע לדעתי הלא יש להביא ראי' להיפוך מדברי הש"ס (שם דף ח' ע"ב) אמר מר אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה"ב ונותן לו. האי איסקופה היכי דמי אי אסקופת רה"ר הוא הא מוציא מרה"י לרה"ר ואי אסקופת רה"י הוא וכו'. ואי אסקופת כרמלית הא איסורא מיהא איכא אלא אסקופה מקום פטור עיי"ש בש"ס. ואם נימא דאסקופת כרמלית מותר לעשות הנחה לחודא הא יוקשה למה לא משני הש"ס לעולם אסקופת כרמלית והכא איירי דהוא נוטל מבעה"ב מה שעקר הבעה"ב מרה"י דאז אפילו איסורא ליתא גבי'. לפי דברי העה"ג הנ"ל. ואין לומר דשאני הכא דהלשון דקתני בברייתא נוטל מבעה"ב משמע שהוא עושה עקירה בעצמו. הא ליתא דהא זהו ג"כ הלשון האמור במשנתינו גבי הנחה דתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה. הרי דנטל פירושו שהוא עושה הנחה לחוד וה"נ י"ל כן דהיינו דהבעה"ב פשט לו דבר והוא נוטלו ממנו. ואדרבה מדקתני לשון נוטל מבעה"ב ואם הכוונה שהוא פושט ידו ונוטל מרה"י מיד בעה"ב קשה למה הוצרך התנא לשנות לשון כזה הו"ל למיתני נוטל מרה"י ונותן לרה"י. נוטל מרה"ר ונותן לרה"ר ולמה הוצרך לומר בעה"ב. אלא ודאי דכוונת התנא בפשיטות שהוא נוטל מבעה"ב הפושט לו להאסקופה. וכן גם ש נותן מצינו במשנה שהבעה"ב פשט ידו לחוץ והעני נתן לתוכה והכניס דשניהם פטורים. וה"נ י"ל גם הכא נותן לו פי' שהוא נותן לו על האסקופה. והא דפריך הש"ס הא קא מפיק מרה"י לרה"ר היינו לפי הס"ד. אלא די"ל באופן אחר דהא דלא משני הש"ס כן משום דאיך יכול לשנות שנוטל מבעה"ב. נהי דהוא מותר ליטול. אבל איך מותר הבעה"ב ליתן אלא ודאי דהכוונה שהוא עושה הכל עקירה והנחה. מש"ה פריך שפיר. אבל מ"מ מוכח מהך סוגיא דלא כהעבוה"ג דהבעה"ב העושה הנחה או עקירה ודאי דאסור לכתחלה כיון דהוא מוציא מרה"ר או מרה"י וצ"ע:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לדברי העבוה"ג מהא שאמרו בש"ס (שם דף ד' ע"א) פשט העני וכו' והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא עיי"ש בפירש"י שמפרש דהקושיא קאי על החיוב דעני או דבעה"ב. ועיי"ש בתוס' שפירשו דטעמא דפשיטא לי' להש"ס כן דבעי ד' על ד' משום דממשכן גמרינן עיי"ש בש"ס שנאמרו בזה תירוצים רבים. ושם בתחלה רצו לתרץ דאיירי ברה"י מקורה והקשו תינח רה"י. רה"ר מקורה מי מחייב ותירצו דאיירי בהניח על טרסקל דהוי למטה מי"ט ובראשו יש רוחב ד' טפחים. ועיי"ש בתוס' שהקשו ע"ז הא כיון דהוה למטה מי"ט א"כ כרמלית הוא ואמאי חייב. והנה אם נאמר דשייך הדין דסיפא פטור אבל אסור דבעה"ב ודעני גם בכרמלית א"כ קשה על כל הסוגיא דהנה בתוס' (שם דף ד' ע"א) ד"ה דאמרינן כתבו דרב חסדא דאית לי' בנעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו חייב דלא בעינן מקום ד"ט ברה"י הוא סובר נמי דברה"ר ג"כ לא בעינן מקום ההנחה ד"ט עיי"ש. וא"כ קשה למה הקשו התוס' על הא דטרסקל הא הוי כרמלית. הלא יש לתרץ קושיתם. דהא דמשני בטרסקל למטה מי"ט אין הפי' על החיוב דבעה"ב בשהניח עליו רק דזהו תירוץ על הקושיא. דהא ודאי דגם על הסיפא קשה כן למה אמרינן בסיפא דפטור אבל אסור באחד עומד בכרמלית. הא הוא לא עקר או לא הניח ע"ג מקום ד' על ד'. וכמו שקשה על הרישא. כן קשה נמי על הסיפא. וע"ז קאי שפיר התירוץ כגון שקיבל והניח על טרסקל ביד העני דהוי כרמלית ושפיר פטור אבל אסור. והא דחייב ברה"ר כשהוציא הבעה"ב מרשותו ונתן לתוך ידו של העני. הא ודאי יש לתרץ. בשהניח על פרס בגד של העני. והא דהעני חייב בשנטל מיד בעה"ב והוציא היינו ודאי מתורץ בפשיטות דהא דחשיב עקירה בשהניח בטרסקל שביד בעה"ב. וההנחה של העני בלא"ה מעיקרא לא קשה כלום דיש לפרש כמ"ש התוס' (שם דף ג' ע"א) ד"ה עקירת גופו שיש לצייר בשהניח על הקרקע. ועיקר הקושיא רק על העקירה של העני וההנחה של הבעה"ב ביד העני. וע"ז הי' יכול לתרץ שפיר כנ"ל. וא"כ אע"ג דהש"ס בעי לתרץ בענין אחר של הנחה דהבעה"ב בשהניח על הטרסקל. אפ"ה לבתר דמשני הש"ס למטה מי"ט. שקשה ע"ז הא הוי כרמלית כמו שהקשו התוס'. ע"ז היו יכולין התוס' שפיר לתרץ דהתירוץ לא קאי על ההנחה של הבעה"ב ברה"ר. דהיינו הרישא. רק על הסיפא דמתניתין דקאי בכרמלית והרישא ג"כ לא קשה כמו שביארתי לעיל אלא ודאי מוכרח מדברי התוס' דזה הדין דסיפא דמשנתינו קאי דוקא כשעומד ברה"ר או ברה"י. אבל בכרמלית בלא"ה פטור כסברת העבוה"ג:

אמנם יש לדחות זה. דהי' ידוע להתוס' דמדמשני הש"ס בטרסקל. ולא תירצו בשהניח על פרס בגדו. ש"מ דבזה אי אפשר להעמיד. בשהניח ועקר מפרס בגדו והטעם נראה פשוט. דבשלמא על סברת טרסקל. כשמקשינן הא ידו קתני ומשני תני טרסקל שבידו. שפיר הוי שינויא. אבל על סברת פרס בגדו הא לא יכול לתרץ כן. והי' קשה הא ידו קתני. מש"ה הקשו התוס' שפיר אחרי שראו דפשטא דמילתא דכוונת המתרץ הי' לתרץ בזה רישא דמתניתין. והא איך נוכל לתרץ בזה הרישא כיון דהטרסקל כרמלית הוא. וז"פ. אך לכאורה אפשר יש להביא ראי' לדברי העבוה"ג מהא שתירצו התוס' דהטרסקל אע"ג שאין בו גובה י"ט. אפ"ה רה"ר הוא. משום דאין כרמלית בכלים. א"כ למה שתק המקשה. הא עדיין יכול להקשות א"כ דמתניתין איירי בטרסקל. תקשה סיפא דמתניתין. דבאחד עוקר ואחד מניח פטור. אבל אסור לכתחלה לעשות כן. במאי איירי. דהא לא הניח ולא עקר ע"ג מקום ד' על ד' ובזה אי אפשר לתרץ בטרסקל. דהא הכלי רה"י היא. או רה"ר הוא. וא"כ מתניתין דאוסר לכתחלה אף בכרמלית. באיזה אופן הוא שיהי' הנחה ע"ג מקום ד"ט ולא דין רה"י או רה"ר יהיה בו. ומדשתק המקשה בזה. ש"מ דידע דמתניתין ע"כ איירי ברה"ר או ברה"י. אבל באחד עומד בכרמלית ואחד עוקר וא' מניח בזה אף לכתחלה מותר משום דהוי גל"ג כסברת העבוה"ג. אך אכתי נ"ל דגם מהכא לאו ראי' היא רק לפי סברת העבוה"ג שסובר דהיכי דהוה כמו גל"ג מותר גם לכתחלה יש להביא ראי'. דמשנתינו איירי דוקא ברה"ר. או ברה"י. אבל לפי מה שנאמר. דאף בכרמלית או היכא שאחד עוקר וא' מניח דהוה רק מדרבנן אסור. א"כ אפשר לומר דאסרו נמי היכא דעוקר מע"ג מקום שאין בו ד' על ד'. וכמו שאבאר בעזה"י. הנה הטור (או"ח סי' שמ"ח) כתב דהא דבעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד'. היינו דוקא לחיובא דחטאת. אבל איסורא איכא. אף היכא דהמקום לא הוי ד' על ד' עיי"ש. והנה לפ"ז הא יש לחקור בדין זה כיון דקיי"ל דמד"ת בעינן א' העושה כל המלאכה. ולא שנים. ובעינן נמי שיעקור מע"ג מקום ד' על ד'. וא"כ היאך הדין באחד עוקר מע"ג מקום שאין בו ד"ט אי הוי כמו גזירה לגזירה כיון דאף אם עוקר מעל מקום דע"ד נמי רק איסור מדרבנן הוי. וא"כ הוי תרי דרבנן. אך לפ"ד נראה פשוט דמדחזינן שלא השמיט שום א' מהפוסקים להשמיענו כחא דהיתרא דזה מותר גם לכתחלה. ודאי דמוכח דגם בזה אסור לכתחלה. וכן מוכח מדברי המג"א (סימן שמ"ז) דהשו"ע כתב שם בתחלה הדין דאם פשט ידו לפנים ונטלו הבעה"ב או שהוציא ידו לחוץ. ונטלו העני פטורין אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואח"כ הביא הדין בא' שהוציא ידו לפנים. וחפץ בידו. והניחו ביד חבירו. העני חייב. והבעה"ב פטור. ומותר (בדין שבת). ובדין השני הגיה שם המג"א (ס"ק ב') דידו כד' על ד' דמי. וא"כ אם נאמר דבעינן גם באסור לכתחלה מקום ד' על ד' דוקא. וא"כ מותר לכתחלה יוקשה הא מרישא ידעינן זה דידו חשובה כד' על ד'. דמדקתני דאם הוציא הבעה"ב ונטלו העני אסור. ש"מ דידו כד' על ד' חשובה. ולמה לא הגיה ברישא כן. אלא ודאי דברישא שאני דלענין איסורא לחוד יש לאסור גם בדליכא ד' על ד' והבן:

ואיידי דעסיקנא בהא ענינא אביא לי ראי' נכונה בדקדוק דברי הש"ס (דף ה' ע"א) במה שתירץ ר' זירא הא מני אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וקבל חייב. עקר ממקומו וקבל פטור. עמד במקומו וקבל חייב הא בעינן הנחה ע"ג ד' על ד' וליכא אלא ש"מ לא בעינן מקום ארבע עיי"ש בש"ם. ולכאורה הא יש לדקדק דהנך ארבעה תיבות מיותרין הן מה שחזר ושנה 'עמד 'במקומו 'וקבל 'חייב. והכי הו"ל למימר דתניא עמד במקומו וקבל חייב עקר ממקומו וקבל פטור והא בעינן מקום ד' על ד' וליכא ותו לא. ולמה הוצרך להאריך. אמנם לפי מ"ש לעיל דבאחד עוקר ואחד מניח גם אם ליכא ד' על ד' אסור מש"ה הוצרך לומר עוד הפעם עמד במקומו וקבל חייב. דבלא"ה היינו אומרין דההוכחה של הפושט דהברייתא לא מצרכה מקום דע"ד הי מהסיפא דברייתא נמי דמדקתני עמד במקומו וקבל פטור דמשמע דרק פטור אבל איסורא מיהא איכא והא בעינן ד"ט וליכא. ומכל הברייתא הוי ראייתו. והוי אמרינן דהעוקר ממקום שאין בו ד"ט ונותן לחבירו כיון דהוה עקירה בלא הנחה מותר גם לכתחלה לכן השמיענו דלא מן הסיפא מוכיח כן דהא דקתני פטור אין מזה שום ראי' די"ל דנהי דמצרכי ד"ט היינו לענין חיוב דוקא אבל לענין איסור אף באחד מניח על מקום שאין בו ד"ט נמי אסור לכתחלה מש"ה הביא ראיתו דמרישא ודאי מוכחא דהאחרים לא מצרכי מקום שיש בו ד"ט ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה