ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן לד
בש"ס (קידושין דף ד' ע"א) שאמרו דאיצטריך קרא למילף לן דקידושיה לאבי' ולא הוי ילפינן ממעשה ידיה כדרב הונא מדכתיב לאמה. משום דשאני מעשה ידיה דמיתזנא מיני'. ועיי"ש בפירש"י שם דדעתו על מעשה ידיה. ועיין גם בתוס' (גיטין דף מ"ז ע"ב) ד"ה ולביתך שכתבו דרק אורחא דמילתא הוא שהאב זן את בתו. ומשום אורחא דמילתא קאי עלייהו הקרא. דהא האב אינו חייב במזונות בתו עיין כתובות (דף מ"ט ע"א). והנה נוראות נפלאתי מאד על פירש"י קידושין וגם על התוס' הנ"ל דאע"ג דהן ודאי אמת הדבר דהאב זכאי בבתו במעשי ידיה מדאורייתא אע"ג שאינו חייב לזונה אפ"ה עדיין צריך קרא. רק שמוכרח לנו להסביר דבר אחד. דהנה לכאורה מאד קשה דהא מצינו מפורש בש"ס (כתובות דף מ"ג ע"א. ב"ק דף פ"ז ע"ב) דברים ככתבן דאפילו למ"ד יכול הרב לומר להעבד עשה עמי ואיני זנך הני מילי עבד כנעני דוקא דלא כתיב בי' עמך. אבל עבד עברי דכתיב בי' עמך לא. כ"ש בתו עיי"ש. ועיין גם בתוס' שם ד"ה לא בשאינה ניזונת בסוף דבריהם שכתבו דבר ברור דאם אין זן אותה לא זכה במעשי ידי'. ואיך נסתור כלל זה הפשוט בש"ס דכ"ש בתו מעבד עברי. וא"כ איך אפשר במציאות לומר דמעשי ידי הבת שייך לאביה אע"פ שאינו זנה דהא אינו יכול לומר לה עשה עמי ואיני זנך. וע"כ אנו מוכרחין לומר דשניהם אמת ומשכחת לה בהעדפה דהעדפה של מזונותיה שייך להאב אף אם אינו זנה. וא"כ בפשיטות יכלו התוס' בגיטין ורש"י בקידושין לפרש דשאני מעשי ידיה לאב משום דמיתזנא מיניה היינו שהוא חייב במזונותיה אם נוטל לעצמו כל מעשי ידיה בשלימות. דרב הונא דדריש הא ע"כ על עיקר מעשי ידיה. דאז בודאי חייב לזונה מן התורה כמו שחייב לזון את אמה. והדבר ברור שכן הוא דהא דון מינה. מנין לו לרב הונא מאמה העברי' מה אמה מעשי ידי' לרבה וכו'. והא קיי"ל בר"מ (פ"א מהלכות עבדים הלכה ט') דהאדון חייב מן התורה לזון את עבדיו העבריים עיי"ש דכתיב עמך. עמך במאכל עמך שם במשתה. וצע"ג: