ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן יב
איתא בש"ס (מכות ד' ב' ע"ב) רמז לע"ז רמז הא כתיב אלא שלוקין מנלן מהצדיקו. ות"ל מל"ת משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכן הדין להלכה דלוקין רק כה"ג. היכא שאין בהן דין הזמה. וכן לקמן במשנה (ד' ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מאתים ונמצאו זוממין לוקה ומשלם שלא השם וכו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. ובש"ס ר"מ גמר דע"ז לוקין ממש"ר ורבנן לא גמרו ממש"ר דהוי קנסא. משמע בהדיא דרק לר"מ גמר דלוקה ומשלם. אבל לרבנן לא משום דלא לקי בלאו דלת"ע משום דהוי לשאב"מ. ועיין בתוס' שם (ד' ע"ב) ד"ה גמר משמע דלר"מ ג"כ לא לקי בע"ז משום ל"ת רק מבין הכות הרשע. והיותר מפורש הוא בספר (החינוך מצוה שנ"א) דכתב דבכה"ת לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם ואל תהרהר משום עקימת שפתים הוא דהוי מעשה. דלאו הכי דהא אסיקנא בסנהדרין דעק"ש לא הוי מעשה. רק דגזה"כ מהם שהמלקות מפורש בתורה כגון מש"ר וע"ז עיי"ש. וכן כתב (במצוה תקכ"ד) דנצטווינו לעשות לע"ז כמפורש בתורה הן בממון הן במלקות הן במיתה ואעפ"י שאפשר לעבור מבלי מעשה כדאיתא פד"מ. אפ"ה לוקין מריבוייא דקרא מוהצדיקו את הצדיק. עכ"ל. א"כ מפורש דאנן דמלקין הע"ז גם היכא דא"א לקיים הזמה הוא רק משום הכתוב והצדיקו. אבל משום ל"ת לא דהוי לאו שאין בו מעשה. והיינו ע"כ דעש"פ לא הוי מעשה. וקשה לי טובא הא ר"י ור"ל ה' כר"י ור"י אמר דעק"ש הוי מעשה. והנה (ביום ד' א' דר"ח אייר תרמ"ב) בררתי הדברים לאשורן היינו דתדע כללא רבתי דלעולם ודאי אמת דהלכה כר' יוחנן דעקימת שפתים הוי מעשה. אך צריך לזה לידע שגם ר' יוחנן לא אמר זה הכלל רק שיצטרף אליו שני דברים היינו אחד שע"י הדיבור תתעביד מעשה כמו מימר דע"י התמורה נתפס החול בקודש כמש"כ והי' הוא ותמורתו קודש. וכגון חסמה בקול דע"י הקול שגער בה הרימה ראשה ולא אכלה הרי אתעביד מעשה ע"י הקול. ב') שיוקשה לך א"כ בעדים זוממין הא נמי ע"י דיבורם אתעבד המעשה שהרי ע"י הגדתן מתחייב הנידון. הנה יש עוד דבר היינו שבעינן שלא תהי' בלב ולא בראי' אבל ע"ז הרי ישנן בראי' ולכן כיון דראי' הא ודאי לית מאן דפליג דלא הוי מעשה כלל. וכיון דעיקר העדות חלה ע"י ראי' לכן א הוי מעשה בע"ז שכן ישנן בראי'. כן הוא עיקר התירוץ על הקושיא הנ"ל. ולכן שפיר גם לר' יוחנן החליט הש"ס דבע"ז לא הוי מעשה. והיינו רק משום שכן ישנן בראי' והש"ס דסנהדרין ס"ה ע"ב) מקשה באמת על ר' יוחנן עצמו כקושיא הנ"ל איך הוא סובר דעקימת שפתים הוי מעשה הא בע"ז תנן דלא הוי מעשה ולפי שיטתו יוצרך להיות דתהי' מעשה ומשני שם כנ"ל. שאני ע"ז שכן ישנן בראי' זהו ברירא דהך מלתא. ודו"ק בזה: